1.על פי כתב התביעה, התובעת הייתה ידועתו בציבור של מר XXX ז"ל, שנפטר ביום 30.06.2021 (להלן: "בני הזוג / התובעת / המנוח").
2.הנתבעים הם ילדיו של המנוח מקשר שהיה לו עם אישה אחרת, לפני שנהיה בן זוג של התובעת.
3.הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובעת ואביהם המנוח חיו יחד כבני זוג ידועים בציבור, בערך משנת 1999 עד פטירתו ביום 30.06.2021, סה"כ כ- 22 שנים (להלן: "התקופה המשותפת").
4.בני הזוג חיו בעיקרון יחדיו והתגוררו חלק מהתקופה המשותפת בבית השייך לתובעת וחלק אחר בבית השייך למנוח.
5.בני הזוג הכירו כאשר שניהם היו כבני 50 שנה ולכל אחד מהם היה רכוש משלו .
6.לאחר כ- 10 שנות חיים כבני זוג ידועים בציבור, החליטו בני הזוג למסד את מערכת יחסיהם הכלכלית וביום 07.04.2009 חתמו על הסכם ממון, בו רשמו כי הם מתגוררים תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף ויחסיהם הרכושיים בעבר, בהווה ובעתיד היו מושתתים, הינם מושתתים ויהיו מושתתים על בסיס של הפרדה רכושית מוחלטת, כאשר הזכויות בנכסים שייכות בהתאם לרישומן.
7.הצדדים המשיכו ופירטו בהסכם הממון כי לא יחולו עליהם הוראות הדין בדבר איזון משאבים ולא יחולו עליהם הוראות הדין בדבר חזקת השיתוף ו/או ההלכות החלות ביחס ל "ידועים בציבור".
הצדדים הוסיפו ופירטו כי לא יהיה בחיים ו/או במגורים המשותפים ו/או בכל פעולה אחרת של מי מבני הזוג, אלא אם נאמר אחרת, במפורש, בכתב ובחתימת שני בני הזוג, כדי להוות משום שינוי, הודאה או ויתור בכל הקשור להפרדה רכושית בין בני הזוג.
8.בני הזוג המשיכו ופירטו בהסכם נקודות נוספות שמכולן עולה הסכמתם של בני הזוג כי אהבתם ורצונם לחיות יחדיו אינם תלויים ברכוש או בתשלום כספי כלשהו; האהבה משותפת והרכוש בהפרדה מוחלטת, כל אחד מהם עם רכושו שלו, בעבר, בהווה ובעתיד.
9.ביום 21.05.2009 התייצבו התובעת והמנוח בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, בפני כב' השופטת ע. מילר. בני הזוג הודיעו לכב' השופטת כי הם קראו את ההסכם, מבינים את תוכנו וערים לכל תוצאותיו המשפטיות. לאור הודעתם זו של הצדדים ולאחר שכב' השופטת ע. מילר השתכנעה שבני הזוג חתמו על ההסכם מרצונם החופשי, לאחר שהבינו את משמעותו ואת תוצאותיו ולאחר שכב' השופטת ע. מילר הסבירה לבני הזוג את תוצאותיו של ההסכם, אישרה כב' השופטת את ההסכם ונתנה לו תוקף של פסק דין, כפי שנחזה בתמ"ש 027550/09 (להלן: "ההסכם").
10.התובעת טוענת שההסכם בטל מעיקרו, לאור פגם שנפל בכריתתו: התובעת חתמה על ההסכם בטעות ועקב הטעיה.
11.הטעות הנטענת היא "טעות שבדין" (סעיף 22 לסיכומי התובעת) ומשמעותה היא שבעת שחתמה על ההסכם, התובעת לא ידעה שלפי הדין מגיעות לה זכויות ברכושו של המנוח, מכוח היותם ידועים בציבור.
ההטעיה היא בכך שהמנוח לא לימד אותה משפטים, לא שטח בפניה מהן מלוא זכויותיה המשפטיות, לא סיפר לה שהדין מקנה לה זכויות ברכושו. בבקשתו מהתובעת לחתום על ההסכם, הוא הניח בפניה מצג שווא מטעה באשר לזכויותיה.
12.מהאמור לעיל עולה כי טענת ההטעיה אינה מייחסת למנוח הטעיה אקטיבית כלשהי, דבר שקר, אמירת משהו שאינו אמת וכו', אלא הטעיה פאסיבית, בכך שלכאורה היה המנוח חייב ללמד את התובעת מהן זכויותיה על פי דין.
13.ראשית, הדין אינו מכיר בחובה כזו והתובעת לא הציגה אסמכתא משפטית כלשהי לקיומה של חובה כזו.
14.שנית, מנוסח ההסכם עולה תמונה הפוכה מזו הנטענת על ידי התובעת. ההסכם מפרט כי בני הזוג הם ידועים בציבור, גרים תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף. ההסכם מתייחס במפורש להוראות הדין בדבר איזון משאבים, חזקת שיתוף וההלכות החלות ביחס לידועים בציבור.
ההסכם מנוסח פשוט וברור, במילים המובנות לכל אדם, לא מדובר בהסכם מורכב ומסובך ולא במונחים משפטיים עלומים וקשים להבנה.
הסכמת בני הזוג הועלתה על הכתב באופן ברור, מפורש ומפורט: הפרדה רכושית מוחלטת לעבר, הווה ועתיד.
15.קראתי בעיון את כל כתבי טענותיה של התובעת, האזנתי לעדותה בקשב רב ושאלתיה רבות במהלך חקירתה הנגדית, בניסיון להבין למה כוונתה ובכדי לאפשר לה לבטא את מלוא טענותיה בכל דרך אפשרית, אולם לא קיבלתי ממנה תשובה המניחה את דעתי.
16.בחקירתה טענה התובעת שחתמה על ההסכם בתמימות, במחשבה שהמנוח לא יעשה לה משהו לא טוב, אולם בדיעבד הסתבר לה שהוא הטעה אותה (פרוטוקול עמד 14).
למרות טענתה שהמנוח הטעה אותה, היא "לא באה להלין סליחה על המנוח שיש לי הערכה וכבוד רב אליו..." (עמ' 20).
17.לטענתה, היא לא קראה את כל סעיפי ההסכם בדקדקנות ולא ניתנו לה הסברים. לטענתה היה לה ברור שמגיעות לה זכויות כידועה בציבור (עמ' 16 ש' 1).
לפיכך, אם היה לתובעת ברור שמגיעות לה זכויות, מה בדיוק לא היה ידוע לה? מהי אותה טעות בדין הנטענת?
18.התובעת טענה שלא בדיוק הבינה את מה שרשום בהסכם, לא קראה את כל סעיפיו.
כשהתבקשה להסביר מה כן הבינה בשעתו, מה היא חשבה כמשמעותו המהותית של ההסכם, השיבה כי כיום אינה זוכרת מה הבינה אז, כיום היא "מבינה" שההסכם אינו הוגן, אולם מה הבינה כאשר חתמה על ההסכם? מה הבינה כאשר אמרה לכב' השופטת מילר שהיא מבינה את ההסכם? עבר הרבה זמן מאז וכיום אינה זוכרת מה הבינה אז, מה התובעת הבינה כאשר קראה בהסכם "הפרדה רכושית בעבר, בהווה ובעתיד" (פרוטוקול ע' 17-19, 27).
19.בסעיף 22 לסיכומיה טענה התובעת כי הוטעתה וטעתה באשר לזכויותיה הרכושיות הנגזרות ממצבה המשפטי כידועה בציבור, אשר נצברו לה במהלך העשור הראשון ליחסי השיתוף של הצדדים, עשר שנות זוגיות ושיתוף, בהתקיים אורח חיים תקין ומאמץ משותף.
בחקירתה בבית משפט, כאשר נשאלה מה בדיוק לא הבינה מהרשום בהסכם, השיבה: "לא הבנתי מה זה אומר לי לגבי עתידי...", כלומר, "עתידי, לא "עברי", לא הזכויות שצברה לכאורה עד להסכם, כטענתה.
20.עוד הלינה התובעת על כך שבהסכם אמנם רשום שבני הזוג גרים יחד, אבל לא רשום שכבר 10 שנים. בכך לטענתה יש הטעיה, או פגם אחר כלשהו, שאינו מובן לי.
21.ומה היה בזמן אישור ההסכם בבית המשפט?
בפרוטוקול הדיון נרשם כי בני הזוג הודיעו לכב' השופטת שהם מבינים את תוכנו של ההסכם וערים לכל תוצאותיו המשפטיות.
תחילה טענה התובעת כי כיום אינה זוכרת מאומה ממעמד אישור ההסכם. לאחר מכן, כאשר התבקשה לפרט ולהתייחס לפרוטוקול אישור ההסכם באופן פרטני ומדויק, טענה התובעת שהיא סתם אמרה לשופטת שהבינה את ההסכם, זה היה לקוני, אולי השתמשה במינוח לא נכון, אולי המילה "הבנתי" נשמטה או שהתובעת לא שמעה אותה, אולי השופטת שאלה והתובעת לא שמעה, או שאינה זוכרת. אולי. (פרוטוקול עמ' 26-30).
22.התרשמתי שהתובעת לא העידה אמת, היא סתרה את עצמה ונמנעה מלהשיב תשובות ישירות לשאלות ישירות ופשוטות, כפי שעולה מהפרוטוקול לכל אורך חקירתה בבית משפט.
מצד אחד, התובעת טוענת שלא הבינה את תוכן ההסכם. מצד שני, היא לא זוכרת אם הבינה או לא ומה בכלל כן הבינה.
כאשר טוענת התובעת שהיא לא הבינה את ההסכם ו "סתם אמרה" לשופטת שהיא מבינה, עולה מכך שלכאורה לא אמרה אמת בבית משפט.
מנגד, היא טוענת שעקב חלוף הזמן אינה זוכרת מה בכלל הבינה אותה עת בנוגע להסכם.
ודוק: ההסכם מאוד פשוט וברור – חיים יחד באהבה וכל אחד שומר על רכושו.
23.זאת ועוד; התובעת אישה אינטליגנטית ומשכילה, עבדה בתפקידי ניהול, עזרה למנוח (לטענתה) לנהל את עסקו ולנסח חוזים (עמ' 33) ודווקא הסכם ממון כה פשוט לא הבינה? כיום היא מבינה, אבל אז, אינה זוכרת מה הבינה אז, זה היה מזמן (עמ' 36).
24.הצדדים התנהלו ברוח ההסכם, כל אחד שמר על רכושו ולא היה להם חשבון בנק משותף, גם לא להוצאות חייהם המשותפים (עמ' 37).
25.וכיצד מומנו הוצאות חייהם?
בסעיף 8 להסכם קבעו בני הזוג כי ניהול החיים המשותפים ומימון הוצאות המחייה יהיו כפי שבני הזוג יקבעו מעת לעת.
בפועל, מי שמימן את הוצאות המחיה הוא המנוח (סעיף 74.8 לכתב התביעה, סעיף 42.2 לתצהיר עדותה הראשית ובפרוטוקול עמ' 41).
בזמן הזה, כאשר המנוח מימן את הוצאות חייהם כבני זוג, התובעת המשיכה לחסוך לעצמה את כספה. לדוגמא: 14 אלף ₪ לחודש שהיא מקבלת כפנסיה עבור שנות עבודתה (עמ' 44).
26.אינני מאמין לתובעת שטעתה במשהו כאשר היא חתמה על ההסכם. התובעת הגישה את תביעתה זו לאחר פטירתו של המנוח וכעת היא טוענת שטעתה או הוטעתה, כעת, כאשר המנוח כבר הלך לעולמו ולא ניתן לשמוע מה גרסתו והתייחסותו לטענות התובעת בדבר טעות או הטעיה שהוא הטעה אותה לכאורה.
27.מי שהיה מעורב בעריכת ההסכם מלבד בני הזוג הוא עו"ד XXX, (להלן: "עורך הדין"), הוא שהכין את ההסכם ונכח במעמד אישורו בבית המשפט.
עורך הדין נחקר ארוכות בבית המשפט, אולם התובעת בחרה שלא לשאול אותו בעניין זה. מי ביקש ממנו לערוך את ההסכם? מה אמר לו המנוח כשביקש את ההסכם?
התובעת לא שאלה את עורך הדין אף לא שאלה אחת על נסיבות הכנת ההסכם ועריכתו ולא על נסיבות אישור ההסכם בבית המשפט: האומנם היה דיון לאקוני, קצרצר, האם כב' השופטת פנתה לתובעת ושאלה אותה, מה השיבה התובעת וכו'. אף לא שאלה אחת!
28.עורך הדין העיד כי בשנת 2021 התובעת פנתה אליו וביקשה ממנו שיעזור לה לשכנע את המנוח לשנות את תוכן ההסכם ואת צוואתו.
עורך הדין הגיע לביתם של בני הזוג, התובעת הלינה על כך שההסכם מקפח אותה לטענתה, אולם המנוח סירב לשנות את ההסכם או את צוואתו, שגם בה קופחה התובעת לטענתה (פרוטוקול עמ' 105-106).
29.מכך עולה שהתובעת הייתה מודעת היטב למשמעותו של ההסכם, עוד בחייו של המנוח, אולם למרות זאת נמנעה מלהגיש את תביעתה נגד המנוח בחייו, על אף שהמנוח הוא הצד שכנגד להסכם והוא לטענתה זה שהטעה אותה.
בכך השתהתה התובעת שיהוי משמעותי שגורם נזק ראייתי של ממש לנתבעים, הואיל והם לא היו צד להסכם, לא לקחו חלק בניסוחו ועריכתו ואינם מודעים לנסיבות חתימתו ואישורו בבית המשפט.
30.זאת ועוד; על פי עדותו של עורך הדין, המנוח שמע את התובעת ואת טרוניותיה בדבר היותה מקופחת כטענתה, לכן, בשל הרגשת הקיפוח של התובעת, נתן לה המנוח סכום של כמעט מיליון ₪, פיצוי על שהרגישה מקופחת (עמ' 109).
31.לשאלת עצם קיומה של טעות או הטעיה בקשר עם חתימת ההסכם, עורך הדין העיד כי התובעת מעולם לא העלתה בפניו טענה שכזו, כך השיב בתגובה לשאלת ב"כ הנתבעים. אשר לתובעת עצמה, באת כוחה לא שאלה את עורך הדין מאומה בקשר לנושא זה (עמ' 137).
32.התובעת טוענת שההסכם בוטל על ידי הצדדים מכללא. הכיצד? ראינו מעדותו של עורך הדין, כי למרות שהתובעת הלינה כי היא מרגישה מקופחת מההסכם, המנוח סירב לשנותו. מכך עולה שההסכם שריר וקיים ומעולם לא "בוטל מכללא" על ידי הצדדים.
33.התובעת טענה שכאשר הכירה את המנוח, הוא היה חולה בסוכרת וסבל מנכות בעינו, בשל פציעה בזמן שירותו הצבאי.
כעבור זמן, לאחר חתימת ההסכם, חלה החמרה במצבו הרפואי של המנוח והתובעת טרחה רבות בטיפול בו, בהסעתו ברכב, עזרה לו להשכיר את נכסיו וכו'. לטענתה, זהו שינוי נסיבות בלתי צפוי הגורם לביטולו של ההסכם.
לא מוכרת לי עילה כזו, לא בחוק ולא בפסיקה. כאמור, הצדדים היו בני זוג ידועים בציבור, ככל והמנוח חלה והטיפול בו הסב לתובעת אי נעימות, היא יכלה להיפרד ממנו. משעה שבחרה להישאר עימו ולעזור לו, לא מגיע לה שכר עבור כך, כשם שליורשיו של המנוח לא מגיע החזר על כל ההוצאות ששולמו על ידי המנוח עבור התובעת. ככה זה כשחיים בזוג: כל אחד תורם כפי רצונו.
34.מהאמור לעיל עולה כי ההסכם אינו בטל מעיקרו ולא בוטל מכללא.
למעלה מהצורך, אוסיף כי לטענת התובעת יש לבטל את ההסכם ואז לתת לה מחצית מכל הרכוש שצבר המנוח בתקופה המשותפת.
התובעת רשמה במפורש כי עוד טרם חתימת ההסכם, המנוח חדל לעבוד והתפרנס מהשכרת נכסיו, כך שכל הכנסותיו היו לכאורה פאסיביות (סעיפים 67, 74.5 לכתב התביעה ובעמ' 39 לפרוטוקול).
על פי הפסיקה, גם אם היה מגיע משהו לתובעת, היה עליה לפרט ולאבחן בין הכנסות אקטיביות לפאסיביות, הואיל ומאלו הפאסיביות לא מגיע לה מאומה לכאורה.
ודוק: בסעיף 74.11 לכתב התביעה, עותרת התובעת לקבל מחצית משווי רכב שנרכש עבור המנוח במימון משרד הביטחון בשל נכותו.
בסעיף 77 לכתב התביעה עותרת התובעת לקבל מחצית מהזכויות הסוציאליות שצבר המנוח (בזמן שלא עבד?).
35.כאמור: לא טעות, לא הטעיה ולא ביטול מכללא.
בני הזוג סיכמו באופן ברור את מערכת יחסיהם הכלכלית, העלו אותה על הכתב ואישרו את ההסכם בבית המשפט.
התובעת לא קופחה, איש לא גזל ממנה מאומה, לא עשק אותה ולא ניצל את חולשתה, בניגוד לנטען בסעיף 53 לסיכומיה.
התובעת היא בעלת דירה משל עצמה, בבעלותה חלק מדירה נוספת, יש לה חסכונות של 1.5-2 מיליון ₪ (לטענתה), יש לה הכנסה חודשית של פנסיה בסך 15,000 ₪ בנוסף לקצבת שארים בשל היותה ידועה בציבור של המנוח ובנוסף 14,000 ₪ לחודש ממשרד הביטחון לתקופה של מספר שנים, שוב, בשל היותה ידועה בציבור של המנוח.
התובעת חיה כל השנים על חשבונו של המנוח, אשר מימן את מלוא הוצאותיה ובנוסף קיבלה ממנו טרם מותו "פיצויים" בסך של כמיליון ₪.
צר לי שהיא מרגישה מקופחת, אולם על פי הדין היא אינה זכאית לכספים כלשהם מעיזבון המנוח.
36.בנו של המנוח, נתבע 3, התגרש מאישתו ודירתם נמכרה בכינוס נכסים. הדירה נמצאת בכפר סבא, המנוח הוא שקנה את הדירה מכונס הנכסים והיא נרשמה על שמו (להלן: "הדירה בכפר סבא").
37.התובעת לא שילמה מאומה על חשבון רכישת הדירה בכפר סבא ולמרות זאת היא טוענת שמגיע לה לקבל את מחצית שווי הדירה בכפר סבא.
לדבריה, בני הזוג תכננו לעבור לדירה נוחה יותר והמנוח אמר שייתן לה כסף כדי שתוכל להחליף את דירתה בדירה מרווחת יותר (עמ' 49). זה היה לטענתה בשנת 2018.
38.לאחר מכן, בשנת 2020, תכננו בני הזוג לרכוש את הדירה בכפר סבא ולגור בה, כלומר שהדירה בכפר סבא תירכש בכספו של המנוח, אולם תהיה של שניהם.
המנוח אכן רכש את הדירה, אולם בני הזוג התחרטו והחליטו שלא לגור בה. ומדוע הדירה בכפר סבא נרשמה על שם המנוח בלבד? כדי לא להעליב את נתבע 3, כך לטענת התובעת (עמ' 51).
39.ושוב, גרסה חדשה: בני הזוג תכננו למכור את הדירה בכפר סבא ואת דירתה של התובעת ולרכוש בכסף של שתי הדירות מקום מגורים מרווח יותר, או שבעצם רק המנוח יממן את רכישת אותו מקום, שאלת המימון טרם סוכמה (עמ' 53).
40.בסעיף 124 לתצהירה, רשמה התובעת גרסה שונה: סוכם למכור נכס אחר של המנוח וגם את הדירה בכפר סבא ובכסף של שתי הדירות (של המנוח), לרכוש עבור שניהם דירה.
בחקירתה בבית המשפט עומתה התובעת עם הסתירה בין גרסאותיה השונות והשיבה כי אין סתירה, היא פשוט לא אמרה כך (עמ' 70).
41.התובעת טענה שהמנוח הבטיח לתת לה במתנה את מחצית שווי הדירה בכפר סבא, אולם לא הוכיחה טענתה זו, גם לא בראשית ראיה. שוב: התובעת טוענת להתחייבות של המנוח ובחרה להגיש את תביעתה רק לאחר מותו, תוך גרימת נזק ראייתי של ממש לצד שכנגד, תוך שהיא אוחזת בגרסאות שונות וכאשר גם לטענתה שלה, בני הזוג לא הספיקו לסכם בקשר לאותה דירה חדשה עלומה, טרם גיבשו הסכמה בנוגע למימון דירת מגוריהם החדשה, שלא נרכשה ואין לדעת אם הייתה למי מהם כוונה כלשהי לרכוש דירה כזו (עמ' 53).
42.לאור כל האמור והמפורט לעיל, התביעה נדחית על כל רכיביה, למעט הברור והמובן מאליו, מה שלא היה במחלוקת – שהתובעת והמנוח היו בני זוג, כפי שנרשם בהסכם.
43.התובעת ביקשה לזמן לעדות 18 עדים נוספים, בכדי שיעידו על היותם של התובעת והמנוח בני זוג ועל מערכת היחסים הטובה שלהם, מה שאינו רלוונטי לשאלות שנדונו לעיל: ביטול הסכם עקב טעות / הטעיה / ביטול מכללא, וקיומן של זכויות בנכס ספציפי. אף לא אחד מהעדים הנ"ל התיימר להעיד בעניינים אלה, לכן לא התרתי את זימונם, כאמור בהחלטתי בפרוטוקול 11.12.2023 בעמ' 7-8.
44.התובעת הגישה כתב תביעה שאוחז על נספחיו 232 עמודים, לאחר מכן קיבלה רשות והגישה כתב תביעה מתוקן האוחז 162 עמודים, ביקשה וקיבלה רשות לחרוג מהיקף הכתב הקבוע בתקנות (החלטות מיום 30.12.2021, 19.12.2022).
התקיימו בתיק שלושה דיונים, מהם שני ימי הוכחות מלאים (סה"כ כ-200 עמודי פרוטוקול).
45.לאור הנסיבות המפורטות לעיל, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים יחד ולחוד הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 120,000 ₪, תוך 30 יום מהיום, בצירוף ריבית שקלית מהיום עד התשלום בפועל.
46.המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
47.מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, י' אייר תשפ"ה, 08 מאי 2025, בהעדר הצדדים.
