פס"ד בקשר ל"פסנתר נדיר ויקר ערך" שנטען כי מהווה חלק מעיזבון המנוחה

בפניי תובענה כספית על סך של 120,000 ₪ ובמרכזה "פסנתר נדיר ויקר ערך" (כהגדרת התובע), שהינו חלק מעיזבון אימם המנוחה של הצדדים, ועל פי הנטען בכתב התביעה, נלקח על ידי הנתבעת עם פינויה את דירת האם המנוחה.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

1. הצדדים הם אחים ויורשי המנוחה ס.ש. ז"ל (להלן: המנוחה).

    

2. ביום 00/00/2018, ניתן צו קיום צוואה לצוואת המנוחה מיום 00/00/2003. בצוואתה הורישה המנוחה את נכסיה באופן הבא:

   1. דירת מגורים ברח' *** בתל אביב-יפו (להלן: "הדירה") – ציוותה האם המנוחה לתובע ולאחות נוספת של הצדדים, הגב' ***, בחלקים שווים.

   2. דירת מגורים ברח' *** בתל אביב- יפו – ציוותה האם המנוחה לנתבעת בלבד.

   3. את כל יתר הזכויות, ובכלל זה את תכולת הדירה, שהיא במרכז התביעה דנא, ציוותה המנוחה לשלושת ילדיה בחלקים שווים.

       

3. המנוחה נפטרה ביום 00/00/2016.

    

4. הנתבעת המשיכה להתגורר בדירה גם לאחר פטירת האם המנוחה.

    

5. ביום 25.10.2018, הגיש התובע תביעה לסילוק-יד של הנתבעת מהדירה.

6. ביום 16.12.2018, התקיים דיון בתובענה לסילוק-יד ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, הנתבעת תפנה את הדירה עד ליום 15.2.2019; בפועל, הנתבעת פינתה את הדירה כשבועיים לאחר המועד שנקבע בהסכמה [היה זה בהסכמת התובע; הסכמה שאושרה בהחלטה מיום 29.1.2019].

    

7. ביום 20.3.2022, כשלוש שנים לאחר הפינוי, הגיש התובע תביעה כספית ולה שלושה ראשים מרכזיים: האחד, נזק שגרמה הנתבעת לדירה, כאשר עלות תיקון הנזק הוערכה על ידי התובע בסך 10,000 ₪; השני, עם הפינוי, הנתבעת לקחה מהדירה פסנתר ייחודי ויקר ערך בשווי של 300,000 ₪ וחלקו של התובע על פי צוואת האם המנוחה הוא בסך 100,000 ₪; השלישי, יתר פרטי המיטלטלין שהיו בדירה, ושהנתבעת לקחה לעצמה, הוערכו על ידי התובע בסך של 10,000 ₪. בסך-הכל עתר התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי בסך של 120,000 ₪.

    

   טענות התובע

    

8. הנתבעת הותירה את הדירה כשהיא הרוסה ואינה ראויה למגורים. התובע פנה לבעלי מקצוע אשר העריכו את התיקונים הנדרשים בסכום של כ- 40,000 ₪. בעקבות כך, פנה התובע אל הנתבעת ודרש ממנה לבצע את התיקונים הנדרשים. מאחר והנתבעת התעלמה מפנייתו, הוא נאלץ הוא לבצע את התיקונים בעצמו בעלות שהוערכה על ידו בסך של 10,000 ₪.

    

9. כאשר התובעת יצאה מהדירה, היא נטלה איתה, ללא רשות, את המיטלטלין מהדירה, לרבות פסנתר כנף נדיר ויקר ערך מסוג סטיינוויי, ששוויו הוא מעל לסך של 300,000 ₪ (להלן: הפסנתר) וחלקו של התובע משווי הפסנתר הוא בסך של 100,000 ₪. אקדים לציין, כי בתצהיר עדות ראשית, שינה התובע את גרסתו, וטען, כי על פי הערכת שווי שקיבל ממומחה, שווי הפסנתר הוא בסך של 50,000 ₪, אך לפסנתר ערך רגשי רב.

    

10. התובע עתר לחיוב הנתבעת לשלם לידיו סך של 100,000 ₪ בגין חלקו בשווי של הפסנתר; סך של 10,000 ₪ בגין חלקו של התובע במיטלטלין שהתובעת נטלה לעצמה; וסך של 10,000 ₪ בגין עבודות "לשיקום הדירה והחזרתה למצב ראוי למגורים על ידי" (עבודות השיקום שביצע התובע לטענתו בדירה).

     

    טענות הנתבעת

     

11. המצב של הדירה היה רעוע עוד בתקופה שבה המנוחה התגוררה בדירה. המנוחה סירבה לשפץ ולחדש אותה והחזיקה בה רהיטים ישנים, שבורים ולא ראויים לשימוש.

     

12. בתקופה בה התגוררה הנתבעת בדירה, היא ביצעה בה מספר תיקונים ושיפוצים בסכומים גבוהים מאוד. בעקבות נזילה מהדירה לדירת השכן מלמטה, התובעת שילמה פיצוי לשכן בסך של 5,500 ₪ (היה זה במסגרת תביעה שהוגשה נגדה בת"ק ***, התובעת שיפצה את חדר האמבטיה, ובין היתר, בוצע איטום, החלפת הריצוף והחלפת הצנרת, באמצעות קבלן שיפוצים ששלח גיסה (בעלה של אחותה), ולהערכתה מדובר בשיפוץ בהיקף של כ- 70,000 ₪ - 80,000 ₪.

     

13. בעת שעזבה את הדירה, הנתבעת נטלה עימה רק את רכושה הפרטי ומזכרות, ריהוט שנרכש על ידי הנתבעת, ופסנתר "קטן", שהוא לא הפסנתר העומד במרכזה של התביעה.

     

14. בניגוד לטענות התובע, ניתן לראות בתמונות שצורפו לתצהיר הנתבעת, כי בדירה נותרו מיטלטלין, ובין היתר: רהיטים, גופי תאורה ומזגן שהתובעת רכשה, ואלה לא פונו על ידה. כמו כן, נותרו בדירה מיטלטלין יקרי ערך, כגון: אורגן מפוח עתיק ומערכת סלון, שיש להם ערך רב לאספנים ומופיעים בתמונות שפרסם התובע במודעת מכירה ביד 2.

     

15. לפסנתר המדובר אין ערך כספי; מדובר בפסנתר ישן, אשר נרכש לפני למעלה מ- 50 שנה והוא נועד לשמש את האם המנוחה ללימודי פסנתר.

     

    דיון והכרעה

     

16. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את ראיותיהם ואת עדותם, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות, וזאת משני טעמים מרכזיים:

    האחד – התובע לא עמד בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראיות.

    השני – גרסתו של התובע לא הותירה רושם מהימן בעיני; התובע התקשה להשיב באופן ישיר לשאלות; התובע החזיר בשאלות על השאלות שנשאל; לא זכר פרטים מהותיים; ובעיקר לא הותיר רושם מהימן בשינוי הקיצוני בגרסתו ביחס לאופן חישוב הפיצוי בגין הפסנתר.

     

17. יש להבחין בין "נטל השכנוע" – המבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו על פי הכלל הבסיסי "המוציא מחברו עליו הראיה" – לבין "נטל הבאת הראיות" – המבטא חובה ה"נלווית" לנטל השכנוע, שמשמעה, החובה להביא ראיות לשם עמידה בנטל השכנוע, הממשיך לרבוץ על הצד הנושא בו מלכתחילה. ככלל, רובץ נטל השכנוע על התובע, ועליו מוטל גם נטל הבאת הראיות (ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה (3) 117).

    אם כן, "על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה" [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא (3) 18, 37-36].

18. בעניינו, ובהתאם לכלל הבסיסי לפיו "המוציא מחברו – עליו הראיה", נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטל על התובע; התובע לא הוכיח את יסודותיה של עילת התביעה, לא עמד בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראייה. אלה הם טעמיי למסקנתי זו.

     

19. התובע העיד, כי קיבל הערכה מבעלי מקצוע של עלויות התיקונים (עמ' 9 שורה 8 לפרוט'), אך לא צירף כל הוכחה לכך. זאת ועוד: התובע לא צירף כל הוכחה לרכישת חומרים לעבודות שיפוץ ו/או לביצוע עבודות תיקון ו/או שיפוץ בדירה; ודוק: לטענת התובע עלות התיקונים הוערכה על ידו בסך של 10,000 ₪ בגין "העבודות לשיקום הדירה והחזרתה למצב ראוי למגורים", אך לא צירף כל אסמכתא להוכחת העלות. כך לדוגמה: אילו הוציא התובע כספים לטובת השיפוץ, היה עליו לצרף קבלות בגין רכישת החומרים; אילו ביצע התובע שיפוץ בדירה (ועל פי טענתו שיפץ את הדירה בעצמו ולא באמצעות בעל מקצוע), היה עליו לצרף, לכל הפחות, תמונות "לפני ואחרי" השיפוץ.

     

20. התובע העיד, כי הדירה הייתה הרוסה, כי הכיור במקלחת היה שבור לחלוטין וכי היו חורים בקירות (עמ' 9 שורות 30-12 לפרוט'), אולם הוא לא תמך טענות אלה בראיות כלשהן ולא הציג כל ראיות המוכיחות, כי אכן היו נזקים בדירה; אפילו היה התובע מציג ראיות לנזקים בדירה, היה עליו להוכיח כי הנזקים נגרמו על ידי הנתבעת והם אינם בגדר בלאי סביר. ודוק: הנתבעת אינה בעלים של הדירה ולא חלה עליה חובה לתיקון נזקים שהם תוצאה של בלאי סביר, בוודאי כאשר מדובר בדירה ישנה מאוד שנבנתה לפני עשרות שנים.

     

21. התובע לא צירף אף הוכחה באשר למצבה הפיזי של הדירה בעת פינויה, ולמצער בסמוך לאחר פינויה על ידי הנתבעת. התובע לא הוכיח, כי מצבה של הדירה לא היה ראוי למגורים בעת פינוי הדירה, ויכול היה לעשות זאת בנקל שהרי הדירה היתה בחזקתו. בעת פינוי הדירה, שומה היה על התובע לצלם את הדירה ולערוך פרוטוקול מסירה מסודר הכולל התייחסות הן למצב הפיזי של הדירה והן למיטלטלין.

     

22. התובע נשאל האם ערך פרוטוקול מסירה והשיב בשלילה, ובנוסף השיב, כי עשה צילומים של הדירה והעלה אותם לאינטרנט (עמ' 12 שורות 1-7 לפרוט'). אם כן, אליבא דתובע, הוא צילם תמונות של הדירה לאחר פינויה. נשאלת השאלה – אם כטענת התובע היו נזקים בדירה, עד כדי כך שהיא לא היתה ראויה למגורים, מדוע לא צולמו תמונות של הנזקים להם טוען התובע? ואם צולמו תמונות, מדוע התובע לא טרח לצרף את התמונות שצילם (לטענתו) לכתב התביעה ו/או לתצהירו?

     

23. דווקא הנתבעת היא שצירפה לכתב ההגנה תמונות של איטום האמבטיה ותמונות שפרסם התובע ברשת החברתית; הנתבעת צירפה לכתב ההגנה ולתצהיר עדותה הראשית, העתק פוסט מדף הפייסבוק של התובע מיום 27.6.2019 עם צילום תמונות של הדירה. הנתבעת לא נשאלה בחקירתה על התמונות שצירפה וגרסתה לא נסתרה. מהתמונות עולה, כי הדירה אינה "הרוסה" כפי שטען התובע; וכי הדירה אינה ריקה מתכולה כפי שטען התובע.

     

24. התובע לא הוכיח, כי הנתבעת נטלה את הפסנתר ו/או מיטלטלין אחרים השייכים לעיזבון האם המנוחה.

     

    ראשית, התובע אישר בעדותו כי לא נכח ביום הפינוי (עמ' 15 שורות 21-26 לפרוט'); נשאלת השאלה – איזה בסיס יש לטענת התובע, כי הנתבעת לקחה את הפסנתר ו/או מיטלטלין אחרים בעת הפינוי, אם הוא לא נכח בדירה בעת פינויה?

     

    שנית, התובע נשאל על ידי בחקירה: "האם יכול להיות שהתכולה שהיתה בדירה ונלקחה על ידי הנתבעת היא תכולה השייכת לה? והתובע השיב: "יכול להיות" (עמ' 12 שורות 8-11). התובע נשאל על ידי בחקירתו, "איך נדע שזאת התכולה ששייכת לאימך ולא תכולה של הגברת פלונית שהתגוררה בדירה? והשיב: "היום אני לא יכול לדעת" (עמ' 11 שורות 29-31 לפרוט').

    הנה כי כן, התובע עצמו מודה, כי אין לו היכולת לדעת מהי התכולה הנכללת בעיזבון האם המנוחה ושאמורה להתחלק בין שלושת האחים, לבין התכולה השייכת לנתבעת.

     

    שלישית, במכתב מיום 10.4.2019, שמוען לנתבעת, כתב ב"כ התובע כך: "חרף האמור, ובניגוד להוראות צו קיום הצוואה, לקחת עמך את כל תכולת הדירה, לרבות הפסנתר". מכתב זה מעלה מספר תמיהות: א) פינוי הדירה היה בסוף חודש פברואר 2019; מדוע מכתב דרישה זה נשלח לנתבעת בחלוף כ- 40 ימים מעת שהנתבעת פינתה את הדירה, תחת אשר מכתב דרישה ישלח מיד עם הפינוי? לתובע לא היתה תשובה מניחה את הדעת (עמ' 20 שורות 19-29 לפרוט'). ב) כיצד טוען התובע במכתב, כי הדירה פונתה מכל תכולתה, כאשר גם בתמונות וגם על פי עדות התובע עצמו, נותרו מיטלטלין בדירה? על העדר מהימנות התובע עוד ארחיב להלן. ג) מדוע התביעה, שהיא תביעה פשוטה ובסיסית, הוגשה בחלוף כשלוש שנים מאז פונתה הדירה על ידי הנתבעת? על השיהוי בהגשת התביעה עוד ארחיב להלן.

     

    רביעית, בכתב התביעה לסילוק-יד שהגיש התובע בשנת 2018 (תמ"ש 63370-10-18), התובע לא הזכיר ולו ברמז את המיטלטלין בדירה; זאת ועוד: גם בפרוטוקול הדיון שקדם לפסק-הדין שניתן בהסכמה, לא העלה התובע תנאים לפינוי, כגון: תנאי לשיפוץ הדירה, הוראות בדבר שמירה על המיטלטלין ובעיקר הפסנתר שכל כך יקר לליבו. אומנם, פסק-הדין אינו קובע סילוק סופי של תביעות בין הצדדים והוא אינו חוסם את התובע מהגשת התביעה, אולם אין ספק, כי העדר התנאים בפסק-הדין לפינוי הדירה, מלמדים על כך שהצדדים לא ייחסו כל חשיבות למצבה הפיזי של הדירה ולמיטלטלין שבדירה.

     

25. התובע לא הוכיח, כי הנתבעת פינתה את הפסנתר מהדירה. ראשית, כאשר התובע נשאל במהלך חקירתו כיצד הוא יודע שהנתבעת לקחה את הפסנתר מהדירה הוא השיב, כי "היו סימני גרירה על הרצפה" (עמ' 15 שורה 10 לפרוט'). כעבור שניות ספורות העיד התובע: "זה כבר הנחות לא יודע" (עמ' 15 שורה 17 לפרוט'). שנית, לא זו בלבד שגרסה זו לא מצאה כל ביטוי בכתב הטענות ו/או בתצהיר, אלא שאין בחומר הראיות שום חיזוק לגרסת התובע. שלישית, התובע לא חקר את הנתבעת אף לא שאלה אחת על הפסנתר, כך שגרסתה לא נסתרה. רביעית, התובע נשאל על ידי הנתבעת, כיצד היא הורידה את הפסנתר והשיב: "מאיפה אני צריך לדעת?" (עמ' 15 שורה 3 לפרוט'); "איך אני צריך לדעת איך הוצאת את הפסנתר מהבית? הייתי שם"? (עמ' 15 שורה 8 לפרוט'). לא כך מוכיחים טענות עובדתיות, כל שכן כאשר הטענות הועלו בחלוף 3 שנים לאחר פינוי הדירה.

     

26. הנתבעת העידה, כי בעת פינוי הדירה היו בה שלושה פסנתרים: פסנתר סטיינוויי שנותר בנישה בדירה [הוא הפסנתר מושא התביעה], פסנתר מפוח, ופסנתר שלקחה (עמ' 29 שורות 1-26 לפרוט'). עדותה של הנתבעת הייתה סדורה, קוהרנטית והתיישבה עם טענותיה בכתב ההגנה (סע' 21 לכתב ההגנה). גרסת הנתבעת, כי לקחה מהדירה פסנתר (אחד מהשלושה, אך לא את הפסנתר מושא התביעה), מוסיפה לה אמינות והיא מעין טענת מיגו – והרי הנתבעת יכולה היתה לטעון מתחילה, כי לא נטלה שום פסנתר מהדירה, והתובע היה מתקשה להוכיח זאת; אולם, הודאתה כי לקחה פסנתר אחר מהדירה, מסייע לאמינות טענתה, כי לא נטלה עמה את פסנתר הסטיינוויי.

     

27. באשר לשווי הפסנתר - לא זו בלבד שהתובע לא הוכיח, כי הנתבעת פינתה את הפסנתר וניכסה אותו לעצמה, אלא שטענתו לגבי שווי הפסנתר לא הוכחה, וחקירתו פגמה במהימנותו, ביחס למיטלטלין בכלל וביחס לפסנתר בפרט. במה אמורים הדברים?

     

    בכתב התביעה, טען התובע, כי שוויו המוערך של הפסנתר הוא מעל 300,000 ₪, וכי חלקו לפי צוואת האם המנוחה הוא בסך 100,000 ₪ (1/3). והנה, בתצהיר עדות ראשית, צירף התובע הערכת שווי של "רסיטל פסנתרים" ולפיה שווי הפסנתר הוא 50,000 ₪ בלבד. במילים אחרות: שווי חלקו של התובע על פי הערכת השווי הוא בסך של 16,666 ₪. דא עקא, והתובע לא מצא לנכון לעדכן את כתב התביעה, אלא תיקן את דרך חישוב הסעד הנתבע על ידו, כך שיתאים בדיעבד להערכת השווי; לפי גרסת התובע המתוקנת בתצהיר עדותו הראשית (שלא קיבלה על כך כל אישור), שווי הפסנתר הוא 50,000 ₪ וסך נוסף של 50,000 ₪ נתבע עבור הערך הסנטימנטלי (ראה גם עדות התובע בעמ' 13 שורות 1-5 לפרוט'), ועמד על כך שהפיצוי המגיע לו הוא בסך של 100,000 ₪.

     

    ראשית, טענת התובע ביחס לערך הסנטימנטלי של הפסנתר, לא הועלתה על ידו בכתב התביעה אלא רק בתצהיר עדות ראשית ובעדותו, וכאמור לעיל, רק בעקבות הערכת השווי שצורפה לתצהיר עדותו הראשית. העלאת טענה על ידי התובע שלא הועלתה מלכתחילה בכתב התביעה שלו מהווה "הרחבת חזית" [רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ, פסקה 11, (נבו 25.10.2007), וההפניות שם].

     

    אומנם, הדין מכיר בשני מקרים בהם תותר הרחבת חזית: האחד, בתיקון כתב הטענות, וזה אינו המקרה דנא. השני, כאשר בעל הדין שכנגד נתן לכך הסכמה מפורשת או מכללא (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט (2) 843). הסכמה מפורשת לשינוי החזית לא היתה. ובאשר להסכמה מכללא, סבורני, כי כאשר הנתבעת אינה מיוצגת, לא ניתן לייחס לה הסכמה מכללא לשינוי החזית. אמור מעתה, התיקון שביצע התובע בתצהיר עדותו הראשית לפיו לפסנתר יש ערך סנטימנטלי השווה לסך של 50,000 ₪, מהווה הרחבת חזית אסורה.

     

    שנית, התובע זכאי ל- 1/3 מערך הפסנתר לפי הערכת השווי שצירף. התובע נשאל על ידי מדוע אין לחשב את חלקו – 1/3, מתוך הערכת שווי הפסנתר בסך 50,000 ₪, והשיב: "לא יודע" (עמ' 13 שורות 10-17); ובהמשך השיב: "בסדר... כן, אני מבולבל כן" (עמ' 18 שורות 20-26 לפרוט').

     

    שלישית, בהמשך החקירה התובע נשאל התובע, מדוע הוא עותר לסעד כספי בעד ערך סנטימנטלי כאשר בתביעה הוא חישב את חלקו לפי שווי כספי גרידא; והתובע השיב: "... אין לי כאב וסבל על כך שאין לי פסנתר, אני לא זוכר" (עמ' 17 שורות 8-10 לפרוט'). כיצד אם כן יכול התובע לטעון לערך סנטימנטלי של 50,000 ₪, כאשר באותה נשימה הוא טוען, כי אין לו "כאב וסבל" על אובדן הפסנתר?

     

    רביעית, אישור הערכת השווי שצירף התובע לתצהירו, אינו בגדר חוות-דעת על פי פקודת הראיות, האישור לא הוגש כחוות-דעת מומחה על פי הטופס בתוספת לפקודת הראיות, והאישור אפילו לא חתום על ידי מעריך השווי. לצורך הוכחת שווי הפסנתר, שומה היה על התובע לזמן את מעריך השווי שערך את האישור. אין בידי לקבל את טענת התובע בסיכומים, כי הנתבעת לא ביקשה לחקור את המומחה.

     

28. בפסיקה נקבע, כי מהימנות העדים נקבעת על פי בחינה פנימית ובחינה חיצונית: " 'הבחינה הפנימית' של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. 'הבחינה החיצונית' נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזהתהליך ניתוח הגיוני הניזון משכל ישר ומניסיון חיים" [ע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חיג'אזי, נה (4) 730, 748 (2001)].

     

     

    גרסתו של התובע לא הותירה רושם מהימן בעיני; התובע השיב בשאלות חוזרות לשאלותיי ולשאלות הנתבעת; תשובותיו היו מתחמקות; עדותו הייתה מתפתלת ומבולבלת, רוויה בסתירות, לא קוהרנטית ולא מהימנה. מסקנתי זו מבוססת על סתירות מהותיות בגרסת התובע בשלושה נושאים מרכזיים: האחד, התובע העיד כי הדירה פונתה מכל תכולתה, אך גרסתו נסתרה מניה-וביה, שכן בחקירתו העיד, כי היה צריך להזמין מוביל לפינוי תכולת הדירה. השני, התובע טען בתחילה, כי שווי הפסנתר הוא בסך 300,000 ₪; בצר לו, לאחר שקיבל הערכת שווי, התאים את גרסתו וטען, כי שווי הפסנתר הוא בסך 50,000 ₪ ו- 50,000 ₪ נוספים הם בגין הערך הסנטימנטלי. השלישי, התובע לא הצליח ליישב את הסתירה בין הערך הסנטימנטלי לו הוא טוען, לבין עדותו כי אין לו "כאב וסבל" על אובדן הפסנתר. זאת ועוד: התובע לא הצליח להסביר ממה נובע הערך הסנטימנטלי וכיצד בדיוק הוא כימת אותו - עדותו בעניין זה הייתה לאקונית ולא קוהרנטית (עמ' 18 לפרוט', ש' 9-6, 33-28).

     

29. התביעה הוגשה בחלוף כשלוש שנים מאז פונתה הדירה על ידי הנתבעת. אין ספק, כי המדובר בשיהוי משמעותי בהגשת התביעה. יחד עם זאת, נשאלת השאלה – האם שיהוי זה מקים מחסום דיוני של השתק ומניעות כנגד התובע?

    "לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום^-לבו של התובע ... איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על^-ידי הטוען לה". ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433.

     

    התובע נשאל על ידי מדוע הגיש את התביעה רק בשנת 2022 ובחלוף שלוש שנים מעת הפינוי, והשיב: "כי לקח לי זמן עד ששיפצתי את הכל וראיתי מה קורה, לא היתה לי שום סיבה מיוחדת". על אף שלא היתה לתובע כל סיבה מיוחדת לשיהוי בהגשת התביעה, כפי שגם העיד, ותשובתו אינה מניחה את הדעת, בוודאי נוכח תביעה כה בסיסית ופשוטה, לא ניתן לקבוע מסקנה, כי התובע ויתר או מחל על תביעתו.

     

    יחד עם זאת, אף אם אין המדובר בשיהוי במובן המשפטי המקים מחסום דיוני, אין ספק כי מדובר בשיהוי משמעותי בהגשת התביעה, דבר המקהה את עילת התביעה, ופוגם באמינות גרסת התובע, בוודאי כאשר מדובר בגרסה מול גרסה, בלא שהתובע תמך את תביעתו בראיות.

30. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

     

31. לאור התוצאה אליה הגעתי, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 7,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

32. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.