פס"ד בתביעה להשבת סכום שניתן לבני זוג לשעבר לרכישת דירה

מונחת לפני תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו יקבע כי הסכם הלוואה שנחתם בין התובעת לנתבע מחייב את שני הנתבעים, שהיו נשואים זה לזו בעת שנחתם הסכם ההלוואה.

כללי

1. התובעת היא אמו של הנתבע 1 (להלן: התובעת").

    

2. הנתבעים הם בני זוג לשעבר, שנישאו כדמו"י בשנת 2014 והתגרשו זמ"ז בשנת 2024 (להלן: הנתבעים, הנתבע והנתבעת, בהתאמה).

    

3. ביום 5.7.16 רכשו הנתבעים דירה בשכונת הר חומה בירושלים, שנרשמה על שמם בחלקים שווים (להלן: "הדירה").

    

4. התובעת עותרת למתן פסק דין המצהיר, כי הסכם הלוואה שנערך ונחתם בינה לבין הנתבע ביום 1.6.16 (להלן: "הסכם ההלוואה" או "ההסכם"), מחייב את הנתבעים שניהם (ההסכם צורף כנספח 1 לכתב התביעה).

    

5. ההסכם נערך ונחתם במשרדה של עו"ד אסתר טולידנו (להלן: "עו"ד טולידנו") שהיא קרובת משפחתה של התובעת.

    

6. בהסכם נאמר כי התובעת הנתבעים (הלווים לפי לשון ההסכם), פנו אל התובעת בבקשה לקבלת הלוואה בסך של 680,000 ₪, לצורך רכישת דירה בשכונת *****, בירושלים.

    

7. בסמוך ולאחר חתימת ההסכם, העבירה התובעת לנתבעים 680,000 ₪ (בשתי פעימות), והכספים שימשו לרכישת הדירה.

    

8. עו"ד טולידנו, ייצגה את הנתבעים בהליך רכישת הדירה.

    

9. הנתבע מסכים לתביעה ושותף למעשה לטענות התובעת, כי מדובר בהסכם הלוואה המחייב גם את הנתבעת.

    

10. ביום 4.5.25 התקיים קדם משפט לפניי, וביום 2.11.25 התקיים דיון הוכחות בתומו סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה (דיון ההוכחות ייקרא מעתה "הדיון" או "דיון ההוכחות").

     

    עיקרי טענות התובעת

     

11. הסכם ההלוואה מחייב את שני הנתבעים, שעה שהכספים ניתנו ע"י התובעת לצורך רכישת הדירה עבורם, וכן הם הופקדו בחשבון הבנק המשותף להם.

     

12. ההלוואה הינה בגדר חוב משותף של הנתבעים. הסכם ההלוואה נחתם בין התובעת והנתבע בלבד, לאחר קבלת ייעוץ משפטי, בו הובהר כי ההלוואה תחייב גם את הנתבעת, וזאת מכוח הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג – תשל"ג 1973 (להלן: "החוק"). מכאן שחתימת הנתבעת על הסכם ההלוואה לא הייתה הכרחית בכדי לחייב אותה גם כן.

     

13. הנתבעת ידעה היטב שמדובר בכספי הלוואה ושהתובעת מסתמכת על השבתה. כספי ההלוואה ניתנו מתמורת דירת התובעת שנמכרה לאחר שנישאה בשנית.

     

14. לא נרשמה בטוחה כלשהי לטובת התובעת בדירה, בשל הקרבה המשפחתית בין הצדדים.

     

15. התקיימו התנאים בהסכם ההלוואה להשבת הכספים, בעקבות מכירת הדירה.

    עיקר טענות הנתבע

     

16. יש לקבל את התביעה, וליתן צו הצהרתי כמבוקש בכתב התביעה.

     

17. הנתבע אינו מתנער מחלקו בחוב ההלוואה, ומכיר בקיום החוב המשותף של הנתבעים.

     

18. אף שהסכם ההלוואה אינו חתום ע"י הנתבעת, עסקינן בהלוואה שניטלה לצורך רכישת זכויות הנתבעים בדירה. לולי כספים אלו לא הייתה בידי הנתבעים היכולת לרכוש את הדירה.

     

19. הנתבעת ידעה היטב, כי הכספים שהועברו לנתבעים ניתנו כהלוואה, על אף שלא חתמה על ההסכם.

     

20. כספי ההלוואה הועברו לחשבון המשותף של הצדדים ומשם שימשו לצורך רכישת הדירה.

     

21. המדובר בהלוואה משותפת, הן מכוח החוק, הפסיקה והצדק.

     

    עיקר טענות הנתבעת

     

22. התביעה הוגשה בחוסר תום לב קיצוני, כאשר ברור לתובעת כי היא מעולם לא הלוותה לנתבעים (ובפרט לנתבעת) דבר, וכי כלל הטענות הגיעו לאוויר העולם עם תחילת הליך הגירושין בין הנתבעים, ובכדי ליצור לחץ על הנתבעת.

     

23. הנתבעת אינה חתומה על ההסכם "המזויף" שצורף לכתב התביעה, ואף אם נניח שישנו הסכם עליו חתום הנתבע, הרי שהיריבות המשפטית היא בין התובעת לנתבע בלבד.

     

24. הדירה נרכשה מהון עצמי שהיה לנתבעים, משכנתא שניטלה מהבנק וסיוע שהעניקו הורי הצדדים.

     

25. הכספים שניתנו ע"י התובעת, הועברו לנתבעים במתנה גמורה (כפי שהורי הנתבעת, העבירו גם הם במתנה סכום של כרבע מיליון ₪) לצורך רכישת הדירה.

     

26. מעולם לא נאמר לנתבעת בשום צורה, אף לא ברמז, כי מדובר בהלוואה או בסכום שנדרש להשיבו. ההיפך הוא הנכון, התובעת התגאתה בסיוע הרחב שהעניקה לנתבעים לצורך רכישת הדירה.

     

27. התובעת מעולם לא פנתה אל הנתבעת בדרישה כלשהי להשבת הכספים/ההלוואה לכאורה, והפעם הראשונה שהיא שמעה שמדובר על "הלוואה" הייתה במסגרת ההליכים המשפטיים מול הנתבע בביה"ד הרבני.

     

28. הנתבעת לא ידעה על קיומו של "הסכם הלוואה" שלכאורה נחתם בין התובעת לנתבע, ומדובר בהסכם מזויף ולמראית עין, הבא לגזול מהנתבעת את רכושה. הסכם שנעשה לכאורה בשיתוף פעולה של קרובת משפחתה של התובעת עו"ד טולידנו (שלא ידוע האם מודעת לשימוש בשמה במסגרת כתב התביעה).

     

29. התובעת לא פעלה לרשום בטוחה או הערה בדבר אותה הלוואה לכאורית.

     

30. הנתבע משתף פעולה עם התובעת בכדי להתנקם בנתבעת.

     

31. לא ניתן להחיל על הנתבעת "חוב" בהתאם להסדר איזון המשאבים שבחוק, שעה שהנתבעת לא ידעה על קיום "החוב", ולא הייתה צד להסכם ההלוואה הלכאורי, והתנאים להחלת החוב אינם מתקיימים. היה ויוחלט כי ישנו חוב, הרי שמדובר בחוב אישי מובהק של הנתבע.

     

    דיון והכרעה

     

32. לאחר קיום דיונים, עיון בטענות הצדדים ובחומרים שהונחו לפני ביהמ"ש, הגעתי לכלל מסקנה כי הכספים המדוברים שהועברו מהתובעת לנתבעים הם בגדר "מתנה", ודין התביעה להידחות, הכל מן הנימוקים שיפורטו להלן.

     

    מתווה נורמטיבי

     

33. בעניין כספים שקיבלו בני זוג מהוריהם במהלך הנישואין, נקודת המוצא היא שמדובר בכספי מתנה, ועל כן יש להחיל את "חזקת המתנה", וזאת לאור מערכת היחסים המיוחדת השוררת ביניהם (ר' בג"ץ 1907/22פלוני נ' פלונית(נבו 12.6.2022) (להלן: "בג"ץ פלוני")).

     

    "למעלה מן הצורך יובהר כי כפי שנקבע בפסיקה בעבר, בבואו של בית המשפט להכריע בשאלה האם יש לסווג כספים שקיבלו בני זוג מהוריהם במהלך נישואיהם כמתנה או כהלוואה, נקודת המוצא היא כי יש להחיל את "חזקת המתנה", דהיינו יש להניח כי ההורים התכוונו להעניק מתנה לבני זוג, וזאת בשל יחסי הקרבה המיוחדים השוררים ביניהם (ראו: ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262, 265 (1954); ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 287-286 (1990); ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 811 (1994); רע"א 5237/12 סולימן נ' גולן, פסקאות ט'-י"א (28.8.2012); רע"א 8068/16 קטן נ' כהן (25.1.2018))."

     

34. עוד נקבע בבג"ץ פלוני, כי אין במשבר בחיי נישואי בני הזוג, להפוך את המתנות שקיבלו מהוריהם במהלך הנישואין להלוואות. על הטוען לסתירת "חזקת המתנה" מוטל הנטל לסתור את החזקה:

     

    ודוק, ההנחה הטמונה בחזקה זו היא כי אין במשבר בחיי הנישואין שהתרחש לאחר מכן כדי להוביל למסקנה כי מתנות שקיבלו בני הזוג מהוריהם במהלך נישואיהם יהפכו להלוואות.

     

    ואולם, ככל חזקה שאינה חלוטה, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, והנטל לסתור זאת מוטל על הטוען אחרת (שם).

     

35. יש לבחון את מערכת היחסים בין "הנותן" ל"מקבל" במועד הנתינה ולא לאחר פרוץ הסכסוך ביניהם ר' תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 29550/04פ.מ נ' ע. ד(נבו 29.8.2006):

     

    "לא מן הנמנע, כי מתנות הניתנות בשלב מסוים בחיי המשפחה בין "קרובים קרובים", כשהיחסים בתוך המשפחה תקינים, "הופכות" בדיעבד להלוואות לטענת הנותן, לאחר שכבר אינו מעוניין להיטיב עם המקבל, וזאת בעקבות סכסוך משפחתי שפרץ בינתיים ביניהם.

    מכאן, שבחינת מערכת היחסים בין הנותן למקבל במועד הנתינה היא הקובעת."

     

36. בתמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 15553-04-21האב נ' הבן (נבו 24.7.2023), נפסק כי במקרה של מחלוקת באם מדובר במתנה או הלוואה יש לבחון את נטלי ההוכחה ואת הראיות שמובאות במקרה הספציפי. כך, נקבע כי יש לייחס משקל לראיות שיוצגו בפני בית המשפט, וכי המסקנה הסופית תמיד תהיה תלוית נסיבות:

     

    "משקלן הסגולי של הראיות הדרושות על מנת לבסס את חזקת המתנה בין קרובים משתנה בהתאם לנסיבות, ובכללן טיב קשרי המשפחה והן מהות המתנה ונסיבותיה. ...ברי, כי לא ניתן לקבוע כללים נוקשים וכפי שנקבע בפרשת גולדברג, המסקנה הסופית הינה לעולם תלוית נסיבות.

     

    אכן, הורתה ולידתה של חזקת המתנה הינה בניסיון החיים וניסיון זה מורה אימתי לא קמה החזקה, לרבות מקום בו מהות המתנה או שוויה אינם עולים בקנה אחד עם הענקה, ואפילו בין בני משפחה." ראו: תמ"ש 35951-12-14"

     

    מן הכלל אל הפרט

     

     

     

    האם התובעת הצליחה לסתור את "חזקת המתנה"?

     

37. כאמור לעיל, באשר לכספים שקיבלו בני זוג מהוריהם במהלך הנישואין, נקודת המוצא היא שמדובר בכספי מתנה, ועל כן יש להחיל את "חזקת המתנה", זאת לאור מערכת היחסים המיוחדת השוררת בין בני המשפחה.

     

38. על כן, בענייננו חלה "חזקת המתנה" באשר לכספים אותם העבירה התובעת לנתבעים, כאשר הנטל לסתור חזקה זו ולהוכיח שמדובר בהלוואה מוטל על כתפי התובעת.

     

39. לא מצאתי, כי התובעת הצליחה לסתור את "חזקת המתנה" ולהוכיח שהכספים שהועברו בהסכם הם בגדר "הלוואה" לנתבעים, כפי שאבאר להלן.

     

    הנתבעת לא הייתה מודעת לפגישה אצל עו"ד טולידנו, בה נערך ונחתם ההסכם

     

40. משמיעת העדויות הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא ידעה אודות קיומו של הסכם ההלוואה בזמן אמת או לאחר מכן, אלא עם פרוץ הסכסוך הזוגי בין הנתבעים.

     

41. עדות התובעת - ראשית כל, התובעת כלל לא ידעה להשיב האם הנתבעת ידעה על קיומה של פגישת החתימה על ההסכם, אם לאו. התובעת ידעה להסביר באופן בהיר וסדור כיצד החליטה להבטיח את כספה באמצעות הסכם הלוואה, כיצד פנתה אל עוה"ד טולידנו וקבעה עמה פגישה במשרדה, מה ביקשה ממנה לכתוב בהסכם, היכן ממוקם המשרד ועוד פרטים טכניים נוספים (ר' בעמ' 23 לפרו' הדיון, בשו' 6 ואילך, בעמ' 24).

     

42. ואולם כאשר נשאלה התובעת מדוע הנתבעת לא הצטרפה לפגישת החתימה על ההסכם השיבה: "אני לא אמרתי לה, בעלה צריך להגיד לה" (ר' בעמ' 25 לפרו' בשו' 11-17).

     

43. כאשר נשאלה התובעת מדוע לא ביקשה לציין בהסכם עצמו לגבי ידיעת הנתבעת על ההלוואה והסכמתה, טענה כי הנתבע הוא שניהל את העניין והנתבעת סמכה עליו (ר' עמ' 35 ש' 18-21 לפרו').

     

44. מעדות התובעת, עולה כי טרם חתימת ההסכם, היא עצמה לא פעלה בשום דרך ליידע את הנתבעת לגבי הפגישה אצל עו"ד טולידנו וחתימת ההסכם, ואף לא ביררה אצל הנתבע האם הוא דאג ליידע את הנתבעת 2 בעניין.

     

45. המסקנה העולה ושאינה שנויה במחלוקת, כי התובעת לא עדכנה את הנתבעת בדבר הפגישה שנועדה לחתימה על הסכם ההלוואה.

     

46. אשר לנתבע - בעוד הוא טען כי הנתבעת ידעה אודות הפגישה שנקבעה אצל עו"ד טולידנו ליום 1.6.16, אך נבצר ממנה להגיע לפגישה (ר' עמ' 38 ש' 10-11, עמ' 40 ש' 16-26 לפרו'), לא עלה בידו להוכיח, כי היא אכן הייתה מודעת לקיומה. הנתבע שהיה נשוי לנתבעת, ואשר לטענתו עדכן אותה כי נקבעה פגישה עם התובעת לצורך חתימה על הסכם הלוואה לא הצליח להוכיח טענתו.

     

47. כאשר נשאל הנתבע מדוע לא נקבע מועד אחר לחתימת ההסכם בהשתתפות הנתבעת, השיב כי הוא כנציג המשפחה לא ראה לנכון לעשות כן, וכי היה בין הנתבעים אמון (ר' עמ' 48 ש' 36, עמ' 49 ש' 1-6 לפרו').

     

48. איני מקבלת את עדות הנתבע 1 לגבי היעדר יכולת של הנתבעת להגיע למשרד עוה"ד טולידנו כדי לחתום על ההסכם.

     

49. אפילו נניח כי אכן כך היה הדבר, לא הוטעם מדוע לא ניתן להמתין למועד אחר לחתימת ההסכם. לא נטען ע"י התובעת או הנתבע כי הייתה דחיפות מסוימת לערוך את ההסכם דווקא באותו היום, עו"ד טולידנו בעצמה העידה, כי הפגישה בה נחתם ההסכם התקיימה באופן "ספונטני" (ר' עמ' 11 ש' 19-27 לפרו'), כך שלא ניתן להסיק כי הפגישה כבר נקבעה ולא ניתן היה לדחותה למועד אחר (ממילא כאמור לא הועלתה טענה כזו).

     

50. כאן המקום לציין כי עדותו של הנתבע לא היתה משכנעת בשום אופן. תשובות הנתבע היו מתחמקות, בלתי נהירות, ולרוב ניכר היה כי הוא מתקשה להשיב לשאלות. אל מול עדותו של הנתבע, עדותה של הנתבעת היא שהותירה רושם מהימן ועוררה אמינות.

     

51. הנתבעת העידה - כי היא כלל לא ידעה על הפגישה אצל עו"ד טולידנו בה נחתם ההסכם (ר' עמ' 54 ש' 4-6 לפרו'), ואין מחלוקת שהיא לא נכחה בפגישה.

     

52. בהתרשמות בלתי אמצעית, עדותה של הנתבעת בעניין זה הייתה מהימנה בעיניי, ובהשוואה אל העדויות האחרות, שממילא לא שיכנעו כי הנתבעת ידעה על הפגישה בה נערך ונחתם ההסכם, עדותה שלה הרשימה כאמינה.

     

53. עו"ד טולידנו - לא ידעה לומר האם הנתבעת היתה מודעת לקיומה של הפגישה ולהסכם ההלוואה, ברם מתוכן עדותה עולה בבירור, כי עוה"ד אינה יכולה לאשר שהנתבעת ידעה על הפגישה או על הסכם ההלוואה.

     

54. עוה"ד טולידנו העידה כי בפגישה (בה נערך ונחתם ההסכם) היא לא שאלה את התובעת והנתבע לגבי הנתבעת, לא שוחחה עמם בעניין זה כלל, ולא התקשרה לברר עם הנתבעת האם היא מסכימה "להלוואה" (ר' עמ' 16 ש' 5-15 לפרו').

     

55. עו"ד טולידנו העידה, כי ההסכם נעשה על ידה כטובה עבור בת משפחתה (התובעת) ולא כצדדים המיוצגים על ידה. על כן, לא ראתה צורך לברר מדוע שמה של הנתבעת לא מופיע בהסכם (ר' עמ' 12 ש' 12-36, עמ' 13 ש' 1-8 לפרו').

     

56. עו"ד טולידנו, חזרה על כך שההסכם נערך כטובה עבור בני משפחה, שהיא עבדה עליו 5 דקות, ועל כן לא נדרשה לשאלה שלא נשאלה לגבי ידיעתה של הנתבעת להסכם וציון הדבר בהסכם (ר' עמ' 20 ש' 13-28 לפרו').

     

57. מעדות עו"ד טולידנו, עולה כי לא נעשה כל בירור לגבי מודעות הנתבעת להסכם אשר נחתם, שמה לא עלה בפגישה עם התובעת והנתבע (בה נחתם ההסכם) וגם לא הופיע בהסכם.

     

58. לסיכום, לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי הנתבעת לא הייתה מודעת לפגישה אצל עו"ד טולידנו, ועל כך שעומד להיחתם "הסכם הלוואה" האמור לכבול אותה גם כן.

     

    לא הוכח שהנתבעת 2 ידעה כי ישנו הסכם וכי מדובר בכספי "הלוואה" וסברה כי מדובר במתנה מהתובעת

     

59. עדות התובעת, כאשר נשאלה התובעת האם שוחחה אי פעם עם הנתבעת ואמרה לה שמדובר בכספי הלוואה, ענתה כי מספיק שהנתבע יגיד לנתבעת (ר' עמ' 23 ש' 1-3 לפרו').

     

60. כאשר נשאלה שוב ע"י ביהמ"ש, האם דיברה עם הנתבעת על "ההלוואה", ענתה בכלליות כי הנתבעת ידעה שזה הלוואה (ר' עמ' 35 ש' 24-27 לפרו').

     

61. מעדות התובעת עולה, כי היא מעולם לא טענה בפני הנתבעת שמדובר בכספי הלוואה או שנערך הסכם בעניין, וכי הנתבע הוא שדאג לספר לנתבעת על כך. נושא ההלוואה לא דובר כלל בין הצדדים מאז שנת 2016 ועד לפרוץ הסכסוך הזוגי (כנראה בראשית שנת 2024 או בשלהי שנת 2023).

     

62. בהקשר זה, בתצהירה אומנם הצהירה התובעת כי הנתבעת היתה מודעת לכך שמדובר בכספי הלוואה, ברם בעדותה נסדקה הקרקע תחת טענה זו, ויותר הסתבר כי רק הנתבע ידע כי מדובר בהסכם הלוואה.

     

63. הנתבע העיד, כי הנתבעת הייתה מודעת לכך שמדובר בכספי הלוואה עוד טרם חתימת ההסכם עם התובעת, וכי הוא שיתף אותה על כך והתנהל מולה בשקיפות. עם זאת, בעדותו זו לא הצביע הנתבע על כל נתון/ראיה ממנה ניתן להיווכח כי יידע את הנתבעת אודות ההלוואה. למעשה, עדותו זו של הנתבע היתה כללית לחלוטין, נסובה סביב סביב והתחמקה ממענה על השאלה הספציפית, מתי שיתף את הנתבעת בדבר ההלוואה (ר' עמ' 38 ש' 10-33 לפרו').

     

64. כאשר נשאל, האם יש לו תיעוד כלשהו בו הוא אומר לנתבעת כי התובעת הלוותה להם כסף לרכישת דירה, ענה הנתבע כי אין לו תיעוד שכזה וכי השיח היה פנים מול פנים (ר' עמ' 47 ש' 28-36, עמ' 48 ש' 1-26 , עמ' 51 ש' 1-22 לפרו').

     

65. בהקשר זה נשאל כיצד ומתי התכוון להשיב לאמו, התובעת, את כספה בהינתן כי הנתבעים היו נעדרי כל יכולת כלכלית במשך מס' שנים והשיב באופן בלתי רציני בעליל כדלקמן: "התכוונתי ברוך השם לעבוד, להרוויח כסף, לעשות את זה, איך אומרים, בגדול, להחזיר לאמא"... עשיתי השתדלות... (ר' עמ' 41, ש' 10 ואילך, וכן עמ' 42-43 שם נראה הנתבע מתחמק מלהשיב לשאלה כיצד התכונן במשך השנים, עוד כשהיה נשוי לנתבעת ולא חשב על הגירושין, להשיב לתובעת את כספי ההלוואה).

     

66. עד כה, אין בידי הנתבע כל הוכחה כי שיתף את הנתבעת בדבר הסכם ההלוואה, בעוד מצופה היה כי הנתבעת תהא חתומה על ההסכם המחייב גם אותה בפירעון החוב, ולמצער כי יהא מסמך רשום אחר, בו מאושר כי היא מודעת להסכם ההלוואה וכי מסכימה לו ושותפה לו.

     

67. נוסף לכך, לטענת הנתבע, כל בני משפחתה של הנתבעת ידעו על ההלוואה שניתנה ע"י התובעת (ר' עמ' 51 ש' 33-36, עמ' 52 ש' 1-3 לפרו').

     

68. מעדות הנתבע עולה, כי אין לו כל תיעוד להוכיח כי אמר לנתבעת כי מדובר בכספי הלוואה שניתנו ע"י התובעת.

     

69. לעניין טענתו הנתבע כי "כל" בני משפחתה של הנתבעת ידעו על ההלוואה, הרי שהוא לא ביקש לזמן אותם לעדות ולחקור אותם בעניין. מן המפורסמות הן שהימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, כמו גם אי-העדת עד רלוונטי, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו הובאה ראייה זו במשפט, היא הייתה פועלת כנגד בעל-הדין (ר' ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מד(4) 595( (1990).

     

70. הנתבעת העידה, כי נאמר לה ע"י הנתבע, שהכספים שהועברו אל הנתבעים מהתובעת לצורך רכישת הדירה, הם כספי מתנה (ר' עמ' 62 ש' 18-20 , עמ' 68 ש' 32-35 לפרו').

     

71. הנתבעת טענה כי מעולם לא נאמר לה ע"י התובעת או הנתבע שמדובר בכספי הלוואה, והפעם הראשונה בה צוין פניה מפורשות שמדובר בכספי הלוואה, היתה ע"י הנתבע כאשר רצתה להתגרש (ר' עמ' 62 ש' 7-10, עמ' 66 ש' 7-25 לפרו').

     

72. מצאתי את עדותה של הנתבעת מהימנה בעניין זה, וכי היא סברה שהכספים שהועברו ע"י התובעת לנתבעים לצורך רכישת הדירה היו כספי מתנה, וכי רק במועד פרידת הצדדים נאמר לה לראשונה כי מדובר בכספי הלוואה.

     

73. הפער שנוצר בין עדויות הנתבעים גדול מאוד לעניין המהימנות. הנתבע לא שכנע כהוא זה, כי הוסכם עם הנתבעת כי מדובר בכספי הלוואה וכי היא היתה מודעת להסכם, ומנגד הנתבעת הצליחה לשכנע את בית המשפט כי כלל לא דובר על הלוואה וכי היה ברור לה שמדובר בכספי מתנה.

     

74. נוסף לשאלת מהימנות הנתבעים בעצמם, גם מהימנות התובעת קועקעה, כאשר אם תחילה עוררה רושם אמין, בהמשך עדותה התהפך הרושם שיצרה והיא מסרה עדות לא נכונה, לשון המעטה, בעניין כספים שהעבירה אל הנתבע לצורך רכישת חלקה של הנתבעת בדירה המשותפת לנתבעים (ולעניין זה אדרש בהמשך).

     

75. לסיכום, לאור האמור לעיל, משלא הוכח כי דובר עם הנתבעת מעולם על הכספים ככספי הלוואה ובהינתן כי הוכח שהיא לא ידעה על מפגש חתימת ההסכם, הרי שמדובר בכספי מתנה.

     

    מהות המסמך שנחתם בין התובעת לנתבע ובתוך כך התייחסות לטענת הזיוף

     

76. לכתחילה נטען ע"י הנתבעת כי הסכם ההלוואה מזויף, אם כי בסיכומיה ויתרה על טענה זו, ככל הנראה לאחר שנשמעה עדותה של עוה"ד טולידנו. כידוע, טענה שנזנחה על ידי בעל דין בסיכומיו, אף אם הועלתה קודם לכן בכתבי הטענות, תיחשב כטענה שנזנחה ובית המשפט לא יידרש אליה (ראו לעניין זה רע"א 2265/24 אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ נ' די.בי.אס שירותי לוויין ( 1998) בע"מ .((15.4.2024) [1]

     

77. עדותה של עוה"ד טולידנו הסירה ספק כי מדובר בהסכם מזויף בין התובע והנתבעת וכן אישרה כי אכן ערכה את ההסכם בעצמה והחתימה את התובעת והנתבע על ההסכם במשרדה.

     

78. ואולם משמיעת העדויות התרשמתי כי התובעת נתנה לנתבעים את הכספים במתנה וכסיוע ברכישת דירה, ויותר מסתבר כי היא והנתבע עשו את ההסכם ביניהם בזמן אמת, במטרה להבטיח את כספי התובעת, מחלקה של הנתבעת ולא משום שאכן דובר על הלוואה.

     

79. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלות התובעת ביחס לנתבע, לאחר שנפתחו ההליכים המשפטיים בינו לבין הנתבעת, כמבואר להלן.

     

80. אזכיר גם כי הנתבע מסכים לתביעה, ובהצטבר שורה של נתונים, יותר מסתבר כי התובעת והנתבע עשו יד אחת נגד הנתבעת, במטרה לקבל ממנה כספים שניתנו לה ולנתבע, ע"י התובעת במתנה.

     

    כספים שהעבירה התובעת לנתבעת לצורך רכישת חלקה בדירה

     

81. התובעת העידה, כי החוב נשוא ההסכם (בסך כולל של 680,000 ₪) חל על הנתבעים באופן שווה (ר' עמ' 28 ש' 7-20 לפרו'), דהיינו, החוב של הנתבע כלפי התובעת הוא 340,000 ₪.

     

82. במסגרת ההליכים הרכושיים שבין הנתבעים, הוסכם כי הנתבע ירכוש את חלקה של הנתבעת בדירה.

     

83. כאשר נשאלה התובעת כיצד רכש הנתבע את חלקה של הנתבעת בדירה השיבה כי הוא לקח הלוואות והיא אינה יודעת ממי.

     

84. דה-פקטו התובעת היא שהעבירה לנתבעת סכום של 300,000 ₪ עבור רכישת חלקה בדירה, וכאשר נשאלה על הסתירה בעדותה (מאחר שלפני כן טענה כי הנתבע קיבל הלוואות לצורך הרכישה והיא אינה יודעת ממי), השיבה כי בני משפחה העבירו לה כספים לחשבון כדי שהיא תעביר אותם לנתבעת (ר' עמ' 29 לפרו' מש' 7 ואילך, בעמ' 30 ש' 18-36).

     

85. מעבר לסוגית חוסר המהימנות שעוררה התובעת, ועל כך עמדתי קודם, יש להידרש לעניין נוסף בעצם העברת 300,000 ₪ נוספים מהתובעת לנתבע. כפי שאישרה התובעת בעדותה, בעוד לשיטתה שני הנתבעים חייבים לה כספים (ר' למשל, עמ' 28 לפרו', ש' 7-20), לשיטת התובעת, הנתבע חייב לה 340,000 ₪ בעניינם יש לה עמו הסכם הלוואה, הוא לא פרע את חובו כלפיה, וגם לא הפקיד סכום זה בקופת נאמנות חרף החלטת בימ"ש (ר' עדות הנתבע בעמ' 45 לפרו', ש' 1-23), ואעפ"י כן, התובעת מעבירה לו 300,000 ₪ נוספים. למעלה מכך, בעוד דאגה התובעת להבטיח כביכול את כספי ההלוואה הראשונה, את הכספים שנתנה לו כהלוואה לצורך רכישת חלקה של הנתבעת בדירה, היא לא הבטיחה בהסכם הלוואה מולו (ר' עמ' 31 לפרו', ש' 23-25).

     

86. חזקה על התובעת כי אילו היתה מתכוונת ליתן לנתבעים את הכספים כהלוואה, והנתבע נותר חייב לה כספים, היא היתה פועלת להבטיחם, למשל במסגרת הפרת החלטת בית משפט, כשהנתבע לא הפקיד בקופת נאמנות סך של 340,000 ₪ לטובת הנתבעת, או למשל כאשר הוא לא החזיר את חובו לה, ובכל זאת היא נתנה לו 300,000 ₪ נוספים, ולא עשתה הסכם הלוואה נוסף.

     

87. מכאן אנו למדים, כי לכתחילה הסכם ההלוואה לא נועד אלא כדי להיפרע מהנתבעת בלבד, במידה שהנתבעים ייפרדו, אך הנתבעת כלל לא היתה מודעת להסכם.

     

88. נתונים אלו מהווים אינדיקציה נוספת לכך שהכספים שהועברו מהתובעת לנתבעים במסגרת ההסכם, אינם כספי הלוואה אלא מתנה.

     

    האם הכספים שהועברו בהסכם הם בגדר "חוב משותף" של הנתבעים?

     

89. כזכור, התובעת טענה כי ככל שתידחה טענתה כי הנתבעת ידעה על ההסכם או הסכימה לכך שמדובר בהלוואה, יש לחייבה בתשלום מחצית החוב מתוקף היותו משותף לנתבעים שהיו בני זוג ומכוח חוק יחסי ממון שהוזכר לעיל.

     

90. לאור התוצאה אליה הגעתי כי אין להצהיר שמדובר בכספי הלוואה שכן מדובר בכספי מתנה, ממילא מתייתר הצורך להידרש לשאלת חיובה של הנתבעת מתוקף החוק, וכ"חוב משותף".

     

91. יתר על כן, התביעה שלפני היא תביעה "לפסק דין הצהרתי" הקובע כי הסכם ההלוואה חל על הנתבעים. על כן, אפילו ייפסק שמדובר בהלוואה, אין מקום לדון בשאלה האם מדובר "בחוב משותף" בהתאם להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון.

     

92. טענות נוספות שהועלו ע"י התובעת לא נידונו במסגרת פסק דין זה, כיוון שממילא אין בהן כדי לשנות מתוצאותיו.

     

     

    סיכום

     

    1. לאור המפורט לעיל, לא מצאתי כי הכספים שהועברו מהתובעת לנתבעים במסגרת ההסכם, ואשר שימשו לרכישת הדירה הם בגדר "הלוואה". התובעת לא הצליחה לסתור את "חזקת המתנה" החלה בענייננו, ומכאן שדין התביעה להידחות.

    2.  

    3. עם דחיית התביעה תישא התובעת בהוצאות לנתבעת בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.

        

    4. מאחר שהנתבע הסכים לתביעה והלכה למעשה הפך לתובע, איני עושה צו להוצאות לטובתו.

        

    5. לצורך הגדלת מאגר פסקי הדין של בית משפט לענייני משפחה, פסק הדין יפורסם בהשמטת כל פרט מזהה.