פס"ד בתביעות לביטול מתנה וצוואה

 פסק דין זה מכריע בשני הליכים:  תמ"ש 42603-12-20 - במרכזו ניצבת שאלת תוקפו של הסכם מתנה, ובו אמן של הצדדים, העניקה במתנה את יתרת זכותה במקרקעין, לנתבעת בלבד. ת"ע 46520-09-24 - בקשה לביטול צו קיום צוואת האם שנערכה ביום 2010.X.X וניתן ביום 2010.XX.XX (להלן: "צו הקיום"). התביעה במקור הוגשה כנגד הנתבעת וכן הורי הצדדים [נתבעים 2-3], אשר למרבה הצער, נפטרו תוך כדי ניהול ההליך.

תמצית ההליכים וטענות הצדדים 

• התובעת הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי, המורה על ביטול עסקת מכר ללא תמורה משנת 2013, במסגרתה העבירה האם המנוחה שנפטה ביום 23.XX.XX (להלן: "האם" או פלונית 1") לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "פלונית"), אחותה של התובעת (להלן: "התובעת" או "אלמונית") את יתרת זכויותיה בנכס מקרקעין המצוי ברחוב XXXX שכונת XXXXX, הידוע כגוש XXXXX חלקה X (להלן: "הנכס"). נתבע 3 בהליך הנ"ל הינו אביהן של אלמונית ופלונית ובעלה של פלונית 1 (להלן: "האב") אשר נפטר תוך כדי ניהול ההליכים.

   

  טענות התובעת בתמצית: 

   

  1. משך כל השנים, היחסים בין התובעת להוריה היו תקינים. החל משנת 1990 או 1991 חלתה האם, עברה מספר ניתוחי לב, סבלה משבץ מוחי, ועקב כך, נותרה משותקת בחצי גוף וגררה רגל. בנוסף, סבלה האם מדיכאון והיתה מטופלת תרופתית. תפקודה של האם הלך וירד, ומזה שש שנים [טרם הגשת התביעה], נזקקה למטפלת צמודה, כולל לצורך רחצה, הכנת אוכל, הלבשה, וכל יתר פעולות היום יום. בשנת 2013 נודע לתובעת כי אמה העבירה לנתבעת ללא תמורה את כל זכויותיה בדירה, לרבות זכויות הבניה. לאחר שנוגע לה הדבר, פנתה התובעת ושאלה את אמה לגבי העברת הזכויות, והאם השיבה לה: "מה אני יכולה לעשות אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך הכל". התובעת פנתה לבני המשפחה על מנת לקבל את חלקה, והם התחמקו ממנה, כך משך שנים. סמוך למועד בו הוגשה התביעה, פנו הצדדים לעו"ד המשפחה פואד נקארה, אשר ייצג את המשפחה. עוה"ד הכין מסמכים להעברת מחצית הזכויות לתובעת, ואולם המסמכים לא נחתמו.

      

  2. ביום 16.9.2024 במסגרת ת"ע 46520-09-24 הוגשה בקשה לביטול צו קיום צוואת האם המנוחה שנערכה ביום 5/6/2010, וניתן ביום 23/9/24

      

      

     טענות הנתבעת בתמצית:

      

  3. האם אכן חולה ולאחרונה חלה התדרדרות קוגניטיבית בעניינה [כך במועד הגשת כתב ההגנה]. הנכס היה רשום במלאו על שם האם, על אף שאין מחלוקת שהוא שייך לשני ההורים אשר ניהלו משק בית משותף כ-60 שנה. בשנת 1999 נערך הסכם בגדרו העבירה האם לשתי בנותיה, אלמונית ופלונית ולבני זוגן 1:12 מזכויותיה במקרקעין, זאת על מנת שהבנות תוכלנה לבנות דירות מגורים כפי שבוצע בפועל. הנתבעת בנתה דירת מגורים מעל דירת ההורים (קומה 2), והתובעת בנתה את דירתה מעל דירת הנתבעת (קומה 3) (להלן: "הסכם המתנה הראשון"). לאחר שנערך הסכם המתנה נערך הסכם מתוקן (להלן: "ההסכם המתוקן"), במסגרתו ניתנה התחייבות כספית של האחיות (אלמונית ופלונית) לתשלום חודשי על סך 300 דולר להורים. בנוסף, הובהר באותו הסכם, כי הגג וזכויות הבנייה הנוספות יישארו להורים. על סמך מסמכי העברה בוצע רישום הזכויות על שם אלמונית ופלונית ובני זוגן בלשכת רישום מקרקעין, ונבנו שתי דירות. יתר הזכויות נותרו על שם האם. ביום 5.6.10 ערכו ההורים צוואה הדדית, במסגרת ציוו את זכויותיהם האחד לשניה ולאחר פטירתם לבתם פלונית. ביום 2.10.11 חתמה האם על תצהיר מתנה שבמסגרתו העבירה את זכויותיה שנותרו בנכס לנתבעת פלונית (ראו: נספח 4 לכתב ההגנה). ביום 20.2.2013 נחתם תצהיר נוסף ע"י האם בגדרו העבירה את זכויות הבניה לנתבעת פלונית (ראו: נספח 5 לכתב ההגנה). ביום 11.7.2013 ערכה האם תצהיר נוסף, במסגרתו העבירה את מלוא יתרת זכויותיה לנתבעת פלונית. (ראו: נספח 6לכתב ההגנה). מסמכים אלו נערכו לאחר שהאם נבדקה על ידי רופא, אשר מצא ואישר כי היא כשירה לחתום על המסמכים. באוקטובר 2018 ניתן היתר בנייה לדירה נוספת בקומה הרביעית, עבור בנה של פלונית.

      

  4. ביחס לבקשה לביטול צו קיום צוואה - נטען, כי התובעת ידעה על הצוואה שנים רבות טרם שניתן צו הקיום, ובאחריותה לפעול במועדים הקבועים בחוק. עוד נטען כי התובעת לא הוכיחה טענותיה וכן כי מדובר בשיהוי ניכר.

      

  5. יש לציין כי למרות שאין מחלוקת כי מרבית העובדות היו בידיעתה של התובעת, לא באו הדברים לידי ביטוי בכתב התביעה ובבקשה לסעד זמני.

      

  6. ביום 8.12.2022 התקיימה ישיבת הוכחות. בפתח הדיון עלו טענות בעניין מצבה הרפואי של האם, והליך מינוי אפו' התלוי ועומד בעניינה. לאחר שנשמעו טענות הצדדים, הוריתי על מינוי אפוטרופוס לדין לאם מטעם הלשכה לסיוע משפטי. באותה ישיבה נשמעו עו"ד נקארה שערך את עסקת המתנה, והרופא ד"ר ניקולא שבדק את פלונית 1 טרם החתמתה על תצהירה האחרון. בנוסף החלה שמיעת עדותה של אלמונית. ביום 9.1.2023 הגישה האפו' לדין את המלצותיה לעיון בית המשפט, במרכזן ההמלצה למינוי מומחה על מנת להכריע בשאלת כשרות האם. ביום 8.2.2023 התקיימה ישיבת הוכחות שנייה, בגדרה נשמעה המשך עדותה של התובעת וכן נשמעה עדותה של הנתבעת.

      

  7. סיכומי הצדדים הוגשו. לדברי התובעת, הבקשה לעיון בתיק הרפואי הוגשה טרם הבקשה למינוי מומחה, אך הבקשה נדחתה. התובעת הפנתה לעדות הרופא ד"ר ניקולא שלדבריה ידע על הסכסוך, ונוכח תשובותיו בחקירה, יש לקבוע כי המסמך אינו משקף נאמנה את המצב. ביחס לעורך הדין נקארה מדובר בעדות מגמתית. התובעת לא הסכימה בעבר לשלם לו שכ"ט מופרז. בנוגע לעדותה של הנתבעת, נטען כי זו מלאה סתירות וכן כי היא לא ידעה לענות על הצורך בחתימת מספר תצהירים כאשר קיימת צוואה הדדית. התובעת חזרה על בקשתה למינוי מומחה. בסיכומיה של הנתבעת נטען כי עדותה של התובעת הינה עדות יחידה ומלאה בסתירות. הוכח שהתובעת הפרה את הסכם משנת 1999 בו התחייבה לשלם להוריה שכ"ד, וכן כי יחסיה עם האב היו טעונים. עוד נטען כי גם אם מצבה הרפואי של האם היה דמנטי, בצורה קלה, הדבר אינו פוסל מניה וביה את הבנתה ואת יכולתה לחתום על מסמכי העברת הזכויות, זאת בהתאם לעדות הרופא ניקולא וכן עוה"ד נקארה, שהינם אנשי מקצוע. אלמונית לא עמדה בנטל המוטל עליה. עוד טענה כי אין מקום למנות מומחה בשלב זה, וככל ובית המשפט יקבל את הבקשה, על התובעת לשאת בכל ההוצאות הכרוכות.

      

  8. ביום 25.3.2024 נעתרתי לבקשת התובעת והוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, זאת לצורך בחינת שאלת כשרותה של האם המנוחה בכל המועדים בהם חתמה על המסמכים במחלוקת.

      

  9. ביום 20.2.2025 הגיש המומחה את חוות דעתו, ומסקנותיו אינן תומכות בטענות התובעת אלמונית, אביא את הסיכום להלן:

      

     

      

  10. התובעת לא השלימה עם מסקנת המומחה, שלחה שאלות הבהרה, ובהמשך, בקשה זימון המומחה לחקירה. ביום 11.5.2025 התקיים דיון במסגרתו נחקר המומחה מטעם בית המשפט ד"ר א' סולומש.

       

  11. הוגשו סיכומים משלימים מטעם הצדדים . התובעת מלינה על תוצאות חוות הדעת, טוענת כי מדובר בחוות דעת רטרוספקטיבית, ועומדת על עתירה לביטול הסכם המתנה בטענה שהאם לא הייתה כשירה. מנגד, מפנה הנתבעת למארג הראיות, עדות האב לפני פטירתו, צוואה משותפת שנערכה לפני נוטריון, עדותו של עו"ד נקארה והרופא ד"ר ניקולא, וכן לחוות דעת מומחה בית המשפט. לטענתה, כלל הראיות תומכות בגרסתה, ולפיכך, יש לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל הכבד הנדרש להוכחת התביעה.

       

      דיון והכרעה

       

      תמ"ש 42603-12-20 - תביעה לביטול הסכם מתנה

       

  12. נקודת המוצא נמצאת בחוק הכַּשרוּת המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962  (להלן:" חוק הכשרות המשפטית "). בסעיף 1 לחוק הכשרות המשפטיתנקבע כי : "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו".  וכן קובעה החזקה כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". (ראו: סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית), חזקה המהווה בסיס לביטוי הערכים: האוטונומיה של הפרט, כבוד האדם וזכות הקניין (ראו: שאול שוחט פגמים בצוואות 30-27 (2016); ע"א 1233/94 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם במאגרים המקוונים] פסקאות 5-3 (17.12.1995)). חוק הכשרות המשפטית קובע הגדרות וסייגים (הגבלות) לפעולה משפטית על-ידי אנשים מקטגוריות שונות, כמו למשל גיל, וכן הגדרות ודינים הנוגעים לאפוטרופסות על קטינים וכל אדם אחר שאינו מסוגל לדאוג בכוחות עצמו לענייניו.

       

       

  13. "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה" (ראו: סעיף 1 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה" )). בשונה מצוואה, מתנה היא עסקה המשתכללת על ידי הצעה וקיבול – "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה" (ראו: סעיף 2 לחוק המתנה); כלומר מדובר בחוזה לכל דבר ועניין. ביחס לנושאים שלא הוסדרו בחוק המתנה, יש לפעול בהתאם לדיני החוזים, לרבות הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 בנוגע לאופן קשירת החוזה, בטלותו והזכות לביטולו (להלן: "חוק החוזים"; ראו: ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, לו(4) 57, 61-60 (1982); מרדכי א׳ ראבילו פירוש לחוקי החוזים: חוק המתנה, תשכ״ח-1968 33-30 (מהדורה שנייה, 1996)).

       

  14. המבחן לגמירות דעת, הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין, לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, בין היתר על מנת להעניק הגנה להסתמכות המתקשר, ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי (ראו: ע"א 440/75 אשר זנדבנק ואח' נגד מלכה (מלי) דנציגר, פ"ד ל(2)  267). יש לציין כי במקרים רבים, עצם החתימה על החוזה מהווה אינדיקציה משמעותית, שלא לומר מכרעת, לגמירת דעת .

       

  15. המבחן האובייקטיבי כוחו יפה גם מקום שמדובר בעסקת מתנה, אם כי, מאחר שמתנה היא במהותה חוזה חד צדדי – אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה (ראו: ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל, [פורסם במאגרים המקוונים] פסקה ח(5) (5.8.2007). בדרך זו, נראה כי בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת, כך שיש לוודא כי המתנה ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה . יובהר כי אין באמור כדי להמעיט מהכלל לפיו כל אדם מוחזק ככשר להתקשר בחוזה בהתאם לסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית, אלא להבהיר כי כאשר מדובר בחוזה מתנה, הבחינה של יסוד גמירות הדעת צריך שתהא קפדנית יותר. בהתקשרות חד-צדדית מסוג מתנה, ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי של גמירת הדעת הוא כלי מספק שכן לרוב, הליך ההתקשרות בהסכם מתנה אינו עובר את השלבים המורכבים של עסקה דו-צדדית; נעדרים ממנו המשא ומתן וההתמקחות האופייניים לעסקאות מסחריות, לפיכך גם קשה יותר לעמוד על רצונותיו וכוונותיו של המעניק על-פי המבחן האובייקטיבי.

       

  16. במקרה דנן, הזכויות בנכס נרשמו על שם פלונית, ואין חולק אפוא כי מדובר במתנה שהושלמה (ראו: ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, [פורסם במאגרים המשפטיים] פסקה 16 (5.5.2016)). הדיון מתמקד בשאלת תוקפו של ההסכם שמכוחו בוצעה העברת הזכויות.

       

       

  17. כידוע, "עניין שברפואה'" יש להוכיח בחוות דעת רפואית (ראו: ע"א 472/81 קצין התשלומים נ' אברג'יל פ"ד לז(2) 785 [(9/6/1983); רע"א (נצ') 4662-05-15 פלוני נ' אבו יונס ואח' (6/5/2015); רע"א 1023/16 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (19/6/2016)). ידוע, כי בתי משפט נעזרים במומחים רפואיים, לרוב בנוירולוגים או בפסיכיאטרים, לשם מתן חוות דעת לעניין מצבו הרפואי, הנפשי והקוגניטיבי של המנוח במועד עריכת הסכם או צוואה. עם זאת, בית המשפט אינו משמש כ"חותמת גומי" להמלצות המומחים ומסקנותיהם ועליו להפעיל את שיקול דעתו באופן עצמאי ( ראו: ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 157; ע"מ 4259/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (13.7.06)). ההכרעה לעולם היא בידי בית המשפט ( ראו: ע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (1.5.06); ע"מ (חיפה) 384/06 ו' א' נ' ו' (ז') מ' (28.3.07)).

       

       

  18. פסיקת בית המשפט, בפרט בענייני צוואות, קובעת שאם חוות הדעת הרפואית נעשתה לאחר המוות "פוסט מורטום", הרי שיש בה חולשה מסוימת, משום שהמנוח לא נבדק בזמן אמת, בהיותו בחייו והמומחה מסתמך על פרשנות של מסמכים. (ראו: ע"א 7506/95 שורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל נד(2) 213). לבית המשפט שיקול דעת האם להעדיף חוות-דעת רפואית שהיא בבחינת "ניתוח לאחר המוות" או להעדיף על פניה עדות מהימנה של עורך הצוואה או העדים לצוואה או של רופא שבדק את המנוח בעודו בחיים. בנוסף, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות הדעת המומחה. (ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 30316-01-15 פלונית נ' ש.ק 21.01.2016).

       

      מן הכלל אל הפרט

       

  19. בענייננו, עיקר המחלוקת מתמצה בשאלה אם פלונית 1 גמרה בדעתה להתקשר בהסכם המתנה, בו העבירה את יתרת זכויותיה בנכס לפלונית. כאמור יסוד "גמירת הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירת חוזה (ראו: סעיפים 1 ו-2 לחוק החוזים; גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 159 (מהדורה רביעית, 2019)); ובהיעדרו, לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב.

       

  20. לאחר שבחנתי לעומק את מכלול החומר שהונח בפניי, לרבות כתבי הטענות ונספחיהם, עמדות הצדדים לאורך ההליך וסיכומיהם, חקירות העדים, חוות דעת המומחה וחקירתו, אני קובע כי התובעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח את טענתה בדבר חוסר כשירותה של האם להתקשר בהסכם המתנה או קיומו של פגם בגמירת דעתה. אנמק. 

       

      1. ראשית, אפנה לחוו"ד מומחה בית המשפט ד"ר א. סולומש - אשר הגיש חוות דעת מפורטת מנומקת ומבוססת, הכל בהתאם לחומר הרפואי שהונח לפניו. המומחה התמודד, הן בחוות הדעת, והן בחקירתו, באופן ברור ומנומק עם התיעוד הרפואי והממצאים השונים במסמכים שהועמדו לעיונו. כידוע, בהתאם לפסיקה, יש ליתן להמלצות מומחה שמונה על ידי בית המשפט, משקל רב ביותר, ובהעדר ראיות בעלות משקל לסתירת האמור בחוו"ד, ייטה בית המשפט לאמץ את המלצות ממצאי חוו"ד ומסקנותיה [בע"מ 4575/00 פלונית, מפי כבוד השופטת דורנר, פורסם במאגרים המקוונים, וגם בע"מ 27/06 פלוני, מפי כבוד השופטת ארבל, פורסמו במאגרים המקוונים]. המומחה השיב לכל השאלות באופן ברור, המתיישב על כל יתר הראיות בתיק, ולא מצאתי כי יש מקום לסטות מחוו"ד. מהחומר המצוי בתיק עולה כי קיימים ממצאים שונים בעניין מצבה של המנוחה, ואולם, המסמכים הרפואיים הרלוונטיים ביותר למועד החתימה על התצהירים תומכים במסקנת המומחה. כידוע, לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת שוללת את כושרו של הנוגע בדבר להתקשר בחוזים ולא בהכרח שוללת את גמירת הדעת הנדרשת לעריכת החוזה הספציפי ויש לבחון כל מקרה וחוזה לגופו (ראו: ע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 717).

          

      2. שנית, עדות ד"ר ניקולא - מדובר בעד ניטראלי שאינו מעוניין בתוצאות המשפט. גם אם אינו רופא מומחה בתחום הנדרש, עדותו יכולה לתרום למארג הראיות. מדובר ברופא המכיר את המשפחה ואת פלונית 1 ופגש אותה סמוך ליום עריכת התצהיר הרלוונטי. עדותו מהימנה ואחידה. אינני מתעלם מדבריו לפיהם המסמך שנערך על ידו הוכן טרם פגישתו עם פלונית 1, ואולם, לנוכח העובדה כי המנוחה היתה מרותקת לכיסא גלגלים, והפגישה לא נערכה כרגיל במשרד, אינני סבור כי יש ליתן לנתון זה משקל משמעותי. הרופא עמד על גרסתו לפיה ביום בו בדק את המנוחה, היתה צלולה, ולא מצאתי כי יש מקום לשלול דעה זו, אשר כאמור, מתיישבת עם כל יתר הראיות בתיק. (ראו: תמלול מיום 8.12.2022 , עמ' 8-10).

          

      3. שלישית, עדותו של עורך הדין פואד נקארה - באופן כללי, עדותו אחידה ומתיישבת עם כל יתר חומר הראיות בתיק. מהעדות עלה קושי מסוים, שעה שהעד לא ידע לתת הסבר לקיומם של מספר תצהירים ביחס להעברת אותן זכויות או זכויות נגזרות. עם זאת, נוכח חלוף הזמן, אינני סבור כי יש ליתן לנתון זה משקל משמעותי. מדובר בעורך הדין של המשפחה שהכיר היטב את כלל המעורבים, והוא זה שדרש הזמנתו של הרופא ד"ר ניקולא, על מנת לוודא את מצבה של המנוחה. (ראו: תמלול מיום 8.12.2022 , עמ' 12-19).

          

      4. רביעית, הצהרת האב המנוח לפני פטירתו - מהלך ניהול התביעה, במסגרת דיון בבקשה לסעד זמני, נכח האב באולם בית המשפט, בדיון מיום 27.4.2021, והביע, באופן ברור, את רצונו לפיו הנכס יהיה בידי פלונית [עמ' 4 ש' 17]. אמנם, מדובר בנכס שהיה רשום על שם פלונית 1, אך אין מחלוקת בין הצדדים כי האב זכאי מכוח חזקת השיתוף למחצית הזכויות בנכס, ובכך אין להתעלם מהצהרתו ורצונו שהובאו באופן ישיר לפניי בית המשפט.

          

      5. חמישית, הצוואה משנת 2010 - עצמם קיומה מוסיף למארג הראיות, וניתן לראות כי רצונה של פלונית 1 היה עקבי ואחיד, על פני שנים. מדובר בצוואה הדדית או משותפת, שנערכה לפני נוטריון, על ידי שני ההורים המנוחים, וכידוע, הנטל הדרוש לביטולה כבד.

          

      6. שישית, אי גילוי עובדות דרושות – לעניין זה, אפנה להחלטה מיום 23/6/21 ובה בוטל צו המניעה הזמני שניתן לבקשת התובעת [ר' במיוחד ס' 12]. לטעמי, מדובר בעובדות שאי גילוין מטיל צל כבד ויוצר חשש ממשי כי התובעת באה לבית המשפט בידיים לא נקיות ובחוסר תום לב.

          

      7. שביעית, שיהוי עמוק וממשי היורד לשורשו של עניין – לטענת התובעת עצמה, נודע לה על המתנה כבר בשנת 2013. התובעת מנסה להסביר את השיהוי בהגשת התביעה במו"מ שנוהל בין הצדדים, ואולם, אינני מקבל את הטענה. אילו אכן הייתה התובעת סבורה כי נגרם לה עוול, הייתה מקדימה ופועלת סמוך למועד בו נודע לה על כך, ולא ממתינה על מנת להגיש התביעה. כידוע, שיהוי בהגשת תביעה, גם אם נעשה בתוך תקופת ההתיישנות, עלול לפעול לרעת התובעת, וכן להוות חוסר תום לב. על פי הפסיקה, שימוש בטענת שיהוי לצורך דחיית תביעה ייעשה רק במקרים חריגים, ומטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, אינטרס ציבורי והליך שיפוטי תקין [ר' ע"א 6805/99 תלמוד תורה, פורסם במאגרים]. במקרה זה, מדובר בנתון נוסף, אשר בהצטרפו לכל יתר הנתונים, מחזק את המסקנה לפיה דין התביעה להידחות.

          

  21. בהתאם לפסיקה, אין להסתפק בחשדות ובהשערות, אלא יש לשכנע כי סביר יותר להניח שפלונית 1 לא הייתה כשירה מאשר שכן הייתה כשירה , ולא כך בענייננו. (ראו: עמ"ש (חי') 30316-01-15 פלונית נ' ש.ק (מיום 21.1.16)). לנוכח כלל האמור, אני קובע כי אלמונית לא הצליחה לעמוד ברף הנדרש לקבוע כי פלונית 1 לא הייתה כשירה במועדים הרלוונטיים.

       

      46520-09-24- תביעה לביטול צו קיום צוואה

       

      35. ב"כ התובעת, ציין כי שעה שבית המשפט יחליט לדחות את התביעה בתמ"ש 42603-12-20, התובעת תחזור בה מהבקשה לביטול צו קיום הצוואה משנת 2010 (ראו: פרו' מיום 11.5.2025, עמ' 26, שו' 3-4). חרף האמור, למעלה מן הצורך, להלן אבחן טענות התובעת.

      36. בבסיס הבקשה לביטול צו קיום צוואת המנוחה משנת 2010 [שניתן בשנת 2024], עומדת בעיקר טענת אי כשירותה של המנוחה פלונית 1, טענה להשפעה בלתי הוגנת, וכן טענה להטעיה וחוסר תום לב ביחס לאופן הגשת הבקשה למתן צו קיום.

           

      37. הכלל הוא כי צו קיום צוואה או צו ירושה כמוהו כפסק דין חפצא הפועל כלפי כולי עלמא. פסק דין כזה מהווה הכרעה סופית ומחייבת. כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו, אף אם פסק הדין מוטעה. צו קיום צוואה כזה אינו בטל מעיקרו, אלא אך ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק או בדרך של ערעור (ראו: ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור,(10.11.09); ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 871; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870; ת"א (מחוזי-חי') 210/07 שלומי קרשי אילנה נ' לב דורית (9.05.10).

           

      38. לאור חשיבות העניין אביא להלן את נוסחו של סעיף 72(א) לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") הקובע כדלקמן:

           

          " נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". [ההדגשות שלי ט.פ.]

           

      39. על בית המשפט הדן בבקשה לביטול צו קיום צוואה לבחון את קיומם של שני תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו (ראו: המ' (מחוזי-חי') 28449/97 הברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, (1.07.98)). אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה חיובית, יש לתת את הדעת לשאלה, במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט, קודם למתן הצו, האם היה בה כדי לגרום לתוצאה שונה מזו שהתקבלה. התנאי השני, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה שהמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה (ראו: ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ש' שוחט, מ' גולדברג, י' סלומון דיני ירושה ועזבון, מהדורת תשס"ה, עמ' 160-159).

           

      40. אין בהוראת החוק, תיאור מדויק לשיקולים אותם על בית המשפט להביא בחשבון בעת דיון בבקשה לתיקון או ביטול צו לקיום צוואה. מכאן הצורך להידרש לפסיקת בית המשפט העליון, אשר קבעה מהם השיקולים שיש להביא לעניין בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה. בהתאם לפסיקה, חריגה מכלל סופיות הדיון לצורך תיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. במקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ובמקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה (ראו: בש"א (מחוזי-נצ') 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי (16.03.09)). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה (ראו: ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז (2) 436, 439); למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט; להסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה; לקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדי והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן ( ראו: ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337); וכן למידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש ( ראו: ע"א 601/88 בעניין שרייבר). השיהוי נמדד החל מהמועד שבו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את ביטול הצו. (ראו: ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן פ"ד מ"(5) 373).

           

          מן הכלל אל הפרט

           

          מהותה, טיבה ומשקלה של העובדה או הטענה החדשה ומידת האיחור בהגשת בקשתה של התובעת

           

      41. בענייננו: התובעת ידעה על הצוואה כבר מתחילת ההליך בתמ"ש 42603-12-20, שכן, הצוואה מוזכרת, באופן ברור, בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת. כידוע, לאחר הגשת הבקשה, וטרם מתן הצו, מבוצע פרסום בעיתונות, וחזקה על התובעת כי ידעה אודותיו או אמורה היתה לדעת. התובעת מפנה לאופן התנהלות ב"כ הנתבעת, ואולם, אין כל חובה בדין, ליידע אותה אודות הגשת הבקשה למתן צו קיום צוואה, והיא הייתה צריכה להיות ערנית ולעקוב אחרי הפרסום, במיוחד כשמדובר במי שידעה שנים קודם על קיום הצוואה. הינו אין כל עובדה או טענה חדשה לאיחור שנוצר המצדיקה מתן הזדמנות לדיון חדש בעניין צו קיום הצוואה משנת 2024.

           

           

          האם נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן (הבאת ראיות וכד'). כמו כן יש לבחון את חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש

           

      42. מדובר בצוואה שנערכה לפני כ- 12 שנים. לא הוכח כי נגרם נזק ראייתי מהותי לנתבעת. עם זאת, התובעת לא ביקשה לזמן לעדות את עו"ד עורך הצוואה הנוטריון או עדים נוספים ועל פניו, לא מצאתי כי היתה קיימת מניעה לזמנם.

           

      43. זאת ועוד, גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה יש להורות על ביטול צו הקיום, גם אז, לא עלה בידי התובעת להוכיח טענת אי כשירות של המנוחה ביחס למועד החתימה על הצוואה. הן ממצאי חוות הדעת והן העדר הזמנת הנוטריון עורך הצוואה, מביא למסקנה לפיה טענת אי כשירות לא הוכחה גם ביחס למועד עריכת הצוואה.

           

          השפעה בלתי הוגנת-סעיף 30 לחוק הירושה

           

          מסגרת נורמטיבית

           

      44. אדן נוסף עליו נסמכה התובעת הוא השפעה בלתי הוגנת של הנתבעת על המנוחה לפי סעיף 30 (א) לחוק הירושה אשר קובע כדלקמן:

           

          "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

           

      45. השפעה בלתי הוגנת היא אותה השפעה אשר יש בה כדי לשנות או להסיט את רצונו החופשי של המצווה. אין זה משנה אם המשפיע נהנה משיבוש זה ברצונו של המצווה אם לאו. (ראו: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה ( 1995) עמ' 270; ע"א 4902/91 גודמן נ' מוסאייף פ"ד מט(2) 441, 448-450). לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן ,שעיקרו ניצול תלותו או חולשתו של המצווה. בדרך זו, על בית המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי הוגן בה, וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותו מרכיב. יכול שהמשפיע יהיה הנהנה עצמו ויכול שיהא מי מטעמו. אך יש להדגיש כי הנטל להוכיח שהמצווה, עשה צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, מוטל על הטוען לקיומה וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. (ראו: ת"ע (ת"א-יפו) 107562-07 - פלוני נ' אלמוני ואח' ; ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט ). המשפיע השפעה בלתי הוגנת יכול להיות הנהנה עצמו או מי מטעמו (ראו: עמ"ש (מרכז) 9688-06-10 ד' ש' נ' א' ג' (7.4.11); ת"ע (י-ם) 23724-06-12 א' ג' א' נ' ב' ח' א' ( 29.3.14)).

           

      46. עוד נקבע בפסיקה, כי כאשר נסיבות המקרה מלמדות כי התקיימה תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, והוראת הצוואה השנויה במחלוקת, היא בעליל לטובת הנהנה, נטל ההוכחה יעבור אל מבקש קיום הצוואה. העברת הנטל הינה פועל יוצא מהיווצרות חזקה שבעובדה שהמצווה עשה את צוואתו בהיותו נתון להשפעה בלתי הוגנת. (ראו: ע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' ריכטר. יש לציין עוד כי נטל הבאת הראיות מועבר למבקש הקיום, להבדיל מנטל השכנוע שנותר על המתנגד (ראו: ת"ע (תל-אביב-יפו) 107562-07 - פלוני נ' אלמוני ואח' ). תלות שמבחינת היקפה ועוצמתה עלולה היתה להשפיע על החלטת המצווה, אך לא לשלול את רצונו החופשי, אינה מקיימת את התנאי להקמת החזקה. יתר על כן, תלות עשויה ללמד על השפעה בלתי הוגנת, רק בהתקיים תנאי נוסף והוא, כי הוראת הצוואה היא "בעליל לטובתו" של הנהנה.

           

      47. בפסיקה נקבעו המבחנים לבדיקת התלות שנוצרה בין הנהנה למצווה והאם הייתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

           

          מבחן העזר הראשון נוגע לבחינת עצמאותו הגופנית והשכלית של המצווה;

          מבחן העזר השני הוא מבחן התלות והסיוע בין הזוכה לבין המצווה;

          מבחן העזר השלישי דן בקשרי המצווה עם אחרים זולת הזוכה על-פי הצוואה;

          מבחן העזר הרביעי בוחן את נסיבות עריכת הצוואה, לרבות מידת מעורבותו של הזוכה בעריכתה. (ראו: דנ"א 1516/95 - רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (1998)).

           

      48. אשר לשימוש במבחנים הנ"ל, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, נקבע כי אלו ייעשו בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. בבוא בית המשפט לבחון קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת, עליו להידרש לכך מתוך בחינה כוללת ורחבה של מכלול הנתונים ולא מתוך מבט צר. (ראו: בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלונימיום 6.5.15, עמ"ש (ת"א) 45610-09-12צ' ג' א' נ' נ' ג' א מיום 19.5.14) .

           

          מן הכלל אל הפרט – טענת השפעה בלתי הוגנת

           

      49. אבחן את טענות התובעת כפי שהובאה בכתב ההתנגדות בהתאם למבחנים שהוצבו בפסיקה, הכל כדלקמן:

           

      50. מבחן התלות והעצמאות – מהמסמכים שצורפו לחוות דעת המומחה, עולה כי פלונית 1 נדרשה לעזרת צד ג', וסבלה מבעיות רפואיות שונות. עם זאת, לא הובאה כל ראיה כי התלות הייתה בנתבעת דווקא, והתובעת היא זו שטענה כי האב היה דומיננטי בחייה של האם וכן כי היתה בבית מטפלת צמודה.

           

      51. מבחן התלות והסיוע - כאמור לעיל, לא הוכח כי פלונית 1 הייתה תלויה דווקא בבתה פלונית .

           

      52. מבחן הקשר עם בני משפחה אחרים – השאלה עד כמה קיים המצווה קשרים עם אנשים אחרים מלבד הנהנה ומה היא עוצמתם. בענייננו, מהחומר המצוי בתיק עולה כי היחסים בין התובעת לבין אביה לא היו טובים, וכך גם היחסים עם פלונית. עם זאת, אלמונית לא הצביעה ולא הביאה גרסה עובדתית מפורטת לפיה פלונית יזמה או היוותה הסיבה העיקרית לקשר הפגום עם האב או עם האם המנוחה.

           

           

      53. מבחן נסיבות עריכת הצוואה - המבחן מתמקד בנסיבות הספציפיות של עריכת הצוואה ובמידת מעורבות הנהנה בעריכתה. ככל שמעורבותו גדולה יותר, אך עדיין לא נכנסת בגדר סעיף 35 לחוק הירושה, תגדל הנטייה להניח שהמצווה היה תלוי בנהנה. מדובר בצוואה שנערכה לפני נוטריון, צוואה משותפת או הדדית. אלמונית לא טענה ולא הביאה גרסה עובדתית מלאה לפיה נסיבות עריכת הצוואה חריגות.

           

      54. לסיכום: לא הוכחה תשתית ראייתית מספקת כאמור לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, במידה הקבועה בפסיקת בתי המשפט (ראו: רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 903 (2003); ד"נ 28/84 זיידאן נ' ע'דיר ואח', פ"ד מה(4) 661, 674 (1988); ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(4) 343, 348 (1989); דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועמ"ש, פ"ד נה(5) 439, 456 (2001); ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 83 (2001)). מהמקובץ לעיל אני קובע כי לא הוכח קיומה של השפעה בלתי הוגנת

           

          סוף דבר

           

      55. אני דוחה את שתי התביעות.

           

      56. צו קיום צוואת האם המנוחה מיום 23/9/2024 נותר על כנו.

           

      57. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לאחר שהבאתי בחשבון את אופן התנהלות הצדדים, רוחב היריעה שנפרשה, כולל העובדה כי התובעת לא גילתה את כל העובדות הדרושות, כמפורט לעיל, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪.

           

      58. זכות ערעור כחוק.

           

      59. מותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

           

          המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

          ניתן היום, כ"ג אב תשפ"ה, 17 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.