רמ"ש 958-08-26

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (כבוד השופטת ורד ריקנטי רוסהר) מיום 21.06.2026 בתיק תמ"ש 56910-03-25.

על הפרק:

האם למי שהוא במעמד של "יורש אחר יורש" יש זכות עמידה בבית המשפט בבואו לתקוף העברת זכויות בנכסי העזבון? זו שאלת המפתח במקרה שלפניי.

רקע עובדתי:

1. המנוחה שבכותרת והמבקש 1 (להלן "ההורים") הם הוריהם של יתר בעלי הדין (4 אחים).

    

2. ביום 12.12.2021 ערכו ההורים צוואה הדדית בה קבעו כי ביתם ברחוב הראשונים ב*** (להלן: "הבית") יועבר עם פטירת בן הזוג הראשון לבן הזוג הנותר בחיים ואילו לאחר פטירת בן הזוג בנותר בחיים יירשמו מלוא זכויות בבית על שם המשיב בלבד (הבן).

    

3. ביום 27.5.2023 נלקחה המנוחה לבית עולמה.

    

4. ביום 6.9.2023 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה (אותה צוואה הדדית לעיל).

    

5. ביום 14.3.2024 נרשמו מלוא זכויות המנוחה בבית על שם האב הוא המבקש 1.

    

6. ביום 18.2.2025 נרשמה בפנקסי המקרקעין פעולת העברת זכויות "ללא תמורה" משם האב לשם הבנות (המבקשות 2-4).

7. ביום 23.3.2025 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה בה עתר להורות על ביטול הסכם העברת הזכויות מהאב לאחיותיו הן מהטעם שהאב נעדר כשירות לבצע את ההעברה וההסכם והן מהטעם שההעברה מנוגדת להוראות הצוואה ההדדית.

    

8. ביום 24.3.2025 נעתר בית משפט קמא לבקשת צו מניעה זמני במעמד צד אחד ואף הורה מיוזמתו על מינוי אפוטרופוס לדין מטעם הלשכה לסיוע משפטי עבור האב.

    

9. ביום 15.10.2025 נערך דיון בבית משפט קמא בעקבותיו קיים בית המשפט קמא שיחה עם האב וקבע כי לעת הזו, כי נוכח ההתרשמות מהאב והתעודה הרפואית שהונחה לפניו מיום 2.2.2023 הרי שיש לדחות בקשת הבנות לבטל מינוי האפוט' לדין ומינוי זה נותר על כנו.

    

10. זה המקום לציין כי באותה שיחה עם בית המשפט (מוצג בית משפט/1) לא זכר האב כי ביצע עסקה כלשהיא בדבר העברת הזכויות בבית לבנותיו (עמ' 3 שורה 7,9) והצהיר כי לא נתן אותו לאיש. האב סבר עוד כי הוא נמצא בחולון בעוד שהוא היה בבית המשפט בטבריה, ולא זכר כי ערך צוואה הדדית עם המנוחה.

     

11. בית המשפט קמא הורה לצדדים לבוא בדברים עם האב בטרם יקדם ההליך, אך הצדדים מסרו לאחר מכן כי עומדים על ניהול ההליך.

     

12. אי לכך ניתנה ביום 21.6.2026 החלטת בית משפט קמא (להלן "ההחלטה") שהיא נושא בקשת רשות הערעור והמתייחסת לטענות מקדמיות שונות של הצדדים ואלו עיקריה:

    בעניין הסמכות המקומית – נקבע כי נדחית טענת האחיות שכן התביעה היא לסעד הצהרתי ביחס לנכס של המנוחה ותקנה 10 לתקנות הירושה קובעת את הסמכות המקומית במקום מושבו של המוריש ומקום מושבה של המנוחה היה בטבריה. אף ככל שלא מדובר בתיק עיזבון הרי בתור תביעה לפסק דין הצהרתי עדיין הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה שכן זהו מקום מגורי התובע.

    בעניין מעמדו של התובע – צוין כי מדובר בצוואה הדדית שקוימה ביום 6.9.23 לאחר מות האם המנוחה ובהתאם להוראות הצוואה הועברו הזכויות לאב. מקום שהצוואה ההדדית קבעה שהמשיב כאן הינו יורש אחר אביו, ביחס לנכס שבמחלוקת, הרי שיש לו זכות עמידה לצורך הגשת ההליך (תביעה לפסק דין הצהרתי).

    טענות התובע לביטול העברת הזכויות ראויות להתברר הן מטעמים של סתירת הוראות הצוואה ההדדית והן מטעמים של טענות לכשירות האב לבצע את העברת הזכויות לבנות ועל כן התביעה לא הקדימה את זמנה.

    אין מקום לבטל מינוי האפוט' לדין לאור המסמכים הרפואיים והתרשמות בית משפט קמא ממצבו של האב והצורך לדאוג לצרכיו ולוודא הגנה על אינטרסיו.

    בית משפט קמא מוצא לנכון למנות מומחה שיחווה דעתו בעניין יכולתו של האב לנהל את ענייניו, בפרט ביחס להליך המשפטי שבבית משפט קמא ובעניין מצבו הקוגניטיבי במועד הענקת הנכס לבנותיו בניגוד להוראות הצוואה ההדדית.

     

13. עסקינן בנכס מקרקעין הנמצא ברחוב *** ביישוב ***, אשר לגביו נקבע בצוואה הדדית ומשותפת של המבקש 1 ואשתו המנוחה, *** ז"ל, מיום 12.12.2021, כי יעבור לבנם, המשיב, לאחר פטירת הנותר בחיים. המנוחה נפטרה ביום 27.05.2023, וביום 06.09.2023 ניתן צו לקיום צוואתה, לפיו נרשמו הזכויות בנכס על שם האב, המבקש 1, בכפוף להערה בדבר "יורש אחר יורש". אלא שחרף ההערה, ביום 18.02.2025 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין העברת הזכויות בנכס ללא תמורה מהאב לטובת המבקשות 2-4 (הבנות/האחיות), ועקב כך הגיש המשיב (הבן) תביעה לביטול עסקת המתנה.

     

    טענות המבקשים:

     

14. המבקשים טוענים כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי למשיב קיימת זכות עמידה מכוח היותו יורש פוטנציאלי לפי הוראות הצוואה ההדדית, שעה שהאב עודנו בחיים. לטענתם, זכות הירושה של המשיב טרם באה לעולם, והדין הישראלי אינו מכיר בזכויות של יורש פוטנציאלי בנכסיו של המוריש בחייו ואינו מאפשר הגשת תביעות להגנת זכויות עתידיות שטרם התגבשו. המבקשים סומכים טענה זו על פסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 2035/13 פלונים נ' חסויה (נבו 8.8.2013), ‏ לפיו אין אפשרות לדון בתוקף צוואה או זכויות לפיה כל עוד המצווה חי.

     

15. עוד נטען כי המשיב אינו צד לעסקת המתנה שנערכה בין (האב) לבין המבקשות 2-4 (הבנות), ועל כן הוא נעדר יריבות ועילת תביעה לביטולה. עילות הביטול הנטענות בכתב התביעה – כגון היעדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת ופגמים ברצון – הן עילות אישיות השייכות לנותן המתנה בלבד, ואין למשיב כל מקור נורמטיבי או מינוי שיפוטי המאפשר לו להפעיל עילות אלו בשם אביו. המבקשים מדגישים כי למשיב יש לכל היותר אינטרס כלכלי עתידי בנכס, ואין באינטרס זה כדי להקנות לו מעמד משפטי לתקוף עסקה שבוצעה כדין.

     

16. המבקשים מוסיפים ומצביעים על סעיף 3 לצוואה ההדדית משנת 2021, הקובע מפורשות כי בן הזוג הנותר בחיים יהיה רשאי לנהוג מנהג בעלים בעיזבון בן הזוג שנפטר ראשון ולעשות בו כל דיספוזיציה על פי שיקול דעתו הבלעדי. לטענתם, סעיף זה מתיר במפורש הענקת מתנות לילדיהם, ומכאן שהעברת הבעלות על הדירה ב*** לידי הבנות נעשתה ביוזמת האב, במודעות מלאה ותוך מימוש זכותו החוקית והצוואתית המלאה. לפיכך, המשיב אינו יכול להסתמך על הצוואה כדי לטעון שהאב היה מנוע מלהעביר את הדירה במתנה לבנותיו המטפלות בו ודואגות לכלכלתו.

     

17. לעניין הסמכות המקומית, טוענים המבקשים כי בית משפט קמא שגה באופן כפול כאשר דחה את טענתם והחיל את תקנות הירושה. המבקשים מבהירים כי תקנות הירושה אינן חלות בענייננו שכן המשיב אינו בגדר יורש ואין לו מעמד של יורש כל עוד האב חי. לשיטתם, מאחר שכל הנתבעים, לרבות המבקש 1 השוהה בדיור מוגן "משען" ***, מתגוררים בעיר *** הרי שהסמכות המקומית מסורה באופן בלעדי לבתי המשפט במחוז המרכז בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי.

     

18. באשר למינוי המומחה לבחינת מצבו הקוגניטיבי של האב, המבקשים טוענים כי מדובר במינוי שגוי ומיותר הנובע מהיעדר עילת תביעה מצד המשיב. הם מדגישים כי בהתאם לסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, כל אדם מוחזק ככשיר לבצע פעולות משפטיות, והאב מעולם לא הוגדר כחסוי ולא מונה לו אפוטרופוס לרכוש או לגוף. המבקשים הציגו אבחון רפואי מיום 15.04.2025 המאשר כי המבקש 1 כשיר לחלוטין וצלול בדעתו, וכן בדיקה גריאטרית שנערכה ביום החתימה על מסמכי העברת הבית אשר אישרה את כשירותו.

     

19. לבסוף, המבקשים מלינים על כך שבית משפט קמא נתן את החלטתו בסוגיות מהותיות אלו "על גבי פתקית, בתמצית וללא נימוק", בניגוד לחובה המשפטית לנמק החלטות שיפוטיות. עוד הם מפרטים בהרחבה טענות קשות כנגד המשיב, לפיהן הוא התעמר בהוריו באלימות פיזית ומילולית, משך כספים רבים מחשבונה של אמו המנוחה, ואף עשק אותם בעבר כאשר מכר דירה שהייתה רשומה על שמו משיקולי מס ונטל את מלוא הכספים לעצמו. בשל כל הנימוקים הללו, עותרים המבקשים לקבלת רשות הערעור ולסילוק התביעה על הסף תוך חיוב המשיב בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.

     

    טענות המשיב:

     

20. המשיב טוען כי בקשת רשות הערעור הוגשה בחוסר תום לב משווע ותוך הסתרת היריעה העובדתית והדיונית המלאה מבית המשפט של ערעור. מטרתן היחידה של המבקשות היא למנוע קיום בירור עובדתי כלשהו אשר יחשוף כיצד ובאיזה נסיבות הועברו ללא תמורה מלוא זכויותיו של האב, שהינו תשוש נפש, על שמן. המערערות מבקשות לשלוט באביהן במסגרת ההליך כדי להימנע מחקירה על נסיבות החתמתו על הסכם המתנה עת איבד את כשירותו המשפטית.

     

21. המשיב מדגיש כי המבקשות זנחו לחלוטין את טענות הסף שלהן אודות היעדר יריבות וחוסר סמכות מקומית, לאחר שלא העלו אותן בהזדמנות הראשונה. ביום 04.04.2025 הן הגישו הודעה לבית המשפט ובה הסכמה להותרת הצו הזמני על כנו עד להכרעה בתיק העיקרי, תוך הבעת הסכמה ברורה לבירור הסכסוך לגופו בפני הערכאה הדיונית. רק בשלב מאוחר יותר הן העלו טענות סף כבושות ומאוחרות, ואף ביקשו מבית המשפט "מטעמים מיוחדים" להעביר את הדיון למחוז המרכז מטעמי נוחות, דבר המהווה ויתור מובהק על טענת חוסר הסמכות המקורית.

     

22. לעניין זכות העמידה, המשיב מבהיר כי הוא בעל מעמד משפטי מוצק מכוח הוראות הצוואה ההדדית של הוריו מיום 12.12.2021, אשר קוימה כדין ביום 06.09.2023. הצוואה ההדדית קובעת מנגנון של "יורש אחר יורש" ביחס לבית המגורים ב*** לטובת המשיב, וכן כוללת הגבלה פוזיטיבית בסעיף 3 האוסרת על בן הזוג הנותר בחיים להעביר נכסים מהעיזבון שלא למטרות של שמירה על רמת חיים, בריאות או כלכלה. הענקת הנכס במתנה ללא תמורה לבנות ביום 18.02.2025 מפרה הגבלה זו באופן בוטה וסותרת את רצונו וצוואתו של האב ואת זכרה של האם המנוחה.

     

23. המשיב מוסיף כי בהתאם לסעיף 14 לצוואה ההדדית ולסעיף 8(ב)(2)(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 שינוי או ביטול של הצוואה על ידי הנותר בחיים לאחר פטירת המצווה הראשון מותנה בהשבה של כלל נכסי העיזבון שירש לתוך עיזבון הנפטר. מאחר שהאב לא ביטל את הצוואה, לא הסתלק מחלקו ולא ביצע כל השבה של נכסים, הרי שלעסקת המתנה אין כל תוקף משפטי ומכאן קמה למשיב עילת תביעה ברורה. זכותו של המשיב לתקוף את ההעברה קיימת ועומדת אל מול אביו ואחיותיו, הן מכוח הוראות הצוואה והן לאור היעדר כשירותו של האב בעת ביצוע הפעולה.

     

24. באשר לכשירות האב, המשיב מצביע על חוות הדעת הרפואית מיום 02.02.2023 של ד"ר יעקב שווץ, המגדירה את האב כסיעודי, מבולבל, סובל מהפרעה קוגניטיבית קשה ומהזיות, ואינו מסוגל לטפל בענייניו או להופיע בבית המשפט. המשיב טוען כי המבקשות מנהלות עבור האב "קו הגנה" רעוע ורשלני שנועד אך ורק לשרת את האינטרס הכלכלי שלהן בבית ב***, תוך ניגוד עניינים חריף ביותר. על כן, קיים צורך חיוני בהותרת מינויה של האפוטרופוס לדין, עו"ד זיו זהבה יאיר, כדי להבטיח את הגנתו העצמאית והניטרלית של האב מפני מניפולציות.

     

25. המשיב חושף כי המבקשות הציגו בפני הביטוח הלאומי גרסה הפוכה לחלוטין, במסגרתה הודתה אחת המבקשות (מ.) כי זיכרונו של האב לקוי והוא שואל שוב ושוב את אותן השאלות, לצורך קבלת גמלת סיעוד שאושרה לו. כמו כן, בפגישה ישירה שקיים בית המשפט עם האב ביום 15.10.2025, נחשפה באופן בלתי אמצעי אי-כשירותו וחוסר התמצאותו המוחלט בזמן ובמקום, עת סבר שהוא מצוי בחולון ולא זיהה את מעמד הדיון. המשיב מדגיש כי המבקשות בחרו להסתיר עובדות אלו, את הפרוטוקולים הרלוונטיים ואת תגובות המשיב במטרה להטעות את ערכאת הערעור ולהציג את ההליך המקיף כ"החלטה בפתקית".

     

26. לבסוף, בעניין הסמכות המקומית, המשיב טוען כי בית המשפט בטבריה קנה סמכות כדין מכוח תקנה 10 לתקנות הירושה ותקנות בית המשפט לענייני משפחה, שכן מקום מושבה האחרון של האם המנוחה היה בטבריה. הצוואות ההדדיות נערכו בטבריה, צו קיום הצוואה ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה בנצרת, והנכס עצמו מצוי ב*** (מחוז הצפון). המשיב דוחה את ניסיונות המערערות לסווג את התביעה כתביעה חוזית רגילה ומדגיש כי מדובר בתביעת עיזבון מובהקת הנובעת במישרין מחלוקת נכסי המנוחה, ועל כן הסמכות מסורה כדין למחוז הצפון.

     

    עמדת האפוטרופסית לדין:

     

27. האפוטרופוסית לדין שמונתה למבקש 1, עו"ד זיו זהבה יאיר, הגישה עמדה התומכת אף היא בדחיית בקשת רשות הערעור. לשיטתה, החלטת בית משפט קמא מנומקת וצודקת, ואינה מצדיקה התערבות בשים לב לכך שהאב נשמע ישירות בלשכת השופטת קמא ביום 15.10.2025, אז עלה ספק כבד ביותר בדבר יכולתו לנהל את ענייניו כיום. האפוטרופוסית לדין מציינת כי בנסיבות אלה, בבירור מצבו הקוגניטיבי של האב במועד ביצוע העסקה באמצעות מומחה הוא הכרחי להגנה על זכויותיו.

     

28. כן נטען, טוענת כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, שכן מדובר בהחלטת ביניים דיונית נכונה, צודקת ומנומקת היטב של בית משפט קמא. לשיטתה, המבקשות הגישו בקשה רוויית סילופים וחצאי אמיתות, תוך שהן מסתירות במכוון את קיומה של האפוטרופוס לדין ואת מכלול ההחלטות הדיוניות שניתנו בתיק. האפוטרופוסית לדין אף מביעה ספק רב אם האב עצמו מודע בכלל להגשת הליך זה בשמו על ידי בנותיו.

     

29. האפוטרופוס לדין מדגישה כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות דיוניות מובהקות הנמצאות בליבת שיקול הדעת הרחב של הערכאה הדיונית המנהלת את התיק. בהתאם לסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט, בקשת רשות ערעור תינתן רק אם ייגרם נזק בלתי הפיך, ואילו במקרה זה המערערות יוכלו להעלות את כל טענותיהן במסגרת ערעור בזכות על פסק הדין הסופי. לכן, אין כל הצדקה לקטוע את רצף הדיון בערכאה הדיונית, במיוחד נוכח הספקות העמוקים בנוגע לכשירותו של האב המצריכים קבלת חוות דעת מומחה.

     

30. עוד בעמדתה מפרטת האפוטרופוסית לדין את התנהלותן של הבנות, אשר עשו כל שביכולתן כדי למנוע ממנה למלא את תפקידה ולפגוש את האב. הבנות סירבו למסור פרטים או את מספר הטלפון של המטפל ההודי, מנעו גישה למידע רפואי ואף הסתירו את העברתו של האב מבית אבות "משען" ב*** למקום מגורים אחר. התנהלות זו, לשיטתה, משקפת ניסיון להשתיק את קולו של האב כדי להגן על האינטרס הכלכלי של הבנות על חשבון רצונו וטובתו שלו.

     

31. האפוטרופוסית לדין מפנה להתרשמות הישירה של בית המשפט מהמפגש הבלתי אמצעי שקוים עם האב בלשכת השופטת ביום 15.10.2025 בנוכחותה בלבד. ממפגש זה עלה בבירור כי האב אינו מצוי במצב של כשירות משפטית, הינו מבולבל לחלוטין, אינו מתמצא בזמן ובמקום, ואינו בקיא בטיב ההליך ובסכסוך המשפחתי סביב הבית. ממצאים אלו, לצד תעודת הרופא של ד"ר שווץ מיום 02.02.2023 הקובעת כי האב זקוק למינוי אפוטרופוס, מבססים לחלוטין את הצורך בהותרת מינויה על כנו.

     

32. האפוטרופוסית לדין מבקרת את חוות הדעת הרפואית שהוזמנה על ידי הבנות מד"ר סעיד שלבי מיום 15.04.2025, וטוענת כי היא מעלה ספקות קשים וסותרת את ממצאי העבר. היא מציינת כי אפילו בחוות דעת זו נרשם שהאב צבר ניקוד של 19/28 (או 19/30) במבחן המיני-מנטל, המעיד על לקוי בעיקר בהתמצאות בזמן ובריכוז. לפיכך, החלטת בית המשפט מיום 27.07.2026 למנות מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט שיחווה דעתו על כשירותו של האב במועד הענקת המתנה היא החלטה ראויה והכרחית לחקר האמת.

     

    דיון והכרעה:

     

33. אפתח ואציין כי אני בספק כי בקשת רשות הערעור כלל הייתה יכולה להיות מוגשת בשם האב. מעיון בתרשומת השיחה בין בית משפט קמא לבין האב וכן דיווחי האפוט' לדין והאישורים הרפואיים לא שוכנעתי כי האב מודע לקיומם של ההליכים המשפטיים, משמעותם והשלכותיהם ולא כל שכן אם הוא חלק מההליך הערעורי הנוכחי. על כן אני רואה לנכון לראות באב כמי שמיוצג בידי האפוט' לדין ולא כמי שמיוצג על ידי ב"כ המבקשות. כאמור, עמדת האפוט' לדין היא כי יש לדחות בקשת רשות הערעור. מעתה אתייחס לפיכך, אך ורק למבקשות "כמערערות".

     

34. עניין העברת הזכויות בנכס שבמחלוקת נבחנת בשתי עדשות ; העדשה הראשונה היא עדשת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 במסגרתה יש לבחון האם האב כשיר היה לבצע את העסקה המדוברת. העדשה השנייה היא עדשת חוק הירושה, התשכ"ה – 1965 במסגרתה נבחנת העברת הזכויות בנכס על ידי האב שעודו בחיים מול התחייבותו כלפי האם המנוחה בצוואה ההדדית.

     

35. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובות, ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור ביחס להחלטה הקובעת כי למשיב זכות עמידה מכוח דיני ירושה ולדחות הבקשה ביחס לכל יתר הטענות, לרבות ביחס לסמכות המקומית. כפועל יוצא, יידון הערעור בשאלת זכות העמידה לגופו.

     

36. אם אנו חוזרים לעדשת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ניתן על נקלה לדחות כל טענות המבקשות בבקשת רשות הערעור כנגד מינוי מומחה ו/או מינוי אפוטרופוס לדין בהקשר של בחינה עסקת העברת הזכויות במתנה מהאב לבנות (אחיות);

     

    1. ראשית, מדובר על החלטות ביניים. נטיית התערבות ערכאת הערעור בהחלטות ביניים היא במשורה, כאשר ההנחיה היא שהערעור צריך להיות מוגש על פסק הדין עם סיום ההליך ולא באופן מיידי ביחס לכל החלטת ביניים אלא אם כן יהיה בכך להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה (ראו סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט התשמ"ד – 1984, תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 ; רע"א 931/24 רמת איתרי נ' עמותה ילדי זהבה (נבו 10.3.24)).

        

    2. מדיניות זו חלה ביתר שאת בייחוד בהחלטות שמשמעותן המעשית היא המשך בירור ההליך לגופו, להבדיל מהחלטות המסלקות ההליך על הסף (רע"א 7655/23 הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל, פסקה 10 (נבו 15.11.2023)). זה בדיוק סוג ההחלטה שלפניי ועל כן הנטייה הראשונית היא שלא לאפשר מתן רשות ערעור.

        

    3. שנית, בנסיבות הפרטניות של המקרה נראה כי יש מקום ליתן למבקש מעמד בכל טענה הנוגעת לאביו מכוח דיני האפוטרופסות והכשרות המשפטית, בין השאר בתור "ידיד קרוב" ובתור "קרובו" של האדם. סעיף 33(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 מאפשר להגיש בקשה למנוי אפוטרופוס בידי בן זוגו או קרובו של האדם. אין ספק כי "ילד" נכלל במעגל הזכאים להגיש בקשה למנוי אפוטרופוס בכפוף להוכחת תנאי סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962. אמנם התביעה אינה למינוי אפוטרופוס אלא תביעה בעניין עסקה במקרקעין בין מי שנטען שזקוק לאפוטרופוס לבין המבקשות, אך דומה כי מדובר בנסיבות שעניין האפוטרופסות מתעורר באופן אינהרנטי נוכח הטענות בדבר חוסר הכשירות של האב (ראו סעיף א' 12 לכתב התביעה).

        

    4. שלישית, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות רחבה מכוח סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 לנקוט באמצעים זמניים לשמירת ענייניו של אדם שבית המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס. בין האמצעים האמורים נכללת במפורש סמכות מינוי אפוטרופוס לדין כפי שנהג בית משפט קמא. סוגיית מינוי המומחה היא בגדר ליבת סמכות השיפוט הדיונית – ניהולית של בית המשפט קמא ואף זו פעולה שיכולה להיחשב כאמצעי זמני לשמירת ענייניו של האדם שכן יש במנוי לסייע לבית המשפט ולהניח בפניו תשתית ראייתית ראויה לעניין יכולתו לבצע עסקאות ברכושו.

        

    5. כאשר מצרפים אל המדיניות המשפטית והשיפוטית לעיל את עובדות המקרה דנן כפי שעלו מהחלטות בית משפט קמא, מתרשומת השיחה עם האב, מעמדת האפוט' לדין ומחוות הדעת הרפואיות שבתיק, ניכר כי מדובר בהחלטות שאין כל מקום להתערב בהן או לתת רשות ערעור לגביהן.

        

37. בכל הנוגע לשאלת הסמכות המקומית, גם כאן דין הבקשה להידחות. ראשית, במסגרת התגובה לבקשת הסעד הזמני, לא הועלתה על ידי המבקשות כאן טענה כלשהי בעניין הסמכות המקומית. על פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 על בעל דין להעלות טענות חוסר סמכות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת כתב התביעה והמבקשות לא פעלו בהתאם.

     

38. זאת ועוד, התביעה הוכתרה כתביעה לביטול הסכם מכר – "תביעת עזבון". המנוחה עצמה נפטרה בטבריה כעולה מצו קיום הצוואה. על פי הוראת תקנה 10(א) לתקנות הירושה התשנ"ח – 1998, תובענה בענייני ירושה תוגש לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מושבו של המוריש. די בכך כדי לדחות בקשת רשות הערעור. העובדה שהנכס המדובר ב*** אינה רלבנטית. הסיפה של תקנה 10(א) לעיל קובעת כי רק אם לא היה מקום מושבו של המוריש בישראל תוגש התובענה לבית המשפט שבתחום שיפוטו נמצאים נכסי העזבון (ואגב קיים נכס נוסף בטבריה כעולה מהצוואה). צדק עוד בית המשפט קמא כי אף לו מדובר היה בתובענה הקשורה בירושה ועזבון אלא תביעה של אח כנגד אחיותיו (וכך סווגה התביעה על ידי בית משפט קמא לאחר מתן ההחלטה נושא הבקשה), הרי שלפי תקנה 6(ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א -2020 ניתן להגיש התביעה במקום מגוריו של התובע שהוא בתחום סמכות בית המשפט לענייני משפחה בטבריה. על כן ומכל זווית שנבחן את הטענה בעניין חוסר הסמכות המקומית – דינה דחייה.

     

39. בכל הנוגע להחלטה של בית המשפט לראות במשיב בעל מעמד לעתור מכוח הצוואה ההדדית, כאשר אביו עודו בחיים – כאן הדברים מורכבים יותר וניתן להבין על שום מה הוגשה בקשת רשות הערעור (מה גם שההתמודדות עם הטענות בתשובה היא לקונית ונסמכת על ההחלטה מושא הבקשה). שאלה זו כשלעצמה מצדיקה מתן רשות ערעור נוכח מורכבותה ובשים לב להנמקה הלקונית בהחלטה נושא הבקשה.

     

40. בתמצית, קביעת בית משפט קמא הייתה כי המשיב הוא במעמד של יורש אחר יורש ביחס לנכס שבמחלוקת שבעניינו קוימה צוואת האם המנוחה ועל כן יש לו זכות עמידה לצורך הגשת ההליך (סעיף 3 להחלטה). אני סבור כי מדובר בהחלטה נכונה, אך היא אינה ברורה מאליה והיה מקום כי בית משפט קמא יפרט קמעא בהקשר זה את הנמקתו ולא יסתפק בקביעה כי יש מעמד רק מכוח העובדה שהמבקש הוא "יורש אחרי יורש". אראה עכשיו את הקושי בקביעה זו מחד גיסא ואת צדקתה ונכונותה מאידך גיסא.

     

41. אכן, על פי הפסיקה בבע"מ 2035/13 פלוני נ' חסויה (נבו 8.8.2013) – אין אפשרות על פי הדין לדון בתוקף צוואת אדם בעודו בחיים, שכן מות המוריש הוא תנאי הכרחי ומכונן להחלת חוק הירושה. נקודת זמן זו (מות המוריש) מהווה את המועד הקובע לעניין הרכב היורשים ורק מותו של אדם "מחייה" את חוק הירושה כלל ואת הצוואה בפרט. לפני מות המצווה, הצוואה אינה סופית והמוריש רשאי לשנותה בכל עת, להתנותה בתנאי מסוים ולבטלה (פסקה 5 לפסק הדין).

     

42. הגם שנראה בפסיקה חד משמעית, אני סבור כי ניתן ונכון לערוך הבחנה בין הנסיבות המדוברות בה לבין נסיבות המקרה הנוכחי; בבע"מ 2035/13 לעיל דובר על ניסיון לתקוף צוואה או כשירות לצוות כאשר המצווה בחיים. במקרה שלפנינו, לא מדובר בתקיפת מעשה הצוואה או כשירות המצווים לערוך את הצוואה אלא בתקיפת מהלך שגורם לריקון הצוואה ההדדית (והעזבון) מתוכן על ידי המצווה הנותר בחיים. זאת ועוד, בבע"מ 2035/13 לעיל דובר על "צוואה רגילה", קרי של אדם יחיד. במקרה שלפנינו מדובר על צוואה הדדית שבה האינטרסים הם שונים ומורכבים יותר ואופייה שונה וייחודי. שני הבדלים מהותיים אלה: תקיפת פעולה בחלוקת העזבון ולא תקיפת הצוואה, הגנה על אינטרס הסתמכות של המנוחה/מורישה במסגרת צוואה הדדית – מובילים אותי לכלל דעה כי חרף הפסיקה האמורה יש מקום לקביעה שונה בנסיבות העניין שלפניי. ארחיב כעת בשאלת ההסתמכות של המבקש כיורש ושל המנוחה כמורישה, כאשר ההרחבה בהיבט המהותי נועדה להמחיש מדוע יש מעמד דיוני למבקש.

     

     

43. הצוואה שלפניי היא צוואה הדדית כמשמעותה בסעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ח - 1965 שזו לשונו:

     

    "(א) בני זוג רשאים לערוך צוואות הדדיות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר ; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם גורם שלישי, בין השני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

    (ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה :

    (1) בחייהם של בני הזוג ....

    (2) לאחר מות אחד מבני הזוג -

    (א) כל עוד לא חולק העזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת.

     

    (ב) לאחר חלוקת העזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעזבון שירש.

     

    (ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה"

     

44. סעיף 8א לחוק הירושה הקובע הסדר של צוואות הדדיות הוא ייחודי לבני זוג ואינו פותח אפשרות זו בפני מי שאינם "בני זוג" (ראו גם שבת ושבת עסקאות בירושה עתידית וצוואה הדדית, (2006) בעמ' 265 ; מ. קורינאלדי דיני ירושה התשע"ב – 2012, בעמ' 229 (להלן "קורינאלדי")).

     

45. המבחן המהותי לקיומה של צוואה הדדית טמון בשאלה האם זו צוואה שיש בה הסדר המעיד על הסתמכות של המצווים האחד על האחר באופן שאלמלא הצוואה ההדדית לא היה נערך הסדר שכזה (שבת בעמ' 273). אם כן, האופי המהותי המייחד את הצוואה ההדדית הוא מבחן ההסתמכות, כאשר הגבלת החופש לשנות או לבטל את הצוואה ההדדית הוא האופי 'המעין חוזי' שניתן לה (קורינאלדי לעיל, שם). צוואה הדדית היא פעולה משפטית דו צדדית – שילוב של צוואה ושל הסכם, שבו מוטלת על המצווים, מכוח החוק, הגבלה הדדית להימנע משינוי חד צדדי של הצוואה והגבלה זו משקפת את הפן ההסכמי הגלום בצוואה (קורינאלדי בעמ' 230).

     

46. יש הטוענים כי בחינה מהותית של מוסד הצוואה ההדדית מגלה כי בארבעה מובנים היא דומה יותר לחוזה מאשר לצוואה זאת נוכח היסוד החוזי המובהק הראשון הוא אינטרס ההסתמכות העולה מנוסח סעיף 8א' לחוק הירושה. היסוד השני הוא אומד דעת משותף וגמירות דעת משותפת של המצווים הפועלים יחד בצוואה הדדית. היסוד השלישי הוא המגבלות החלות על ביטול צוואה הדדית והיסוד הרביעי מוצא ביטוי בהחלת עיקרון תום הלב בתחום (ירושה וצוואה) בו הוא לא הוחל בדרך כלל (מנדלסון ורייך זיו הסכמים זוגיים וצוואות הדדיות – כלים שלובים בשירות הפרקטיקה הון משפחתי כרך א' (יולי 2015) 37 בעמ' 43-48).

     

47. ניתן גם לראות בה מסמך המשקף חובת נאמנות שיש בין שני המנוחים (קורינאלדי בעמ' 232). לפיכך, 3 מכשירים/מוסדות משפטיים גלומים בצוואה ההדדית – צוואה, חוזה ונאמנות. בכך היא שונה מהותית מהצוואה "הרגילה" של המצווה הבודד.

     

48. לטעמי השונות מוצאת ביטוי גם במעמדו של צד שלישי שהוא היורש אחר יורש בצוואה ההדדית. אי הכרה בזכות העמידה של הצד השלישי שהוא יורש אחר יורש במקרים שבהם היורש הראשון (בן הזוג הנותר בחיים) מכלה את העזבון או מעביר נכסים בניגוד להוראות הצוואה ההדדית עלולים להציבו בפני שוקת שבורה. המתנה עד לפטירת בן הזוג הנותר בחיים עלולה להפוך את השבת המצב לקדמותו לבלתי אפשרית. ככזו, אפשרות זו היא מנוגדת לחלוטין לצוואה, לאינטרס ההסתמכות הצוואתי והחוזי ולחובת האמון והנאמנות של בן הזוג הנותר בחיים (הן כלפי המצווה שנפטר והן כלפי היורש אחריו). במקרה שכזה, היחיד שיכול לעתור, בחיי בן הזוג הנותר בחיים, הוא אותו יורש שני (הצד השלישי). מדוע זה תימנע ממנו האפשרות הדיונית לעשות כן? זאת ועוד, אני סבור שבעשותו כן (בפנייה לבית משפט כנגד בן הזוג הנותר בחיים) הוא מממש ומגן את אינטרס ההסתמכות של בן הזוג הראשון שנפטר ולא רק על אינטרס ההסתמכות שלו ("כיורש אחר יורש").

     

49. חוק הירושה עוסק בדרכים לביטול צוואה הדדית. הוא אינו מתייחס למקרה שבו פועל היורש הראשון בצוואה ההדדית באופן שמהווה למעשה ריקון הצוואה ההדדית מתוכן באמצעות העברת נכסי העזבון לצדדים שלישיים שלא נקבעו בצוואה ההדדית. לעניין זה ניתן ללמוד מהוראות ביטול צוואה הדדית לעניין אפשרות ריקון העזבון שזכה בו בן הזוג הנותר בחיים ;

     

50. אם ביטול הצוואה ההדדית נעשה בחיי שני בני הזוג, המצווה המעוניין לבטל צוואתו מחויב למסור למצווה השני הודעה בכתב על ביטול הצוואה – דבר שמביא לביטול אוטומטי של שתי הצוואות ההדדיות שהם עשו (סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה). הוא הדין מקום שאחד המצווים ערך צוואה מאוחרת (בעוד שניהם בחיים) שהוראותיה סותרות את הצוואה ההדדית. מה שחשוב להדגיש הוא, כי אף בחיי שני בני הזוג המצווים, פרט לביטול מוחלט של צוואה הדדית כאמור, אין לבן הזוג אפשרות חוקית לעשות שינוי חד צדדי בצוואה ללא הסכמת בן הזוג השני וכן אין הוא רשאי למכור נכס מנכסיו או ליתן אותו במתנה שלא על דעת בן הזוג השני, שאם לא כן, באפשרותו לרוקן את חלקו הרכושי בצוואה ההדדית, על ידי דיספוזיציה של נכס או נכסים (ראו קורינאלדי בעמ' 232). לטעמי ניתן להקיש מכוח קל וחומר לעניין זה מקום שאחד המצווים נפטר והמצווה הנותר בחיים מבקש לרוקן את העזבון בניגוד להוראות הצוואה ההדדית.

     

51. לפי המשפט המשווה (הדין הגרמני המהווה מקור למוסד הצוואה ההדדית), במקרה של צוואה לטובת צד שלישי, כפי שבענייננו, לאחר מותו של הראשון אין המצווה השני רשאי לחזור בו ואינו רשאי לעשות צוואה חדשה ונוגדת (קורינאלדי בעמ' 234). זו גם גישת פרופ' ברק (א. ברק פרשנות צוואה, הוצאת נבו 2001, עמ' 69). מתן הכשר ליורש הנותר בחיים לכלות עזבון או להעבירו לצדדי ג' בניגוד להוראות הצוואה הדדית ייתן פתח להתנהלות בפועל שמביאה לריקון מתוכן של הצוואה ההדדית. על כן יש להחיל על התנהלות פוטנציאלית שכזו לכל הפחות את כללי החזרה מהצוואה ההדדית.

     

52. קורינאלדי מוסיף, כי לפי פרשנות החוק הקיים, יש לומר כי בהיעדר הוראה מפורשת בצוואה, המצווה השני (שהוא היורש הראשון), זכאי לעשות בעיזבון שהותיר בן זוגו כבתוך שלו, לרבות הנאה מפירות עזבונו ובמקרה הצורך לנגוס מן הקרן לצורכי מחייתו. לשם כך הוא רשאי לעשות דיספוזיציה בנכסי עזבונו של המצווה הראשון, כולם או חלקם, פרט לצוואה או מתנה הנוגדים את הזכויות העתידיות של הצד השלישי (קורינאלדי בעמ' 234). כך גם קובע שוחט באומרו כי גם אם יודע היורש הראשון שהמצווה ביקש כי הנכסים יגיעו לידיו של יורש שני אין בידיעה זו כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו ויתכן שרשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון – כולם או חלקם – ואף על פי שנהג בחוסר תם לב, מבחינה משפטית גרידא פועל הוא כדין (שוחט, פינברג ,פלומין דיני ירושה ועזבון הוצאת סדן, מהדורה שביעית, התשע"ד – 2014 בעמ' 151). יחד עם זאת, מכוח סעיף 53 לחוק הירושה, יכולה הצוואה לקבוע הוראות אחרות. על כן קובע שוחט, כי המצווה רשאי לקבוע בצוואה על דרך של "יורש אחר יורש" הוראות (מפורשות או משתמעות) שעל פי פרשנות לפי אומד דעת המצווה יש בהן כדי לשנות מהוראותיו (הדיספוזיטיביות) של סעיף 42 לחוק. עם זאת, בכל הנוגע להגבלות על היורש הראשון, רצוי כי הדבר ייאמר בלשון ברורה דיה. הוראות "יורש אחר יורש" יכולה להינתן גם בצוואה הדדית כציווי משותף שבו מורים בני הזוג כי הם מצווים רכושם זה לזה ולאחר מותם – לפלוני. הציווי המשותף, כמוהו כציווי של כל אחד מהמצווים בנפרד, כאילו עשה כל אחד מהם צוואה משלו (שם בעמ' 154)

     

53. בבע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל פ"ד סב(1) 601 (4.5.2007) נדון מקרה במסגרתו שני בני זוג ערכו צוואות הדדיות שלפיהן לאחר פטירת אחד מהם עובר כל הרכוש לאחר הנותר בחיים ולאחריו לילדיהם המשותפים (על המקרה לא חל תיקון 12 לחוק הירושה). המצווה נפטרה ולאחר פטירתה בן זוגה (המצווה השני) קיים מערכת יחסים זוגית עם אשה אחרת ונולדה להם בת משותפת. הם חיו יחד עד לפטירתו. אותו מצווה ערך צוואה חדשה בה ציווה כל רכושו לבת הזוג "החדשה" למעט זכויות מסוימות במקרקעין שציווה לנכדיו, אך גם אותם העביר עוד בחייו במתנה לבת הזוג ולבת המשותפת. ילדי המנוחים התנגדו לקיום הצוואה המאוחרת של המנוח ועתרו לקיום הצוואות ההדדיות המשותפות תוך שעתרו לקבוע כי הסדרים אלה הם בחזקת "יורש אחר יורש" כמשמעות דיבור זה בסעיף 42 לחוק הירושה. בית המשפט העליון קבע בדעת רוב (השופטים נאור וג'ובראן) כי אף אם עסקינן היה בהסדר של יורש אחר יורש דין ההתנגדות להידחות. נקבע כי בהסדר זה המוריש מורה כי במותו יירש אותו יורש א' ולאחר מותו של א' יירש את העזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב' ישנה תקופת ביניים, בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש ובתקופה זו הוא רשאי לעשות ברכוש כבשלו ויורש ב' יירש רק מה ששייר יורש א' (שם בסעיפים 10-11). יחד עם זאת, יש לזכור כי המסמך הפרשני המכונן הוא הצוואה ומכוחה ניתן ללמוד האם הוגבל כוחו של היורש הראשון לעשות בעיזבון כבשלו אם לאו.

    לאחר מכן התייחס פסק הדין לתיקון 12 בהקשר זה וקבע לאור לשון סעיף 8א(ב)(2)(ג) לחוק לפיו הוראות החוק יחולו "אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת", כי אף אם תיקון 12 לחוק הירושה היה חל על המקנה, הרי שבצוואות הדדיות בהן לא נקבע כל הסדר – לא במפורש ולא במשתמע – באשר לכוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות מצוואתו, יחול על צוואות שנערכו לאחר החוק ההסדר הקבוע בתיקון החוק, המגביל את הכוח לשנות את הצוואה ועל בני זוג המבקשים לשחרר זה את רעהו ממגבלות החוק – לדאוג לכתוב "הוראה אחרת".

    יוער כי כבר אז סברה כב' השופטת ארבל, אמנם בדעת מיעוט כי ניתן להניח שהמתקשרים בצוואה הדדית, בייחוד בני זוג, יוצאים מנקודת הנחה שבן זוגם לא ישנה מצוואתו הוא וכי יש תוקף מוסרי אם לא משפטי להסכמה בין הצדדים. להנחה זו יש מקום לטעמה ליתן ביטוי משפטי, גם מבחינת שיקולי צדק (שם פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ארבל).

     

54. לא בכדי קורינאלדי מעיר לעניין זה כי ההסדר התחיקתי המאפשר תוצאה שלפיה אין המצווה הראשון יכול להבטיח את העברת רכושו לצד שלישי, לאחר ימיו של המצווה השני, מצריך עיון נוסף (שם בעמ' 235).

     

55. בבע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית (נבו 2.12.2024) נדון מקרה של בני זוג שערכו צוואה הדדית בשנת 1996 (לפני תיקון 12) ולאחר פטירת בת הזוג, ערך בן הזוג הנותר בחיים צוואה המשנה מהוראות הצוואה ההדדית באשר לנכסים שיגיעו ליורשים שנקבעו בצוואה ההדדית. לשון הצוואה ההדדית לא אפשרה העברת הנכסים לאחרים וכב' השופט שטיין קבע כי הבסיס הקנייני הנובע מהצוואה ההדדית האוסרת שינוי הוראות ביחס לנכסי היורש אחר יורש, אינו מאפשר למצווה הנותר בחיים לקבוע הוראות שונות בצוואה מאוחרת יותר. כלשונו בפסקה 42 לפסק הדין:

     

    "כאשר לאה מצווה את רכושה לבן-זוגה, ראובן, תוך שהיא כותבת בצוואתה כי ראובן לא יעביר שום חלק מאותו רכוש אלא אחרי מותו ורק לילדיהם המשותפים שלה ושלו, שווה-בשווה – מגבלות משלובות אלה של שמירה על הרכוש (לפי סעיף 45 לחוק הירושה, תוך התניה על סעיף 42(ב) רישא לחוק הירושה בהתאם לסעיף 53 לחוק) ושל יורש-אחר-יורש (לפי סעיף 42 לחוק הירושה) תופסת ומחייבת את ראובן. כל תנאי ותנאי שבצוואה הוא בר-תוקף מחייב, ובתי המשפט נדרשים להבטיח את אכיפתו – זולת אם הוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי (ראו: סעיף 38 לחוק הירושה). כפועל יוצא מכך, ראובן יכול אמנם לעשות ברכושו שלו כאוות נפשו, אולם אין הוא יכול להעביר את הרכוש שירש מלאה – באמצעות צוואה או בדרך אחרת – רק לאחד הילדים שלו ושל לאה; ואין ראובן יכול להקנות לאחד הילדים הללו יותר או פחות מהחלק שהועידה לו לאה ברכושה שלה. ההסדר המשפטי של יורש-אחר-יורש, יחד עם התנאי בדבר שמירה על הרכוש, מגבילים מעיקרן את זכויותיו של ראובן בנכסים שהלה ירש מלאה ואינם מאפשרים לו להעביר שום זכות מזכויות אלה לאדם אחר שלא בדרכים עליהן ציוותה לאה בצוואתה: כאמור –  nemo dat quod not habet. כפועל יוצא מכך, ראובן יהא רשאי להעביר זכויות אלו בצוואתו בלבד, וזאת
    אך ורק לילדיהם המשותפים שלו ושל לאה, שווה-בשווה, כפי שהורתה לאה בצוואתה. מנגנון משפטי זה – המעוגן, כאמור, בסעיפים 42 ו-45 – ייקרא להלן המנגנון הקנייני..." 

     

56. די לי בכל אלה כדי להראות מדוע יש מקום להכיר בזכות העמידה של הצד השלישי שהוא היורש השני (בהסדר של יורש אחר יורש מכוח צוואה הדדית) לנקוט בהליך כפי שנקט. ייתכן מאוד והתביעה של הצד השלישי תידחה לעיצומה ובכל זאת ימצא בית משפט במקרה הרלבנטי לאפשר ליורש הראשון לעשות בעיזבון כבשלו חרף הוראות הצוואה או בזכותן. אך חסימת דרכו של היורש השני מלברר את העניין בבית המשפט, בזמן אמת, בטרם יועברו נכסי העזבון לצדדים שלישיים ורביעיים היא זכות שיש להכיר בה.

     

57. אם מעיינים בהוראות הצוואה ההדדית שלפנינו מוצאים הצדקה נוספת לאפשר למבקש לבוא יומו בבית המשפט. סעיף 3 לצוואה קובע:

     

    "3. הנותר בחיים יהיה רשאי לנהוג מנהג בעלים בעיזבון בן הזוג שנפטר הראשון, ולעשות בו כל פעולה משפטית או אחרת, על פי שיקול דעתו הבלעדי, לרבות מכירת נכסים ובלבד שכל פעולה כזו תיעשה לצרכיו של הנותר בחיים, לבריאותו, לכלכלתו, לשמירה על רמת החיים לה הורגל וכיוצ"ב הוצאות וכן מתנות לילדינו, לנכדינו ולנינינו"

    4...

    5...

    6...

    7...

    8...

    9. הנכס ב*** יירשם על שם הבן לאחר שתוגש בקשה לצו קיום הצוואה ההדדית שלנו ויתקבל צו לקיום צוואתנו זו".

     

58. איני נדרש לחוות דעה בשאלה אם הוראות הצוואה מאפשרות או מונעות את "המתנה" של הנכס הנקוב בסעיף 3 מהנותר בחיים (האב) לבנות ולא לבן שאמור לרשת אותו או האם מדובר בהגבלה מכוח סעיף 45 לחוק הירושה. מדובר בעניין פרשני שיתברר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ואינו נחוץ לבירור בהליך שלפניי. די לי בכך שהעניין מעורר שאלה שראויה להתברר כדי לקבוע כי יש בכך לאפשר לו לנהל הליך בעניין זה.

     

59. למעלה מכל אלה ובשעה שמדובר בהליך עזבוני, הרי שיש למשיב מעמד בו מכוח סעיף 153 לחוק הירושה הקובע:

     

    "בכל ענין המסור לפי חוק זה לבית המשפט רשאי לפנות אליו כל מי שמעונין בדבר; כן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, אם הוא סבור שיש בדבר ענין לציבור, לפתוח בכל הליך משפטי לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בכל הליך כזה."

     

60. הפסיקה קבעה כי יש ליתן לסעיף 153 לחוק הירושה פרשנות המרחיבה את המעמד של הזכאים לפנות בעניין עזבון לבית המשפט כדי לאפשר קיומה של זכות בנכסי העיזבון (ע"א 5411/93 אמונה – תנועת האשה הדתית לאומית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 80 בעמ' 86 (1996)).

     

61. בסיכומו של עניין, ראינו כי צוואה הדדית הינה מוסד משפטי מיוחד המנקז אליו עקרונות מדיני צוואות, דיני חוזים, דיני קניין, דיני תום לב ונאמנות. ככזו, היא שונה "מצוואה רגילה". הדינים המהותיים הנובעים ממעמדה של צוואה הדדית משפיעים גם על הזכות הדיונית וזכות העמידה. צוואה הדדית שכזו הקובעת מנגנון של יורש אחרי יורש, עשויה להקים זכות עמידה ליורש השני לאחר שהמצווה הראשון נפטר מקום שהמצווה הנותר בחיים פועל בניגוד ללשון הצוואה ומרוקן העזבון (וההסתמכות שבצוואה) מתוכן באמצעות העברת נכסים לצדדי ג'. לשון הצוואה היא נקודה ארכימדית מכרעת בהקשר זה ומהווה הבסיס לשקילת השיקולים המתנגשים ולקביעה האם יש חלה הוראת סעיף 45 לחוק. לכל אלה מצטרפת הוראת סעיף 153 לחוק הירושה המקנה מעמד לכל "מי שמעוניין בדבר" ומחזקת התפיסה שיש מעמד ליורש השני (בהסדר של יורש אחר יורש) בנסיבות של צוואה הדדית – זאת כדי לאפשר הגנה על זכויות בנכסי העזבון בזמן אמת ומימוש אינטרס ההסתמכות של המצווה שנלקח לבית עולמו. נוכח כל אלה נערכה הבחנה מתאימה מפסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 2035/13 פלוני נ' חסויה (נבו 8.8.2013)). עם זאת, המדובר על קביעות היפות אך ורק לעניין זכות העמידה בלבד ולא לעניין צדקת או נכונות טענות התביעה של המשיב לגופן.

     

62. נוכח כל המפורט לעיל, אני מוצא כי יש גם יש למבקש זכות עמידה מכוח הצוואה ההדדית ומכוח זכותו כ"יורש שני" ולאור ההתנהלות של האב (המצווה השני שנותר בחיים) אשר למעשה רוקן את העיזבון – מהלך שייתכן שהוא בניגוד לצוואה. נוכח כל אלה, דין הערעור בהקשר זה להידחות.

     

63. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית על כל חלקיה. המבקשות 2-4 יישאו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 7,500 ₪, וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ₪.

     

     

    ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.

    ניתנה היום, ט' חשוון תשפ"ז, 20 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.