ת"א 16111-11-11 דלאיכה ואח' נ' עיריית טירת הכרמל ואח'

זוהי בקשת התובעים (להלן: "המבקשים") לביטול החלטתי מיום 12.1.15 בה הוריתי על מחיקת התביעה כנגד מדינת ישראל - משרד הפנים, משיבה מס' 3 (להלן: "משרד הפנים" ו/או "המשיבה").

רקע בתמצית

עסקינן באירוע טביעה בעקבותיו קיפח המנוח סאמי דלאיכה את חייו. התביעה הוגשה כנגד שתי רשויות מקומיות –עיריית חיפה (שהתביעה נגדה נדחתה בהסכמה), משיבה 2 (להלן: "עיריית טירת הכרמל") ומשרד הפנים.

ביום 30.10.14, בתום פרשת התביעה, ערך בית המשפט ביקור במקום האירוע, בחוף הים. במהלך הביקור הצדדים הסכימו שהמנוח טבע בשטח עיריית טירת כרמל. נוכח האמור הצעתי לצדדים להסכים על מחיקת עיריית חיפה ומשרד הפנים, ללא צו להוצאות.

עיריית חיפה טענה כי יש לדחות התביעה כנגדה תוך חיוב בהוצאות. בהתאם לשיקול דעתי, הוריתי על דחיית התביעה וקבעתי כי שאלת ההוצאות תוכרע במסגרת פסק הדין.

באשר למחיקת משרד הפנים, טענו בתחילה התובעים כי כל עוד לא נמצאה עירייה שתיטול אחריות לאירוע, טרם הגיעה העת למחיקת משרד הפנים מההליך. בהמשך, ולאחר שהתקבלה עמדת משרד הפנים ועיריית טירת הכרמל, הותירו המבקשים את ההכרעה באשר למחיקת משרד הפנים לשיקול דעת ביהמ"ש (ראה עמדתם בסעיף 15 בתגובתם מיום 11.1.15).

ביום 12.1.15, נעתרתי לבקשת משרד הפנים והוריתי על מחיקתו, תוך שכל צד נושא בהוצאותיו - היא ההחלטה נשוא בקשה זו.

טענות המבקשים

המבקשים מתבססים על דו"ח מבקר המדינה לשנת 2014, שם מתח ביקורת חריפה על משרד הפנים והרשויות המקומיות באשר להתנהלותם בעניין חופי הרחצה ופיקוח עליהם. על פי דו"ח המבקר המדינה, על משרד הפנים לדאוג לפיקוח גם על חופים שצמודים לחופי רחצה מוכרזים ונחזים גם להיות כאלה. הסמכויות שהוקנו למדינה בחוק ההסדרה ובצווים שהוצאו מכוחו יוצרים חובת זהירות על המדינה, כאשר למדינה ולרשויות המקומיות יש מידע בכל הנוגע לסיכונים הגלומים באתרי החוף השונים המועבר ממפקחי משרד הפנים וכן יש בידי המדינה לתת מענה לסיכונים אלו, לרבות בדרך של סגירת חופים. המבקשים מפנים גם לע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' כץ וטוענים, כי משרד הפנים הינו נתבע מהותי בתביעה זו, שחב חובת זהירות כלפי אזרחי המדינה, לרבות כלפי התובע ויש להורות כי נתבע זה קיים ורלוונטי בתביעה זו.

טענות המשיבה – מדינת ישראל – משרד הפנים

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש לדחותה על הסף בהעדר בסיס בדין להגשתה וכן לגופו של עניין.

אין בסיס בדין לבקשה לביטול החלטה שלא ניתנה במעמד צד אחד שהרי המבקשים השאירו את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט ולכן הדרך היחידה לתקוף החלטה זו הינה בדרך של ערעור. אף לו מדובר היה בהחלטה במעמד צד אחד, הרי שבקשה לביטולה יש להגיש תוך 30 יום כמצוות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי ואילו בקשה זו הוגשה 4 חודשים לאחר מתן ההחלטה.

גם לגוף הבקשה יש לדחותה – דו"ח מבקר המדינה עליו נסמכת הבקשה אינו יכול להוות ראיה בתיק וזאת בהתאם לסע' 30(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח- 1958 [נוסח משולב], הקובע עיקרון אי קבילות והחוסם באופן מוחלט כל אפשרות להשתמש בדו"ח מבקר המדינה כראיה בהליך המשפטי ולכן יש למחוק מכתבי הטענות כל התייחסות אליהם ולהוציאם מהתיק.