פס"ד בתובענה לפיצוי על נזקים שנגרמו לתובעת ממעשי אינוס, מעשים מגונים ואיומים

            זוהי תובענה לפיצוי על נזקים שנגרמו לתובעת ממעשי אינוס, מעשים מגונים ואיומים שביצע בה הנתבע 1 ("הנתבע") כשהייתה ילדה רכה בשנים (בת 5-4 לערך), בעת ששימש שמרטף עליה, והיה בן 15-14 לערך. נגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין המעשים האמורים; הוא נמצא אשם בהם; נגזר דינו; וערעורו על הכרעת הדין נדחה. התובענה דנן הוגשה כשבע שנים לאחר מכן, כשהתובעת הייתה בת 22, והיא מתנהלת כעשור. נוסף לנתבע, האחראי הישיר למעשים, נתבעים גם הוריו, הנתבעים 3-2 ("הנתבעים" או "ההורים") בטענה שלא מנעו את האירועים חרף חובתם לעשות כן. התיק הועבר לטיפולי בתום שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, לאחר שהמותב שדן בו במקור קבע שנבצר ממנו להמשיך בדיון.

כתבי הטענות

1. בכתב התביעה (שהוגש ביום XXX) נטען שבזמנים הרלוונטיים (אמצע שנות התשעים), התובעת והנתבעים 3-1 התגוררו בשכנות. כשהתובעת (ילידת XXX 1989) הייתה בת 4-3, ולאורך תקופה בת מספר שנים, כאשר הנתבע (יליד 1980) שימש כשמרטף עליה, ובמקרים רבים כשהייתה בדירת הנתבעים, הוא אנס אותה וביצע בה מעשים מגונים כמתואר בהכרעת הדין המצורפת לכתב התביעה (XXX). נטען כי המעשים בוצעו אגב התנגדות התובעת תוך שהיא צועקת והנתבע מאיים עליה לבל תספר להוריה. הנתבעים 3-2, הורי הנתבע, היו אפוטרופוסיו הטבעיים אשר עליהם הייתה מוטלת חובה לחנך ולטפל בבנם ולהשגיח עליו, ובכלל זה לעשות כל הנדרש כדי למנוע כל מעשה מסוכן שלו.

2. כתב התביעה מפרט את המעשים שבהם הורשע הנתבע לפי ממצאי הכרעת הדין: הנתבע היה מסיר את החיתול מגופה של התובעת, לעתים בעצמו ולעתים דרש ממנה לעשות זאת, ואז היה משכיבה על הרצפה או על המיטה, מפשיל מכנסיו ומחכך את אבר מינו באבר מינה עד כדי סיפוק מיני. במספר מקרים הוא החדיר את אבר מינו לאבר מינה של התובעת באופן שגרם לדימום. מעשים אלה בוצעו תחת כפייה, אגב שימוש בכוח, דיכוי ובניגוד לרצונה של התובעת, אשר ביקשה מהנתבע לחדול ממעשיו. הנתבע אף איים עליה שלא תספר על המעשים ונהג לסתום את פיה בידו בעת ביצועם. התובעת – בהיותה ילדה קטנה – נצרה את הסוד הנורא בלבה לאורך שנים, פחדה מלשתף את אמה או כל מבוגר אחראי במעשים שבוצעו בה, שכן הנתבע הזהיר אותה כי יפגע בה אם תעז לספר לאיש. רק בגיל 11, אחרי ששמעה ברדיו תכנית על אונס, סיפרה לדודתה על מעשי האינוס שעברה. בעקבות זאת נפתחה חקירה פלילית שבסופה הוגש כתב אישום נגד הנתבע.

3. הנתבע הואשם והורשע בעברות לפי סעיפים 345(א)(1), 345(א)(4), 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – אינוס בכוח, איומים, תוך ניצול מצב המונע התנגדות של קטינה בת למטה מגיל 16; ולפי סעיף 348(ב) בצירוף הסעיפים האמורים – מעשה מגונה בקטינה בכוח, באיומים, במצב המונע התנגדות. הנתבע נשא בעונש מאסר בפועל בן שנתיים ושוחרר.

4. נטען כי פחדיה של התובעת מהנתבע היו כה גדולים עד שביקשה לעבור לגור בפנימייה, הרחק מביתה ומבית הנתבעים. רק עקב מעבר לפנימייה הסתיימו המעשים הנוראיים שעברה מצדו של הנתבע. התובעת שבה ללמוד בבית הספר קרוב לביתה לאחר שהנתבעים עברו דירה ולא גרו עמה בשכנות יותר.

5. בכתב התביעה נטען כי הנתבע חב כלפי התובעת בגין המעשים שהורשע ובהם עוולות התקיפה, הפרת הוראות חוק העונשין שבהן הורשע, הפרת חובת הנאמנות ורשלנות. כלפי הנתבעים, הורי הנתבע, נטען כי הם אחראים למעשי הזוועה שבוצעו בתובעת בדירתם כמחזיקים במקרקעין. הם ידעו או שהיה עליהם לדעת על המעשים שביצע הנתבע בתובעת. הם לא מנעו אותם ועצמו את עיניהם, ולכן חבים עם הנתבע ביחד ולחוד. הם הפרו את חובתם לחנך את הנתבע, לטפל בבנם ולהשגיח עליו, ולמנוע מעשה מסוכן שלו. הם כשלו בלימוד בנם את ערכי היסוד הבסיסיים ובכלל זה ערך כבוד האדם ושלמותו הפיזית והנפשית. הם לא עשו די לטיפול במצוקותיו הנפשיות שהובילוהו לביצוע המעשים. מאחר שהמעשים אירעו בדירתם, התובעת טענה כי הם התרשלו בכך שלא עשו די לקיום חובתם להתריע בפני הגורמים המתאימים ובפני הרשויות על מצב בנם, ובכך להגן על הציבור מפני התנהגותו. התרשלותם מחריפה לנוכח העובדה, כך נטען, שהנתבע חשף את אמו, הנתבעת 3 ("הנתבעת"), למעשי האינוס שביצע בתובעת. נטען כי הנתבעים תרמו ליצירת קרקע פורה לנתבע לבצע את זממו בתובעת.

6. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של ד"ר אהובה רייס, מומחית רפואית בתחום הנפשי, אשר חיוותה דעתה כי התובעת סובלת מ-PTSD ו-Adjustment Disorder כתוצאה מהמעשים שביצע בה הנתבע. היא קבעה שהתובעת סבלה מנכות זמנית בדרגה 50% בשנים 2007-2000 לפי פרט 34 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 ("תקנות המל"ל"), ומשנת 2008 ואילך נכות קבועה בדרגה 20% לפי פרט 34(ג) לתוספת לתקנות המל"ל. נתבעו נזקים מיוחדים כדלקמן: 200,000 ש"ח בגין אובדן השתכרות לעבר; 300,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות; 50,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה; 200,000 ש"ח בגין עזרת צד ג'. כמו כן נתבע נזק כללי.

7. בכתב הגנתם כפרו הנתבעים 3-1 בנטען בכתב התביעה ובאחריות הנתבעים 3-2 לאירועים. בכלל זה טען הנתבע כי לא ביצע את המעשים שבהם הורשע וביקש להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין. ההורים טענו שלא ידעו מאום על המעשים המיוחסים לנתבע, ולא היו יכולים לדעת. הם עשו כל הנדרש מהם כהוריו של הנתבע ומעולם לא נתנו את ידם, אישרו או אפשרו את המעשים. אף לא עצמו עיניהם. ממילא הוכחשו הנזקים.

מהלך ההתדיינות (עיקרי הדברים)

8. ההתדיינות בתיק זה – שנדון לפני מותב אחר (כב' השופטת הבכירה י' הניג) – התנהלה כמעט עשור שנים. אין צורך לסקור את כל קורותיו, וניתן להסתפק בעיקרי הדברים.