שוקרון נ' ששון

 פתח דברלפניי תביעה כספית על סך 490,670 ₪. במסגרת התביעה מבוקש לבטל עסקה שבמסגרתה רכש התובע מהנתבע, סוחר רכבים, רכב מסוג ראנג' רובר בעסקת "טרייד אין". ליבת המחלוקת בין הצדדים היא בטענת התובע שהנתבע הפר את חובת הגילוי החלה עליו, עת הסתיר ממנו שהרכב עבר תאונות בעבר. הנתבע מצידו הציג טופס גילוי נאות חתום לכאורה על ידי התובע שבו ניתן גילוי על התאונות. התובע מכחיש וטוען שמדובר בזיוף חתימתו.

רקע עובדתי

1. ביום 7.3.23 התובע רכש מהנתבע, בעסקת טרייד אין, רכב מסוג ראנג' רובר מספר רישוי 275-77-001, שנת ייצור 2019 (להלן: "הרכב").

    

2. התובע קיבל את הרכב ובתמורה העביר לנתבע רכב מסוג רובר איווק שנת ייצור 2021 וכן שילם לנתבע סך של 120,000 ₪ בהעברה בנקאית.

    

3. הנתבע הוא סוחר רכבים ועונה להגדרת "עוסק ברכב" כאמור בחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), התשס"ח-2008 (להלן: "חוק מכירת רכב משומש").

    

4. קודם לרכישה, התובע לא לקח את הרכב לבדיקה חיצונית וטען שסמך על הנתבע שאמר לו שהרכב במצב מצויין.

    

5. אין חולק שעל פי חוות דעת של השמאי רפי ונציה מיום 29.11.20 הרכב עבר תאונה ביום 6.11.20 והוגדר כ"אובדן להלכה", כאשר הנזק היווה 30.94% מערך הרכב. אין גם חולק שעל פי חוות הדעת, קיימת ירידת ערך בשיעור של 9.5% ואומדן הנזק נאמד בסך של 180,817 ₪ (נספח 4 למוצגי התובע).

    

6. הנתבע טוען שחוות הדעת לא היתה בידיו בעת שמכר את הרכב לתובע והוא לא הכיר אותה. כפי שאראה להלן, אין לכך חשיבות. הנתבע ידע שהרכב עבר "תאונות" שמצדיקות גילוי לתובע והנתבע אף טוען שנתן גילוי כזה לתובע. ממילא השאלה אם הנתבע ידע בדיוק מה היקף הנזק אינה משמעותית. לשיטת הנתבע עצמו, היה עליו לתת גילוי על "תאונות" שעבר הרכב והוא טוען שגם נתן גילוי כאמור.

    

7. הנתבע הציג טופס גילוי נאות חתום לכאורה על ידי התובע שבו ניתן גילוי על התאונות וכן זיכרון דברים חתום לכאורה. התובע טוען שמעולם לא חתם על טופס גילוי הנאות או על זיכרון הדברים וכי הנתבע זייף את חתימתו.

    

8. סכום התביעה בסך של 490,670 ₪ מורכב מהרכיבים הבאים:

   • 120,000 ₪ ששולמו על ידי התובע לנתבע בהעברה בנקאית.

   • 350,670 ₪ בגין זיכוי הרכב שמסר התובע לנתבע במסגרת עסקת הטרייד אין.

   • 10,000 ₪ בגין הפרת חובת הגילוי הנאות.

   • 10,000 ₪ בגין פיצוי על עוגמת נפש.

     מהלך הדיון בתובענה וראיות הצדדים

9. ביום 9.5.24 מונתה כמומחית מוסכמת מטעם בית המשפט מומחית כתב היד, הגב' איה שוחט וזאת לבדיקת השאלה האם התובע חתם על טופס הגילוי הנאות שצירף הנתבע לכתב ההגנה. ביום 17.6.24 הודיעה גב' שוחט שהחתימה שטעונה בדיקה היא "חתימת שירבוט פשוטה, כמות תכונות הכתיבה שבה מעטות ואיכותן דלה" ולכן, לא תוכל לתת חוות דעת.

    

10. הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבע הוגשו 3 תצהירים: האחד, של הנתבע; השני, של מר אושר ששון, בנו של הנתבע שעבד עימו; השלישי, של מר דוד חרפוב שעבד גם הוא עם הנתבע. אושר ששון ודוד חרפוב הצהירו שראו את התובע חותם על מסמכי העסקה וביניהם טופס הגילוי הנאות.

     

11. ביום 11.3.25 נערך דיון הוכחות ובו נחקרו כל העדים. בתום הדיון ולאחר שניתנה לצדדים זכות טיעון (התובע הסכים והנתבע התנגד), החלטתי למנות מומחית כתב יד אחרת. הנימוק לכך הוא שהסתבר שקיימים שני מסמכים במחלוקת – לא רק טופס הגילוי הנאות אלא גם זיכרון הדברים שהנתבע צרף והתובע הכחיש שחתם עליו. לכן, נקבע שלאור שינוי הנסיבות במובן זה שיש שני מסמכים במחלוקת ויתכן שהדבר יסייע בידי המומחית לתת חוות דעת, הוחלט למנות את גב' עידית אריאלי עוז כמומחית מטעם בית המשפט (להלן: "המומחית"). יצויין כי שני הצדדים הסכימו על זהות המומחית שהוצעה מבלי לגרוע מכך שהנתבע התנגד לעצם המינוי הנוסף.

     

12. ביום 4.5.25 הוגשה חוות דעת המומחית. על פי חוות הדעת: (1) קיימת סבירות כי התובע לא חתם על מסמכי המחלוקת (טופס הגילוי הנאות וזיכרון הדברים); (2) קיימת אפשרות כי שתי החתימות שבמחלוקת נחתמו על ידי אותו אדם; (3) קיימת סבירות כי הנתבע חתם על מסמכי המחלוקת.

     

13. הנתבע שלח שאלות הבהרה וכן עמד על חקירת המומחית.

     

14. ביום 13.11.25 נערכה חקירת המומחית.

     

15. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. כתב הסיכומים האחרון הוגש ביום 24.12.25.

    דיון והכרעה

16. אקדים מסקנה לדיון. הוכח שלא ניתן לתובע כל גילוי אודות התאונות שעבר הרכב וכי החתימות הנטענות של התובע על טופס הגילוי הנאות ועל זיכרון הדברים זוייפו על ידי הנתבע. לכן, כפי שאפרט להלן, מצאתי שיש לקבל את התביעה. להלן אפרט.

     

17. הנתבע הציג בכתב ההגנה שני מסמכים שנועדו להדוף את התביעה:

     

    האחד, טופס גילוי נאות שנטען שנחתם על ידי התובע ביום 7.3.23. בטופס נכתב: "הרכב עבר תאונות ופגיעות כולל החלפת חלקים מבוזרים + תיקון בעבר בחברות הביטוח ללא פגיעה בשילדה" (להלן: "טופס הגילוי הנאות"). הנתבע טען שהתובע חתם על טופס זה.

     

    השני, "זיכרון דברים למכירת מכונית" מיום 7.3.23 שנטען שנחתם על ידי התובע (להלן: "זיכרון הדברים").

     

    הנתבע גם טען שבעת החתימה על המסמכים, קיבל התובע עותק מהם (למשל, ס' 38, 44 לכתב הגנה).

     

18. כאשר בעל דין מכחיש את חתימתו על מסמך מסויים, הנטל לשכנע שהוא חתום על המסמך הוא על הצד שמבקש להסתמך על המסמך. הדברים נכונים גם כאשר נטען שהתובע חתם על מסמך. מאחר שהגילוי הנאות וזיכרון הדברים נועדו לבסס את הגנת הנתבע ובשים לב לכך שהתובע מכחיש את אמיתות המסמכים, הנטל על הנתבע לשכנע בדבר אמיתותם. ראו למשל, ת"א (שלום חיפה) 5333-06-21 אפריאט נ' יהושוע (נבו 11.8.2022):

    ״במקרה דנן, הטענה בדבר האותנטיות של מכתב הביטול אינה עומדת בבסיס עילת התביעה של התובעת, ובלשון בית המשפט בפס"ד בנק הפועלים לעיל, אין מדובר "בעמוד התווך של התובענה". מאידך, הטענה בדבר האותנטיות של מכתב הביטול מהווה לב ליבה של טענות ההגנה שהעלו הנתבעים ולפיכך, הם אלה שנושאים בנטל ההוכחה בנדון.״ (פס׳ 5).

     

    על ההחלטה הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי שדחה את הערעור וקבע:

     

    ״מסמך הביטול מקדם איפוא את עניינם-הגנתם של הנתבעים כנגד תוקף פוליסת הביטוח, וטענת התובעת לזיוף מסמך הביטול אינה אלא הכחשת מסמך ההגנה... הלכה פסוקה היא, שבעל דין המסתמך על מסמך להוכחת טענותיו, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע, אם הצד שכנגד מכחיש את אמיתות המסמך, נטל ההוכחה הינו על המסתמך על המסמך, ולא על המכחיש.״ (רע"א (חיפה) 48080-10-22 יהושע נ' אפריאט, פס׳ 5–6 (נבו 27.10.22)).

     

19. בענייננו, הנתבע לא שכנע שהתובע חתם על המסמכים. אף אם הייתי מניח שנטל השכנוע בעניין זה מוטל על התובע, מסקנתי זהה – קרי, התובע לא חתם על המסמכים.

     

20. ליבת המחלוקת היא בחתימה על טופס הגילוי הנאות שכן שם ניתן כביכול גילוי על התאונות. יחד עם זאת, אציין כבר כעת, שהוכח שהתובע גם לא חתם על זיכרון הדברים. בעניין זיכרון הדברים, אעשה סדר שכן בקדם המשפט הראשון אמר התובע שכן חתם על זיכרון דברים.

     

    1. במכתב ההתראה של התובע מיום 20.4.23, קודם להגשת התביעה, טען התובע, בין היתר, שכלל לא נחתם עימו הסכם למכירת הרכב. כך גם נטען בכתב התביעה (ס' 27). זאת, בניגוד לטענת הנתבע לפיה הטענה לא נטענה בכתב התביעה (ס' 17 לסיכומי הנתבע).

        

    2. בקדם המשפט הראשון מיום 9.5.24, שנערך בהיוועדות חזותית, נשאל התובע אם הוא חתם על זיכרון הדברים. תחילה השיב שלא. אך לאחר מכן השיב: "זה כן. יכול להיות שזה כן. יכול להיות שכן. על הזיכרון דברים כן חתמתי" (עמ' 3 ש' 10). ואז כשנשאל מדוע בתביעה נטען כשלא נחתם הסכם השיב: "אני לא זוכר באמת, אני לא זוכר. לא זוכר. ממש לא זוכר את זה" (עמ' 3 ש' 17) וכי יצא "בלי ניירת בכלל" (עמ' 3 ש' 20).

        

    3. בקדם המשפט המסכם מיום 3.11.24 אמר התובע שלא חתם על זיכרון הדברים (עמ' 4) וחזר על כך גם בדיון ההוכחות (עמ' 6 ש' 1-6, 22-25 וראו גם ס' 16 לתצהירו).

        

21. לאחר בחינת כלל הראיות והעדויות שוכנעתי שהתובע לא חתם גם על זיכרון הדברים וכי בתשובתו בקדם המשפט הראשון, התבלבל.

     

22. להלן אנמק על מה מבוססת מסקנתי לפיה התובע לא חתם על טופס הגילוי הנאות ועל זיכרון הדברים וכי לא ניתן לו גילוי שהרכב עבר תאונות.

     

23. ראשית, התובע טען כי זמן קצר לאחר הרכישה הרגיש שהרכב נוטה הצידה ואז לקח את הרכב לבדיקה וגילה שהרכב עבר תאונה קשה במסגרתה הוחלפו חלקים ברכב בעלות של כ- 200,000 ₪. כאשר התובע מבין שהרכב עבר פגיעה קשה הוא מחליט לבקש מהנתבע, על פי עצת סוכן הביטוח שלו, טופס גילוי נאות (תכתובות וואטסאפ מימים 16-17.3.23 שסומנה נ/2). הנתבע לא שולח לתובע טופס גילוי נאות חתום על ידי התובע בטענה שנתן את המקור לרואה החשבון. התובע מציין בתכתובת שהוא לא מבין מה הקשר לרואה חשבון ומבקש שהנתבע "ירשום" את הטופס הזה. למחרת, התובע מתזכר את הנתבע והנתבע שולח לו טופס שאינו חתום על ידי התובע שבו כתב הנתבע: "לפי ידיעת העוסק היו לרכב תיקוני פח וצבע כולל החלפת חלקים ואביזרים ותיקון בעבר מחברת הביטוח עבור פגיעה ללא ירידת ערך ולא פגיעה בשלדה" (מוצג 6 למוצגי התובע). יצויין כי בטופס זה אפילו לא נכתב שהרכב עבר תאונות, בניגוד לטופס גילוי נאות שצץ בשלב מאוחר יותר. כלומר בשלב זה, טרם הגשת התביעה, הנתבע נותן גילוי מינורי יותר ביחס לגילוי שמופיע לאחר הגשת התביעה. בנוסף לכך שנכתב שהרכב לא עבר תאונות גם נכתב שאין ירידת ערך – מילים שלא מופיעות בטופס הגילוי הנאות לאחר הגשת התביעה.

     

    הנימוק שנתן הנתבע לכך שלא היה לו את טופס הגילוי הנאות חתום על ידי התובע אינו משכנע. הנתבע הסביר שהוא העביר את הטופס לרואה החשבון שלו (נ/2). לא ברור מה בין ראיית חשבון לבין טופס גילוי נאות. הנתבע נשאל על כך בחקירה הנגדית (עמ' 41 ש' 14-35):

    "עו"ד בר: תראה אני מציג לך את הטופס גילוי נאות של מכירת הרכב המקורי. תסביר לי למה אתה צריך להעביר את זה לרואה חשבון?

    העד, מר רונן ששון: אני אסביר לכבודו. אני כל פעם לפני ה-15 לחודש מצרף קניה מכירה הגילוי נאות מצורף שם, שם בניילונית מציג נותן פעם בחודש את ההסכמים שלי לרואה חשבון זה מה שנעשה. גם שהוא פנה אלי אני אמרתי את זה ואני אגיד את זה עוד כמה פעמים זה בדיוק מה שהיה.

    עו"ד בר: או-קיי אתה כאילו מכין לרואה חשבון?

    העד, מר רונן ששון: את הניילונית קנייה מכירה של כל העסקאות של אותו.

    עו"ד בר: את ההעתקים?

    העד, מר רונן ששון: כן.

    עו"ד בר: זאת אומרת שאת המקור נשאר אצלך במשרד?

    העד, מר רונן ששון: לא. בגילוי נאות אין לי אותו אני נותן אותו איך שהוא אני נותן אותו לרואה חשבון.

    עו"ד בר: הרגע אמרת שאתה מכין העתק של המסמכים בעסקה תן לי לסיים. אתה מכין העתק של המסמכים בעסקה ואתה נותן לרואה חשבון עכשיו אז את המקור אתה משאיר אצלך במשרד?

    העד, מר רונן ששון: לא. אני אענה על התשובה שלך עוד פעם בסדר? אני מכין ניירת את זה זה המקורי הוא קיבל העתק.

    עו"ד בר: לא לא לא אל תענה, תענה לי, זה לא התשובה. אתה נתת את המקור לרואה חשבון? לרואה חשבון?

    העד, מר רונן ששון: כן, העתק לזה לא היה לי אותו רגע היה לי העתק להסכם דברים כי ההסכם דברים הוא מגיע ב-3 העתקים."

     

24. תשובת הנתבע אינה משכנעת. לא ברור לאיזה צורך צריך רואה החשבון את ההסכמים, ובוודאי את טופס הגילוי הנאות, מידי חודש. אף אם אניח שהדבר נכון, ואני מתקשה לקבל טענה זו, מדוע לאחר שעולה הטענה שהתובע לא חתם על טופס גילוי הנאות, הנתבע אינו מציג לתובע את הטופס החתום. בהנחה, שאני מתקשה לקבל, שהטופס עבר לרואה החשבון, מה יותר פשוט מלבקש מרואה החשבון לשלוח צילום של הטופס החתום לנתבע על מנת שיוכל להציגו לתובע. הצורך למלא טופס חדש, ללא חתימת התובע מעורר סימני שאלה כבדים.

     

    אף אם הייתי מקבל זאת, היו לנתבע מספר הזדמנויות להציג את הטופס החתום הרבה לפני הגשת התביעה. הנתבע עצמו העיד "באותו שבועיים דיברנו מפה ועד הודעה חדשה ודיברנו על זה הרבה בטלפון ואמרתי לו באת, ראית, אמרתי לך, אני לא מתכחש לזה שהאוטו עבר תאונות" (עמ' 45 ש' 27-29). באותם שבועיים לאחר הגילוי של התובע, כאשר הנתבע מודה שדיברו הרבה בטלפון, מדוע הנתבע פשוט אינו מראה לתובע את הטופס החתום?

     

    כמו כן, הימנעות הנתבע מלהשיב למכתב הדרישה שנשלח לו על ידי ב"כ התובע ביום 20.4.23 מחזקת אף היא את המסקנה שחתימות התובע זוייפו. הדבר הקל ביותר מבחינת הנתבע היה להשיב למכתב, בין אם בעצמו ובין אם באמצעות עו"ד מטעמו, ולציין שלא ברור על מה מלין התובע שכן התובע חתם על טופס גילוי נאות ועל זיכרון דברים וניתן לו גילוי מלא על מצב הרכב ולצרף לתשובה את המסמכים. הנתבע לא עשה זאת.

     

25. שנית, טופס הגילוי הנאות החתום לכאורה על ידי התובע וכן זיכרון הדברים צצו לראשונה בכתב ההגנה. נראה כי ההסבר לכך הוא שבאותו שלב – עד להגשת התביעה, אין בידי הנתבע דוגמה של חתימת התובע. בכתב התביעה נחשף הנתבע לטופס בדיקה של הרכב של מכון איזיטסט עליו חתום גם התובע (בדיקה שערך התובע לאחר רכישת הרכב) – מוצג 3 למוצגי התובע. כך, כפי הנראה, היתה לנתבע דוגמה של חתימת התובע. לכן, לראשונה בכתב ההגנה צצו המסמכים החתומים לכאורה על ידי התובע.

     

26. שלישית, הנתבע הצהיר כי במעמד ביצוע העסקה היו נוכחים גם בנו, אושר ששון ועובד נוסף בשם דויד חרפוב וכי גם הם ראו שהתובע חתם על מסמכי העסקה. אושר ודוד הגישו תצהירים. בחקירתו של אושר הסתבר כי במקום העסק יש מצלמות. אושר ציין זאת בתשובה לשאלה בה נטען שהוא בכלל לא היה במקום באותו יום. אושר השיב שהיה בוודאות ואם המצלמות היו שומרות שנתיים אחורה ניתן היה לראות זאת (עמ' 23 ש' 36-39 ועמ' 24 ש' 1-4). הדבר הקל ביותר מבחינת הנתבע היה בזמן אמת לשלוף את הצילומים מהמצלמות ולהראות לתובע שהוא חתם על המסמכים. הנתבע לא עשה זאת וכנראה, לא בכדי.

     

27. רביעית, חוות דעת המומחית תומכת בטענות התובע. המומחית נחקרה ארוכות על ידי ב"כ הנתבע. אינני סבור שמסקנות חוות הדעת נפגמו. ההפך. המומחית הסבירה בבהירות את מסקנותיה ואף ציינה שאין לה ספק שמי שחתם על המסמכים זה הנתבע ולא התובע וכי הקביעה שמדובר בדרגת סבירות ולא בדרגה גבוהה יותר נגזרת משקלול פרמטרים שונים (עמ' 3 ש' 36-39 ועמ' 4 ש' 1-2):

    "אמרתי שאין לי ספק שמר שוקרון לא חתם ומר ששון חתם. דרגת הסבירות נקבעת בשקלול של כל הממצאים כפי שעניתי גם בשאלות ההבהרה המיקרוסקופ הוא כלי עזר זה לא תיק שאם עושים בדיקה מיקרוסקופית אז אפשר להגיע בהכרח למסקנה בדרגה גבוהה. דרגת הסבירות נקבעת אחרי שעושים שקלול של כל הממצאים לפעמים אם יש בנוסף לחתימה יש גם כתב יד אפשר להעלות את דרגת הסבירות אם יש מסמך מצולם אז צריך טיפה להוריד מדרגת הסבירות"

     

    וכן ראו (עמ' 4 ש' 20-27):

    "כאן מדובר תן לי בבקשה להשלים את התשובה כאן מדובר בחתימה פשוטה עם יחסית מעט מאפייני כתב לא הייתה כמות רבה של ממצאים, למרות זאת הממצאים שמצאתי נמצאים בתנועת הכתיבה שזה ממצאים בעלי משקל חשוב ולכן אין פה ספק במסקנות, אבל אם היו למשל עוד 10 ממצאים על כל נבדק או משהו כזה אפשר היה להעלות את דרגת הסבירות אם היה תוספת של כתב יד אז הייתי מעלה את דרגת הסבירות אני בהגינותי לא נותנת את הדרגה הגבוהה ביותר לאור מיעוט הממצאים למרות שממצאי תנועה הם חשובים מאוד"

     

    וראו גם בעמ' 13 ש' 34 ואילך ועמ' 14 ש' 1-5:

    "עו"ד יקותיאל: האם לאור הדמיון שנמצא בין חתימות המחלוקת לבין חתימות להשוואה של מר שוקרון תיתכן סבירות לכך שמדובר באותו אדם שחתם את כל החתימות גם את חתימות המחלוקת וגם את החתימות להשוואה?

    העדה, גב' אריאלי:לא מאחר ונמצאו ניגודים ברגע שקיימים ניגודים שאין להם הסבר הגיוני לא ניתן לקבוע זהות.

    עו"ד יקותיאל: לא ניתן לקבוע זהות?

    העדה, גב' אריאלי:לא ניתן לקבוע זהות ברגע שיש ניגוד לפחות אחד שהוא משמעותי פה נמצא ניגוד בתנועת הכתיבה שהסברנו קודם כמה משמעותי זה אז ברגע שיש פה ניגוד בתנועת הכתיבה אצל מר שוקרון ונמצאו סימני דמיון גם בתנועת הכתיבה שאצל מר ששון יש גדמים בחתימות וגם יש את הקווי כיסוי, אז המסקנה ברורה".

     

    לא מצאתי הצדקה שלא לאמץ את ממצאי המומחית מטעם בית המשפט. כידוע, ככלל, בית המשפט יאמץ את ממצאיו ומסקנותיו של מומחה מטעם בית המשפט, אלא אם מצא שקיימת סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן (ראו למשל, ע"א 2099/08עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (נבו 28.10.2010); ע"א 1168/07יפה נוף תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ נ' הפלר (נבו 1.2.2009).

    יצויין כי הנתבע בסיכומיו אינו מעלה ולו טענה אחת כנגד חוות הדעת. הטענה היחידה שעולה מצד הנתבע בהקשר זה היא שמסקנות המומחית הן בדרגת "סבירות" ולכן, לטענתו, הן אינן עולות על הרף הראייתי של 51% ולא ניתן להכריע על בסיסן. אלא שהנטל לשכנע שמדובר בחתימות התובע מוטל על הנתבע ולא להפך. מכל מקום, בניגוד לטענת הנתבע, חוות הדעת אינה מכריעה את גורל התיק. חוות הדעת מהווה פיסה נוספת בפאזל הראייתי שמוליך למסקנה שהתובע לא חתם על המסמכים ולא ניתן לו גילוי נאות.

28. חמישית, המומחית אף ציינה כי במעמד הבדיקה ביקשה מהנתבע לחקות את החתימה שבמחלוקת והנתבע ניסה להרחיק את עצמו: "...למרות שקל מאד לחקות את דגם החתימה, הוא הפגין קושי והיה עלי להפנות אותו שוב ושוב לדגם החתימות שבמחלוקת. למרות פשטות החתימות, ולמרות שחתימותיו האמיתיות של מר ששון מסתיימות בקו אלכסוני עולה, ניכר ניסיון להתרחק מדגמי החתימות שבמחלוקת" (עמ' 11 לחוות הדעת וכן חקירתה הנגדית בעמ' 14 ועמ' 15 ש' 25-30):

    "אם אני רואה שפתאום הוא בא ומסיים באופן חד כלפי מטה ופתאום הוא עושה לולאות כלפי מעלה שהן בכלל לא קשורות לחתימה זה דברים שהם לא קשורים במצבים האלה אמרתי לו תעצור תסתכל עוד פעם על החתימה תנסה עכשיו לעשות עוד פעם זאת אומרת כל פעם היה ניסיון להתרחק מלנסות לבצע את ההנחיות"

    התרשמות המומחית, על בסיס ניסיונה המקצועי, שבמעמד הבדיקה הנתבע ניסה במכוון להרחיק את עצמו מהחתימות נותנת חיזוק נוסף למסקנת המומחית.

29. שישית, הנתבע הצהיר שבמעמד רכישת הרכב נמסרו לתובע, מלבד טופס הגילוי הנאות וזיכרון הדברים, גם "היסטוריית הטיפולים והתיקונים" של הרכב (ס' 21). אושר העיד שהיה נייר מודפס עם היסטוריית הטיפולים של הרכב אותו מסרו לתובע (עמ' 26 ש' 11-14). משום מה לנתבע לא היה עותק מהיסטוריית הטיפולים והתיקונים והוא גם לא ידע להגיד מה יש שם.

     

30. שביעית, גם הגיונם של דברים מוביל למסקנה שהנתבע הסתיר מהתובע שהרכב עבר תאונות. הנתבע טען שמחיר המחירון של הרכב עמד על 475,280 ₪ וכי בסופו של דבר לאחר משא ומתן קיבל 120,000 ₪ במזומן (הגם שדרש 140,000 ₪ והתובע הציע 100,000 ₪) וכן קיבל את הרכב הנתבע שהיה שווה 333,860 ₪. כלומר, הנתבע מודה ששווי העסקה עמד על 453,680 ₪. הנתבע מודה בסיכומיו כי מחיר העסקה "חושב לפי שווי מחירי המחירון של 2 הרכבים" (ס' 7). הדעת נותנת שאם היה ניתן לתובע גילוי על התאונות שעבר הרכב, גם אם התובע היה מסכים לרכוש את הרכב, העסקה לא היתה נעשית במחיר שהוא כמעט מחיר מחירון מלא של הרכב.

     

    לאור כל האמור לעיל, אני מתקשה לקבל את עדות הנתבע, עדות אושר ועדות דוד לפיה הם ראו את התובע חותם על המסמכים.

     

31. חוק מכירת רכב משומש מחייב חתימת הסכם (חובה שהופרה בענייננו) וכן מחייב מתן טופס גילוי שהרוכש יאשר בחתימתו שקיבל (חובה שהופרה בענייננו). לשיטת הנתבע, הוא היה חייב בגילוי וגם נתן גילוי. אלא שהסתבר שאין הדבר כך. הוכח שהנתבע לא נתן גילוי וניסה ליצור, בדיעבד, מצג שווא כאילו ניתן לתובע גילוי על התאונות שעבר הרכב. בנסיבות אלו, ברור לחלוטין שהתובע היה זכאי לבטל את העסקה ונקבע כי הביטול נעשה כדין.

     

32. הנתבע טוען שהתובע לא לקח את הרכב לבדיקה וכי אין לתובע להלין אלא על עצמו (ס' 14 לסיכומיו) והדבר מצדיק את דחיית התביעה. אין ממש בטענה זו. חובת הגילוי שחלה על הנתבע קיימת בין אם התובע לקח את הרכב לבדיקה ובין אם לאו. הוכח שהנתבע הפר חובה זו ביודעין ובכוונה להטעות את התובע ואף לא פעל בהתאם לחוק מכירת רכב משומש. ממילא הנתבע אינו יכול להיבנות מכך שהתובע לא לקח את הרכב לבדיקה.

    "אפילו בנזיקין, שבה תורת האשם התורם היא סטטוטורית (והיא חלה לכאורה לגבי העוולות כולן) – הכלל הוא שבמקרה שבו המזיק, הטוען לאשם התורם של הניזוק, הוא מי שעיוול כלפי הניזוק בעוולת התרמית והנזק מתבטא בהעברתם הישירה של כספים מכיסו של הניזוק לכיסו של המזיק – אין מקום להפחית מחיובו של המזיק בנימוק של אשם תורם בגין רשלנותו של הניזוק. ראו דיון ופירוט בפסק דיני ב-ע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (02.04.2012). קביעה זו צריכה לחול מקל וחומר גם על הגנת אשם תורם בדיני החוזים, שאיננה סטטוטורית והיא פרי פיתוח של הספרות והפסיקה". ההדגשה אינה במקור.

    ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס פס' 2(ג) לפסק דינו של השופט מלצר (נבו 11.2.2014).

     

33. מהביטול, שנעשה כדין, נגזרת חובת השבה. הנתבע טוען שההשבה בלתי אפשרית כיוון שכבר מכר את הרכב שהתובע מסר לו במסגרת העסקה. אין בידי לקבל טענה זו. בעת שהתובע פנה לנתבע בדרישה לבטל את העסקה הרכב של התובע שנמסר במסגרת העסקה טרם נמכר (ס' 22 לתצהיר התובע וכן ראו עדות הנתבע לפיה הרכב שמסר התובע נמכר לאחר 3 שבועות). אילו הנתבע היה משתף פעולה עם הדרישה, הנתבע היה מחזיר לתובע את רכבו וכן סך של 120,000 ₪. הנתבע סרב. גם לאחר פניות נוספות בעל פה וגם לאחר שנשלח מכתב התראה מעו"ד ביום 20.4.23 (מוצג 7 למוצגי התובע) הנתבע סרב.

    התובע נאלץ להגיש תביעה לבית המשפט – תביעה שהוגשה ביוני 2023. הנתבע הכשיל במו ידיו השבה של הרכב שמסר התובע. לכן, אין הנתבע יכול לטעון היום שהשבה אינה אפשרית. משמכר הנתבע את הרכב שמסר לו התובע, אין אלא לחייב את הנתבע בשווי של הרכב שמסר לו התובע – וראו בהקשר זה גם סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לפיו: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל".

    ראו גם ע"א 5267/03 פרג'-גשורי נ' מיטל נט(5) 337 (2005) (להלן: עניין פרג'-גשורי):

    "מסגרת זמנים זו מצביעה על סבירות במימוש זכות הביטול. ירידת ערכה של הדירה במהלך התקופה שמכריתת החוזה ועד למועד ההשבה שעליה הורה בית-המשפט, אינה יכולה לשמש עילה מוצדקת למנוע מהמשיבים עשיית שימוש בזכות העומדת להם לבטל את החוזה. היכולת לממש את זכות הביטול החוזית אינה מושפעת מכך שחלו תנודות בערך הנכס שיש להחזירו, כל עוד נעשה שימוש בברירת הביטול תוך זמן סביר, ולא נעשה שימוש לרעה בברירה זו. לפיכך טענת המערערים כי יש לשלול את זכות המשיבים לבטל את החוזה ולהשתית את תרופתם החוזית על פיצויים בלבד, להבדיל מתרופות הביטול וההשבה, אין לה מקום."

34. לעניין סכום ההשבה, בכתב ההגנה טען הנתבע שתמחר את הרכב שמסר לו התובע בסך של 333,680 ₪. לפי הנתבע, מחיר המחירון של הרכב שמכר לתובע היה 475,280 ₪ ומחיר המחירון של רכב התובע שנמסר לנתבע היה 333,860 ₪. הפער הוא 141,420 ₪ והנתבע טוען שלאחר משא ומתן סוכם על תוספת של 120,000 ₪ (במקום 141,420 ₪) – וראו גם חקירת הנתבע בעמ' 39 ש' 31-36. התובע טוען שיש לחשב את שווי הרכב שמסר הנתבע לפי שווי של 350,670 ₪ ומפנה למחירון לוי יצחק שצורף כמוצג 2. אין בידי לקבל טענה זו. לא הובאה חוות דעת ולא ברור בדיוק אם המחירון שצורף משקף את מחיר הרכב הספציפי – מה גם שהמחירון שצורף הוא מחודש פברואר 2023 והעסקה בוצעה בחודש מרץ.

35. לכן, יש לחייב את הנתבע בהשבה בסך כולל של 453,680 ₪ שמורכבים מהסכומים הבאים: 120,000 ₪ ששולמו לנתבע בהעברה בנקאית וסך של 333,860 ₪ בגין הרכב שנמסר לנתבע.

    אין מקום, בנסיבות, להפחית מהסכום שנפסק את שווי השימוש ברכב

36. הנתבע טוען לראשונה בסיכומיו כי בהתאם "למה שידוע" לו, עלות דמי השימוש לרכב הינה בסך של 17,000 ₪ לחודש. לכן, כך מבקש הנתבע, ככל שתתקבל התביעה, יש להפחית מהסכום שייפסק סך של 17,000 ₪ עבור כל חודש בו השתמש התובע ברכב מיום 7.3.23 ועד היום.

     

37. הנתבע כלל לא טען במסגרת כתב ההגנה שיש לקזז מסכום התביעה את שווי השימוש ברכב. הנתבע גם לא הביא ראיות כלשהן ביחס לשווי השימוש. הנטל בעניין זה מוטל על הנתבע (והוא לא טוען אחרת). ראו למשל, ע"א (מחוזי י-ם) 299-04-14 ארביב נ' מאיה (נבו 27.3.2016) שם בוטלה עסקת מכר של רכב והמערער שמכר את הרכב חוייב בהשבה ובין היתר טען שיש לקזז דמי שימוש ראויים בגין התקופה בה עשו המשיבים שימוש ברכב. ערכאת הערעור פסקה כי:

     

    "באשר לטענת המערער בדבר דמי השימוש הראויים המגיעים לו לטענתו לאחר ביטול החוזה עבור תקופת השימוש ברכב בידי המשיבות, לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו. כפי שהעלו המשיבות, טענה זו כלל לא הועלתה בהליך בבית המשפט קמא, היא לא הוכחה והמערער לא הביא ראיות לשיעורה"

     

    אמנם באותו עניין ציין גם בית המשפט שתקופת השימוש היתה קצרה יחסית אך כאמור, הנתבע לא טען טענת קיזוז ולא הניח ראיות כלשהן שמאפשרות לבצע קיזוז. בהקשר זה אציין כי סוגיית דמי השימוש הוצפה על ידי בית המשפט עוד מהדיון הראשון ולמרות זאת הנתבע לא מצא לנכון לבקש לתקן את הגנתו.

     

    אציין שרק לאחר שהוגשו סיכומי התובע, הגיש הנתבע בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט בשאלת שווי השימוש שעשה התובע ברכב. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 8.12.25 תוך שנקבע כי: "אין מקום למינוי מומחה בשלב זה, לאחר שכבר הוגשו סיכומי התובע. בנוסף, סוגיית השימוש ברכב הוצפה על ידי בית המשפט עוד מהדיון הראשון. למרות זאת, לא מצא לנכון הנתבע לבקש לתקן את כתב הגנתו (אין בכתב ההגנה טענה להפחתת שווי השימוש ברכב) ואף לא הביא ראיות בעניין. ההליך המשפטי החל לפני כשנתיים וחצי והגיע העת להביא לסיום ולא לאפשר בשלב מתקדם ומאוחר זה, תיקון כתבי טענות ומינוי מומחים".

     

    בוודאי שהטענה, שנטענה לראשונה בסיכומי הנתבע, בדבר שווי שימוש בסך של 17,000 ₪ לחודש לא הוכחה ולא נתמכה בבדל ראיה.

     

    לאופן בו בחר הנתבע לנהל את הגנתו יש משמעות במיוחד שלא מדובר בהתנהלות אגבית וחסרת משמעות אלא בנטילת סיכון מכוונת (ראו למשל, ת"א (שלום ת"א) 44899-07-22 סבג נ' אייזיק (נבו 23.3.2025).

     

38. הנתבע מבקש במסגרת סיכומיו להתחשב בשימוש שעשה התובע ברכב וכן מפנה לדברי ב"כ התובע בקדם המשפט מיום 9.5.24 שם אמר: "כמובן שאנחנו מבינים שיש שווי שימוש וכאלה ונצטרך אולי להתקזז על-כך" (עמ' 2 ש' 11-12). למרות שלא נטענה כל טענה בדבר הפחתת שווי השימוש בהגנת הנתבע ולמרות שלא הובאו כל ראיות בעניין על ידי הנתבע ולמרות האשם שדבק בנתבע שהטעה במכוון את התובע, אני מוצא לנכון להתחשב בכך שהתובע עשה שימוש ברכב, על מנת להביא לתוצאה צודקת יותר וזאת בדרך של קביעה לפיה הסכום שנפסק לטובת התובע לא יישא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום שנקבע.

    לעניין זה ראו סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 שמקנה לבית המשפט שיקול דעת אם לפסוק ריבית והצמדה. כמו כן ראו: "משיסודות ההשבה בחוזה שנתבטל מחמת פגם בכריתתו נשענים על דיני עשיית עושר ולא במשפט, קיים מרווח שיקול-דעת שיפוטי בהתאמת יישומם של דיני ההשבה לדרישות הצדק והיושר ביחס שבין הצדדים" (עניין פרג'-גשורי בפס' 34 לעיל).

    התייחסות לרכיבי תביעה נוספים

39. התובע ביקש לחייב את הנתבע גם בסך של 10,000 ₪ בגין הפרת חובת הגילוי ובסך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש. לא מצאתי לנכון לקבל את התביעה ברכיבים אלו. אין בחוק פיצוי מוסכם בגין הפרת חובת הגילוי ולא ברור על מה מבוסס הסכום. כך גם לא מצאתי לפסוק רכיב בגין עוגמת נפש, בין היתר, תוך התחשבות בכך שהתובע השתמש ברכב מאז העסקה ולא נעשתה הפחתה של דמי שימוש.

    התייחסות לטענות נוספות שהעלה הנתבע

40. הנתבע טוען שהתובע לא השיב להודעת הוואטסאפ שבה נשלח לו ביום 17.3.23 טופס הגילוי הנאות (נ/2) שאינו חתום על ידי התובע וכי מתבקש היה שישיב ויכתוב לנתבע משהו בסגנון: "כיצד רימית אותי הרי מעולם לא אמרתי לי כל מה שנכתב כאן". התובע נתן לכך הסבר שבנסיבות העניין מקובל עלי. התובע הסביר שהעדיף לבוא ולשבת עם הנתבע ולנסות להגיע להסכמות. התובע הסביר שהגיע לנתבע ואמר לו יש לך מצלמות בעסק – בוא תראה לי שחתמתי (עמ' 11 ש' 26-30).

     

41. הסתבר בחקירה הנגדית של התובע כי כאשר הגיע לנתבע לאחר הגילוי, הוא הגיע עם חוקר פרטי שהקליט את השיחה. התובע העיד שהחוקר לא רצה לתת לו את ההקלטה כיוון שהחוקר לא רצה להיחשף אבל יש לו את ההקלטה. התובע לא הגיש את ההקלטה. לא הוברר עד הסוף מדוע התובע לא הגיש את ההקלטה. כמו כן, הנתבע טוען שהיה על התובע לזמן את החוקר להעיד. יש לזכור שלא מדובר בהקלטה של הפגישה שבה נערכה העסקה. אילו היתה הקלטה כזו ניתן היה לשמוע אם ניתן או לא ניתן גילוי ואם התובע מתבקש לחתום על טופס הגילוי ועל זיכרון הדברים. מה קרה באותה פגישה לאחר הגילוי לא באמת שנוי במחלוקת ואין לכך חשיבות גדולה. לכן, לא מצאתי שיש באי צירוף ההקלטה או באי זימון החוקר כדי להטות את הכף לחובת התובע.

     

42. הנתבע טען בפתח סיכומיו כי התובע כלל לא תבע את ביטול העסקה. מדובר בטענה לא נכונה – ראו העמוד הראשון לכתב התביעה שם נכתב כי בית המשפט יתבקש "להורות על ביטול עסקת המכר..." ו"לחייב את הנתבע לקבל לידיו חזרה את רכבו של התובע...".

     

43. הנתבע מנסה להיבנות מהוראה בזיכרון הדברים לפיה לא יהיו לתובע כל תביעות או דרישות או טענות בגין מצב הרכב (ס' 15 לסיכומי הנתבע). מעבר לכך שנקבע לעיל שהתובע כלל לא חתם על זיכרון הדברים וממילא הנתבע לא יכול להיבנות מהוראה זו, אף אם היה נחתם, הרי שלאור ההסתרה מצד הנתבע בדבר מצב הרכב, הנתבע לא יכול להיבנות מהוראה זו.

     

44. הנתבע מבקש, לראשונה בסיכומיו, שאם תתקבל התביעה, תעמוד לו האפשרות לבדוק את מצב הרכב שכן אין לדעת אם היו תאונות או פגיעות אחרות. מדובר בטענה שלא נטענה בשום שלב ואין מקום להתנות את השבת הרכב בבדיקה – קל וחומר לאור זאת שהגענו עד הלום כיוון שהנתבע סרב, שלא כדין, לביטול והשבה בזמן אמת.

    הערה לפני סיום

45. מבלי למעט מהחובות שחלות על "עוסק ברכב" לרבות חובת הגילוי ומבלי למעט מחומרת התנהלות הנתבע, טוב יעשה מי שרוכש רכב משומש אם יבדוק את הרכב בדיקה מקצועית חיצונית ולא יסתמך רק על מצגי המוכר – קל וחומר מקום בו מדובר בעסקה בשווי של מאות אלפי שקלים.

    התוצאה

46. התביעה מתקבלת.

     

47. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 453,680 ₪. כנגד ביצוע התשלום, שיבוצע בתוך 30 ימים מהיום, ימסור התובע את הרכב לנתבע והבעלות ברכב תעבור לנתבע ואני מחייב את הנתבע לקבל לידיו את הרכב ולהעביר את הבעלות בו על שמו. בהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, ועל מנת לצמצם את מרחב המחלוקות הפוטנציאליות, הצדדים יפעלו כך:

     

    1. הצדדים ייפגשו בתוך 30 ימים מהיום, בליווי באי כוח הצדדים. התובע יגיע עם הרכב לפגישה.

    2. במעמד הפגישה, הנתבע ישלם לתובע את הסכום שנפסק (453,680 ₪). התשלום יבוצע בהמחאה בנקאית לפקודת התובע וכנגד מסירת ההמחאה הבנקאית לתובע, ימסור התובע לנתבע את הרכב ומפתחות הרכב.

    3. באותו מעמד תבוצע, באמצעות המערכת המקוונת של משרד הרישוי, העברת בעלות מהתובע לנתבע.

        

48. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות בסך של 13,000 ₪ בגין האגרה ושכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪.

     

49. כל התשלומים לפי סעיפים 47-48 לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו ריבית שקלית ודמי פיגורים החל מחלוף 30 הימים ועד התשלום בפועל.

     

50. זכות ערעור כדין.

     

     

    ניתנה היום, ח' טבת תשפ"ו, 28 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.