מדינת ישראל נ' קניג - פסקדין

הנאשם זכאי מחמת הספק

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 13.5.25, הודעת תשלום קנס בגין אחיזה/שימוש בטלפון נייד (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

ביום 19.2.26, התייצב הנאשם בבית המשפט, כתב האישום הוקרא בפניו והוא כפר במיוחס לו וטען:" זה לא נכון. הטלפון היה ביד של אשתי. אשתי החזיקה את הטלפון ביד שמאל, כאשר היא משעינה את זרועה על המנח, זה היה ברמקול והיא רצתה שאני אשמע את השיחה. היא לא שמאלית, זה היה על רמקול ורצתה שאני אשמע את הדברים. אשתי ימנית והחזיקה בצד שמאל והניחה את היד על המשענת ושמה על רמקול כדי שאני יאזין לשיחה. זה מה שהיא עשתה".

ביום 13.4.26, התקיים הדיון.

מטעם המאשימה, העידו עד תביעה מספר 1 - רס"ר גל פיקמן, מטעמו הוגש הדו"ח שסומן ת/1 והמתנדב רוני ששון, מטעמו הוגש מזכר, שסומן ת/2.

מטעם ההגנה, העידו הנאשם ואשתו, עדת ההגנה.

על פי גרסת המאשימה, ביום 13.5.25, בסמוך לשעה 11:51, נהג הנאשם ברכב ברמת השרון, ברחוב טרומלפדור, מכיוון מזרח לכיוון מערב ובהגיעו מול תחנת המשטרה במקום, נצפה הנאשם, על ידי ע"ת 2, שישב לצדו של ע"ת 1, בניידת משטרה שחנתה מול תחנת המשטרה, כאשר הוא אוחז בטלפון נייד בידו הימנית. ע"ת 2 צין כי הבחין בעבירה בבירור, ממרחק של כ-3 מטרים בלבד והטלפון הנייד הוחזק על ידי הנאשם בגובה הכתף ובמרחק של כ-20 ס"מ מבית החזה.

העדים החלו בנסיעה אחרי רכב הנאשם וכאשר נסעו במקביל אליו, שב וציין ע"ת 2, כי הבחין בנאשם אוחז את הטלפון הנייד בידו הימנית, בגובה הכתף ואילו ע"ת 1 ציין כי הבחין בנאשם אוחז טלפון נייד בידו הימנית, בגובה הכתף, כאשר ידו השמאלית מונחת על ההגה, מבטו לכביש ונראה כי הוא משתמש בטלפון וזאת לאורך כ-10 מטרים.

ע"ת 1 הורה לנאשם לעצור את הרכב וציין כי לאחר שניגשו לרכב, טענה בפניהם הנוסעת כי היא זו שאחזה בטלפון הנייד וכי אכן, הבחין בה אוחזת בטלפון הנייד ומשוחחת בו, כאשר ניגש לרכב.

גרסתו הראשונית של הנאשם בדו"ח הייתה: " אני לא החזקתי טלפון זו אשתי החזיקה כל השיחה".

ע"ת 1 נחקר והשיב כי לא טעה בזיהוי העבירה, שכן הבחין בה ממרחק של כמטר בלבד.

העד נשאל והשיב כי הבחין בעבירה רק כאשר הנאשם נסע בכיכר, כפי שציין בדו"ח ואילו שותפו, ע"ת 2, הבחין בה עוד לפני הכיכר.

העד נשאל והשיב כי הוא בטוח ב-100 % שהנאשם אחז בטלפון הנייד ורשם זאת 4 פעמים בדו"ח.

ע"ת 2 נחקר והשיב כי הבחין בנאשם נוהג כבר ברחוב טרומפלדור, כיוון שישב במאונך לכביש וכי החלונות של הרכב לא היו כהים, כפי שטען בפניו הנאשם, אלא שקופים.

הנאשם הציג בפני העדים סרטון שצולם, בבוקר הדיון וממחיש, לכאורה, כיצד הנוסעת אחזה בטלפון הנייד, אך שני העדים עמדו על כך שבמועד העבירה, הנאשם הוא שאחז בטלפון הנייד.

הנאשם הציג בפני בית המשפט סרטון בו תיעד, לכאורה, את המרחק הרב, לשיטתו, ממקום חניית הניידת לכלי הרכב שנסעו בכיכר.

הנאשם העיד להגנתו ועל פי גרסתו נהג במקום האמור, אך כאשר התקבלה שיחה, אשתו לקחה את הטלפון הנייד שלו וענתה לטלפון, תוך שימוש ברמקול, כשהיא אוחזת בו בידה השמאלית, על מנת שהנאשם יוכל לשמוע את השיחה.

הנאשם העיד כי יש לו תצהיר של חברו, מר שי קופרברג, עמו התנהלה שיחת הטלפון, אך בית המשפט הסביר לו שלא ניתן לעשות שימוש בתצהיר בהליך פלילי.

הנאשם עמד על כך שאשתו היא שאחזה בטלפון הנייד כל העת.

הנאשם נחקר והשיב כי כל הרכבים מהדגם של רכבו, מגיעים עם חלונות כהים וכי החלון היה סגור, כיוון שעבר ניתוח בעינו שבוע לפני כן.

עוד טען הנאשם, כי אינו יכול לשער מדוע כתבו השוטרים שאחז בטלפון, אך הוא לא נגע בו ולא השתמש בו במהלך הנהיגה.

הגב' יפית קניג, אשתו של הנאשם העידה כי כאשר נסעו ברכב, התקשר חבר משותף שלהם והיא לקחה את הטלפון, הפעילה את הרמקול ולאחר כ- 2 דקות, עצרה אותם הניידת.

לדבריה, הנאשם יצא ולא ידע על מה עצרו אותו.

העדה נחקרה והשיבה כי החזיקה את הטלפון הנייד בידה השמאלית, אותה הניחה על המשענת שבין כיסא הנוסע לכיסא הנהג ושללה את הטענה כי הטלפון עבר לידה רק לאחר שהרכב נעצר.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את הראיות, לא אוכל לקבוע במידה הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

שני העדים, אף כי טענו כי הבחינו בביצוע העבירה בבירור, לא תיאר כלל את מכשיר הטלפון הנייד – גודלו, צבעו.

לעניין זה נאמר ברע"פ 6487/12 דביר נגד מדינת ישראל, בין היתר:

"עם זאת, ננצל הזדמנות זו כדי להבהיר כי דעתנו אינה נוחה מסירובו של השוטר לרשום את מספר הטלפון הנייד שבאמצעותו בוצעה, לכאורה, העבירה המיוחסת למבקש. הננו סבורים, כי יש להנחות את כלל העוסקים במלאכת האכיפה בתחום זה, לציין במפורש את מספרו של הטלפון הנייד ואת תיאורו של המכשיר (ההדגשה שלי ש.ק.), בדו"ח שנרשם על-ידם...".

הנאשם ועדת ההגנה עמדו על גרסתם ועל אף סתירות מינוריות, עדותם בבית המשפט עשתה עלי רושם אמין.

ע"ת 1 ציין כי כאשר ניגש לרכב הנאשם, הבחין בעדת ההגנה אוחזת את הטלפון הנייד ומשוחחת בו ועובדה זו, מהווה תמיכה לגרסת ההגנה.

בסרטון שהציג הנאשם, עולה כי קיים מרחק מסויים בין הניידות החונות בסמוך לתחנת המשטרה, לכלי הרכב הנוסעים בכביש וייתכן כי בשל מרחק זה, שגו העדים בהבנת הסיטואציה.

בע"פ 4004/98 ורשבסקי נגד מדינת ישראל, חזר כבוד הש' מודריק, על החלטתו בתיק קודם וקבע:

"... בוודאי שלא ניתן לומר שלעולם יש לראות את עדות השוטר כעדיפה...הוא עלול גם להטעות שלא במכוון. על כן צריכה הערכאה הדיונית לעמוד על המשמר ולפקוח "שבע עיניים" על עדויות השוטרים, שמא נמצא בהן דבר, אפילו קטן יחסית, המעמיד בספק את הביטחון באמינותם. תהיה ההסתברות לקבלת עדות שוטר גבוהה ככל שתהיה, אין היא הסתברות מלאה והאפשרות שהשוטר טעה... לעולם קיימת".

אציין עם זאת, כי התנהגותו של הנאשם, אינה חפה מכל אשמה, שכן, גם כאשר הטלפון הנייד מוחזק על ידי נוסע, בסמוך לאוזנו וגופו של נהג, במטרה שזה יטה את תשומת ליבו לשיחה, שכן אחרת, מה הטעם להחזיק את הטלפון בסמוך אליו – הרי שיש בכך משום נהיגה בחוסר זהירות.

ב"כ המאשימה לא ביקשה להזהיר את הנאשם מפני הרשעה בעבירה נוספת או אחרת, בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ורק מטעם זה, אמנע מהרשעתו כאמור.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין אל הצדדים והדיון שנקבע מבוטל.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשפ"ו, 16 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.