אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בלנק ואח' נ' סלומון ואח'

בלנק ואח' נ' סלומון ואח'

תאריך פרסום : 03/10/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום פתח תקווה
10375-06-15
04/09/2017
בפני השופט:
אמיר לוקשינסקי-גל

- נגד -
תובעים:
1. עדי בלנק
2. דניאלה אדרי

עו"ד אהוד גרי
נתבעים:
1. אליעזר סלומון
2. אליס אאת אחזקות והשקעות בע"מ

עו"ד ברק מלכית
פסק דין
 

 

לפניי תביעה לחיוב הנתבעים להשבת מקדמות בסך של 432,265 ₪, ששולמו במסגרת עסקאות נדל"ן, אשר התבררו בדיעבד כעסקאות פיקטיביות וכספיח של פרשת עוקץ רחבת היקף, וכן לתשלום פיצויים בגין הוצאות ועגמת נפש.

 

רקע עובדתי

 

1. בהתאם לכתב התביעה, במהלך השנים 2012-2013 התרחשה פרשת עוקץ רחבת היקף שבמסגרתה הונו מאות אזרחים להשקיע ברכישת נכסי נדל"ן המוצעים לנכי צה"ל במחירים מוזלים. לפי הטענה, בפני הרוכשים הוצג מצג שלפיו ניתן בהליך "כשר למהדרין" כביכול, להעביר נכסי נדל"ן מנכה צה"ל הזכאי למחיר מופחת, לרוכש שאינו נכה צה"ל.

 

2. בתביעה נטען כי במסגרת הפרשה נפתחה חקירה פלילית וכן ננקטו הליכי פשיטת רגל וכינוס נכסים בין השאר נגד אדם המכונה תומר בראל ולחילופין יצחק בריל (להלן: "בריל"), מי שעל פי החשד עמד בראש רשת ההונאה וכנגד חברת ב.ב. רגבים בע"מ, חברה הנמצאת ככל הנראה בשליטתו של בריל.

 

3. לטענת התובעות, הן הוכנסו לעסקאות הללו באמצעות הנתבעים. לדבריהן הן שילמו לנתבעים מקדמות בסך מאות אלפי ₪, אשר אמורות היו לעבור לבעל הנכס, נכה צה"ל, לצורך קידום העסקה. העברת המקדמות נעשתה על בסיס התחייבות מפורשת של הנתבעים שלפיה ככל שהעסקאות הללו לא תצאנה אל הפועל, הנתבעים ישיבו את המקדמות לידיהן. דא עקא, כאשר התברר שמדובר בהונאה וכי העסקאות לא תצאנה לפועל, סירבו הנתבעים להשיב את המקדמות ומכאן התביעה.

 

4. הנתבעים, מר אליעזר סלומון (להלן: "הנתבע") והחברה שבבעלותו "אאת אחזקות והשקעות בע"מ", טוענים כי הם עצמם קורבן של אותה פרשת עוקץ שנערכה על ידי בריל. הנתבעים פעלו כגורם מקשר בין התובעות לבין בריל ובעלי הנכס לכאורה, והמקדמות לא נותרו בידיהם אלא הועברו לבריל.

 

לדברי הנתבע, התובעות ידעו כי הן נכנסות לעסקאות מפוקפקות במיוחד, והן חשפו את כספן לסיכונים ניכרים מתוך תאוות בצע. לטענתו, כאשר התברר לו שהעסקאות אינן עומדות לצאת אל הפועל וכי בריל אינו עומד בהבטחותיו, הוא האיץ בתובעות לפנות לבריל לקחת את כספן בחזרה, בדיוק כפי שעשה עם 15 לקוחות נוספים שהפנה לבריל. הלקוחות האחרים קיבלו את כספם בחזרה, אולם כאשר התובעות נפגשו עם בריל והיו אמורות לקבל את כספן, בריל שכנע אותן להמתין פרק זמן נוסף על מנת לאפשר לו להשלים את העסקאות. הנתבע הזהיר את התובעות לבל יעשו כן, והתריע בפניהן כי ככל שלא ייקחו את כספן כעת הוא אינו אחראי עוד לכספים וכי כל המסמכים שעליהם חתם חסרי תוקף. ברם, התובעות לא שמעו לו, ובכך לטענתו ויתרו על כל טענה כלפיו ונותק כל קשר סיבתי לאחריות שלו כלפיהן. כן טען הנתבע כי ההתחייבות להשבת הכספים יועדה למשך ארבעה חודשים בלבד - שהוא פרק הזמן שבמהלכו העסקה היתה אמורה להתבצע.

 

במהלך הדיון והסיכומים העלה הנתבע טענה נוספת, שלפיה הוא כביכול כלל לא התחייב מבחינה משפטית להחזיר את המקדמות; וכי למצער התחייבות זו (שפקעה לשיטתו) היתה רלבנטית רק ביחס לעסקאות שבהן היא נכתבה במפורש.

 

דיון והכרעה

 

גדר המחלוקת והשאלות הטעונות הכרעה

 

5. אין מחלוקת בין הצדדים, כי העסקה העיקרית לרכישת הנדל"ן, היתה בין התובעות לבין צד שלישי. הנתבעים אינם מוכרי הנכס, אלא תפקידם היה לקשר או לתווך בין התובעות לבין בעלי הנכס, בין באופן ישיר ובין באמצעות גורם נוסף - בריל. בהתאם לכך, אף אין מחלוקת בין הצדדים כי המקדמות אמורות היו להגיע לצד שלישי, באמצעות הנתבעים, ואין טענה כי הנתבעים הפרו את חובתם להעביר את הכספים או כי הם נהנו מהם באופן כלשהו.

 

6. התובעות לא טענו כי הנתבעים עצמם היו שותפים של בריל בפרשת העוקץ ואף לא כי הנתבעים ידעו בזמן אמת שמדובר בהונאה, ולמעשה לא הובא כל נתון העשוי לסתור את טענת הנתבעים שלפיה הם עצמם נפלו קורבן במסגרת אותה פרשת עוקץ.

 

7. בנסיבות האמורות לעיל, שבהן אין טענה שהמקדמות נותרו בידי הנתבעים או שהם הפיקו מהן הנאה כלכלית, ושאין טענה לשותפות של הנתבעים במעשה העוקץ, אזי עצם העובדה כי העסקה נכשלה ולחילופין עצם העובדה שמדובר בהסכם בלתי חוקי כפי שיבואר בהמשך, אינה מספקת כדי לחייב את הנתבעים להשיב את הכספים. חובת ההשבה הכללית שבדין, חלה על מי שהתעשר מקיום ההסכם שבוטל או שהוכרז כבטל, ובמקרה דנא לא הוכחה כל התעשרות כזו מצד הנתבעים.

 

8. חובת הנתבעים להשיב את הכספים עשויה לנבוע ממקור אחר, והוא התחייבותם העצמאית לבצע השבה במקרה שבו העסקאות לא תצאנה אל הפועל. על עילה זו אכן מבוססת עיקרה של התביעה. לפיכך, השאלה שיש לבחון הינה האם במועד הגשת התביעה היתה התחייבות בת תוקף של הנתבעים להשיב את כספי המקדמות לידי התובעות, וככל שכן, מה היקף הכספים שלגביהם חלה התחייבות זו.

 

9. רובד נוסף הטמון בתיק זה הינו שההסכם שעליו חתמו הצדדים, שתכליתו נטילת הנחה הניתנת מידי המדינה לנכי צה"ל, והעברת חלק ממנה לרוכשים פרטיים שאינם נכים ולמתווכים למיניהם, הינו הסכם פסול ובלתי חוקי. הסכם פסול הינו בטל בהתאם לדין, ולכן מתעוררת שאלה נוספת, והיא ככל שאכן קיים חיוב חוזי של הנתבעים להשיב את המקדמות במידה שהעסקה לא יוצאת לפועל – האם קיימת הצדקה חרף בטלות ההסכם לאכוף עליהם קיום התחייבות זו.

 

10. הדיון בתובענה מצריך אפוא בחינה בשני מישורים: ראשית, במישור המערכת ההסכמית הרגילה בהתעלם מאי החוקיות - האם קיימת התחייבות בת תוקף לנתבעים להשיב את הכספים, וככל שכן מה היקפה; שנית, במישור אי החוקיות - האם לפנינו הסכם פסול, וככל שכן האם יש בכך כדי להשליך על חובת הנתבעים, ככל שקיימת, להשבת הכספים.

 

בהתאם לכך, השאלות הטעונות הכרעה הן כדלקמן:

 

א. האם הנתבעים התחייבו להחזיר את המקדמות במידה שהעסקאות לא תצאנה אל הפועל?

ב. ככל שהתשובה לכך בחיוב - האם ההתחייבות האמורה של הנתבעים פקעה, בין בשל סירוב התובעות לקחת את כספן בחזרה ובין בשל חלוף הזמן?

ג. האם ההסכם שלפנינו הינו הסכם פסול, וככל שהתשובה הינה חיובית, האם יש בכך כדי להשליך על חיוב הנתבעים להשיב את הכספים, ככל שחיוב כזה קיים?

ד. ככל שקיימת התחייבות בת תוקף להשבת הכספים - מהו היקף הכספים שעל הנתבעים להשיב?

ה.האם יש לזכות את התובעות בפיצויים בגין הוצאות שונות ועגמת נפש?

 

להלן אדון בשאלות אלה כסדרן.

 

א. האם הנתבעים התחייבו להחזיר את המקדמות

 

11. עיון בכתב ההגנה מעלה כי הנתבעים לא רק שלא חלקו על כך שהתחייבו להחזיר את המקדמות ככל שהעסקה לא תצא אל הפועל, אלא שהם אף הודו בכך במפורש. כך למשל, בסעיף 18 לכתב ההגנה, בהתייחס לטענת התובעות כי הנתבעים התחייבו שישיבו להם את המקדמות במידה שהעסקאות לא תצאנה אל הפועל, טענו הנתבעים כי: "מה שהתובעות 'שכחו לציין' כי בעת חתימת ההתחייבויות הללו הייתה התחייבות כי העסקה תצא לפועל תוך 4 חודשים, ובאם לא תצא לפועל הם יקבלו את הכסף חזרה, ועוד שכחו לציין כי הנתבעים פנו אליהם עשרות פעמים כפי שתואר לעיל ובקשו מהם שייקחו את כספם בחזרה והם סירבו – וזאת כאשר משקיעים אחרים משכו את כספם עקב חלוף המועד לקיום ההתחייבות. בנסיבות אלה הודע להם במסגרת פגישה בקפה נטו כי הנתבע לא יהיה אחראי לכספים!!!" (ההדגשה במקור).

 

כלומר, גרסת הנתבעים הינה כי הייתה התחייבות, אולם זו פקעה בין לנוכח חלוף המועד של 4 החודשים ובין בשל סירוב התובעות למשוך את הכסף. על אודות השאלה האם ההתחייבות פקעה נדון בהמשך, אולם בשלב זה הנקודה החשובה היא, כי בכתבי הטענות אין מחלוקת שהתחייבות להשיב את הכספים במידה שהעסקה לא תצא אל הפועל – הייתה גם הייתה.

 

12. באופן דומה, בסעיפים 14-15 לכתב ההגנה, מתארים הנתבעים פגישה שנערכה ב"קפה נטו" ביהוד בחודש יוני או יולי 2014 (להלן: "הפגישה בקפה נטו") שבה היו התובעות אמורות כביכול לקבל את כספן בחזרה מבריל. לטענת הנתבעים, בריל שכנע את התובעות להמתין פרק זמן נוסף ו"בשלב זה אמר להם הנתבע במורת רוח שייקחו את כספם וכי הוא איננו אחראי לכספם באם יותירו אותו בידי תומר – וכל המסמכים שנחתמו אינם בתוקף". גם מדברים אלה עולה באופן ברור כי לגרסת הנתבעים אכן היתה התחייבות מצידם להחזרת המקדמות, התחייבות שאף גובתה במסמכים חתומים, כאשר טענת ההגנה היחידה שלהם הינה כי ההתחייבות פקעה בשל סירוב התובעות לקחת את הכסף כאשר עוד היה אפשר.

 

13. מכאן, כל טענות ב"כ הנתבע בסיכומים, שלפיהן כביכול לא היתה התחייבות להשבת הכספים, הינן בגדר שינוי חזית פסול, שאליו התנגד בצדק ב"כ התובעות. למעלה מן הנדרש יצוין כי עיון במסמכים המרכזיים שצירפו התובעות – פתקים הכתובים בכתב יד – מעלה כי אכן קיימת התחייבות חתומה על ידי הנתבעים או מי מהם, להשיב את המקדמות ככל שהעסקאות לא תצאנה אל הפועל. כך למשל במסמך בעמ' 2 לנספח 2 לתצהירי התובעות, ביחס לתובעת 1 עדי בלנק, הנתבע מאשר קבלת סך של 96,000 ₪ עבור טיפול בדירה ברמת גן וכי "אם העיסקה לא תצא לפועל, הריני מתחייב להחזיר למרת עדי בלנק ... סך של 96,000 ₪ במלואו". כך נכתב גם במסמך בעמ' 3 לנספח 2 האמור, ביחס לתובעת 2 דניאלה אדרי. קיימים מסמכים אחרים, טפסי הצעה שעליהם חתומות התובעות, המופנים כלפי הנתבעת 2, שבהם מצוין סכום הרכישה ומספר המגרש. בטפסים אלה נמחק בקו סעיף העוסק במקדמה האמורה להיות משולמת כנגד התחייבות להשיבה ככל שהעסקה לא תצא לפועל. ברם, הסעיף נמחק בכללותו, ולא מופיע בו כלל ששולמה מקדמה, הגם שאין מחלוקת שמקדמה שולמה. מכאן ברור, שמחיקת הסעיף בכללותו, לא נועדה לאיין את אותם מסמכים, פתקים שנכתבו בכתב יד, אשר עסקו באופן ספציפי במקדמה ובהתחייבות להשיבה ככל שהעסקה לא תצא אל הפועל.

 

14. טענה אחרת הינה כי על גבי חלק מפתקי העסקאות יש אישור קבלת סכומי כסף בלבד, ללא התחייבות מפורשת להחזיר את הכספים. ברם, ראשית, בכתב ההגנה הנתבעים לא טענו שיש להבחין כביכול בין העסקאות שלגביהן נרשמה התחייבות מפורשת להחזיר את הכספים לבין עסקאות שלגביהן לא נכתבה במפורש התחייבות כזו, ולא נטען כי יש משמעות להיעדר העלאת ההתחייבות להשיב את הכספים על הכתב. למעשה ההיפך הוא הנכון, שכן בסעיף 32 לכתב ההגנה התייחסו הנתבעים באופן פרטני למסמכים שצורפו, תוך פירוט הסכום הנקוב בכל מסמך ומסמך, והבהירו שככל שבית המשפט יחליט לחייב את הנתבעים על פי המסמכים שצורפו ועל פי "ההתחייבויות הנ"ל אשר בוטלו" (ההדגשה במקור) הרי שהסכומים מסתכמים בסך של 294,000 ₪ "ולא כפי שהתביעה נופחה לסך של 419,000 ₪ נומינאלי". כלומר, לשיטת הנתבעים, ההתחייבויות שבוטלו נוגעות לכל מסמכי העסקאות שצורפו לכתב התביעה, שאותן הם פירטו בסעיף 32 לכתב ההגנה, וזאת מבלי שנטען שלגבי חלק מהעסקאות שמסמכיהן צורפו לא היתה מלכתחילה התחייבות להשיב.

 

15. גם בעדות הנתבע במהלך הדיון, הנתבע הודה כי התחייב בפני התובעות להשיב להן את הכספים אם העסקה לא תצא לפועל, וכי לא ערך כל הבחנה בין הפתקים שבהם ההתחייבות נכתבה במפורש, לבין הפתקים האחרים. כך, בעמ' 27 ש' 30 עד עמ' 28 ש' 4 אמר הנתבע את הדברים הבאים:

 

"לשאלת בית המשפט, בפתקים שכתבת שקיבלת כספים, אם עשיתי אבחנה בניסוח הפתקים, אני משיב שלא עשיתי שום אבחנה, אני לא התחייבתי זה היה על פי דרישה שלהם. זה לא היה מו"מ עסקי, אלא יחסים חבריים 'אז תתן לי קבלה בבקשה'. 'תחתום לי שקיבלת'.

 

לשאלת בית המשפט, התובעות אומרות שמה שאמרתי להן שיעבירו לי את הכסף ואם העסקה לא תצא אל הפועל אני אחזיר, האם זו אמירה שנאמרה על ידי, אני משיב שהאמירה נאמרה גם באופן כללי וגם ספציפית, היה מדובר בנייר על 4 חוד', אז לפחות מבחינה מוסרית ההבטחה אם ניתנה, ניתנה ל- 4 חודשים"

 

הנתבע הודה אם כן שלא ערך שום הבחנה בפתקים, וכי אמר לתובעות שישיב להן את המקדמות אם העסקה לא תתממש וזאת "גם באופן כללי וגם ספציפית". בנסיבות אלה, של הודיה מפורשת באמירת הדברים לתובעות, אזי לייתר האמירות בעדות, שלפיהן מדובר בהתחייבות "מוסרית" בלבד כביכול וביחסים חבריים, אין כל משקל וכל משמעות, והמשמעות המשפטית של דברי התובע הינה אישור להתחייבות שלו כלפי התובעות להשבת הכספים, וזאת ביחס לכלל פתקי העסקאות שצורפו לתביעה.

 

16. סיכומם של דברים, הנתבעים התחייבו להשיב את המקדמות ששולמו להם ככל שהעסקה לא תצא לפועל, וזאת ביחס לאותם פתקים בכתבי יד שבהם פורט תשלום מקדמה על ידי התובעות. ההתחייבות להשיב את המקדמה הוכחה גם ביחס לאותם פתקים שבהם היא לא נכתבה מפורשות על גבי המסמך.

 

ב. האם ההתחייבות להשבת המקדמות פקעה

 

17. לאחר שהובהר שהנתבעים התחייבו להשיב את המקדמות אם העסקאות לא תצאנה לפועל, יש לשוב ולבחון את טענות ההגנה המקוריות שנטענו בכתב ההגנה, והן שההתחייבות פקעה בשל חלוף 4 החודשים שבהם היתה אמורה להתבצע העסקה, וכן בשל סירוב התובעות לקחת את הכסף בחזרה חרף הפצרות הנתבע שיעשו כן. מאחר שמדובר בטענות הגנה, הנטל להוכחתן מוטל על כתפי הנתבעים. כפי שנראה להלן, הנתבעים לא עמדו בנטל זה, ואף הוכח כי הטענות הללו – אינן נכונות.

 

18. טענת ההגנה הראשונה הינה כי תוקף ההתחייבות הינו למשך 4 חודשים בלבד. לפי טענה זו, היתה כביכול נקודת יציאה מסוימת בסמוך לאחר תום 4 החודשים שבמהלכם העסקה היתה אמורה להתבצע, ולאחר נקודת זמן זו, התחייבות הנתבעים להשבת הכספים פקעה. ברם, ראשית, הטענה כלל לא נטענה בסיכומים, ומשכך ניתן לראות בה טענה שנזנחה. שנית, מהמסמכים שצורפו לא עולה כי העסקה היתה אמורה להתבצע בתוך תקופה של 4 חודשים דווקא ממועד החתימה. שלישית, אף אם העסקה במקורה אמורה היתה להתבצע בתוך 4 חודשים, הרי שאין כל זכר להגבלה כלשהו על תוקף ההתחייבות להשיב את המקדמה או על פקיעת ההתחייבות בנסיבות שבהן פרק הזמן שניתן לביצוע העסקה מתארך. ודוקו: מטרת תשלום המקדמה לשיטת הנתבע עצמו הינה תשלום על חשבון העסקה אשר אמור להתקבל על ידי בעל הנכס. מובן כי בנסיבות שבהן העסקה לא מתממשת, ממילא בעל הנכס אינו זכאי לתשלום ואף אין זכאות לעמלה כלשהי של גורם מתווך. מכאן ההנחה הסבירה של צד סביר למסמך של תשלום המקדמה, הינה כי במידה שלא תתבצע עסקת מכר - המקדמה תושב, ואין כל רלבנטיות למועד שבו הצדדים מאפשרים לעסקה להתבצע. המסקנה היא שהן לשון ההתחייבות להשבת המקדמה והן תכלית ההתחייבות, אינן מצביעות על טעם טוב כלשהו לפקיעת ההתחייבות בחלוף 4 חודשים ממועד החתימה.

 

19. טענת ההגנה הנוספת של הנתבעים הינה, כי התובעות ויתרו כביכול על זכותן לקבל את הכספים מהנתבעים או זנחו אותה, בשל סירובן לקחת את הכסף מבריל כאשר הדבר היה עוד אפשרי, וזאת חרף הפצרות הנתבע שיעשו כן. ברם, כפי שיפורט להלן, גם דין טענה זו להידחות.

 

20. ראשית, הטענה לא נטענה עוד בסיכומי הנתבעים. בסיכומים לא נטען כלל כי הנתבע דרש כביכול מהתובעות לקחת את כספן בחזרה, ולא נטען כי הן מיאנו לעשות כן למרות שהדבר היה אפשרי. ב"כ הנתבעים התייחס לכך שהנתבע אמר לתובעות "בואו שבו עם בריל ותבקשו את הכסף" ואף טען שהתובעות שוכנעו על ידי בריל לתת הזדמנות לעסקה (עמ' 33, ש' 5 -7). ברם, אפילו אם דברים אלה היו מוכחים, הרי שאין בהם ולא כלום, שכן לא נטען כי באותו שלב בריל היה מוכן להחזיר לתובעות את הכסף ואף לא נטען כי הנתבע התריע כביכול בפני התובעות שאם לא תממשנה אפשרות זו הערבות שנתן להשבת המקדמות תפקע. בהיעדר העלאת הטענה בסיכומים, ניתן לראות גם בה - טענה שנזנחה.

 

ב"כ הנתבעים העלה בסיכומיו טענה אחרת, שהופנתה כלפי התובעת 1 בלבד, והיא שהיא הפכה לגורם שנתן בעצמו ערבויות לבריל, לאחר שנתנה שיק ע"ס 50,000 ₪ עבור עסקה של גורם אחר - שוקי אלון (להלן: "אלון"). מכאן, לפי הטענה, התובעת 1 נגררה למערכת יחסים נפרדת מול בריל, המנותקת מהקשר שלה עם הנתבע. ברם, טענה זו לא רק שהיא חדשה ובגדר הרחבת חזית אסורה, אלא שאף אין בה כדי לסייע לנתבעים. נניח שהתובעת נתנה ערבות כלשהי כלפי צד שלישי, מדוע שדבר זה ישחרר את הנתבע מחיוב עצמאי שנטל על עצמו כלפי התובעת?

 

מכל מקום, כאמור, די בזניחת טענה ההגנה האמורה בסיכומים, כדי לחייב את דחייתה.

 

21. שנית, על מנת שטענת ההגנה האמורה תעמוד לזכות הנתבעים, עליהם להוכיח לא רק שהפנו את התובעות לקבל את כספן בחזרה מבריל, אלא גם שבריל עצמו היה נכון להשיב לתובעות את הכסף. הרי התחייבות הנתבעים היתה כי הם עצמם ישיבו להם את הכסף, ולכן אם הנתבעים מפנים את התובעות לאדם שלישי שמצידו מסרב להן להשיב את הכסף, ודאי שאין בהפניה זו כדי לפטור את הנתבעים מחבותם. דא עקא, שהנתבעים לא ביקשו לזמן את בריל להעיד, וחסר זה נזקף לחובתם, ומקים חזקה שאילו בריל היה מזומן הוא היה מכחיש את טענת הנתבעים. יוער כי ייתכן שאילו היתה מוגשת בקשה לזמן את בריל לעדות, היא היתה נתקלת בהתנגדות מצד הפרקליטות בשל ההליך הפלילי המתקיים נגד בריל. אולם לא ניתן לדעת זאת, ואף לא ניתן לדעת מה היתה ההחלטה המתקבלת במצב דברים זה, שכן הנתבעים כאמור כלל לא הגישו בקשה לזימון, ומכאן ההצדקה לכינון החזקה הראייתית האמורה נגדם.

 

הנתבעים ניסו להוכיח את טענתם שבריל היה נכון להחזיר את הכסף, באמצעות טענה אחרת שלפיה הוא החזיר כספים לכל מי שפנה אליו עד לחודש אפריל 2014. ברם, גם טענה זו לא הוכחה. בכתב ההגנה נטען כי 15 לקוחות אחרים של הנתבעים קיבלו את כספם בחזרה, ומכאן כביכול שגם התובעות היו יכולות לקבל את הכסף בחזרה אילו היו מבקשות זאת במועד. ברם, אף לקוח לא זומן לעדות, ובראיות הוכח לגבי 2-3 לקוחות בלבד שהתקבל הכסף בחזרה, וזאת לאחר שהתובעות עצמן בעדותן אישרו זאת, כאשר לגבי חלקם נטען שמדובר בהשבת מקדמה בסך של כ- 20,000 ₪ בלבד (עמ' 15, ש' 12; עמ' 22 ש' 25). העובדה שלקוחות ספורים קיבלו את כספם בחזרה, כאשר אף לא ברור באיזה היקף כספים מדובר ולא מן הנמנע שמדובר בסכומים נמוכים מהרבה מהמקדמות ששילמו התובעות, וזאת מתוך כ- 15 לקוחות שהנתבעים טענו להם בכתב ההגנה, אינה מוכיחה במאזן הסתברויות שגם התובעות היו יכולות לקבל את הכסף אילו ביקשוהו.

 

22. שלישית, בחקירתו הנגדית של הנתבע, כאשר הוא התייחס לסוגיה, הוא ציין כי על מנת לקבל את הכסף מבריל היה על התובעות "ללכת איתו בכוח / איומים" שכן מי שנהג כך קיבל את כספו בחזרה (עמ' 27, ש' 23-24). כלומר, אין מדובר במצב כפי שנטען בכתב ההגנה, שבו מוצע החזר לתובעות והן מוותרות עליו מטעמיהן כביכול.

 

23. רביעית, התובעות עצמן הכחישו את הטענה בחקירתן הנגדית, ומסרו גרסה מפורטת ביחס להשתלשלות האירועים ולכך שהן הנתבע והן בריל סירבו להחזיר להן את כספן, תוך שכל אחד מהם מפנה אותם לחברו. התובעות התייחסו פרטנית גם לאותה פגישה בבית הקפה, והבהירו כי גם באותה פגישה בריל סירב להחזיר את הכסף, ופרק הזמן הנוסף שניתן לביצוע העסקה היה מתוך אילוץ ובלית ברירה שכן סירוב למתן הארכה לא היה מסייע להן להשיב לעצמן את המקדמות. כך למשל, החל בעמ' 17 ש' 28 השיבה התובעת 1 כדלקמן:

 

"אני דיברתי כמה וכמה פעמים עם בריל, המון פעמים, וביקשתי ממנו את הכסף והוא אמר שהכסף אצל הנתבע ושאבקש מהנתבע והוא לא מכיר אותנו. כשאנו דיברנו עם הנתבע, אז הוא הפנה אותנו לבריל. הודענו לבריל לפני הפגישה שיביא את הכסף, אנו רוצים את הכסף, ועשינו פגישה של כולנו יחד בבית הקפה, ומתוך כל העניינים והשיחות הבנו שאין סיכוי שנקבל את הכסף.

ש. (בית המשפט) כיצד באותה תקופה אנשים אחרים שהבאת כן קיבלו כספיהם חזרה?

ת. זה ממש לא באותה תקופה. הנתבע אמר לי שעד 4/14 ניתן עוד לקבל את הכסף. אני לא קיבלתי ואף אחד לא קיבל את הכסף מבריל.

לשאלת בית המשפט, האם פניתי לפני 4/14 אני משיבה שפניתי לבריל כל הזמן. קיוויתי שהעסקה הזאת כן תתבצע כי נתנו שיק לממ"י, קיבלנו גם העברת זכויות מהנכס אלינו, קיבלתי אישור העברת זכויות והעברת לעוה"ד שלי והוא אמר לי שעל פניו זה כשר, נתתי שיק בנקאי לממ"י שאין לי אפשרות לקבל ביקורת אם זה נפרע, והנתבע סיפר שהיו עסקאות שיצאו לפועל. זו הייתה הנחמה, אך לא יכולתי לקבל את הכסף, הייתי לוקחת וסוגרת עסקה.

לשאלת בית המשפט, [האם – א.ל.ג] התקווה שהעסקה כן תתממש גברה על הרצון לקבל את הכסף, אני משיבה שלא, זו היתה מעין נחמה שלי שאם לא אקבל חזרה את הכסף, העסקה תתממש".

 

ובהמשך, מעמ' 18 ש' 17, בהתייחס לתמליל שיחה בין הצדדים, ביחס לפגישה בבית הקפה:

 

"ש. ... השיחה הזאת יותר תומכת שבאמת באת לפגישה אולי לקחת את הכסף אך בריל שכנע אותך להמתין כי אולי יש עסקה מצוינת ואת נענית לו?

ת. אני לאורך כל הזמן, כל השיחות שהיו לי עם בריל, הבנתי שאין לי סיכוי לקבל ממנו את הכסף כי הוא העביר את העניין לנתבע, לא ידעתי איך להגיב, אף אחד לא לוקח אחריות על כלום, התייעצתי עם הנתבע שאמר בואי נמתין חודש חודשיים.

ש. [בית המשפט] מדובר בפסקה חשובה שאת כן השתכנעת שצריך להמתין עוד ולאו דווקא הנתבע שכנע אותך אלא יותר בריל.

ת. כל זה היה בהבנה שאני לא אוכל לקבל את הכסף.

ש. [... הפניה של ב"כ הנתבעים לתמלול השיחה – א.ל.ג] אתם מציינם את ספורטה ואת צבי שביקשו וקיבלו את הכסף, אז ל[מ]ה כל הזמן היה ברור לך כשהלכת לפגישות שלא תקבלי את הכסף?

ת. [...] באותו שלב אנשים קיבלו את הכסף, בשלב שאני פניתי לבריל, כל הפעמים שפניתי אליו הוא הפנה אותי לנתבע. יכול להיות שהסכומים שלי ושל דניאלה היו גבוהים, אין לי מושג למה.

ש. [...] אז למה לא הלכת לנתבע?

ת. באתי לנתבע הרבה פעמים וביקשתי, והנתבע אמר בואי ניפגש עם בריל [...]".

 

באופן דומה, התובעת 2 הסבירה שהפגישה בבית הקפה הגיעה עקב דרישתן מהנתבע לקבל את הכסף בחזרה, וכי הנתבע אמר להן שתיערך פגישה עם בריל "ונראה מה קורה" (עמ' 22, ש' 30). התובעת 2 ציינה כי בריל אמר להן שהן המתינו עד עכשיו ושימתינו עוד חודשיים שלושה ואז הנתבע אמר "בואו נמתין ונראה מה קורה" (עמ' 21, ש' 20-21). התובעת 2 גם הכחישה שהנתבע אמר להן טרם הפגישה בבית הקפה, כי בשלב זה ניתן לקבל את הכסף בחזרה (עמ' 22, ש' 28).

 

24. מדברי התובעות עולה אפוא, כי הן לא עמדו בפני בחירה האם לקחת את הכסף בחזרה או להמתין פרק זמן נוסף, והחלטתן להמתין עוד כמה חודשים בתקווה כי העסקה תתממש נעשתה בלית ברירה מאחר שאת המקדמה ממילא לא יכלו לקבל באותו שלב. גרסת התובעות זכתה לאמוני המלא, הן לנוכח הפירוט וההיגיון הטמון בה, הן לנוכח התמיכה ההדדית של גרסאות התובעות זו בזו ביחס לפרטים המרכזיים והן בשל התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובעות. מכל מקום, ודאי שלא שוכנעתי כי גרסת הנתבע להשתלשלות האירועים מסתברת יותר מגרסת התובעות, ודי בכך כדי לדחות את טענת הנתבעים.

 

25. סיכומם של דברים הינו שהנתבעים לא הוכיחו כי התחייבותם העצמאית להשיב את הכסף לתובעות פקעה, וממכלול הראיות עולה כי גרסת התובעות שלפיה הן מעולם לא זנחו את זכותן לקבל את הכסף בחזרה מהנתבע ומעולם לא ויתרו עליה, מסתברת יותר מגרסת הנתבע שלפיה הן כביכול עשו כן.

 

ג. אי חוקיות ההסכם

 

26. במהלך הדיון העליתי בפני הצדדים את עמדתי שלפיה ההסכם נשוא התביעה עשוי להיות הסכם פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), וביקשתי את התייחסותם לצורך קבלת הכרעה סופית בסוגיה (לעניין סמכות בית המשפט להעלות טענת אי חוקיות מיוזמתו, ר' ע"א 7386/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, מר צבי גוב-ארי (27.6.11, להלן: עניין "דירות יוקרה"); ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים (22.1.07, פסקאות 20-21 לפסק הדין)).

 

לאחר ששמעתי את התייחסות הצדדים, מצאתי כי אכן מדובר בהסכם פסול ובלתי חוקי בכריתתו, בתוכנו ובמטרתו.

 

27. כידוע, לא כל אי חוקיות מובילה לפסלות ההסכם. חוזה ייחשב כבלתי חוקי לעניין סעיף 30 לחוק החוזים "אם האיסור הקבוע בחוק על כריתתו, תוכנו או מטרתו של החוזה הוא כזה, שלשם הגשמתו של האיסור יש להביא לפגיעה בתוקף החוזה עצמו, ולא להסתפק בסנקציות לבר-חוזיות כלפי המתקשרים" (בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, 769 [1995]; ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, בעמ' 502-504 (התשס"ה)).

 

במקרה דנא, אי החוקיות הינה מובהקת וברורה. מטרת ההסכם הינה להעביר חלק מהטבה כלכלית הניתנת כביכול מהמדינה לנכי צה"ל, לידיהם של מי שאינם נכי צה"ל. הסכם שעניינו שיתוף פעולה עסקי המעביר נתח מתמיכה ציבורית הניתנת למימוש מטרה ציבורית מסוימת, לידיו של אדם שאינו זכאי לאותה תמיכה – הינו פסול מיסודו (ר' והשווה לפרשה בת"ק 50572-02-16 גנאסיה נ' אגודת כדור יד ראשון לציון (25.10.16) בפסקאות 14-18).

 

ודוקו: התובעות טענו כי לא ידעו שמדובר בהסכם לא חוקי, וכי הוצג להן על ידי הנתבע וכן על ידי עורך דינם, כי העסקה היא כשרה ומדובר ב"פרצה" בחוקי המס. ברם, היעדר ידיעת צד על אי חוקיות ההסכם, אינה מאיינת את היעדר החוקיות. אי החוקיות נובעת מהדין, וכשם שהסכמת צדדים אינה יכולה להכשירה, כך גם אי ידיעה של צד אין בה כדי להפוך את ההסכם הלא חוקי לחוקי. מובן עם זאת, שככל שצד נוהג בתום לב והצד השני להסכם אינו נוהג כך, לדבר עשוי להיות נפקות בעת שקילת תוצאות אי החוקיות (ג' שלו, "דיני חוזים - חלק כללי" (תשס"ה) בעמ' 506). לסוגיית תוצאת אי החוקיות נפנה כעת.

 

28. בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים, הסכם בלתי חוקי הינו בטל. עם זאת, סעיף 31 לחוק החוזים, מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב להורות כי הבטלות תהא חלקית או יחסית. זאת, בין במתן תוקף לחלק מהחוזה שאינו נגוע בפסלות, במידה שהחוזה ניתן להפרדה לחלקים בהתאם לסעיף 19 לחוק; בין במתן פטור מלא או חלקי מחובת ההשבה הקבועה בסעיף 21 לחוק; ובין במתן הוראה לקיום חיוב או חלק ממנו בנסיבות שבהן הצד השני לחוזה קיים את חיובו (ר' בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, 777-781 [1995] (להלן: עניין "זגורי"); ע"א 395/87 שלוש נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 529, 538 [1992]; ע"א 311/78 הווארד נ' מיארה, פ"ד לה(2) 505, 516-517).

 

בעת הפעלת שיקול הדעת האמור של בית המשפט במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים, הכלל הוא שבטלות ההסכם תחייב בהשבה הדדית בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים, ואילו השימוש בסמכות להורות על פטור מהשבה או על קיום חיוב בהסכם, הינו החריג. כדברי כב' השופט י' עמית בע"א 6667/10 טנדלר נ' קוזינצקי (12.9.12) (להלן: עניין "טנדלר") בפסקה 24: "נקודת המוצא היא חוזה בטל גורר השבה והחריג הוא הסמכות של בית המשפט לפטור מהשבה או חלק ממנה. ובנוגע לקיום, הכלל הוא הפוך – נקודת המוצא היא שחוזה בלתי חוקי הוא בטל ולכן אין להורות על קיום, והחריג הוא סמכותו של בית המשפט להורות על קיום".

 

29. בענייננו, סוגיית ההשבה במובן של חובת ההשבה שבסעיף 21 לחוק החוזים אינה רלבנטית כאמור, מפני שהמקדמה שניתנה לנתבעים יועדה להגיע לצד ג' בעל הנכס, ולא הועלתה בכתב התביעה טענה כי הנתבעים הפרו הסכמה זו ושמרו כביכול את הכסף לעצמם. משאין חובת השבה שבדין, ממילא לא מתעוררת שאלת הפטור מהשבה.

 

משכך השאלה העולה הינה האם ביחס לעסקאות שלגביהן הוכח שהתובעות מילאו את חיובן לפי ההסכם והעבירו את המקדמה, יש לחייב את הנתבעים לקיים את חיובם הנגדי להשיב את הכספים לאחר שהתברר שהעסקה לא יוצאת לפועל. ודוקו: המינוח של החיוב הנגדי של הנתבעים הינו "השבת כספים" אולם מבחינה מהותית מדובר בחיוב לשלם לתובעות את שיעור המקדמה ככל שהעסקה לא תתממש, ולא בהשבה במובנה הרגיל בחוק. יחד עם זאת, כפי שנראה להלן, לעובדה שמדובר מבחינת התובעות בהשבה של כספים ששילמו, ולא במימוש של מטרת התשלום, יש השלכה מבחינת השיקולים המורים לקיים את חיובם הנגדי של הנתבעים.

 

30. כאמור, האפשרות להורות על קיום חיוב חרף בטלות ההסכם היא החריג לכלל. האיזון הנדרש הוא בין השאיפה להגן על הערכים שבגינם נפסל החוזה והרתעה מפני עריכת הסכמים פסולים מחד גיסא; לבין הרצון להביא לתוצאה צודקת בין הצדדים להסכם, ולהימנע ממצב שבו חוטא יוצר נשכר כגון שצד שנהנה מפירות אי החוקיות יזכה לשכר נוסף בדמות קבלת פטור מקיום חיובו הנגדי לפי ההסכם (ר' עניין דירות יוקרה, בפסקה 76 לפסק הדין). בעניין טנדלר (בפסקאות 23-24) פירט כב' השופט עמית שורה של שיקולים שעל בית המשפט להביאם בחשבון בעת בחינת השאלה האם יש לחייב צד לקיים חיוב בהסכם לא חוקי. בכללם, האם הימנעות מקיום החיוב תותיר את הנתבע "ומלוא טרפו בידו"; מידת הביצוע של החוזה הלא חוקי; האם קיום החיוב מהווה כשלעצמו מעשה לא חוקי, או האם הוא יגרום לפגיעה בצד ג' תם לב; מידת החומרה של אי החוקיות והקשר שלה למהות ההתקשרות; האם ניתן להפריד את אי החוקיות מייתר ההסכם; אשמם היחסי של הצדדים באי החוקיות והאם מי מהם היה גורם מקצועי שהחוזה בתחום עיסוקו בעוד שהצד שכנגד היה לקוח תמים; התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה ומידת תום הלב בהעלאת טענת אי החוקיות.

 

31. במקרה דנא, האיזון בין השיקולים הנוגדים מוביל למסקנה כי חיוב הנתבעים לשלם לתובעות את כספי המקדמות, יגשים את מטרת ההתקשרות החוזית של הצדדים ויביא לתוצאה צודקת בין הצדדים להסכם, וזאת מבלי לפגוע יתר על המידה בתכלית ההרתעה מפני עריכת הסכמים פסולים. בהתאם לכך, מתקיים החריג, ויש לחייב את הנתבעים בקיום חיובם הנגדי חרף פסלות ההסכם.

 

32. שיקול מרכזי המוביל למסקנה זו הינו כי תשלום כספי המקדמות לא נועד לבצע את ההיבט הלא חוקי של ההתקשרות ולקיים את עסקת הנדל"ן, אלא מטרתו הפוכה, ליתן תוקף לביטול ההסכם ולהחזיר את מצב הדברים למצער מזווית הראיה של התובעות - לקדמותו. ההרתעה מכניסה להסכם לא חוקי עדיין נותרת, מפני שהתובעות לא היו יכולות לדרוש קיום של ההסכם, וכמו כן, כפי שיפורט בפסקה 44 להלן, הדבר ימנע מהן מלקבל פיצויים בגין הפרת ההסכם.

 

33. מבחינת הצדק היחסי בין הצדדים, בהינתן הליכי פשיטת הרגל של בריל, קיום החיוב יוביל בסבירות גבוהה לכך שהנתבעים ייצאו בחסרון כיס כתוצאה מקיום החיוב. ברם, מלכתחילה מהות ההתחייבות העצמאית של הנתבעים הייתה לקחת אחריות אישית על החזרת המקדמה לתובעות אם העסקה לא תצא אל הפועל, וממילא נלווה להתחייבות כזו גם סיכון שהדבר יגרום לנתבע לצאת בחסרון כיס אם מטעם כלשהו לא יקבל בעצמו את החזר המקדמה מבריל או מבעל הנכס. מתן הוראה לקיים את החיוב אינו מטיל על הנתבע סיכון גבוה יותר מזה שנטל על עצמו באופן רצוני, ולא רק שאין בכך חוסר צדק, אלא שקיום החיוב יגשים את הצדק החוזי במערכת היחסים בין התובעות לנתבעים.

 

34. שיקול נוסף הוא התפקיד המקצועי שנטלו על עצמם הנתבעים במסגרת העסקאות ופערי הכוחות בין הצדדים. אין מדובר בעסקה בין שני צדדים שווי מעמד, אלא הנתבעים התיימרו להיות מי שהינם בעלי מומחיות בעסקאות נדל"ן ואמונים על הטיפול בעסקה ועל קידומה, ואף זכאים לנתח של 10% מהרווחים, והתובעות היו לקוחות שלהם. המצג בדבר מומחיות הנתבע בייעוץ בעסקאות נדל"ן ומעורבותו הגבוהה במערך העסקאות מפורט בדברי הנתבע עצמו, בסעיפים 16-17 לתצהירו, ששם נכתב כך:

 

"אני הקמתי את הנתבעת 2 (להלן: 'חברת ייעוץ נדל"נית' או 'החברה') על מנת ליתן ייעוץ נדל"ני למשקיעים ופרויקטים כגון תמ"א 38 – לצורך כך שכרתי משרדים ציוד וכל הנדרש על מנת לשרת את פעילותה העסקית של החברה.

 

באמת ובתמים האמנתי שבאמצעות תיווך בין צדדים שונים אני אנהל עסקים במשותף עם עו"ד אמיר אלעד אשר שיתף פעולה עם מר בראל וכל הצדדים ירוויחו – אך ככל שהדברים התקדמו התחלתי להבין כי נפלתי קורבן לתרגיל עוקץ מתוחכם, כאשר אני זה שחותם על הסכמים מקבל לידי כספים, משלם עבורם מיסים, מנפיק חשבוניות קבלה, ואף עסקה לא נגמרת. אני מדגיש שלא קיבלתי וגם לא החברה שכר טרחה וזאת למרות שספגתי את כל הוצאות העסקה, מיסי משרד וכו'. כל זאת למרות שעל פי הסיכום הייתי אמור לקבל שכר טרחה של 10% מהרווח בסוף העסקה".

 

הנתבע לא פירט בכמה עסקאות היה מעורב, אך מתצהירו עולה כי טיפל לפחות בכ- 15 אנשים (ס' 22 לתצהיר הנתבע). הנתבע טען בתצהירו כי התובעות פנו אליו, על מנת לעקוף אדם אחר שעמו עמדו בקשר. ברם, אף אם הדבר נכון (ויצוין כי הטענה לא הוכחה לפניי) אין בכך כדי להמעיט מהמצג שיצר הנתבע ביחס לכישוריו וליכולתו לקדם את העסקה עבור התובעות. מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי הנתבעים הציגו עצמם במפורש כמי שיטפלו עבור התובעות בביצוע העסקה. כך למשל, בפתקי העסקאות הכתובים בכתב יד שצורפו כנספח 2 לתצהירי התובעות, נכתב כי הנתבע מקבל את הכספים "עבור טיפול בדירה". במסמכים המודפסים בנספח 2, שהינם "הצעה" המופנית לתובעת 2 ושהתובעת 2 חתומה עליה, נכתב כי החברה עוסקת, בין השאר "ברכישה, מכירה, מימון ליווי וייזום נדל"ן" וכן כי פניית התובעות לחברה נעשית "בבקשה כי תפעלו מטעמנו, בשמנו ובמקומנו לשם הטיפול ברכישת זכויות החכירה בדירה". לכך יש להוסיף, כי התובעות לא נחקרו בחקירתן הנגדית על אודות טענתן כי הנתבע יצר מצג שלפיו הוא רו"ח וכי ניתן יהיה לרכוש באמצעותו את נכסי הנדל"ן. כמו כן, התובעות הדגישו לכל אורך עדותן כי הן נכנסו לעסקה אך ורק לנוכח אותה התחייבות של הנתבעים להשיב להם את המקדמה במידה שהעסקה לא תצא לפועל. עדותן העקבית והמפורטת היתה מהימנה עליי ולא מצאתי כל טעם להטיל בה דופי.

 

35. הנתבעים ניסו לטעון בסיכומיהם למעורבות עצמאית של התובעת 2 בעסקאות, בין הייתר בשל כך שערבה לאדם אחר. ברם, גם אם הוכח שהתובעת 1 היתה מעורבת יותר מהתובעת 2 בעסקה ושכנעה מקורבים לה להיכנס לעסקאות דומות ואף היתה נכונה לערוב לאחד מהם בשיק אישי שלה, הרי שלא הוכחה מומחיות שלה בעסקאות נדל"ן ולא הוכח כי היתה לה מעורבות בפרשה אשר מתקרבת במידה כלשהי למעורבות הנתבע. בהקשר זה יש לציין כי הנתבע טען בעדותו כי נגרמו לו הפסדים של כ- 2 מיליון ₪ (ס' 3 לתצהיר) וכי נתן שירות לכ- 15 לקוחות. היקף זה ממחיש שמידת מעורבותו בפרשה גבוהה הרבה יותר מזו של התובעות, שההיקף הכספי של פעילותן היה נמוך הרבה יותר, וגם אם התובעת 1 הביאה לקוחות נוספים וערבה לאחד מהם, היקף פעילותה לא דומה ולא מתקרב לזה של הנתבע.

 

36. מסקנת הדברים הינה כי ביחס לעסקאות שהתובעות הוכיחו ששילמו מקדמה, הן זכאיות לכך שהנתבעים יקיימו את חיובם הנגדי להשיב את המקדמות במידה שהעסקה לא יוצאת לפועל, וזאת חרף אי החוקיות של ההסכם.

 

ד. היקף הכספים שעל הנתבעים להשיב

 

37. כאמור לעיל, זכאות התובעות להשבת מקדמות ששילמו, מותנית בכך שהן הוכיחו את תשלום המקדמה. לגבי חלק מהסכומים הנתבע עצמו הודה בסעיף 32 לכתב ההגנה כי קיבלם, ולגביהם אין מחלוקת. יצוין כי בתצהיר הנתבע, בס' 32(ג) הוסף לגבי חלק מהסכומים כי המסמכים לא נכתבו או לא נחתמו על ידי התובע. ברם, מדובר בהרחבת חזית ובטענה כבושה, שב"כ הנתבעים אף לא טען אותה בסיכומים, ולפיכך אין לייחס להסתייגות זו כל משקל. לגבי סכומים אחרים קיימת מחלוקת, ולהלן נבחן את הסכומים הרלבנטיים ביחס לכל אחת מהתובעות.

 

 

 

38. הסכומים שהוכח ששולמו על ידי התובעת 1 עדי בלנק:

 

א. בסעיף 32 לכתב ההגנה, הודה הנתבע שקיבל מהתובעת 82,000 ₪ "עבור מקדמה לתומר"; וכן הודה שקיבל סכום נוסף של 96,000 ₪ ביום 9.2.12. ביחס לסכומים אלה אפוא, אין מחלוקת.

 

ב. התובעת טענה בסעיף 17 לתביעה כי נתנה שתי מקדמות נוספות: 42,000 ₪ בשם כלתה רות רייניך; ו- 42,000 ₪ נוספים בעסקה שביצעה בשמו של ידידה עמרי גור. הנתבע הכחיש מצידו את קבלת הסכומים הללו וטען כי כלל אינו מכיר את העסקאות הללו (ס' 32(ה), (ו) לכתב ההגנה).

 

ג.ביחס לעסקאות אלה, התובעת לא צירפה פתקים שעליהם חתום הנתבע ושבהם הוא מאשר את קבלת הכסף, כפי שעשתה ביחס לסכומים האחרים שהנתבע הודה בהם. התובעת צירפה מסמכי הצעה מודפסים, שאפשר שקשורים לעסקאות הללו ואפשר שלא, אך מכל מקום, הסעיף המתייחס לתשלום מקדמה באותם מסמכים נמחק, ולא מולא בו כל סכום ששולם כביכול כמקדמה. כן צירפה התובעת מסמכים המתיימרים להיות כביכול אישור העברת זכויות ממנהל מקרקעי ישראל, שאחד מהם מתייחס לרות רייניך, אולם גם בהם אין אישור על העברת סכום מקדמה לנתבע (במובחן מאישור לתשלום סכום לממ"י כביכול, אשר אין מחלוקת כי הוחזר לתובעת). ב"כ התובעות הפנה בסיכומיו לתמליל השיחה בין התובעות לבין הנתבע, ששם מציינת התובעת "העברתי לך 42..." (שלוש הנקודות במקור). הנתבע משיב "אני אמרתי שלא העברת?". ברם, ראשית, הנתבע לא נחקר על משמעות דברים אלה בחקירה הנגדית. שנית, משקלה של ראיה זו הינו נמוך גם מכיוון שמדובר באמירה כללית על העברת סכום, כאשר הנתבע לא מכחיש שקיבל סכומים מסוימים מידי התובעת. הניסיון לגזור מדברים אלה הודאה בקבלת סכום מסוים, הוא מוקשה עד מאוד.

 

ב"כ התובעות הפנה בסיכומיו גם למקום אחר בתמליל השיחה (עמ' 60, ש' 1-5) ששם כביכול הנתבע מסכים שכל אחת מהתובעות העבירה אליו סך של 250,000 ₪. ואולם, גם כאן הנתבע לא עומת עם הדברים בחקירתו הנגדית, וכמו כן, עיון בתמליל לא מעלה את המסקנות שטוען להן ב"כ התובעות. מדובר בסכומים שהנתבע אומר שכתב בתביעת חוב שהגיש בהליך פשיטת הרגל של בריל והוא אף מציין כי לא זכר בדיוק, ושואל את התובעת 1 באילו סכומים מדובר. התובעת 1 משיבה כי היא נתנה בסביבות 200,000 ₪, וביחד עם האחיין שלה 250,000 ₪, וכי לתובעת 2 יש "הרבה פחות ממני" (עמ' 60, ש' 12). דברים אלה, ככל שהם מוכיחים דבר מה, הרי שהם פועלים נגד התובעות, ומאששים את הסכומים שבהם הודה הנתבע בתביעה זו (178,000 ₪ לתובעת 1 וכ- 117,000 ₪ לתובעת 2). בין כך ובין כך, לסכומים המפורטים בתמליל, הנאמרים בכלליות, למצער מצד הנתבע, אין משקל רב ככל שמבקשים לגזור מהם מסקנה נגד הנתבע.

 

ד.התובעת לא זימנה לעדות את כלתה רות רייניך, מבלי שניתן לכך הסבר (התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי הגב' ריניך היא "אדם בוגר וכשיר" – עמ' 14, ש' 14) ועל אף שטענה (בעמ' 14, ש' 22) כי היא עצמה החזירה לכלתה את הכסף. מחדל זה נזקף לחובתה של התובעת. תומר גור זומן לעדות. בעדותו, הגיש תומר גור צילום פתק שקיבל מהנתבע ביחס למקדמה בסך של 41,000 ₪ (ת/1). ברם, הוא הבהיר כי מדובר בסכום שנתן אישית ישירות לנתבע, ואם צריך לקבל את הכסף חזרה, אזי הוא צריך לקבלו ישירות מהנתבע ולא מהתובעת 1 (עמ' 10, ש' 17-18). די בכך כדי לשלול יריבות כלשהי בין התובעת 1 לבין הנתבע ביחס לסכום זה. אני ער לכך שהנתבע הכחיש בכתב ההגנה היכרות כלשהי ביחס לעסקה עם תומר גור, וכי המסמך מפריך טענה זו, אולם אין בכך כדי להתגבר על טענת היעדר היריבות עם התובעת.

 

ה.המסקנה העולה מהמקובץ הינה כי התובעת הוכיחה אך ורק את תשלום שני הסכומים שלגביהם צירפה פתק המאשר קבלתם, ושהנתבע עצמו הודה בקבלתם, בסך כולל של 178,000 ₪. התובעת הוכיחה אמנם ששולם לנתבע סכום על ידי תומר גור, אולם לא הוכיחה יריבות אישית שלה מול הנתבע לעניין זה. לגבי התשלום הנוסף שנעשה כביכול עבור עסקה של רות רייניך – מדובר בגרסה מול גרסה ובהיעדר אישור של קבלת הסכום על ידי הנתבע, בניגוד לסכומים האחרים, לא עמדה התובעת בנטל להוכיח רכיב זה. בהקשר זה, המשקל הראייתי השלילי הטמון באי זימון הגב' רייניך לעדות, עולה בהרבה על המשקל הראייתי הנמוך מאותה אמירה כללית בתמלול אשר כיום בדיעבד נטען שמתייחסת לסכום השנוי במחלוקת.

 

39. הסכומים שהוכח ששולמו על ידי התובעת 2 דניאלה אדרי:

 

א. בסעיף 32 לכתב ההגנה הודה הנתבע כי קיבל מהתובעת 2 סכום של 96,000 ₪ ביום 2.9.12, וסכום נוסף בסך 20,000 ₪ מיום 6.3.13.

 

ב.התובעת 2 טענה בסעיף 19 לתביעה, ששילמה סך נוסף של 41,000 ₪, וכן שהסך ששולם ביום 6.3.13 היה 21,500 ₪ ולא 21,000 ₪.

 

ג.בפתקי העסקאות שצורפו על ידי התובעת 2, יש אסמכתא לקבלת הסך של 96,000 ₪ וכן לקבלת הסך של 21,500 ₪ ביום 6.3.13. אין מסמך המעיד על קבלת סך של 41,000 ₪ נוספים. במהלך הדיון טענה התובעת 2 כי מצאה יום לפני הדיון מסמכים, ועורך דינה הגיש מסמך "הצעה" שסומן במ/1, הדומה למסמכים שצורפו לתצהיר התובעת 1. גם במסמך זה נמחק הסעיף העוסק בתשלום מקדמה, ולא צוין ששולמה מקדמה, ולתובעת לא היה הסבר לכך, אלא היא רק ציינה שהיא אינה מבינה בכך (עמ' 20, ש' 24-26). כן יצוין כי הנתבע 1 אף לא נשאל על תשלום סכום זה בחקירתו הנגדית, בניגוד למשל לחקירה הנגדית ביחס לקבלת התשלום מעמרי גור (עמ' 26, ש' 13-14). ב"כ התובעות בסיכומיו לתמליל (עמ' 30, ש' 25-26) ששם התובעת 1 אומרת "נתת לו ושלוש פעמים כאילו 21, 21 ו- 21,000 שקל" והנתבע משיב: "תגידי לי, אני מכחיש את זה שהיא נתנה? אז מה זה עוזר לי עכשיו?". ברם, גם כאן הנתבע לא עומת עם הדברים הללו בחקירה הנגדית, וממילא אין לכך משקל רב מפני שהנתבע לא מכחיש שקיבל סכומים מהתובעת 2, ומדברים אלה לא עולה הודאה בקבלת אותם 41,000 ₪ השנויים כיום במחלוקת. כמו כן כאמור, דווקא בתמליל, בעמ' 60 ש' 8-12) התובעת 1 שיודעת כי השיחה מוקלטת, ובנוכחות התובעת 2, טוענת כי היא (התובעת 1) שילמה 200,000 ₪ וביחד עם האחיין שלה 250,000 ₪, ואילו התובעת 2 שילמה הרבה פחות. אמירה זו, תומכת כאמור במתן הסכום שהנתבע הודה בו ולא מעבר לכך.

 

ד.המסקנה מהאמור לעיל הינה כי התובעת 2 הוכיחה תשלום סך של 117,500 ₪, והיא לא הוכיחה תשלום סכום נוסף של 41,000 ₪ כפי שנטען על ידה.

 

40. סיכומם של דברים, התובעת 1 הוכיחה תשלום מקדמות בסך 178,000 ₪ ואילו התובעת 2 הוכיחה תשלום מקדמות בסך 117,500 ₪. אלו הם הסכומים שעל הנתבעים לשלם לתובעות בחזרה.

 

41. בכל הנוגע לשערוך הסכומים יצוין כי אין הצדקה להוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן המקדמות, מאחר שהתחייבות הנתבעים, כפי שהוכחה ובהתאם ללשונה, התייחסה להחזר הקרן בלבד. כמו כן, בנסיבות שבהן מדובר במקדמה שהועברה לצד ג', ואין טענה שהנתבע הותיר את הכספים בידיו, אין מקום לחייבו לשלם לתובעות הפרשי הצמדה וריבית כבר החל במועד תשלום המקדמות. המועד הנכון שממנו ואילך יש לחייב את הנתבע לשלם גם הפרשי הצמדה וריבית, הוא המועד האחרון שבו החליטו התובעות באופן סופי לוותר על האפשרות למימוש העסקה ולקבל את המקדמות בחזרה. מאחר שמועד זה לא פורט באופן מדויק בתביעה, ואף לא הוכח, הרי שניתן לחייב בתשלום הפרשי ההצמדה והריבית ממועד הגשת התביעה בלבד.

 

ה. האם התובעות זכאיות לפיצויים מעבר להשבת המקדמות

 

42. התובעות עותרות לקבלת סעד של פיצויים בסך 86,453 ₪ (20% מסכום המקדמות שנטענו בתביעה) בגין הוצאות שנאלצו להוציא לשם גביית החוב, וכן לתשלום פיצויים בגין עגמת נפש בסך של 20,000 ₪. ברם, אין כל בסיס לחיוב הנתבעים לתשלום סכומים אלה.

 

43. ההוצאות הנטענות, לא הוכחו בכל מסמך, ולמעשה נטענו באחוזים מסכום המקדמות ואפילו לא נעשה ניסיון לקשור בינן לבין הוצאות בעין שהוציאו התובעות לצורך הגבייה.

 

44. גם לפיצויים בגין עגמת נפש התובעות אינן זכאיות. כאמור לעיל, ההסכם שעליו חתמו הינו הסכם בלתי חוקי. התובעות טענו שקיבלו חוות דעת חיובית כביכול מעורך דינן ביחס לעסקאות, אך לא הובאה כל אסמכתא לכך ועורך הדין לא זומן להעיד. הן גם טענו שהנתבע עצמו אמר להן שהעסקאות כשרות, אך הערך של "חוות דעת" כזו, מאדם שיש לו אינטרס ישיר בעסקה, הינו אפסי. בין כך ובין כך, אי החוקיות שההסכם נגוע בה היא חמורה ונשקפת לעיניו של כל אדם סביר. כאמור בפסקה 27 לעיל, מדובר בניסיון פסול, משפטית ומוסרית, להעביר הנחות הממומנות מכספי משלמי המיסים והמיועדות לנכי צה"ל, לידיהם של רוכשים שאינם נכים. למעלה מן הנדרש יצוין כי כלל הנסיבות שאפפו את ההסכם היו צריכות להדליק נורה אדומה אצל התובעות, ובכללן מהות ההסכם שעניינו העברת הנחות של נכי צה"ל למי שאינם נכים, היעדר קשר ישיר עם מוכר הנכס, היעדר הסכם רכישה מסודר, חתימה על פתקים קטנים בכתבי יד ביחס להעברת להעברות כספים משמעותיות, פגישות בממ"י כביכול ביחס לאישור העברת זכויות שהתנהלו בקפיטריה של הבניין ועוד.

 

כמו כן, הגם שהוכח שמעורבותו של הנתבע בפרשה גבוהה משמעותית מזו של התובעות, לא הוכח שהנתבע ידע יותר מהתובעות על אי החוקיות של ההסכם. בנסיבות אלה, לא הנתבע אשם בעגמת הנפש שנגרמה לתובעות, אלא הן אלו שהביאו את עגמת הנפש על עצמן כאשר נכנסו לעסקה פסולה זו.

 

האיזון ההולם בין הצורך להרתיע מפני כריתת הסכמים לא חוקיים, לבין הרצון להשיג תוצאה צודקת במישור היחסים החוזיים של הצדדים, מורה במקרה דנא לחייב את הנתבע לשלם לתובעות את כספי המקדמות שאבדו בלבד, ולא לחייבו בתשלום פיצויים בגין עגמת נפש.

 

 

 

סוף דבר

 

45. בהתאם לאמור לעיל, על הנתבעים לשלם לתובעת 1 סך של 176,000 ₪ ולתובעת 2 סך של 117,500 ₪. לסכומים אלה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעות הוצאות בסך 1,000 ₪ (כולל שכר עדותו של העד מטעמן, והוצאות התייצבות התובעות) ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ כולל מע"מ.

 

46. לסיום יוער, כי לאחר השלמת ההוכחות והסיכומים נקלע גם הנתבע 1 להליכי פשיטת רגל, ופסק דין זה ניתן בהתאם להיתר של בית המשפט של פשיטת הרגל (פש"ר 909-04-17 בבית המשפט המחוזי מרכז, החלטה מיום 10.6.17)

 

זכות ערעור – כחוק.

 

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים, וכן לבית משפט המחוזי מרכז בתיק פשיטת הרגל פש"ר 909-04-17.

 

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ז, 04 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ