אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 10233-07 פלונית נ' מוסקונה ואח'

ת"א 10233-07 פלונית נ' מוסקונה ואח'

תאריך פרסום : 20/04/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
10233-07
15/04/2015
בפני השופטת:
שולמית ברסלב

- נגד -
תובעת:
פלונית
עו"ד רועי בלכר ואח'
נתבעים:
1. ד"ר רוני מוסקונה
2. בית החולים האיטלקי-חיפה

עו"ד הוד
עו"ד סוקולו ושות'
פסק דין
 

 

 

1.עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת (ילידת 18/10/64), לטענתה, עקב רשלנות מקצועית של הנתבע, רופא במקצועו.

 

העובדות

2.בשנת 1990 עברה התובעת ניתוח להגדלת חזה פרטי אצל ד"ר איזגאווי.

 

בשנת 2000 החלה התובעת להרגיש התקשויות בחזה אשר הסבו לה אי נחות וגרמו לשדיה להיראות א-סימטריים, ועל כן, פנתה לנתבע מס' 1, המתמחה בתחום הכירורגיה הפלסטית ומנתח באופן כמעט בלעדי בניתוחי שד (לעיל ולהלן "הנתבע").

 

ביום 24/5/00 הגיעה התובעת למרפאת הנתבע לשם התייעצות. בבדיקה זו נמצא כי התובעת סובלת מהתקשות דו-צדדית בדרגה 3 לפחות וא-סימטריה (שד ימין הרבה יותר גבוה). במפגש זה סוכם על החלפת התותבות בתותבות מחוספסות והגדלה, לאחר שנדונו סיכויים וסיכונים (ראה: ת/7).

 

במהלך הפגישה (24/5/00) חתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח הגדלת שדיים על ידי תותבות סיליקון ג'ל (ראה: נספח א' ל-ת/1).

 

ביום 29/5/00 הגיעה התובעת לשיחת היוועצות שנייה במרפאת הנתבע.

 

ביום 31/5/00 נותחה התובעת על ידי הנתבע אצל הנתבעת מס' 2 (לעיל ולהלן "הניתוח המתקן הראשון" ו-"בית החולים", בהתאמה). במהלך הניתוח הוצאו שתי תותבות חלקות בגודל300cc שהיו במנח תת שרירי והוכנסו שני שתלים חדשים במנח מעל השריר. כמו כן, מחמת א-סימטריה הושתלו תותבות מחוספסות (חלף החלקות שהוצאו) בגדלים שונים:340cc מימין ו-320cc משמאל ועל פי בדיקה נוספת הושגה סימטריה מלאה. בתום הניתוח הושאר נקז בכל צד (ראה: נספח ג' ל-ת/1 ונספחים ו' ל-נ/3; ת/7).

 

בבוקר הניתוח המתקן הראשון (31/5/00 שעה 07:45 לערך, כשעה לפני הרדמה) התובעת חתמה על שלושה טפסי הסכמה נוספים: טופס הסכמה להרדמה; טופס הסכמה לניתוח; וטופס הסכמה: ניתוח להגדלת שדיים (ראה: נספחים ב' ל-ת/1).

 

3.ביום 25/7/05 נמצאה התקשות קלה בשד ימין וסוכם לחכות (ראה: ת/7).

 

ביום 2/1/06 נבדקה התובעת במרפאת הנתבע ונמצאה התקשות בדרגה 3-4 בשד ימין ובדרגה 2 בשד שמאל. עוד התלוננה התובעת כי שד ימין מפריע לה בעיקר עקב כאבים. סוכם על שינוי מקום למנח תת-שרירי ונדונו סיכוי הצלחה (50% - ראה: ת/7).

 

ביום 12/1/06 נותחה התובעת שוב על ידי הנתבע בבית החולים (להלן "הניתוח המתקן השני"). במסגרת ניתוח זה, הנתבע הוציא את השתלים, כרת חלקית את הקופסית, יצר כיס "בתולי" רחב מעל השריר אליו הוכנסו השתלים לאחר שטיפתם עם אנטיביוטיקה. בתום הניתוח הושארו נקזים (ראה: נספחים ה' ל-ת/1; ונספחים ח' ל-נ/3).

ביום הניתוח המתקן השני (12/1/06 שעה 10:00 לערך, כשעתיים לפני הרדמה) חתמה התובעת על שלושה טפסים: טופס הסכמה ניתוח להגדלת שדיים; טופס הסכמה לניתוח; וטופס הסכמה להרדמה (ראה: נספחים ו' ל-ת/1).

 

4.בין לבין, התובעת קיבלה טיפולים קוסמטיים נוספים מהנתבע: ביום 25/7/05 ביצעה התובעת הזרקת בוטוקס מלא וכן מילוי בזווית הפה; ביום 3/8/05 בוצעה הזרקה זווית עיניים; ואף ביום 2/1/06 בוצעה הזרקה (ראה: ת/10, ת/11 וכן חלק מ-ת/6; ונספח א' ל-נ/3).

 

5. חודשים ספורים לאחר הניתוח המתקן השני, הלינה התובעת על חזרתה של תופעת ההתקשות, אך מני אז לא בוצע כל טיפול/ניתוח נוסף.

 

לגרסת התובעת, היא נפגשה עם הנתבע ושטחה לפניו את תלונותיה, אך הוא הודיע לה שהכל תקין וביטל את תחושותיה ועל כן, הבינה שאין טעם לפנות אליו יותר. מנגד, לטענת הנתבע, משפנתה אליו התובעת בתלונה על התקשות, הוא ביקש שתבוא למרפאה ואמר לה שניתן לבצע ניתוח חוזר נוסף, אך התובעת ניתקה עימו קשר.

 

כך או כך, מוסכם כי לא בוצע כל טיפול נוסף אצל הנתבע ועד היום התובעת לא עברה ניתוח מתקן נוסף (חרף המלצת המומחה מטעמה, פרופ' שפיר, לעשות כן).

 

המחלוקת

6.שלוש סוגיות עיקריות טעונות הכרעה במקרה דא:

האחת, התרשלות בטיפול הרפואי עצמו;

השנייה, הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה;

והשלישית - סוגיית הנזק.

נדון להלן בכל סוגיה וסוגיה.

 

רשלנות בטיפול הרפואי 

7.אין חולק באשר לחובת הזהירות של הרופא והמוסד הרפואי כלפי החולים המטופלים על ידם. חובה זו "משתרעת על החובה למתן טיפול רפואי ההולם את האבחנה ... על בחירת אופן וזמן ביצוע הטיפול הרפואי ... על פעולות הלוואי הנדרשות לביצוע הטיפול הרפואי עצמו ועל הטיפולים המשלימים למיניהם" (ראה למשל: ת.א. (חיפה) 623/07, מלכה נ' שנפלד (2013), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"א 11035/07, שרותי בריאות כללית נ' אביטן (2011)).

לפיכך נפנה לבחון, האם נפל כשל בטיפול הרפואי שניתן לתובעת.

 

8. לטענת התובעת, הטיפול הרפואי לקה במחדלים הבאים:

בכל הקשור לניתוח הראשון:

-אי הוצאת הקופסית שיצרה את העיוות, לפחות על דרך כריתה חלקית;

-העברת השתל מעל השריר חלף הותרתו במנח תת שרירי;

-הכנסת שתלי סיליקון גדולים יותר;

-אי מיצוי שיטות אלטרנטיביות לטיפול בהתקשות הקופסית, לרבות עיסוי השדיים מספר פעמים ביום ואולטרא-סאונד טיפולי.

 

בכל הקשור לניתוח השני:

-אי הוצאת השתלים כבקשת התובעת.

- העברת השתל שוב מעל השריר חלף השבתו למנח תת-שרירי או למנח תת שרירי באופן חלקי, בפרט משכיסוי הרקמה הרכה דק;

- הכנסת שתלי סיליקון גדולים;

- אי מתן הנחיה לטיפולים אלטרנטיביים.

 

9.בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית, פרופ' ר. הר-שי מיום 16/11/08 (חוות הדעת על צרופותיה סומנו למען הסדר הטוב - מש/2 ו-מש/3 להלן "חוות הדעת" ו-"מומחה בית המשפט", בהתאמה) - לא נמצאה כל התרשלות בפעולות הנתבע. על פי הרשומות הרפואיות, בשני הניתוחים המתקנים הנתבע ביצע את כל הפעולות הנדרשות לטיפול בהתקשות ופעל על פי הפרקטיקה המקובלת העדכנית, אך חרף זאת ההתקשות חזרה.

 

לשיטת המומחה, ככל הנראה רקמות התובעת מגיבות לשתלי הסיליקון ביצירת קופסית קשה, מצב המופיע בספרות הרפואית. השוני בין שני הניתוחים הוא שבעוד בניתוח המתקן הראשון - ההתקשות הופיעה כעבור מספר שנים; בניתוח המתקן השני - ההתקשות הופיעה כבר כעבור מספר חודשים. תופעה זו מחזקת את העובדה כי תגובת הגוף של התובעת הינה אישית ובלתי צפויה.

 

המומחה הדגיש כי ניתוח הגדלת שדיים עם תותבי סיליקון הוא ניתוח הצופן בחובו סיבוכים ממגוון סיבות שאת חלקם ניתן למנוע ואת חלקם לא ניתן למנוע. הסיבוך השכיח ביותר בניתוח להגדלת שדיים וכפועל יוצא, הטעם השכיח ביותר לניתוחים חוזרים, הוא התקשות הקופסית. שכיחות ההתקשות עולה לאחר ניתוח מתקן.

 

הסיבות להתקשות אינן ידועות, אך הגורמים האפשריים התורמים להתקשות הם זיהום חיידקי והצטברות נוזלים אשר מגרים יצירת צלקת פנימית מסביב לשתלים וגורמים להתקשותם. אפשרויות הטיפול נעות בין חיתוך הקופסית, כריתת הקופסית, שטיפות עם אנטיביוטיקה, הוצאת השתלים או החלפתם, שינוי במישור ההשתלה (מעל או מתחת לשריר), שינוי בסוג השתלים (מחוספסים, חלקים) ועטיפת השתלים עם רקמה רכה (שיטה חדשה וניסיונית).

 

10.לחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד וממצאיה יאומצו דרך כלל על ידי בית המשפט הממנה אלא אם כן, קיימת סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת, כגון ראיה לסתור או נימוק של ממש או אם נפלה שגיאה גסה בחוות דעת עד כדי שבית המשפט, החסר מומחיות במקצוע זה, ימצאה מופרכת (ראה למשל: ע"א 3056/99, שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו(2) 936; ע"א 4445/90, "עמיגור" (ניהול נכסים) בע"מ נ' מאיוסט (1994); ע"א 2099/08, עיריית אשקלון נ' תשל"ז השקעות והחזקות בע"מ (2010); ע"א 5472/04, ואני נ' ארמלי (2009); ע"א 558/96, 1240/96, חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563; ע"א 9323/04, מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 (2006); ע"א 3134/02, עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ (2003); ע"א 5509/09, מסארווה נ' מסארווה (2014)).

 

במקרה דא לא מצאתי כי נפל פגם בחוות הדעת של פרופ' הר שי בכל הקשור לטיפול הרפואי שניתן לתובעת וממצאיה בסוגיה זו, המתיישבים עם מכלול הראיות שלפניי, מאומצים על ידי. ויובהר -

 

11.מומחה בית המשפט נחקר, ארוכות יש לאמר, על חוות דעתו, אך ניכר היה בחקירתו כי הוא סמוך ובטוח שלא נפל מתום בפעולות הנתבע במהלך שני הניתוחים המתקנים.

 

טיפולים אלטרנטיביים

המומחה הבהיר בחקירתו כי בהתקשות של הפרוטזות יש 4 רמות (סולם בקר), כאשר רמה 0 מייצגת היעדר התקשות ורמה 4 מייצגת התקשות מאוד קשה. לשיטתו, אם ההתקשות היא בדרגה של 1-2 ניתן לדבר על טיפולים אלטרנטיביים כגון מסאז' ואולטרא סאונד. יחד עם זאת, יעילותם של הטיפולים האלטרנטיביים מוטלת בספק. מה גם שעם התקשות ברמה של 1-2 אפשר לחיות, אך כאשר מדובר בהתקשות ברמה של 3-4, כמו במקרה זה, קיימות שתי אופציות: או הוצאת השתלים או ניתוח, כאשר יש כל מיני סוגים של ניתוחים (ראה: עמוד 42 לפרוטוקול שורות 6-21).

 

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי עיסוי לא רק שאינו מסייע אלא אף עשוי להחריף את המצב (קרעים בשתלים) ועל כן, כבר בשנת 2000 לא היה נהוג לעשות עיסוי ועם השנים התחום של עיסוי נעלם (ראה: עמוד 31 לפרוטוקול שורות 17-22). עדותו לא נסתרה, לרבות לא בחקירת מומחה בית המשפט.

 

בסיכומיה, התובעת הוסיפה וטענה כי היה על הנתבע להמליץ לה על טיפולים אלטרנטיביים ביום 25/7/05 עת הלינה על התקשות. ראשית, המדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה ודי בכך כדי לדחותה. שנית, גם בחוות הדעת מטעם התובעת אין טענה כי קבלת טיפול אלטרנטיבי בחודש מאי 2005 היה מונע את הממצאים עובר לניתוח המתקן השני בינואר 2006. שלישית, בשים לב לקביעת המומחה מטעם בית המשפט כי יעילות הטיפולים האלטרנטיביים מוטלת בספק, לא ניתן לאמר כי היה בכך כדי למנוע את מצב השדיים בחודש ינואר 2006.

 

הוא הדין בטענה להמתנה. הטענה לא נטענה בכתב התביעה ואף לא נתמכה בחוות הדעת מטעם התובעת ודי בכך כדי לדחותה. כך גם התובעת בחקירתה העידה כי כחצי שנה טרם מועד זה לא הלינה על כך לפני הנתבע למרות שהגיעה אליו לטיפולים אחרים (ראה: עמוד 15 לפרוטוקול שורות 3-16). מנגד, בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי לעיתים התקשות עוברת באופן ספונטני (ראה: עמוד 31 לפרוטוקול שורה 24 עד עמוד 32 שורה 4) ועדותו לא נסתרה, גם לא בחקירת מומחה בית המשפט.

 

סוג הניתוח

המומחה הבהיר כי ניתוח מתקן, בוודאי ניתוח מתקן שני, הוא ניתוח אתגרי ומסובך במיוחד, הדורש כירורגיה קשה ומסובכת; וכי יש כל מיני סוגי ניתוח, כאשר ההחלטה באיזו שיטה לנקוט היא בכל מקרה לגופו.

בשיטה אחת, מבוצע חיתוך הקופסית (להבדיל מהוצאת הקופסית), הוצאת הפרוטזה, חיתוך שתי וערב של כל הקופסית ואז הכנסת אותה פרוטזה או פרוטזה חדשה.

בשיטה שנייה, מבוצעת הרחקה של הקופסית, יצירת כיס גדול יותר והכנסת אותה פרוטזה או פרוטזה אחרת.

בשיטה שלישית, אם הפרוטזה היתה מתחת לשריר אפשר להוציאה ולהכניס אותה למישור אחר שזה מעל השריר (ראה: עמוד 42 לפרוטוקול שורות 11-21).

 

גודל הפרוטזה

המומחה הבהיר כי במקרה של החלפת פרוטזות, בדרך כלל שמים פרוטזה יותר גדולה כדי לפצות על אובדן רקמת השד המצטמצמת במהלך השנים. יחד עם זאת, ההחלטה באיזה אלטרנטיבה לנקוט (לרבות כטענת התובעת, שתלים קטנים יותר חלף הוצאת השתלים) היא פועל יוצא של רצון המטופלת, יכולות המנתח "והחשיבה שלו תוך כדי הניתוח" (ראה: עמוד 42 לפרוטוקול שורות 22-30).

עוד יוער כי על פיה התרשומת, עובר לניתוח המתקן הראשון התובעת ביקשה "תוספת על הגודל שישנו" (ראה: ת/7).

 

מנח תת-שרירי או מעל השריר

המומחה הסכים שעל פי הספרות במנח התת-שרירי יש אחוז נמוך יותר של התקשויות.

 

יחד עם זאת, המומחה הוסיף "על פי השטח איני מסכים עם זה. בשטח איני בטוח שיש הבדל גדול" והוא מסופק בכך. כך למשל, לדבריו, בניתוח שחזור שד, תמיד המנח הוא תת-שרירי וחרף זאת המומחה מצא אחוז נכבד של התקשויות (ראה: עמוד 43 לפרוטוקול שורות 21-31).

 

זאת ועוד. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי אחוז סיכויי ההתקשות במנח תת-שרירי נמוך יותר (לשיטתו, באופן מינורי) מתייחס לניתוח ראשוני - בתולי בלבד (ראה למשל: עמוד 37 לפרוטוקול שורות 22-23). עדותו לא נסתרה, גם לא בחקירת מומחה בית המשפט.

 

המומחה אמנם אישר כי ד"ר בנגסטון במאמרו (שצוין בחוות דעתו - הוצג וסומן - מש/2) התייחס לשיטות להפחתת התקשויות ובכללן מנח תת שרירי (ראה: עמוד 44 לפרוטוקול שורות 1-7), אך בד בבד הציג שיטות נוספות ומקובלות יותר להקטנת ההתקשות: א.לשנות את המישור - אם זה היה מתחת, מעל ולהפך.

ב. לשים פרוטזה שהיא חלקה במקום פרוטזה מחוספסת וזאת למרות שהספרות ברובה מדברת על כך שפרוטזה מחוספסת מקטינה את הקופסית משמעותית וגורמת להרבה פחות התקשות. מטעם זה בשנות ה-90 נכנסה לתמונה הקפסולה המחוספסת ורב הפרוטזות כיום הן מסוג זה ולא חלקות.

ג. שטיפה אנטיביוטית של הפרוטזה והכיס היטב כדי להפחית זיהום תת פנימי. המומחה הדגיש כי אין לו תשובה ברורה האם כאשר מדובר באישה שיש לה פרוטזה כבר 6 שנים למרות שאורך השנים של פרוטזה היא 10-12 שנה ויש לה היסטוריה של התקשות, הוא היה שוקל החלפת השתל. לשיטתו, "זה לא שחור לבן" (ראה: עמוד 44 לפרוטוקול שורה 25-32). אמנם, בד בבד המומחה הודה כי החלפת השתל בעצם לא יכולה להזיק אלא רק להועיל והוא היה מחליף את השתל (ראה: עמוד 45 לפרוטוקול שורות 3-4), אך גם טענה זו לא נטענה בחוות הדעת מטעם התובעת (להבדיל מטענה להכנסת שתלים גדולים).

 

כך גם המומחה הודה כי המנח התת-שרירי מועדף כשאין מספיק עור להשמת השתל (ראה: עמוד 45 לפרוטוקול שורות 5-6), אך לשיטתו גם במנח תת שרירי – הפרוטזה יוצרת לחץ על השריר ומדקקת אותו (ראה: עמוד 43 לפרוטוקול שורות 25-31).

 

יתירה מכך. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי במצב של התקשות בדרגה 4 מבחן הצביטה אינו רלבנטי כי קשה לתפוס עם האצבעות משהו שהוא קשה כמו אבן (ראה למשל: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 1-3). עדותו לא נסתרה, גם לא בחקירת מומחה בית המשפט. כך או כך, לא הובאה לפני כל ראיה כי הבדיקה האמורה בנתוני התובעת היתה נותנת תמונה טובה יותר ו/או היה בה כדי לשנות את שיטת הניתוח שנבחרה.

 

עוד יוער כי אכן הסיכום היה לשים את התותבות במנח תת-שרירי (ראה: ת/7), אך ההחלטה באיזו שיטה לנקוט היא פועל יוצא גם של הנתונים הנצפים במהלך הניתוח, כפי שעמד על כך גם מומחה בית המשפט (ראה: עמוד 42 לפרוטוקול שורה 21). על כן, אין בכך בלבד כדי להצביע על התרשלות (וזאת בשונה מסוגיית הפגיעה באוטונומיה אליה אתייחס בנפרד).

 

אי הוצאת הקופסית, לפחות על דרך כריתה חלקית

המומחה הבהיר כי הוצאת הקופסית או כריתתה החלקית נדרשת מקום בו התותבות מושבות לאותו מנח (כמו שבוצע בניתוח המתקן השני). עוד הדגיש המומחה כי שיטה זו, המחייבת גם את הוצאת הקופסית וגם את הוצאת הפרוטזה, היא פעולה כירורגית קשה ומורכבת (ראה: עמוד 42 לפרוטוקול שורות 1-5).

 

אי הוצאת השתלים

המומחה מטעם בית המשפט הבהיר כי הדבר תלוי בגיל האשה. ביחס לנשים בגיל 60-70 שואלים האם ברצונן להוציא את השתלים, אך לא כך כשמדובר בנשים בגיל 30-50 (התובעת היתה בת 38 אותה עת - ראה: עמוד 41 לפרוטוקול שורות 22- 28). כך גם התובעת מראש היתה מעוניינת בהגדלת שדיה כאשר היא מודעת מלכתחילה כי התותבות אינן לכל החיים מזה ועד היום לא הוציאה את התותבות, לא על ידי הנתבע ולא על ידי כל מנתח אחר (למרות שלדבריה הלכה להיוועצויות נוספות מאוחר יותר) מזה.

ודוק: על פי חוות דעת פרופ' הר שי המדובר בהוצאה של 6,000 ₪ ומע"מ ועל כן, אין בידי לקבל את הטענה כי התובעת לא עשתה כן מחמת מצבה הכספי (שאף הוא לא הוכח כדבעי ומכל מקום, גם טענה זו סותרת טענות קודמות - ראה למשל בקשה מיום 10/2/11).

מה עוד שאף המומחה מטעם התובעת, פרופ' שפיר, עוד בחוות דעתו מיום 11/5/07, ממליץ על ניתוח מתקן נוסף להבדיל מהוצאת השתלים גרידא.

מנגד, גם הוצאת השתלים מחייבת פעולה כירורגית הכרוכה מעצם טבעה בסיכונים.

 

12.צא ולמד: בשני הניתוחים המתקנים נקט הנתבע בפרקטיקה רפואית מקובלת.

 

אמנם אין זהות בין חובת הזהירות של רופא כלפי החולה לבין נקיטה בפרקטיקה רפואית מקובלת ואין בקיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת כדי לחרוץ, כשלעצמה, את גורלה של שאלת ההתרשלות, אך המדובר בפרמטר חשוב במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי (ראה: דנ"א 7794/98, רביד נ' קליפורד (2003)). מנגד, גם לא כל החלטה שגויה היא בהכרח החלטה רשלנית (ראה: ע"א 8126/07, עזבון המנוחה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (2010)).

 

מכל מקום, במקרה דא, לא הוכח כי הנתבע כשל מלעמוד באמת המידה הרפואית הראויה אותה עת ואף לא מצאתי כי הנתבע התרשל בטיפול הרפואי שהעניק לתובעת, הן בניתוח המתקן הראשון והן בניתוח המתקן השני.

 

להיפך, הוכח כי הנתבע פעל בהתאם לאופציה אפשרית ומקובלת בעולם הרפואה (לשיטת מומחה בית המשפט אף מיטבית), המבוססת על שיקולים סבירים, ידע עדכני, ניסיון ונסיבות המקרה (השווה: ע"א 7756/07, גרסטל נ' דן (2010)).

 

עצם התממשות סיבוך ידוע ומוכר (ביחס לניתוח המתקן הראשון כעבור שש שנים וביחס לניתוח המתקן השני כעבור מספר חודשים) אינו מעיד על התרשלות ואין לבחון את הדברים ב'חוכמה לאחר מעשה' (ראה: ע"א 4960/04, סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (2005), על האסמכתאות המצוינות בו).

 

משקבעתי כי הנתבע לא התרשל בעצם הטיפול הרפואי שהעניק לתובעת, אין אני נדרשת לבחון את הקשר הסיבתי שבין התרשלות זו לבין הנזק הנטען וגובהו.

נפנה, אם כן, לבחון את הטענה להעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

 

הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה 

13.בפתח הדברים יוער כי יש לאבחן בין טענה להתרשלות בשל היעדר הסכמה מדעת לבין טענה לפגיעה באוטונומיה (ראה: פסק דינה של כב' השופטת י. וילנר ב-ת.א. (חיפה) 869/06, כהן נ' שירותי בריאות כללית (2009); ע"א 143/08, קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (2010)).

 

14.דוקטרינה ההסכמה מדעת, המעוגנת כיום גם בסעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו- 1996 (להלן "חוק זכויות החולה"), מורה כי לא יבוצע הליך רפואי בלא שהרופא גילה תחילה למטופל את כל המידע הרלוונטי על מנת שיהיה בידו לקבל החלטה מושכלת אם לקבל או לדחות את הצעת רופאו.

המבחן הוא מבחן אובייקטיבי - על הרופא מוטלת החובה למסור למטופל את כל המידע שאדם סביר היה נדרש לו כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע. יחד עם זאת, יישומו של מבחן זה אינו קל והיקף חובת היידוע יוכרע באופן פרטני, בכל מקרה על פי נסיבותיו, כאשר אין חולק כי חובה זו אינה מוחלטת.

מחד גיסא, יש להעמיד את המטופל על טיבו של ההליך, להבהיר את סיכויי הצלחתו כמו גם את הסכנות הנובעות ממנו, תופעות הלוואי הנלוות לו, והאלטרנטיבות לטיפול. מאידך גיסא, לא ניתן לדרוש כי בטרם ביצוע כל הליך רפואי יידרש הרופא לפרט לפני המטופל את אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות לו, לרבות השלכות נדירות. כך גם, עושר המידע עשוי לעיתים להזיק למטופל אשר לא יוכל להתמודד עם המידע והדבר יפגום ביכולתו להגיע להחלטה. לעניין זה יש לזכור כי החולים אינם עשויים מקשה אחת, הן ביחס לרצון לקבל פרטים והן ביחס ליכולת להבינם ו/או לקבל החלטה.

לפיכך, ביישום מבחן הציפייה הסבירה של המטופל יש לאזן בין מכלול שיקולים ובכלל זה שכיחות הסיכונים הצפויים מן ההליך, מהות הסיכונים המגולמים בו, חומרתם והיקפם מול אופי ההליך, מידת חיוניות הטיפול ודחיפותו, סיכויי הצלחתו ואלטרנטיבות טיפוליות קיימות (ראה: ע"א 143/08, קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, (2010); ע"א 2781/93, דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526; ע"א 4690/04, סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד ס(3) 590 ו-דנ"א 461/06, קופת חולים כללית נ' סידי (2006); ע"א 718/06, סתחי נ' מ"י (2007); ע"א 8126/07, עזבון צבי נ' בית החולים ביקור חולים (2010); ע"א 2342/09, ג'ובראן נ' שירותי בריאות כללית (2011); ע"א 9936/07, בן דוד נ' ענטבי (2011); ע"א 7756/07, גרסטל נ' דן (2010); ע"א 7416/12, קופת חולים מאוחדת נ' פלוני (2014)).

 

15.כפועל יוצא, ככל שהמדובר בהליך רפואי שאינו דחוף וחיוני אלא 'אלקטיבי', כבענייננו, כך היקפה של חובת היידוע, דרך כלל, הוא רחב יותר. יחד עם זאת, גם במקרה זה חובת היידוע אינה מוחלטת. גם במקרה של ניתוח אלקטיבי על הרופא ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות וחשיבות להחלטת אדם סביר האם לבצע את ההליך, כאשר חובה זו גוברת ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאות המטופל (ראה: ע"א 6153/97, שטנדל נ' שדה, פ"ד נו (4) 746; ע"א 718/06, סתחי נ' מדינת ישראל (2007); ע"א 522/04, מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נ' דיראוי (2005); ע"א 1615/11, מרפאת עין טל מרכז לרפואת עיניים נ' פינקלשטיין (2013); ת.א. (מחוזי חיפה) 572/06, צורף נ' מיישר - מרכז לייז לשיפור הראיה בע"מ (2010) ו-ע"א 1997/10, צורף נ' רוזנבאום (2012)).

 

בענייננו, היקפה של חובת הגילוי הוא רחב במיוחד ונמצא ב'רף העליון'. המדובר בניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, בתחום הכירורגיה הפלסטית אשר התובעת עברה במסגרת פרטית. מטעם זה, שומה היה על הנתבע להתייחס לא רק לסיכויי הצלחה אלא גם להזהיר מפני סיבוכים אפשריים, גם אם הם נדירים.

 

16. האם הנתבע עמד בחובתו זו?

 

לעניין זה יש לאבחן בין הניתוח המתקן הראשון לבין הניתוח המתקן השני.

בכל הקשור לניתוח המתקן הראשון מצאתי כי הנתבע עמד בחובתו זו, אך שונה הדבר ביחס לניתוח המתקן השני.

 

הניתוח המתקן הראשון

17. הוכח לפני כי עובר לניתוח המתקן הראשון התובעת הגיעה לשתי פגישות ייעוץ במרפאת הנתבע: האחת, ביום 24/5/00; והשנייה, ביום 29/5/00.

במפגש הראשון על פי התרשומות, התובעת הלינה על התקשות דו-צדדית וא-סימטריה עקב ניתוח להגדלת שדיים שעברה כעשור קודם לכן. במפגש זה, נדונה בהרחבה בעיית התקשות והוסבר לתובעת שהשתלים נמצאים במנח תת-שרירי וזה נחשב ליותר טוב מבחינת הסיכוי להתקשות ולמרות זאת יש לה דרגה כה קשה של התקשות דו-צדדית. עוד הוסבר לתובעת כי מה שלא יעשה סיכויי ההתקשות גבוהים היות ומדובר בנטייה טבעית של הגוף. כך גם נדונו שיטות שונות של תיקון התקשות בהתאם למקום השתלים ונדונה החלפת שתלים תוך ציון שזה לא מה שקובע וכי התובעת הבינה את הדברים. סוכם כי בניתוח ישונה מיקום השתל לקדמת השריר לכיס בתולי חדש על מנת למנוע טראומה של הוצאה חלקית או שלמה של הכיס היות והאזור הזה ישאר מאחורי השריר ולא תהיה לו השפעה קלינית בעתיד. התובעת צולמה וחתמה על טופס הסכמה לניתוח.

 

במפגש השני, על פי התרשומת, נערך דיון נוסף באותו עניין, נדונו שוב שתלים מחוספסים וגודלם, כולל תיקון הא-סימטריה. הנתבע הביא את התמונות ושוחח עם התובעת שוב על ההתקשות הקשה בשדייה ועל ההבדלים במיקום הפטמות בין השדיים עקב הרקמה הדלקתית. עוד מצויין כי התובעת הבינה את הדברים (ראה גם: נספחים א', ב' ל-נ/3, ת/9).

 

המדובר בשני מפגשים שונים עם תרשומת מאוד מפורטת באשר לסיכויים וסיכונים, לרבות שיטת הניתוח שנבחרה נוכח תופעת ההתקשות, תוך שהנתבע מדגיש כי למרות שהתותבות היו במנח תת שרירי התובעת פיתחה תופעת התקשות קשה דו-צדדית ומכאן, שיש לה נטייה טבעית להתקשות והסיכויים להישנות התופעה גבוהים המה.

 

18.לעניין דא יש לזכור את חשיבותן של רשומות רפואיות (חשיבות שהולידה את הלכות בדבר נזק ראייתי והעברת הנטל), המעוגנת כיום גם בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, בשרתן תכליות שונות ובכלל זה הענקת כלים לניתוח מושכל של העובדות והממצאים וכפועל יוצא הסקת מסקנות (ראה: ע"א 8126/07, עזבון המנוחה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (2010)).

 

בסיכומיה, טענה התובעת לזיוף ברשומות. 

אין בידי לקבל הטענה.

 

ראשית, טענה זו לא נטענה בכתב התביעה (ולעניין טענה שנטענה לראשונה בסיכומים ראה למשל: רע"א 2281/05, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קפלנסקי, סב(3) 373; ע"א 2281/06, אבן זוהר נ' מדינת ישראל (2010); ע"א 6539/09, הוועדה המקומית לתו"ב "לב הגליל" נ' נסאר (2012)).

 

שנית, טענה לזיוף/רמייה יש לפרט בכתב הטענות וחשוב מכך - מידת ההוכחה ועוצמת הראיות הנדרשת ביחס לטענת התרמית הינה גבוהה, בין אם תאמר כי נדרשת חובת הוכחה שלישית שבין זו הקבועה בהליך אזרחי לבין זו הדרושה בהליך פלילי ובין את תאמר כי קיימת מידת הוכחה אחת בהליך אזרחי - מאזן ההסתברות, אך בכגון דא יש לשים את הדגש על הרצינות ועוצמת הראיות (ראה: ע"א (חיפה) 4911/07, קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (2008); ה"פ 202/03, האפוטרופוס הכללי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (2005); רע"א 9713/07, חיר נ' סופיה (2008); ת.א. (מרכז) 22341-09-10, פבוש נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (2012)). התובעת לא עמדה בנטל זה.

 

שלישית, הנתבע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי באותה עת תועד את הביקור במהלך הביקור וכיום, גם כשהוא עמוס יותר, הוא לא מסיים מרפאה בלי שהכל מלא (ראה: עמוד 25 לפרוטוקול שורות 9-15). יוער כי בחקירתה, התובעת נמנעה מלטעון לזיוף אלא רק שהופתעה. יתירה מכך, התובעת לא טענה שהנתבע לא רשם דבר לפניה.

 

רביעית, הנתבע העיד כי התיעוד הינו מפורט מאחר וניתוח חוזר זה אירוע חריג ונדרש הסבר מפורט ומטעם זה התובעת גם הגיעה אליו פעמיים (ראה: עמוד 28 לפרוטוקול שורות 21-22; עמוד 29 שורות 10-16). עדות זו מתיישבת עם עמדת מומחה בית המשפט.

חמישית, ולמעלה מהדרוש - התרשומות (מקור) הוצגו ועל פניו, הכיתוב מעבר לדף (ראה: ת/9 ו-ת/7) הוא המשך ישיר ואף נכתב באותה עט. כך גם המפגש השני מתועד בנפרד בעט אחר. מעבר לכך, התרשומת מתיישבת עם כלל המסמכים שלפניי.

משכך, אני מאמצת את האמור ברשומות הרפואיות כמשקפות את מהלך הפגישות.

 

עוד יצויין כי מומחה בית המשפט לא מצא חסר בתרשומות. מה גם שהלכה היא שלא כל חוסר ברישום הוא בגדר נזק ראייתי המעביר את נטל הראיה (ראה: ע"א 7416/12, קופת חולים מאוחדת נ' פלוני (2014); והשווה: ע"א 8126/07, עזבון המנוחה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (2010); ת.א. (מחוזי מרכז) 8590-11-08, פלוני נ' עיריית ירושלים (2013) ו-ע"א 8419/13, פלוני נ' עיריית ירושלים (2015)).

 

19.בתצהירה מיום 2/10/10 (לאחר חוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט) - טענה התובעת כי המפגש מיום 24/5/00 ארך כ-10 דקות מאחר והנתבע היה לחוץ; וכי במהלך המפגש הם לא דיברו כלל על הניתוח, לא ניתנו לה הסברים בדבר סיכונים/תופעות לוואי ורק נאמר לה שהיא תרגיש יותר טוב לאחר הניתוח ובעיית ההתקשות תיפתר, כאשר בשלב זה נטען על ידי התובעת להתקשות קשה שלא הסבה לה כאבים אלא תחושת אי נוחות בלבד, בעיקר מבחינה אסתטית. עוד נטען כי, בד בבד חתמה על כתב הסכמה בלא שיהיה סיפק בידה לקראו. התובעת הוסיפה וטענה כי, למיטב זיכרונה, היא לא ראתה את הנתבע פעם נוספת עד הניתוח המתקן הראשון למעט ביקור קצרצר בו רק שילמה עבור הניתוח.

 

אין בידי לקבל את גרסת התובעת.

 

ראשית, גרסה זו כוללת סתירות פנימיות. כך למשל, אם וככל שהשניים לא דברו כלל על הניתוח - על מה לשיטתה דברו השניים כ- 10 דקות? והכיצד אם הבעיה לא פורטה נאמר לה שתיפתר בניתוח?. כך למשל, אם וככל שהמדובר היה רק בא-סימטריה ניתן היה להבין הטענה להפרעה אסתטית ללא כאב, אך התקשות דו-צדדית ברמה מעל 1-2, כדברי מומחה בית המשפט, אינה דבר שניתן לחיות עימו. התובעת מודה בכך בחצי פה בהשתמשה במילה "בעיקר". מנגד, הטענה כי הבעיה היתה בעיקרה אסתטית ובכל זאת התובעת מעוניינת לעבור ניתוח, מתיישבת עם אשה שחיצוניותה חשובה לה והיא מקפידה על כך מאוד, כפי שניכר גם לפני וכעולה מהטיפולים האסטטיים הנוספים שביצעה מהלך השנים, כמו גם מתצהירי אחיותיה. כך גם זיכרון כל כך מפורט של הפגישה הראשונה והעדר זיכרון מדויק של הפגישה השנייה מיום 29/5/00 אינם מתיישבים זה עם זה.

 

שנית, גרסה זו אינה מתיישבת עם תאור העובדות בכתב התביעה ואכן, כטענת הנתבעים יש כאן הרחבת חזית. בכתב בתביעה התובעת בחרה כלל לא להתייחס ספציפית לשני מפגשים אלה. יותר מכך, בפירוט נסיבות המקרה אין כל טענה ביחס להסברים שקיבלה התובעת עובר לניתוח המתקן הראשון ו/או לאופן החתמתה על כתב הסכמה לניתוח; ובהמשך, נטען בצוותא חדא ביחס לשני הניתוחים המתקנים.

 

שלישית, במהלך חקירתה הנגדית, הודתה התובעת כי תאריכי הפגישות שוחזרו על ידה גם לאחר עיון בחומר הרפואי (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 4-8). מכאן, גם התובעת נסמכת על רשומות אלה.

 

רביעית, בשלב זה, כאמור, כבר נטען כי ההתקשות כלל לא הפריעה לה והבעיה היתה אך ורק אסתטית - א-סימטריה (ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 7-8). מגמה זו של האדרת נזקיה לאחר הניתוחים המתקנים ומזעור טענותיה עובר לניתוח המתקן הראשון ניכרו לאורך כל עדותה ופגעו באמינותה.

 

חמישית, בשלב זה התובעת אף מוסיפה וטוענת כי הנתבע אמר לה בפגישה "שיצא ניתוח מדהים" "מושלם". עסקינן בתובעת המגיעה לניתוח מתקן, לאחר שכבר עברה ניתוח ראשון בשדיה כעשר שנים קודם לכן. לפיכך, מהלך הניתוח אינו זר לה והסכנות הכרוכות בו, אשר התממשו במקרה שלה, אף הן אינן זרות לה. כך או כך, לא מצאתי לקבל את טענתה כי היא הסתפקה בדבריו של המומחה שהחזה יהיה יפה.

 

שישית, התובעת הבהירה כי לא חזרה לרופא הראשון מאחר והוא רופא עור והיא חשבה שאין לו את המומחיות שיש לנתבע. ברם, אם וככל שהבעיה היתה רק אסתטית מדוע לא לחזור אליו? וחשוב מכך - אם וככל שהתובעת בקשה להגיע לנתבע, אשר לאחר ברוריה מצאה כי הוא "רופא כירורג שמתמצה בכל הנושאים האלה" (ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 17-18), הכיצד זה במהלך הפגישה, כשמדובר בייעוץ פרטי לפני ניתוח, היא לא עמדה על קבלת מלוא התשובות, לרבות מצב שדיה, הסיבה להתקשות ולא-סימטריה, הפתרונות המוצעים, תוצאות הניתוח, הסיכוי להישנות התופעה ועוד. לא היה בפי התובעת הסבר, קל וחומר הסבר סביר, לכך.

 

מכל מקום, טענה כי היא הסתפקה בכך שהניתוח יהיה מדהים, מושלם ויפה אינו מתיישב עם התרשמותי מהתובעת כמו גם עם הגיונם של דברים. המדובר באשה בוגרת, אשר כבר עברה ניתוח אחד להגדלת שדיים וכבר סבלה בשלב זה מספר חודשים מהתקשות (גם אם קלה לשיטתה) וא-סמטריה וחרף כל זאת בחרה לא לחזור לרופא הראשון אלא לברר מיהו המומחה בתחום ולהגיע אליו. בהינתן זאת, לא סביר שהתובעת תסתפק במילים כלליות שהבעיה תיפתר, יהיה מדהים ועוד. הדברים אמורים במשנה תוקף משלדברי התובעת אותה עת היא שמשה כמנכ"ל של חברה לשירותי ניקיון ואבטחה בכל רחבי הארץ אשר העסיקה עשרות עובדים. עיסוק המעיד על יכולותיה וכישוריה, הן לדרוש תשובות והן להבין הליכים, סיכויים וסיכונים.

 

שביעית, טענה זו גם אינה מתיישבת עם הגעה פעמיים למרפאתו של הנתבע טרם הניתוח המתקן הראשון. דווקא הגרסה החד-משמעית שמציגה התובעת כי במהלך שתי הפגישות לא הוסבר לה דבר, בפרט בנסיבות, לא רק שמקשה על קבלתה אלא פוגמת באמינותה. מכל מקום, נטל ההוכחה רובץ לפתחה של התובעת ואין בידי, נוכח מכלול הראיות שלפני, לקבל את עדותה המהווה 'עדות יחידה' של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח משולב] התשל"א-1971 (להלן "פקודת הראיות"), ביחס אליה אנו מצווים בזהירות יתירה בטרם אימוצה (ראה: ת.א. (חיפה) 719/96, דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (2002); ע"א (חיפה) 4367/07, ש.א.ח.פ הנדסה בע"מ נ' אלדין (2008), על האסמכתאות המצוינות דשם).

 

לעניין זה יוער כי התובעת נמנעה מלפרט מה הוסבר לה בעת הניתוח בשנת 1990. ממה נפשך? אם גם אז לא נאמר לה דבר ורק שיהיה יפה וכעבור כעשור סבלה מהתקשות וא-סימטריה, היה מצופה כי לא תסכין עם מענה זה ועוד לאחר שהלכה למומחה בתחום. ואילו אם קיבלה בשעתו הסבר מפורט, הרי כבר היה לה ניסיון מה אמור להיות בשיחות יעוץ טרום ניתוח וכי עליה לקבל פירוט סיכוי/סיכון ודרכי פעולה והיה מצופה כי משטרחה לילך למומחה לא תסכין עם קבלת תשובה כללית ברמה נחותה מזו שקיבלה עשור קודם לכן מרופא עור.

מכל מקום, בסופו של יום התובעת הודתה כי היא ציפתה מהנתבע להסברים (ראה: עמוד 11 שורות 23-31).

 

20.זאת ועוד. התובעת חתמה על ארבעה כתבי הסכמה.

בפגישה הראשונה (24/5/00) התובעת חתמה על כתב הסכמה לפיו: היא קיבלה הסבר מפורט בדבר סיכונים סבירים, דרכי טיפול חלופיות אפשריות והסיכונים/סיכויים הכרוכים בכל אחד מההליכים; ניתנת לנתבע רשות לשנות/להרחיב טיפול אם יתברר במהלך הניתוח כי יש צורך בכך; לא ניתן לצפות במדויק את התוצאה הסופית של הניתוח ולא ניתנה לה כל הבטחה; הניתוח עלול להיות כרוך בסיבוכים או תופעות לוואי לא רצויות כגון: זיהומים, פתיחת תפרים, כאבים חזקים; אין נתונים מדויקים באשר לאורך חיי השתל ואחוז קרע ספונטאני במעטפת; התייחסות לחשד בדבר קשר אפשרי בין סיליקון לבין מחלות ריאומטיות או חיסוניות וכן התפתחות סרטן שד; 90% מהנשים מרוצות.

 

אין בידי לקבל כי התובעת חתמה על כתבי ההסכמה מבלי להבין במה המדובר או ללא הסבר או (לפי גרסה נוספת) בחושבה כי המדובר בעניין מנהלתי באשר מצינו כי המדובר באשה בוגרת, לדידה אף בעלת יכולות ניהול וכושר הבנה גבוהות נוכח נתוניה ועיסוקה אותה עת.

 

אין המדובר בטופס ארוך או מסובך. מכל מקום, אם וככל שלא היה סיפק בידי התובעת לקרוא כהלכה את המסמך, היה עליה לדרוש לקחת אותו עימה ולהחזירו או לקראו שוב במועד מאוחר יותר. זאת אף זאת לא עשתה. בחקירתה הנגדית התובעת מגדילה עשות וטוענת כי אולי רפרפה על הטופס, לא לעומק ובהמשך אף טוענת כי כל שחיפשה זה היכן לחתום (ראה: עמוד 13 לפרוטוקול שורות 24-31).

 

לא זו אף זו - גם אם אקבל את גרסתה האחרונה כי לא קראה את המסמך כלל (ולא היא) - אין לה אלא להלין על עצמה (ולעניין חזקה כי אדם קרא והבין על מה חתם ראה: ע"א 8533/06, גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (2008); ע"א 2503/11 בועז נ' בנק אוצר החייל בע"מ (2011); ת.א. (נצרת) 859/09, שגב נ' מינהל מקרקעי ישראל (2013)).

 

הדבר אף עשוי להעיד על להיטותה לבצע את הניתוח (והשווה: ת.א. (מחוזי חיפה) 572/06, צורף נ' מיישר - מרכז לייז לשיפור הראיה בע"מ (2010) - ערעור נדחה).

 

הנתבע מצידו הודה כי אינו זוכר את המפגשים וכל עדותו מתבססת על התרשומות והנוהל הכללי במרפאתו מהלך כל השנים. כך למשל, לשיטתו, מטופלת דרך כלל מגיעה אליו לחדר, מקבלת מידע, נבדקת, השניים מדברים ואז היא יוצאת להסדיר את העניין הכספי עם המזכירה אשר מציידת אותה בטופס ההסכמה. המטופלת ממלאת את החלק העליון של הטופס ונכנסת אליו פעם נוספת לחתימה (ראה: עמוד 27 לפרוטוקול שורות 11-21). מאחר והנתבע הודה כי אינו זוכר ספציפית את המפגש, אין די בנוהל כללי זה. יחד עם זאת, יש בכך כדי לתמוך בעובדה שלא היתה כל מניעה, בפרט משהתובעת הגיעה אליו פעם נוספת לפני הניתוח, כי החתימה על המסמך תבוצע מאוחר יותר לאחר קריאתו כדבעי, בוודאי כאשר התשלום לניתוח ומכאן הזמנתו הסופית, בוצעה רק בפגישה השנייה (וראה גם: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 26-28).

 

יתירה מזאת. ביום הניתוח חתמה התובעת על שלושה כתבי הסכמה נוספים: להרדמה, לניתוח כללי ולניתוח הספציפי. באחרון אף מצוין גם מפורשות סיבוך אפשרי של א-סימטריה בין השדיים; וכן התקשות הקופסית התותב והתכווצותו וכתוצאה מכך אי נוחות, כאב ועיוות צורת השד/פטמה עד כדי הצורך בהוצאתו. התובעת הודתה כי אין זו הפעם הראשונה שהיא חותמת על כתבי הסכמה לפני ניתוח, לרבות בניתוח משנת 1990 ובחדר לידה, כך שנהיר כי היא ידעה שמסמכים אלה מתייחסים גם לסכנות בהליך הרפואי המתבצע תחת הרדמה כללית. מטעם זה גם אין בידי לקבל את טענתה כי המדובר בהליך אדמיניסטרטיבי.

אמנם, יש להתייחס בזהירות לכתבי הסכמה הנחתמים ביום הניתוח (במקרה דא כשעה לפני הרדמה), אך המדובר בכתב הסכמה נוסף, מעבר לכתב ההסכמה עליו חתמה התובעת כשבוע קודם לכן.

 

יתירה מכך. לשיטת התובעת בן זוגה לשעבר היה עימה אותה עת, אך היא בחרה שלא לזמנו לעדות. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (ראה למשל: בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); ע"פ (חיפה) 974/06, מ"י נ' אגבאריה מוסטפא (2006); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865).

 

21.לפיכך, אני קובעת כי לא נפל כל פגם במסירת המידע לתובעת עובר לניתוח המתקן הראשון. התובעת קיבלה את מלוא המידע הדרוש לאדם סביר לשם קבלת החלטה מושכלת האם לבצע הניתוח המתקן אם לאו והיא בחרה לבצעו.

 

לעניין דא יוער שניים:

האחד, בסיכומיה נטען לראשונה ביחס לניתוח המתקן הראשון כי הנתבע כשל משלא הציע לתובעת לא לעשות ניתוח. די בכך כדי לדחות את הטענה. מעבר לכך, גם לשיטת התובעת בשלב זה היא היתה מעוניינת מאוד בניתוח למרות שלגרסתה, או אחת מהן, המדובר היה רק בעניין אסתטי. כך אן כך, משהנתבע פירט לפני התובעת את כל הסיכויים/סיכונים הכרוכים בהליך והתובעת בכל זאת בקשה לבצע את ניתוח, הרי שאין בכך כל התרשלות מצידו.

והשני, משאמצתי את קביעת מומחה בית המשפט כי חיוניות הטיפולים האלטרנטיביים מוטלת בספק, אין כל התרשלות באי מתן הנחיות לביצועם לאחר הניתוח.

 

נוכח המסקנה אליה הגעתי אין צורך להמשיך ולבחון את הקשר הסיבתי שבין כך לבין הנזק הנטען וגובהו; ולחלופין, לבחון הצורך בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

 

למעלה מהדרוש, יאמר רק כי לטענת התובעת כ-5 שנים לאחר הניתוח המתקן הראשון, החלה שוב לחוש התקשות קלה בשד הימני אשר לא ניכרה מבחינה אסתטית, אך הסבה לה אי נוחות "אף שהייתה קלה יותר מזו שחשתי לפני הניתוח של 2000" (ראה: סעיף 28 ל-ת/1). מכאן, לא נגרם לתובעת כל נזק עקב הניתוח המתקן הראשון. לכל היותר, ההטבה בת חמש שנים חלפה.

 

הניתוח המתקן השני

22.המפגש הראשון ביום 25/7/05 הוא אגב טיפול רפואי אחר שניתן לתובעת. במפגש זה, על פי התרשומת, "סוכם לחכות". סיכום זה מעיד כי הנתבע לא אץ לניתוחים מתקנים חוזרים וכי האפשרות שלא לנתח, חרף הופעתה מחדש של תופעת ההתקשות, הוצגה (ראה: ת/7).

 

בפגישה השנייה מיום 2/1/06, בהתאם לתרשומת, נמצאה התקשות בדרגה 3-4 בשד ימין ובדרגה 2 בשד שמאל. התובעת הלינה כי שד ימין מפריע לה בעיקר עקב כאבים ונדונו סיכויי הצלחת הניתוח (50%). עוד מצוין כי התובעת הבינה אותם וסוכם על שינוי מקום מתחת השריר מעל הקפסולה (ראה: ת/11).

 

23.לו בכך היה מסתיים הילוכנו - היה מקום לשקול התרשלות הנתבע בחובת היידוע.

 

ראשית, לגרסת הנתבע, סיכויי הצלחת הניתוח נדונו מספר פעמים מאחר והדבר הטריד את התובעת וכי בכל פעם שהתובעת הגיעה לטיפולי הזרקות שוחח עימה על כך, הגם ששיחות אלה לא תועדו (ראה: עמוד 33 לפרוטוקול שורות 19-27). ברם, הנתבע הודה כי הוא אינו זוכר את המפגשים והוא מסתמך על התרשומות בלבד.

 

שנית, וחשוב מכך, דווקא מחמת חשיבות ההסברים וחיוניותם, בפרט כשמדובר בניתוח חוזר כפי שעמד על כך גם הנתבע בעדותו, שומה היה עליו לא להסתפק בשיחות אגב ביצוע טיפולים אחרים, אלא לקבוע מפגשים ייעודיים למטרה זו, גם אם נוספים למפגש מיום 2/1/06, ולתעדם כדבעי כפי שעשה בשנת 2000. ודוק: הדייקנות והפירוט הרב שאפיינו את תיעוד המפגשים עובר לניתוח המתקן הראשון מעידים עד כמה התיעוד עובר לניתוח המתקן השני הינו דל ותמציתי.

 

לעניין זה יש לזכור שניים:

האחד, גם אם למטופל יש ידיעה על סיכונים אפשריים של ההליך, כבמקרה דא, נוכח ניסיון אישי בשני ניתוחים קודמים, עדיין הרופא אינו פטור מלחזור ולהציג בפניו את מכלול הסיכונים (והשווה: ע"א 8126/07, עזבון המנוחה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (2010));

והשני, השיח בין השניים מסייע לא רק למטופל, להבין את מצבו ולהגיע להחלטות מושכלות, אלא גם למטפל, העשוי להיחשף כך לנתונים רלוונטיים נוספים (והשווה: ע"א 9936/07, בן דוד נ' ענטבי (2011)).

 

24.אלא מאי? דווקא גרסת התובעת תומכת בגרסת הנתבע כי הדברים הוסברו לה, לא אחת, והשניים דנו באופציות חלופיות והסיכונים/סיכויים הכרוכים בכך. ויובהר - לגרסת התובעת, בשלב זה היא רק בקשה להוציא את השתלים או לנתח רק את השד הימני. הנתבע הודה בחקירתו הנגדית (בניגוד לאמור בתצהירו) כי הסוגיה של הוצאת השתלים עלתה בשיחות, אך לא זכר אם התובעת העלתה את האופציה או שמא הוא (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 8-9).

 

קבלת טענות התובעת כי במהלך הפגישה ערב הניתוח המתקן השני עלו גם שתי דרכי טיפול חלופיות מעיד, אם כן, על שניים:

האחד, כי במהלך המפגש טרם הניתוח המתקן השני נדונו חלופות טיפוליות, לרבות הוצאת השתלים, ויתרונותיהם/חסרונותיהם הובהרו לתובעת, כגרסת הנתבע;

והשני, כי המדובר באשה המבינה היטב את ההליך, את האופציות הטיפוליות, עומדת על דעתה ומבקשת לקבל תשובות ענייניות ומספקות וזאת בניגוד לאופן בו ניסתה להציג עצמה.

 

יוער כי גם טענת התובעת (שלא הוכחה) כי הציעה להחליף את השתלים לחדשים 'בדרך לניתוח' מעידה כי התובעת בחנה את הדברים היטב עובר לניתוח המתקן השני והיתה מעורה אף בשיטות השונות האפשריות למניעת הישנות התופעות, כפי שעמד על כך גם מומחה בית המשפט.

ודוק: עצם העובדה שהנתבע מצא לנכון שלא לנקוט בשתי האופציות שהציגה התובעת אלא העדיף דרך שיש בה סיכוי לריפוי ושיפור מצבה אינה פועלת לחובתו ואינה לוקה, כאמור, ברשלנות אלא מעידה כי נקט בפעולה מקצועית, הגם שלא היה לו כל עניין כספי בכך (הוכח כי עבור הניתוח המתקן השני הנתבע לא קיבל תשלום נוסף מעבר לתשלום לבית החולים). בכל הקשור להוצאת התותבות - מומחה בית המשפט הבהיר הבעייתיות והקושי באופציה. מה עוד שגם המומחה מטעם התובעת, לא המליץ על הוצאת השתלים אלא על ניתוח מתקן נוסף. בכל הקשור לניתוח צד אחד בלבד - גם המומחה מטעם התובעת אינו רואה כל מחדל באי ביצוע הניתוח באופן זה, אשר מחד-גיסא, לא היה בו כדי לפתור את ההתקשות גם בשד שמאל ומאידך-גיסא, היה מחריף את הא-סימטריה.

 

25.התובעת מבקשת לאחוז בחוברת הכוללת דפי מידע באשר לניתוח להחלפת שתלים (ראה: נספח י' ל-ת/1), אשר לשיטתה היה על הנתבע להחתימה עליה.

 

ראשית, לא הוכח לפני נוהל מחייב במועד הרלוונטי ביחס להחתמה על חוברת זו.

 

שנית, התובעת טוענת באורח כללי כי לאחר הניתוח המתקן נועצה במומחה ואז הבינה זאת. ברם, מועד ההיוועצות, זהות המייעץ ומחבר החוברת ומטרת ההיוועצות לא הוכחו. לא היתה כל מניעה לזמן את הרופא על מנת להוכיח את הדברים ולעמוד על הקשרם (אם בכלל) למקרה שלפני. התובעת אף הגדילה עשות ומחקה את הפרטים. כך או כך, לא הוכח כי במועד הרלוונטיים (או בכלל) חלה חובה מעין זו על הנתבע. מנגד, חרף התייעצויות רבות אלה להן טוענת התובעת וחרף מצבה הפיזי והנפשי הנטען עקב כך - עד היום היא לא עברה ניתוח מתקן נוסף או כל טיפול אחר.

 

שלישית, החוברת אמנם כוללת 21 דפים עם מקום לחתימה כאשר על חלקם חתומה התובעת. אך לא די בכך. התובעת טענה לפני כי לא קראה בעיון או בכלל כתב הסכמה בן עמוד אחד בלבד במהלך הפגישה ביום 24/5/00 ואף לא מצאה לנכון לקחתו לעיון עד הגיעה ביום 29/5/00 שוב למרפאת הנתבע. עוד טענה התובעת כי חתמה על כתבי הסכמה ללא קריאתם ו/או עיון בהם. מי ייתן לכפי כי לא תטען אותה טענה ביחס לחוברת בת 21 עמודים הכוללת מקרים שונים ורבים?!.

 

26.ברם, שונה הדבר בכל הקשור לשיטת הניתוח בה נקט הנתבע.

על פי התרשומת הוצג לתובעת שהמנח יהיה תת-שרירי ומצינו כי לא כך נעשה בניתוח. כאמור, אני מקבלת את התיעוד כמשקף את המפגשים. ברם, קבלה זו משמעה כי אין בידי לקבל את הסבר הנתבע כי במפגש עלתה האפשרות שבסופו של יום המנח יוותר על כנו וכי גם במקרה זה סיכויי ההצלחה הם 50%.

 

ראשית, אין לכך כל איזכור בתרשומת.

שנית, הנתבע הודה, כאמור, כי אינו זוכר את המפגשים והוא מסתמך בעדותו על התרשומת בלבד.

 

אמנם, המדובר בטכניקת ניתוח אשר, כפי שהובהר על ידי מומחה בית המשפט, בסופו של יום שיקול הדעת הסופי הוא של המנתח במהלך הניתוח ולא נפלה בה מתום (והשווה: ת.א. (מחוזי מרכז) 25012-02-12, ברונשטיין נ' פולמן (2014)); אך שומה היה על הנתבע לציין לפני התובעת שהגם שבשים לב למכלול הסיכויים/סיכונים בכוונתו לבצע מנח תת-שרירי, יתכן ומהלך הניתוח יחייב מנח אחר ולקבל את הסכמת התובעת לכך.

 

הדברים אמורים במיוחד משמצאתי לקבל את הטענה כי גם עובר לניתוח המתקן השני קויים שיח ענייני בין השניים במסגרתו הוצגו חלופות ואף נפסלו והשניים הגיעו להסכמה בדבר החלופה המיטבית. קבלה זו משמעה כי הנתבע פעל בניגוד לאופציה שהוצגה במפגש כנבחרת נוכח מכלול הסיכונים/סיכויים.

 

27.אמנם, גם לפני הניתוח המתקן השני התובעת חתמה על טפסי הסכמה בבוקר הניתוח (כשעתיים לפני הרדמה), הכוללים גם את תופעת ההתקשות וא-סימטריה כסיבוכים אפשריים וכן הסמכת הנתבע לנקוט בשיטה אחרת אם במהלך הניתוח יסבור כי כך ראוי לעשות - אך אין די בכך.

 

עובר לניתוח המתקן הראשון הנתבע לא הסתפק בהחתמת התובעת על טפסי הסכמה בבוקר הניתוח אלא בחר, וכדין, לעשות כן במרפאתו, בנחת, תוך כדי מפגש. לשיטתו, זהו הנוהל המקובל אצלו.

משכך, שומה היה עליו לעשות כן גם עובר לניתוח המתקן השני, בפרט כאשר גם לדעת מומחה בית המשפט הסיכונים גוברים משמדובר בניתוח חוזר נוסף. היה על הנתבע למסור לעיון התובעת את כתב ההסכמה ולהחתימה במפגש טרם הניתוח (2/1/06), כפי שעשה ערב הניתוח המתקן הראשון (ולעניין הרלבנטיות של נוהג או נוהל פנימי לבחינת סטנדרט ההתנהגות ראה למשל בהשוואה: דנ"א 1740/91, בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31; 1327/09, אסקלרוד נ' בנק' מזרחי טפחות בע"מ (2013)).

 

אמנם, לא קיבלתי את טענת התובעת כי סברה שהמדובר בעניין מנהלתי בלבד. אך, נהיר כי ביום הניתוח המטופל מגיע לאחר שהכין את עצמו, בעיקר מבחינה נפשית, לפרוצדורה ושילם בגינה (והשווה: ע"א 522/04, מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נ' דיראוי (2005)) ואין מקום, בפרט בניתוחים אלקטיביים להסתפק בכך.

 

זאת ועוד. בהתאם לחוזר משרד הבריאות מספר 23/2010 מיום 13/9/10 (נ/10). מומלץ ליתן למטופל מראש (במידת האפשר) לעיין בטופס ההסכמה, לפני מתן טיפול רפואי על מנת שיוכל להפעיל שיקול דעת, להתייעץ עם כל הגורמים שימצא לנכון ולהציג שאלות לרופא המטפל לפני מתן הסכמתו. מתכונת זו של מסירת מידע לשם קבלת הסכמה מדעת במקרים שמדובר בניתוחים או טיפולים שאינם דחופים הינה על דעת כל הגורמים וכאשר המפגש בין המטפל למטופל נערך בנפרד קודם לביצוע הטיפול המתוכנן. החתימה על הטפסים תתבצע במועד סמוך לפני קבלת המטופל לביצוע הפעולה או בעת קבלתו לטיפול אך בטרם קבלת טיפול או תרופות העלולים לשלול את שיקול דעתו ולאפשר לו לקבל הסבר נוסף אם יחפוץ בכך. חוזר זה, הגם שתאריכו מאוחר ולא הוכח קיום חוזר דומה במועדים הרלבנטיים, עולה בקנה אחד הן עם נוהל הנתבע, לשיטתו (שלא קויים במקרה דא) והן עם ההנחיה ליתן את כתב ההסכמה למטופל מבעוד מועד על מנת שיוכל לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים ולהתייעץ (ראה למשל: ע"א 2781/93, דעקה נ' בית-חולים כרמל, פ"ד נג(4) 548).

 

28.בשים לב לחובת הידוע המוגברת בניתוחים אלקטיביים, יש לאמר כי בנסיבות הנתבע הפר את החובה לקבל את הסכמתה מדעת של התובעת עובר לביצוע הניתוח המתקן השני , לבצע את הניתוח בדרך אותה ביצע בפועל.

 

ברם, לא הוכח לפניי כי התובעת לא היתה מסכימה לעבור את הניתוח המתקן השני אילו היה נאמר לה שהשתלים יושבו למנח הנוכחי ועל כן, אין קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק הנטען, ובהתאמה, אף אין מקום לדון בגובה הנזק.

 

ויובהר -

לשם הטלת אחריות בנזיקין בגין היעדר קבלת הסכמה מדעת, אין די בהוכחה כי הופרה חובת היידוע, אלא שומה על התובע להראות כי לו היה מקבל את מלוא המידע הרלוונטי אודות ההליך, היה מסרב להסכים לו. מדובר בבחינה הנעשית בדיעבד, אולם בהערכת התשובה לשאלה: האם, אילו נמסר המידע, היה המטופל בוחר לעבור את הטיפול המוצע יש להעריך כיצד היה נוהג המטופל מלכתחילה, בטרם נודעו לו תוצאות ההליך. בהערכת המענה יש להידרש הן לבחינת המטופל הסביר באותן נסיבות והן לנסיבותיו הסובייקטיביות של המטופל המסוים בו בוצע ההליך (ראה: ע"א 718/06, סתחי נ' מדינת ישראל (2007); וראה גם: ע"א 2781/93, דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526; ע"א 4960/04, סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (2005); ע"א 2342/09, ג'ובראן נ' שירותי בריאות כללית (2011); ת.א. (מחוזי חיפה) 572/06, צורף נ' מיישר - מרכז לייז לשיפור הראיה בע"מ (2010) ו-ע"א 1997/10, צורף נ' רוזנבאום (2012)).

 

ענייננו, אם כן, בשאלה "מה היה אילו", אך התובעת כלל לא טענה כי אם היתה יודעת שהשתלים יושבו למנח מעל השריר ולא למנח תת שרירי היא לא היתה מבצעת את הניתוח המתקן השני. אין המדובר בהשמטה גרידא של המובן מאליו, מאחר והדבר לא מובן מאליו. מה גם שבנסיבות שהוכחו לפני הטענה אינה סבירה ואינה עומדת במבחן ההיגיון (והשווה: ע"א 143/08, קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (2010); ת.א. (חיפה) 7113-06, פיליפובה נ' בית חולים כרמל (2011)).

 

על פי התרשמותי מהתובעת - התובעת היתה נותנת הסכמתה גם לטכניקה של השבת השתלים מעל השריר חלף השמתם במנח תת-שרירי. כך גם מכלול גרסאותיה וטענותיה (שבחלקן, כאמור, סותר זה את זה) - תומך אף הוא במסקנה זו.

 

ראשית, לשיטת התובעת היא בטחה בנתבע באופן מלא באשר הגיעה אליה כמומחה מוכר וידוע בתחום. לפי טענה זו, אם הנתבע היה מציג לפניה כי יש שתי אפשרויות והוא יחליט במהלך הניתוח על פי המצב, נהיר כי היא היתה נותנת את הסכמתה.

 

שנית, התובעת טענה עוד כי היא כלל לא מבינה בתחום. גם לפי טענה זו, התובעת היתה מסכימה לניתוח גם אילו נאמר לה שיתכן ובמהלך הניתוח יוחלט להשיב את השתלים למקומם ולא למנח תת-שרירי. כאמור לעיל, דווקא ניסיון התובעת להקצין הדברים ולטעון באופן חד-משמעי כי הנתבע לא פרט ולא הקשיב לה, תומך בכך שהיא היתה מסכימה לניתוח גם בהינתן נתון זה.

 

שלישית, כל שנטען על ידי התובעת שאם היתה יודעת שיש סיכוי להישנות תופעת ההתקשות, אף בצורה חמורה יותר מהמצב עובר לניתוח המתקן השני, היא לא היתה מבצעת את הניתוח. הוכח כי סיכוי ההצלחה הובהרו לתובעת בישיבה מיום 2/1/06 והועמדו על 50% וזאת מעבר לניסיונה האישי ותופעות ההתקשות וא-סימטריה שחוותה לאחר שני הניתוחים שעברה, קרי: התובעת היתה מודעת לסיבוכים האפשריים (וראה גם עדות המומחה בעמוד 46 לפרוטוקול שורה 25 עד עמוד 47 לפרוטוקול שורה 5).

 

רביעית, התובעת בקשה לבצע את הניתוח נוכח מצבה, כאביה וההפרעה לתפקודה כבר בשלב זה ובמשך לפחות חצי שנה עובר לניתוח המתקן השני, שאם לא כן לא היתה מבקשת לבצעו. הניתוח לא צלח, אך מצבה היום זהה ולמצער, לא גרוע בהרבה ממצבה ערב הניתוח המתקן השני - ביחס לשד ימין אין החמרה (דרגה 4) וביחס לשד שמאל לא הוכח שאלמלא הניתוח המתקן השני המצב לא היה זהה (חצי שנה לפני הניתוח המתקן השני גם שד ימין היה בדרגה 2 ושד שמאל ללא התקשות). כך גם ביחס לא-סימטריה אין שינוי לעומת מצבה ערב הניתוח.

ויודגש - משאימצתי את חוות דעת פרופ' הר שי כי השיטה בה נקט הנתבע במהלך הניתוח המתקן השני היתה ראויה ומקובלת, הרי שהנתבע לא התרשל בשיטה בה בחר ולא היה בכך כדי לשנות את אחוזי ההצלחה.

 

29.יחד עם זאת, עדיין יש מקום לבחון האם בנסיבות מקרה דא יש מקום לפצות את התובעת בגין פגיעה באוטונומיה.

 

כאשר לא נמסר למטופל המידע הדרוש, יכול מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, וזאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. לחולה זכות לבחור אם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול רפואי יינתן לו (ראה: ע"א 2781/93, דעקה נ' בית החולים "כרמל", פ"ד נג(4) 526; ע"א 8126/07, עזבון המנוחה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (2010); ת.א. (מחוזי חיפה) 572/06, צורף נ' מיישר - מרכז לייז לשיפור הראיה בע"מ (2010) ו-ע"א 1997/10, צורף נ' רוזנבאום (2012). כאמור ב-ע"א 9936/07, דוד נ' ענטבי (2011):

"אין לשכוח כי האוטונומיה של היחיד ניצבת בליבת כבוד האדם. אי מתן למטופל בחירה חופשית של הטיפול בו משול לטשטוש עד כדי מחיקת ההבדל בין הרופא לבין המטופל. השניים הינם גורמים עצמאיים ונפרדים. המטפל הוא בעל הידע והניסיון ואילו המטופל, כמושא הטיפול, הינו בעל הדעה הסופית. טיפול באחרון בלא שמירה על זכויותיו עלול להפוך אותו, שלא במכוון, לחפץ - לאובייקט, במקום סובייקט."

 

האם בענייננו נפגעה האוטונומיה של התובעת כאשר נמסר לה כי הניתוח יבוצע בדרך אחת והוא בוצע בדרך אחרת?

 

לדידי, אכן כך ויש מקום בנסיבות לפיצוי, הגם מתון.

 

סוגיית הנזק

30.הפיצוי בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה בלבד, מקום בו לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין מתן ההסכמה לטיפול הרפואי, ניתן בשל עוגמת-הנפש שנגרמה למטופל, ועל-יסוד אומדנה, המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה ומשקפת נכונה את הפיצוי הראוי מבחינה נורמטיבית על יסוד מכלול נסיבות העניין, התרשמות בית המשפט במקרה הספציפי, ההפרה הקונקרטית ונסיבותיה. הכלל הוא שככל שחשיבות ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה ולהיפך. במסגרת זו שומה על בית המשפט לאזן בין הפגיעה בזכות יסוד, המחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי, לבין הצורך להימנע מפסיקת פיצויים בשיעורים מופרזים (ראה: ע"א 6153/97, שטנדל נ' שדה, פ"ד נו(4) 746; ע"א 8126/07, עזבון המנוחה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (2010), על האסמכתאות המצוינות בו); ע"א 9936/07, דוד נ' ענטבי (2011); והשווה: דנ"א 9416/11, עזבון המנוח ראבי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (2012); ע"א 25571-6-11, קופליס נ' מרמור (2012) על האסמכתאות הנזכרות בו).

 

31.במקרה שלפנינו בו הדעת נותנת, על פי מכלול הנסיבות, כי ההסכמה היתה ניתנת גם אם הנתונים היו מוצגים כדבעי, יש לפסוק את הפיצוי הספציפי בראש נזק זה, אך ככלל הוא אינו יכול להיות ברף הגבוה.

בשקללי במקרה דא את מכלול נסיבות המקרה, טיב ההחלטה, השלכותיה ונפקותה - אני מעמידה את סכום הפיצוי על סך של 50,000 ₪.

 

32.סוף דבר

32.1אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 50,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לצדדים, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד המצאת פסק הדין ועד לתשלומו המלא בפועל.

32.2כמו כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובעת את האגרה ששילמה ואת שכ"ט המומחים בתחום הכירורגיה הפלסטית בה נשאה והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד ביצוע כל תשלום ועד למועד השבתו בפועל.

 

לצדדים נתונה זכות ערעור.

 

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים גם בדואר רשום ואישור מסירה.

 

ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ה, 15 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ