אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עיריית כרמיאל נ' קוסט 365 בע"מ ואח'

עיריית כרמיאל נ' קוסט 365 בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 21/05/2018 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
11059-08-15
07/05/2018
בפני השופטת:
איילת הוך-טל

- נגד -
התובעת:
עיריית כרמיאל
הנתבעים:
1. קוסט 365 בע"מ
2. המשביר 365 החזקות בע"מ
3. רמי שביט
4. אפיקי יונתן השקעות 2014 בע"מ

פסק דין

 

 

לפניי תביעה כספית ע"ס 699,963 ₪ בגין חוב מיסוי מוניציפאלי.

תמצית העובדות הרלבנטיות

  1. התובעת הינה הרשות המוניציפאלית בעיר כרמיאל, בהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – הפקודה).

     

  2. הנתבעת מס' 1 (להלן – קוסט) הינה חברה אשר הוקמה בחודש מרץ 2010 .

    במועדים הרלוונטיים לתביעה, הוחזקה קוסט באופן מלא על ידי הנתבעת מס' 2.

    קוסט נמצאת כיום בהליכי פירוק. ההליך החל ביום 5.7.15 עם מתן צו פירוק זמני ומינוי עורכי הדין יניב אינסל ושאול ברגרזון מפרקים זמניים על פי החלטת בית המשפט בתיק פר"ק 5175-07-15. ביום 27.10.15 ניתן צו פירוק וביום 11.5.16 מונו המנהלים המיוחדים כמפרקים.

    על כן, ההליכים כנגד קוסט בתביעה זו עוכבו.

     

  3. הנתבעת מס' 2 (להלן – המשביר) הינה חברה ציבורית מקבוצת המשביר לצרכן, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה דנן היתה בעלת המניות הבלעדית בקוסט.

     

  4. הנתבע מס' 3, מר רמי שביט (להלן – שביט), הינו בעל מניות ודירקטור במשביר וכן היה דירקטור בקוסט. התביעה נגדו נדחתה בהסכמת הצדדים מיום 20.11.17.

     

  5. הנתבעת מס' 4 (להלן – אפיקי יונתן) רכשה מהמשביר את זכויותיה בקוסט, בנאמנות עבור חברה אחרת בשם הייטס השקעות ישראל בע"מ (להלן – הייטס). התביעה נגדה נמחקה בהסכמת הצדדים מיום 2.11.16.

     

  6. ביום 23.12.10 נכרת הסכם שכירות בין חברת הר-יונה (נ.ע.) בע"מ (להלןהמשכירה) לבין המשביר (להלןההסכם או הסכם השכירות- נספח 2 לתצהיר שביט 1). המשכירה הקימה מרכז מסחרי בשטח הידוע כחלקה 14 בגוש 19158 . היחידה בקומת הקרקע, בשטח של כ- 3,650 מ"ר הושכרה למשביר (להלןהמושכר). המשביר ביקשה לפתוח במקום סניף של רשת המרכולים שתכננה להקים באמצעות חברה נוספת , היא חברת קוסט. תקופת ההסכם נקבעה ל-15 שנים עם אפשרות להאריך תקופה זו .

    ההסכם נכרת בין המשכירה למשביר, אולם לשון ההסכם מלמדת כי השימוש במושכר אמור היה להתבצע באמצעות חברת קוסט, כמפורט בסעיף 6.2 להסכם ובתשריטים שצורפו אליו.

     

  7. בספרי העירייה נרשמה המשביר כמחזיקה מיום 1.5.14 ועד 6.8.14.

    ביום 6.8.14 שלחה קוסט הודעה לתובעת להעברת חשבונות הארנונה בגין המושכר על שמה החלה מחודש מאי 2014 ואילך.

    התובעת פעלה על פי בקשת קוסט ושינתה את זהות המחזיק במושכר.

    קוסט לא נשאה בתשלום כלשהו עבור חוב הארנונה למושכר.

     

  8. החוב נשוא הליך זה מתייחס לחוב הארנונה שהצטבר בגין המושכר החל מיום 1.5.14 ועד ליום 26.11.14 ועומד על סכום של 699,963 ₪ נכון ליום 25.5.15.

     

  9. עיקר המחלוקת מתייחסת לשאלת חובתה של המשביר לשאת בתשלום חוב זה, בין מתוקף הטענה למעמדה כמחזיקה בחלק הארי של תקופת החוב ובין מתוקף טענה להרמת מסך ההתאגדות בינה לבין קוסט.

     

    מסכת הראיות

  10. מטעם התובעת הוגש תצהירה של הגב' ירדנה חוסטקר (להלן – ירדנה), מנהלת מחלקת גביה של התובעת, אשר נערך ביום 29.3.16.

     

    מטעם המשביר הוגשו שני תצהירי עדות של שביט - הראשון נערך ביום 1.8.16 (להלן – תצהיר שביט1) והשני נערך ביום 15.11.17 (להלן – תצהיר שביט2).

     

    שני העדים הנ"ל נחקרו במהלך הדיון מיום 20.11.17.

     

    תמצית טענות הצדדים

    התובעת

  11. בהתאם להסכם, הנכס הושכר למשביר ולא לקוסט.

     

  12. אף אם המשביר השכירה אותו לקוסט בשכירות משנה, אין בכך לפטור את המשביר מחובתה כלפי התובעת ועצם שליחת הודעה לשינוי שם המחזיק, אינו גורע מחבות המשביר בחודשים שקדמו להודעה. המשביר היתה המחזיקה בנכס במשך כל תקופת השכירות ולכל הפחות החזיקה בנכס ביחד עם קוסט. למצער, יש לקבוע כי המשביר החזיקה בנכס עד ליום 31.8.14, שכן רק בחודש אוגוסט 2014 נשלחה ההודעה להעברת החיוב ע"ש קוסט.

     

  13. מר רמי שביט, שהיה מנהל קוסט והמשביר בתקופה הרלוונטית היה מודע לכך שקוסט אינה מתכוונת לשלם לתובעת את חובותיה וביצע העדפת נושים אסורה בכספים שהועברו בין החברות. על כן, יש לבצע 'הרמת מסך' כלפי המשביר על פי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות).

  14. המשביר היתה בעלת השליטה בקוסט בתקופה הרלוונטית ואף מטעם זה יש לחייבה לשלם את חובותיה של קוסט לעירייה, בהתאם לסעיף 8(ג) ל חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג 1992.

     

  15. תביעת החוב שהוגשה למפרקי קוסט טרם התבררה וככל שיתברר כי התובעת זכאית לסכומים בגינה, לא יתבצע כפל גבייה.

     

    המשביר

  16. המושכר הוחזק והופעל על ידי קוסט בלבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

    ביום 4.11.14 נכרת הסכם להעברת זכויותיה של קוסט במושכר לרשת רמי לוי שיווק השקמה (2006) בע"מ. המושכר הועבר לרמי לוי ביום 27.11.14.

    על פי ס' 3.11 להסכם זה, התחייבה קוסט לשלם את כל התשלומים לתובעת בגין התקופה אשר מסתיימת במועד העברת המושכר בהתאם להסכם.

    בנוסף, ביום 4.11.14 נכרת הסכם למכירת קוסט לאפיקי יונתן.

     

  17. פנייתה הראשונה של התובעת לקוסט בעניין החוב הייתה ביום 7.4.15, כ-5 חודשים לאחר שקוסט פינתה את הנכס וכחצי שנה לאחר שהמשביר העבירה את זכויותיה בקוסט.

    קוסט המשיכה להיות חברה פעילה כ-7 חודשים לאחר העברת הזכויות בה מהמשביר. התובעת התרשלה ולא פעלה באופן יעיל לגבות את חובות קוסט כלפיה במועד זה. כעת מדובר בניסיון לייחס למשביר חובות לא לה, במקום לפעול לגביית החובות מקוסט, היא החייבת הרלבנטית.

     

    דיון והכרעה

    החייב בתשלום ארנונההדין החל

  18. סעיפים 326-325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – הפקודה) וסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן – חוק ההסדרים) מטילים את החבות בתשלום ארנונה על 'המחזיק' בנכס.

    הפסיקה פירשה את המושג 'מחזיק' בנכס כגורם "בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס" (ראו רע"א 9813/03 מדינת ישראל נ' עיריית ראשון לציון (פורסם במאגרים, 04.02.2007) בס' 9-8 ועת"מ (מרכז) 16155-02-14 גרינברג נ' מנהל הארנונה בעיריית נתניה (פורסם במאגרים, 11.2.15) בס' 6).

    בהתאם לסעיפים 326-325 לפקודה, החובה להודיע על הפסקת החזקה בנכס מוטלת על המחזיק (עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי (פורסם במאגרים, 6.11.12) בס' 5).

     

    זהות ה 'מחזיק' בנכס נשוא המחלוקת

  19. בעת התחלת תקופת השכירות, המשביר היתה רשומה בספרי התובעת כמחזיקה של הנכס.

    בהודעת קוסט מיום 6.8.14 , ביקשה לשנות את שם המחזיק ולהעביר את החיוב על שמה. למכתב זה צורף גם אישור מטעם המשביר כי קוסט הינה חברה הנמצאת בהחזקה מלאה של המשביר.

     

    התובעת ביצעה את השינוי עבור תקופת השכירות בדיעבד, קרי החל מחודש מאי 2014 ואילך (עמ' 7 לפרוט' ש' 7-3). כלומר, מיום 6.8.14 קוסט נרשמה מחזיקה במושכר למן תחילת תקופת השכירות (1.5.14).

     

  20. כפועל יוצא משינוי זה ברישומים, התגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלת זהות המחזיק. התובעת טוענת כי המשביר החזיקה בנכס עד למועד ההודעה (ראו בחקירת ירדנה בעמ' 8 לפרוט' ש' 28-16) ואילו המשביר טוענת כי הנכס הוחזק בכל התקופה על ידי קוסט בלבד.

     

  21. הוכח כי רק קוסט, ולא המשביר, החזיקה בפועל את הנכס בכל התקופה הרלוונטית (ראו ס' 12 לתצהיר שביט1 ועמ' 14 לפרוט' ש' 34-33). על כן, אין מחלוקת כי מן הבחינה העובדתית, קוסט היתה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס במהלך כל התקופה ונכון היה להטיל עליה את החובה לשאת בתשלומי הארנונה.

    עם זאת, איני מקבלת את הטענה שהתובעת לא היתה רשאית לרשום את המשביר כמחזיקה בתקופה זו או כי רישום זה בוצע שלא כדין.

    המשביר טוענת כי רישומה כמחזיקה בספרי התובעת נעשה על דעת התובעת בלבד ובניגוד למצב הדברים בשטח ומשכך אין לתובעת להלין אלא על עצמה. עם זאת אין מחלוקת כי ההסכם נערך בין המשכירה לבין המשביר.

     

    בכותרת ההסכם, 'השוכר' הוגדר כך –

    "המשביר לצרכן החדש בע"מ ו/או חברה ביסוד מטעמו ו/או חברה מטעמואך בכל מקרה בערבות המשביר לצרכן החדש בע"מ"

     

    וראו גם במבוא להסכם, ב-'הואיל' הרביעי –

    "והואילוהשוכר מעוניין לשכור מן המשכיר והמשכיר מעונין להשכיר לשוכר, בשכירות בלתי מוגנת את המושכר, וזאת כדי שהשוכר ינהל בו, בעצמו או באמצעות תאגיד בשליטתו (ובלבד שככל שינוהל העסק שבמושכר באמצעות מי בשליטה השוכר ייעשה הדבר בכפוף להוראות הסכם זה ובכפוף למתן ערבות של המשביר לצרכן החדש בע"מ..."

     

  22. לא ברור מי העביר לתובעת את ההסכם, אולם ברור כי רישום המשביר כמחזיקה בנכס נעשתה על סמך ההסכם, עם פתיחת העסק במושכר.

    עולה השאלה, האם במועד פתיחת עסקיה של קוסט במושכר, היה על התובעת לבדוק מי החברה המפעילה את העסק בפועל או שיכולה היתה להסתמך על היות המשביר 'השוכרת' על פי ההסכם ולרשום אותה כמחזיקה.

    כפי שניתן ללמוד מסעיפים 326-325 לפקודה, חילוף 'מחזיק' בנכס מתבצע על פי הודעה, כאשר החובה להודיע לעירייה על החילוף מוטלת על מי שמפסיק להחזיק בנכס.

    אמנם לרשות המוניציפלית קיימת אפשרות לשנות בעצמה את שם המחזיק ולעתים חלה עליה חובה לעשות כן (בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (פורסם במאגרים, 17.04.2008) בס' 40-31), אולם אפשרות זו הינה החריג לכלל (שם בס' 42).

     

    בענייננו, כל תקופת השכירות מסתכמת בשישה חודשים לערך. פרק זמן זה אינו מצדיק להטיל על התובעת חובה לבדוק את זהות המשתמש בפועל. מקל וחומר שאין להשית עליה חובה זו בתחילתה של התקופה, היא עיקר המחלוקת כאן. על כן, אין פגם בעובדה שהתובעת הסתמכה על ההסכם ורשמה את המשביר כ-'מחזיקה' בנכס.

     

  23. מאחר שהמשביר נרשמה כדין כ-'מחזיקה' בנכס, הרי שההודעה של קוסט מיום 6.8.14 משולה להודעה של המשביר על הפסקת החזקה בנכס בהתאם לסעיף 325, באופן העונה על דרישת ההודעה ולמעשה פוטר את המשביר מאחריות לתשלום החוב לתקופה שלאחר מסירת ההודעה (סעיף 326 חוזר על אותו הכלל).

    כך, אף שהתובעת קיבלה את ההודעה של קוסט ושינתה את שם המחזיק גם בדיעבד, הדבר אינו פוטר את המשביר מאחריותה לשאת בתשלום החוב לגבי התקופה שלפני ההודעה.

    לעניין זה, מאחר שההודעה ניתנה בתחילת חודש אוגוסט, איני מקבלת את טענת התובעת כי יש להכליל גם את חודש אוגוסט בחבות של המשביר כמחזיקה בנכס.

    על כן, יש לראות במשביר כמחזיקה בנכס לתקופה מיום 1.5.14 ועד 31.7.14 .

     

    בחינת אחריות המשביר מתוקף היותה בעלת השליטה בקוסט

  24. בנוסף לאחריות המשביר כמחזיקה לתקופת הרישום בספרי התובעת, טוענת התובעת כי יש לבצע מעין "הזזה" ו-"הרמה" של מסכי ההתאגדות ולהטיל את מלוא החוב לפתחה של המשביר. על מנת לבצע ייחוס של חובות קוסט למשביר, תוך התעלמות ממסך ההתאגדות, יש להצביע על מקור חוקי. לגבי חובות ארנונה, ישנם שני מקורות חוקיים - הראשון, מכוח הוראת חוק ייחודית לחובות ארנונה והשני, בדין הכללי – דיני התאגידים.

     

  25. המקור הראשון הינו מקור ייחודי להתעלמות ממסך ההתאגדות לגבי חובות ארנונה בלבד בהתאם לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים אשר זו לשונו -

    "8 .ארנונה כללית

    ...

    (ג)על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זהעסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה

    "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין (בסעיף זההליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרתלאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

    "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

    "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

     

    סעיף חוק זה מפנה לחלקים מסעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], אשר קובעים כדלקמן -

    "119א. גביית מס בנסיבות מיוחדות

    (א) (1)היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

    (2)היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זוהחבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

    (3)בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

    ...

    (ד)בסעיף זה

    ...

    "בעל שליטה" - מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א);"

     

    הגדרת "קרוב" בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], הינה כדלקמן:

    "'קרוב' – כל אחד מאלה:

    (1) בן זוג, אח, אחות, הורה, הורה הורה, צאצא וצאצא של בן זוג, ובן זוגו של כל אחד מאלה;

    (2) צאצא של אח או של אחות, ואח או אחות של הורה;

    (3) חבר-בני-אדם שבהחזקת אדם או קרובו, אדם המחזיק בו וחבר-בני-אדם המוחזק בידי אדם המחזיק בו; לענין הגדרה זו, "החזקה" – במישרין או בעקיפין, לבד או יחד עם אחר, ב-25% לפחות באחד או יותר מסוג כלשהו של אמצעי השליטה;"

     

  26. מתן האפשרות 'להרים' את מסך ההתאגדות, בהתאם להוראת סעיף 8(ג), תלויה בהתקיימות מספר תנאים מצטברים (ראו עת"מ (חי') 61664-03-17 שלבי נ' עיריית חיפה (פורסם במאגרים, 17.03.2018) בס' 6.2 ; עת"מ (ת"א) 8622-03-15 גרצוב נ' עירית תל-אביב-יפו (פורסם במאגרים, 24.11.2016) בס' 10,להלן – עניין גרצוב) –

    א. חוב הארנונה הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;

    ב. החברה המחזיקה הינה חברה פרטית, שאיננה דייר מוגן;

    ג. החוב הינו סופי;

    ד. המחזיקה לא פרעה את החוב;

    ה. המחזיקה הפסיקה את פעילותה;

    ו. הגורמים שמבקשים לחייב בחובות המחזיקה הם בעלי השליטה במחזיקה;

    ז. נכסי החייב הועברו ללא תמורה או בתמורה חלקית. בהתקיים נסיבות ג'-ו', יראו את נכסי המחזיקה כאילו הועברו לבעל השליטה ללא תמורה, אלא אם הוכח אחרת (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון (פורסם בנבו, 25.10.12) בס' 9).

     

  27. אין מחלוקת כי בענייננו מתקיימים חמשת התנאים הראשונים.

    קיימת מחלוקת בנוגע לתחולתו של התנאי השישי.

    התובעת טוענת כי התנאי מתקיים מאחר שהמשביר היתה בעלת השליטה בקוסט במועד יצירת החוב.

    המשביר טוענת כי התנאי לא מתקיים שכן היא העבירה זכויותיה בקוסט מספר חודשים לפני שקוסט הפסיקה פעילותה, כך שבמועד פירוקה של קוסט, היא לא היתה בעלת השליטה בה.

     

    מבחינה עובדתית יש צדק בטענותיהם של שני הצדדים.

    הוכח כי המשביר היתה בעלת שליטה בקוסט במועד היווצרות החוב (ראו את האישור מטעם המשביר שצורף להודעה של קוסט מחודש אוגוסט 2014 וכן עמ' 15 לפרוט' ש' 25-20).

    עוד הוכח כי קוסט נמכרה ביום 4.11.14 לאפיקי יונתן, אשר פעלה כנאמן לקבוצת הייטס, שהיתה רשומה כבעלת המניות הבלעדית בקוסט במועד הפירוק (ראו סעיף 6 ונספח 1 לתצהיר שביט1).

  28. בעניין גרצוב נדונה שאלה דומה. שם נדונה טענה לפיה יש להטיל חוב ארנונה על בעל מניות של החברה המחזיקה ועלתה הטענה שהנתבע העביר את מניותיו בחברה המחזיקה. בית המשפט קבע כך –

    "15.זאת ועוד, הרציונל המונח בבסיס חקיקתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (כמפורט בסעיפים 47-39 לתגובת העירייה לעתירה) הוא מניעת התחמקות חברות מתשלום חובות.

    אין לקבל מצב בו העותרים ניהלו את החברה באופן המתחמק במשך מספר שנים מלשלם את חובות הארנונה בגין הנכס שהחברה מחזיקה, עם סיום ההחזקה בנכס יעבירו את מניותיהם בחברה לידי אחרים במטרה שאלו האחרונים יישאו בחוב הרטרואקטיבי שיצרו בעלי השליטה הקודמים. הנה כי כן, בחוות הדעת שנערכה עבור המשיבה ע"י משרד רו"ח ספורטה פן חן מיום 29.11.15 (צורפה להודעת המשיבה מיום 16.12.15) נקבע כי "בחינת התנהלותה הכספית של החברה במהלך תקופת פעילותה העסקית מצביעה על דפוס קבוע לפיו הוצאות שנדרשו להמשך פעילותה העסקית שולמו כסדרן בעוד שהוצאות אחרות כמו חיובי הארנונה נדחו ואף לא שולמו כלל" (פסקה 1 לחוות הדעת מיום 29.11.15). מדובר לפיכך בהתחמקות מתוכננת של העותרים מתשלום מס."

    יוער כי באותו עניין בית המשפט מטיל ספק בנוגע לתוקף העברת מניות החברה המחזיקה (שם, בס' 14), דבר שאינו רלבנטי לענייננו.

     

  29. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אזי לטעמי הפרשנות להחלתו של התנאי השישי צריכה להתייחס למועד הפירוק או מועד הפסקת הפעילות של החברה המחזיקה. אולם, מקום בו אין זהות בין בעל השליטה במועד יצירת החוב לבין מועד הפירוק, אזי בהתאם לשיקולי מדיניות ביסוד החקיקה דלעיל וכמפורט בהחלטה בעניין גרצוב ניתן לראות בבעל השליטה במועד יצירת החוב כבעל השליטה עליו ניתן להשית את האחריות לחוב, בשים לב לתנאים שנקבעו. חיזוק נוסף למסקנה זו טמון בנוסח סעיף 119א אשר אינו מתייחס רק למצב של פירוק, אלא גם למצב של תאגיד שהעביר נכסיו "ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור". אולם, יש לבחון אם התנהלות בעל השליטה שבתקופתו נוצרו החובות, הובילה למצב שלא נותרה בידי התאגיד החייב יתרה לתשלום חוב הארנונה לרשות המקומית.

    משמעות הדבר היא כי יש לבחון יחד את התנאי השישי והשביעי על מנת לראות אם יש מקום להטיל אחריות על בעל השליטה ביחס לתקופת היווצרות החוב.

     

  30. בעניינו, ולהבדיל מעניין גרצוב, אין מדובר בצבירת חוב במשך מספר שנים, אלא במשך מספר חודשים בלבד. הוכח כי המשביר היתה בעלת השליטה בקוסט בכל התקופה אליה מתייחס החוב שבמחלוקת. עוד הוכח כי עובר למכירת קוסט ולצורך ביצוע העסקה, המשביר העבירה לקוסט 15 מליון ש"ח, בין היתר לביצוע תשלומים לרשויות. ראו דברי שביט בעמ' 12-13 לפרוט' ש' 30 וש' 26-21 , בהתאמה–

    "...ש. כשאתם מדברים באוקטובר 2014 על הזרמה של 15 מ'?

    ת. זה היה מול תזרים מזומנים שהחברה התחייבה. ספקים, עובדים, בעלי נכסים, עיריות, כל מה שיאפשר לה להמשיך לחיות על מנת למכור את החברה...

    ....

    קוסט דיווחה על צורך של תזרים מזומנים עתידי להמשך קיומה בסדר גודל של 15 מ'  ואנחנו הזרמנו כאשר ידענו שני דברים, אחד שאנו מוכרים את סניף כרמיאל ב- 8 מ'  לרמי לוי, השני, שהמשקיע שיקנה את קוסט יזרים כ- 15 מ'  נוספים. אני מזרים כסף לחברות הבנות לפי צרכים, כשהזרמנו את הכסף כתבנו שזה לצורך מכירת העסק. אני ידעתי שאני מוכר חברה פעילה, חתמתי על הסכם בתום לב הסכם ציבורי, יש שם ספקים ארנונה וחשמל..."

    מספר חודשים לאחר שמכרה המשביר את החזקותיה בקוסט, יזמה המשביר את הליכי הפירוק כנגד קוסט, בחודש יולי 2015 (ס' 19 לתצהיר שביט1).

     

  31. המשביר מתייחסת לסעיף 3.11 בהסכם בו הועברו הזכויות במושכר מקוסט לרמי לוי (נספח 5 לתצהיר שביט1) בו התחייבה קוסט כך –

    "3.11מבלי לפגוע באמור לעיל, קוסט תשלם את כל המסים העירוניים, האגרות ויתר ההיטלים ותשלומי החובה בקשר למושכר החלים עליה על פי הסכם השכירות בגין התקופה שעד למסירת החזקה והחל ממועד זה הרוכשת תישא בהם באופן בלעדי."

    לטענת המשביר, התחייבות זו מחזקת את הטענה שהאחריות לתשלום החוב חלה על קוסט באופן בלעדי.

    ספק אם יש מקום לקבל טיעון זה במישור היחסים מול הרשות המקומית.

    מן הנתונים שהובאו לעיל ניתן להרכיב את תמונת המצב כדלקמן.

    המשביר היתה בעלת המניות הבלעדית בקוסט בכל התקופה בה נצבר החוב הנדון.

    עובר למכירתה של קוסט העבירה אליה המשביר כספים בסכומים גבוהים, העולים עשרות מונים על היקף החוב שנצבר אצל התובעת, בין היתר על מנת לאפשר לקוסט המשך פעילות שוטפת.

    קוסט, בעודה נתונה בהחזקה מלאה של המשביר, העבירה את זכויותיה במושכר תוך התחייבות לשאת באחריות על חוב העבר בגינו. בו ביום מכרה המשביר את החזקותיה בקוסט, מבלי שדאגה כלל כי הכספים שהזרימה לקוסט יכסו, ולו חלקית, את החוב לתובעת.

    לאחר מספר חודשים יזמה המשביר את הליכי הפירוק של קוסט.

     

  32. מן המידע האמור עולה כי המשביר שלטה באופן מלא בקוסט במהלך כל התקופה הרלבנטית לחוב נשוא הליך זה. לקראת סיום התקופה הזרימה המשביר לקוסט כ-15 מיליון ₪ ובנוסף קוסט קיבלה 8 מיליון ₪ מרמי לוי בתמורה להעברת זכויותיה במושכר. על אף זאת, החוב לתובעת לא סולק. המשביר דאגה לשמר את קוסט כ'עסק חי', על מנת לאפשר את מכירתה וכך הצליחה למכור את החזקותיה בקוסט בתמורה ל-25 מיליון ₪ מפדיון עתידי של הרשת.

    המשביר טוענת כי לאור הפרה של הסכם העברת הזכויות בקוסט, השקעותיה בקוסט ירדו לטמיון. אולם, כאן מדובר בסיכון מחושב ולכן העובדה שבסופו של דבר ציפיות המשביר לא עלו בקנה אחד עם המציאות וגם היא נפגעה לכאורה מההתנהלות המתוארת, אינה גורעת מאחריותה לשאת בחוב כלפי התובעת. תמונת המצב המצטיירת בזמן אמת מחזקת את המסקנה לפיה קיימת עילה לייחס למשביר את חובה של קוסט לתובעת. ההתנהלות המתוארת של המשביר הובילה למצב בו קוסט נשארה עם חובות כלפי התובעת, כאשר לא היו בידיה די משאבים לשלם חובות אלה.

    אשר על כן, בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים וס' 119א לפקודת מס הכנסה, יש לחייב את המשביר בכל חוב הארנונה אשר צברה קוסט כלפי התובעת בגין המושכר.

     

  33. טרם סיום, יש להתייחס גם למקור השני להרמת מסך ההתאגדות הנעוץ בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 כלשונו –

    "6. הרמת מסך

    (א)(1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

    (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

    (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

    (2)לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

    (ב)בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

    ...

    (ד)בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה."

     

  34. ככלל, 'הרמת מסך' הינה חריג לכלל בדבר האישיות המשפטית הנפרדת והעצמאית שיוצר מסך ההתאגדות ויש לנקוט בו במשורה.

    בענייננו, המסקנה בדבר היווצרות עילה להרמת מסך על פי הדין הייחודי החל לגבי חיובי ארנונה, יפה גם לעניין הדין הכללי . זאת ועוד, אף אילו נקבע כי ההתנהלות המתוארת אינה מצדיקה ייחוס החוב בו עסקינן למשביר מכוח ס' 8 לחוק ההסדרים, הרי שנוכח לשון סעיף 6 לחוק החברות והעובדות שהתבררו כאמור, אזי היה מקום להרים את מסך ההתאגדות ולבצע את ייחוס החוב למשביר על פי הדין הכללי, בהתאם לסעיף 6(ב) דלעיל.

     

  35. סוף דבר, התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 מתקבלת במלואה. הנתבעת 2 תישא בתשלום סכום התביעה לתובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (5.8.15) ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, תישא הנתבעת 2 בתשלום האגרה נשוא הליך זה ובשכר טרחת עו"ד לתובעת בסכום של 130,000 . הסכומים ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת 2.

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לידיעת עורכי הדין שאול ברגרזון ויניב אינסל בתוקף תפקידם מפרקים של הנתבעת 1.

     

     

     

    ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ח, 07 מאי 2018, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ