מדינת ישראל נ' בן דוד

לפני בקשת הנאשם להורות על ביטול כתב אישום מחמת התיישנות בהתאם לסעיף 149 (8) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ו – 1982, (להלן "החסד"פ").

כנגד המבקש ניתנה הודעת קנס שמספרה 10501657182, המייחסת לו עבירה של נהיגה ברכב מיום 14.8.23 בעת שהרכב היה בתנועה אחז או השתמש בטלפון שלא באמצעות דיבורית, בניגוד לתקנה 28 (ב)(1)(א) לתקנות התעבורה (להלן: "הדו"ח"). העבירה הינה עבירה מצולמת.

ביום 6.8.24 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להישפט, בטענה כי מעולם לא קיבל לידיו את הדו"ח ולראשונה נודע לו עליו לאחר קבלת מכתב מטעם משרד הרישוי לתשלום הדו"ח. לטענתו, פנה בבקשה זו לאחר שפנייתו למרכז פניות נהגים לא נענתה. המשיבה בתגובה לבקשה להארכת המועד, טענה כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד להישפט על הסף, זאת, בין היתר, לאחר שלטענתה הדו"ח נשלח למענו של המבקש, סמוך למועד ביצוע העבירה ולפי אישור המסירה RC501992024H4 המצורף דבר הדואר לא נדרש.

המבקש הגיש תשובתו ביום 30.8.24, בהתאם להחלטת בית המשפט, בה נטען, בין היתר, כי לאחר הגשת הבקשה, התקבלה אצלו בדוא"ל ביום 11.8.24 תשובה מדואר ישראל בהמשך לפנייתו בעניין משלוח הדו"ח, לפיה, מדובר במקרה חריג של תקלה תפעולית. כעולה מההודעה, לא הועברה הודעה למבקש על דבר הדואר RC501992024H4 והוא הוחזר לשולח (המשיבה) ביום 22.9.23. בהתאם לכך, טען המבקש כי הוכיח שלא קיבל את דבר הדואר בעניין הדו"ח.

בהתאם לכך, ביום 1.9.24, התקבלה בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

ביום 23.2.25 הוגש כנגד המבקש כתב האישום במסגרת תיק זה, המייחס לו עבירה כאמור בסעיף 2 לעיל.