פס"ד המכריע בעניין טיב זכויות במשק

הכרעה בעניין טיב זכויות הצדדים במשק מס' *** במושב ***.

הרקע העובדתי הנדרש להכרעה

1. עסקינן בשני אחים – ח.ח וא.ח המסוכסכים למעלה משלושה עשורים על זכויות במשק שהיה שייך לאמם המנוחה, הגב' ת.ח ז"ל (להלן -"המנוחה").

    

2. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 4.6.1992, וביום 23.7.1997 ניתן צו ירושה אחר עיזבונה, לפיו שני האחים (למען הנוחות ייקראו להלן בשמותיהם - "ח" ו-"א"), הם יורשיה על פי דין, לאחר הסתלקות יתר האחים לטובתם. ראו: נספח 3 לכתב התביעה.

    

3. משק מס' *** (להלן יקרא גם - "הנחלה"), מהווה חלק ממשבצת המקרקעין של *** - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (הנתבעת מס' 2) (להלן - "המושב" או "האגודה"), אשר חל עליה הסכם משבצת (תלת-צדדי) מיום 6.10.2008 (להלן - "הסכם המשבצת"), שנחתם בין - מנהל מקרקעי ישראל (הנתבעת מס' 3) - בשם בעלת הזכויות בקרקע ("המשכיר"; להלן תיקרא - "רמ"י"), לבין - הסוכנות היהודית לא"י (הנתבעת מס' 4)- כשוכרת (להלן - "המיישבת"), ובין - האגודה השיתופית של המושב - כבעלת זכויות בר רשות, אשר מעניקה לחבריה (ובכללן המנוחה דנן), את זכות השימוש במשבצת הקרקע של המושב, כשהיא מחולקת לנחלות. ראו: הסכם המשבצת שצורף כנספח 1 לכתב ההגנה של רמ"י; סעיף 4א' לכתב ההגנה של המיישבת.

    

4. בשנת 2002 ניתן בעניינם של האחים פסק דינו הידוע של בית המשפט העליון בע"א 1662/99 ח.ח נ' א.ח, פ"ד נו(6) 295 (2002)‏, המכונה -"הלכת X" (וכך תיקרא להלן), אשר הסדיר את זכויות האחים במשק בהתאם להסכמים הפנים משפחתיים שנערכו בין האחים לבין אמם המנוחה, ועל כך יורחב בהמשך.

    

5. המיישבת הכירה בקביעה של ביהמ"ש העליון בהלכת X לפיה א' הוא הבן ממשיך. ראו: נספח 1 לכתב הגנתה מיום 21.1.24; ואישרה את העברת הזכויות בנחלה ברמ"י על שם א'. ראו: סעיף 4ד' לכתב הגנתה; והמכתב המצורף בעמ' 11 לנספחי כתב ההגנה של א'.

    

6. יחד עם זאת, בפועל בקשות שהוגשו לידי רמ"י במהלך השנים להעברת הזכויות במשק על שם הבן הממשיך סורבו, בשל חריגות בנייה שבמשק. ראו: סע' 4ד' לכתב ההגנה של המיישבת מיום 21.1.24; וסע' 20 לכתב ההגנה של רמ"י מיום 29.6.23.

    

7. הלכה למעשה, הזכויות בנחלה טרם עברו על שמו של א' כבן ממשיך והמשק עודנו רשום על שם המנוחה עד עצם היום הזה. ראו: נספח 2 לכתב ההגנה של רמ"י.

    

8. יצוין כי המיישבת, האגודה, והנתבעת 5 טענו בכתב הגנתן כי הן מבקשות שלא להיות צד להליך ויכבדו כל החלטה שתינתן; לבקשתן, ניתן להן פטור מהתייצבות לדיונים בהליך זה. ראו: החלטה מיום 14.12.23.

    

   ההסכמים הפנים משפחתיים

    

9. בחיי המנוחה נערכו בינה לבין ילדיה, הצדדים להליך זה, מספר הסכמים שעוגנו בכתב, המהווים יסוד ובסיס לקביעות המשפטיות שניתנו לאורך השנים בהליכים המשפטיים שהתנהלו שבין האחים.

    

10. ההסכם הראשון נכרת בין המנוחה לבין הנתבע – א' – במסגרת תצהירים שנחתמו מטעם שניהם ביום 18.5.1981 (להלן – "ההסכם הראשון" או "הסכם המתנה"). במסגרת תצהירו, התחייב א' כלפי אמו המנוחה מפורשות, כדלהלן:

     

    "1.אני מצהיר בזה שנוכחתי היום למילוי תצהירה של אמי- ת' - ובו היא ממנה אותי כבן ממשיך שלה והכל כדי שאני ביחד עם משפחתי אוכל לקבל הלואה לבן ממשיך לצורך בנית בית על המשטח של המשק מס' ***.

    2.ידוע לי שאמי התנתה את הסכמתה למינוי כבן ממשיך בתנאי שאסכים שלאחר אריכות ימיה וכשהיא לא תהיה בחיים אחי ח' יבוא להתגורר- אם ירצה – ביחד עם משפחתו בביתה של אמנו ואני ביחד עמו נתחלק במשק החקלאי שהיא משאירה אחריה.

    3.אני מצהיר שנתתי את הסכמתי לכל דרישותיה של אמי לגבי שמירת זכויותיה – בחיים - ושמירת זכויותיו של אחי ח' בבית ובמשק לאחר שאמנו תמות.

    4.אני מצהיר שנתתי את הסכמתי ללא שום לחץ וללא שום השפעה מאף אחד ואני לבד הסכמתי שאחי ח' יבוא לגור יחד עמי במשק ובביתה של אמי לאחר מותה". (ההדגשות אינן במקור).

     

11. כפי שעולה מנוסח סעיף 1 לתצהירו של א' (וכן, מסעיף 2 לפס"ד של כב' השופטת שטרסברג כהן בהלכת X) - המנוחה חתמה באותו היום על תצהיר מטעמה, במסגרתו ביקשה למנות את א' כבן ממשיך לנחלה. תצהיר המנוחה לא הוגש במסגרת הליך זה.

     

12. ההסכם השני, הינו הסכם מכר מיום 22.11.1991 (להלן – "ההסכם השני" או "הסכם המכר"), אשר נערך בין האם המנוחה לבין התובעים ח' ורעייתו, ובמסגרתו התחייבה המנוחה להעביר להם את זכויותיה כחוכרת וכמחזיקה בדירת המגורים שלה במשק וכן ב"חלק מהקרקע סביב הדירה" (כפי שהוגדר במפה שצורפה להסכם), בתמורה לסך כספי ששילמו לה התובעים על פי ההסכם, בסך של 75,000 דולר (סעיף 9 להסכם).

     

13. כבר בפסקאות המבוא להסכם הצהירו הצדדים כי הם ערים לכך שדירת המגורים נמצאת על נחלה חקלאית, ולפיכך נקבעו שורה של הוראות המבהירות את תוקפה של ההתחייבות של האם המנוחה ביחס אליה במישור היחסים הפנים משפחתי בינה לבין שני בניה – א' וח', ובינה לבין ח' ורעייתו, שרכשו ממנה את זכויותיה בדירת המגורים שבמשק והשטח שסביבה, כדלקמן:

     

    "הואילוהמעבירה מעוניינת להעביר למקבלי ההעברה את כל זכויותיה בדירה בה היא גרה ואת החזקה בה וכן חלק מהקרקע סביב הדירה...כשידוע לקונים שהדירה נמצאת על נחלה חקלאית במושב *** ורושמה המינהל מקרקעי ישראל, מוסד בו ייעשה גם הרישום על שמם בעת יתאפשר רישום זה.

     

    והואילוהדירה היא חלק בלתי נפרד מהנחלה ו/או ממשק מס' *** ואין להפרידה מהנחלה כולה, וידוע לקונים שהנחלה עם זכויותיה החקלאיות תרשם ע"ש הבן הממשיך (אחיו של הקונה א') והכל לאחר אריכות ימיה של המעבירה, ובאותו מעמד המעבירה הודיעה לבנה א' שהדירה בה היא גרה נמכרת למקבלי ההעברה הנוכחיים, כאמור לעיל ובכל עת אפשרית ייעשה רישום של הדירה נשוא הסכם זה על שמם של הקונים הנ"ל ולא יהיה לבן הממשיך כל זכות שהיא על דירה זו ולא על חלקת הקרקע סביב הדירה כפי שהמעבירה החליטה להקנותה לבית ו/או לדירה נשוא הסכם זה.

     

    והואילוהמעבירה מתחייבת לרשום את זכויות מקבלי הדירה על הדירה נשוא הסכם זה במינהל מקרקעי ישראל על שמם בלבד...." (ההדגשות אינן במקור).

     

14. הסעיפים החשובים והרלוונטיים לעניינינו מתוך הסכם המכר עצמו הינם כדלקמן:

     

    "3.המעבירה מתחייבת להעביר את מלוא זכויותיה בדירה בלבד (ובקרקע סביב הדירה כמתואר בתשריט המצ"ב) ע"ש מקבלי ההעברה, במינהל מקרקעי ישראל....והכל ללא הגבלת זמן כשלשני הצדדים ברור שלצורך הבטחת זכויות מקבלי ההעברה על הדירה נשוא הסכם זה, תחתום המעבירה על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר בו תירשמנה זכויות מקבלי ההעברה ע"פ הסכם זה ויחייב את הבן הממשיך (א') לכבדם גם לאחר אריכות ימי המעבירה וללא כל קשר עם אופן הרישום של המשק החקלאי על שמו של הבן הממשיך";

     

    "8.המעבירה מתחייבת לעשות את כל הדרוש מצידה כדי להעביר ולרשום את זכויותיה בדירה נשוא ההסכם, ע"ש מקבלי ההעברה ואילו מקבלי ההעברה, יעשו כל הדרוש מהם כדי שהדירה נשוא ההסכם תרשם על שמם, והכל כשיתאפשר לעשות פעולות אלו, ועד אז, מסכימים שהרישום יהיה רישום משותף של הדירה שרכשו ביחד עם כל הכלול בנחלה מס' *** במושב *** ובתנאים הדרושים ע"י מינהל מקרקעי ישראל כנחלה חקלאית שאינה ניתנת לחלוקה, והכל עד לשינוי ההוראות בהקשר הפרצלציה של הקרקעות במיגזר החקלאי".;

     

    "13. רישום הזכויות של מקבלי ההעברה בדירה נשוא הסכם זה, ייעשה במינהל מקרקעי ישראל כשיתאפשר זה, והכל קשור בהוראות הקיימות בגין נחלה חקלאית והדירות הבנויות עליה והכל עד ביצוע הפרצלציה ושינוי צורת הרישום";

     

    "19. הצדדים מתחייבים להביא תוכן הסכם זה לידיעתו של הבן הממשיך – א.ח – על כל האמור בהסכם בקשר להעברת הזכויות בדירה של האם – המעבירה, תמורת כספים ע"ש מקבלי ההעברה וכן התחייבותה של המעבירה להקנות שטח סביב הבית כחלק בלתי נפרד ממכירת זכויותיה והכל ללא קשר עם הזכויות החקלאיות והמשק החקלאי שיירשמו ע"ש הבן הממשיך לאחר אריכות ימי המעבירה". (ההדגשות אינן במקור).

     

    פסק הדין של ביהמ"ש העליון ב"הלכת X"

     

15. במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון בהלכת X הידועה, הכיר בית המשפט העליון (בדעת רוב של כב' השופטת שטרסברג-כהן, וכב' השופט ברק), בתוקפם המחייב של ההסכמים הפנים משפחתיים שנערכו בין הצדדים לאמם המנוחה, וזאת חרף היותם מנוגדים לנהליה של רמ"י.

     

16. בית המשפט העליון ערך בפסק דינו אבחנה בין מישור היחסים החיצוני - בין המוסדות המיישבים לבעלי-הדין - בני המשפחה; לבין מישור היחסים הפנימי - בין בעלי-הדין - בני המשפחה - בינם לבין עצמם.

17. במישור היחסים החיצוני – בין בני המשפחה לבין הרשות - נקבע מפורשות על ידי שלושת שופטי ההרכב כי א' אכן זכאי להירשם כבן ממשיך לנחלה;

     

18. יחד עם זאת, במישור היחסים הפנימי – נקבע בדעת רוב של כב' השופטת שטרסברג כהן וכב' השופט ברק (כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת פרוקצ'יה), כי לנוכח ההסכמים המפורשים שנערכו כאמור בכתב בין בני המשפחה עוד בחיי המנוחה, זכותו של א' להירשם "כבן ממשיך" במשק, כפופה להסכם הפנים משפחתי שנכרת בינו לבין אמו המנוחה ואחיו ח', ולתנאי מפורש לפיו שני האחים יחלקו במשק לאחר אריכות ימיה של אמם, וא' מושתק להתכחש לתצהיר המפורש בו התחייב לכך.

     

19. כפי שהובהר לעניין זה על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן, בין האם לבין א' השתכלל הסכם לטובתו של ח' (ההסכם הראשון) אשר א' מחויב לו, ויש לו תוקף מחייב במערכת היחסים הפנימית של המשפחה, הגם שלא ניתן לאוכפו אותה עת. בהתאם להסכם זה – "...בתמורה למינויו של א' על ידי אמו כבן ממשיך התחייב הוא שלאחר אריכות ימיה יבוא ח' להתגורר עם משפחתו בבית האם, והוא וח' יחלקו את המשק החקלאי שהיא תשאיר אחריה" (סע' 1 ו-3 לפסק דינה) ; "...מינוי א' כבן ממשיך נועד לאפשר לא', שהיה נתון בקשיים כלכליים, לקבל הלוואה ומענק, וכי מינוי זה היה כפוף לתנאי כי א' ידאג לשמירת זכויותיו של ח' ומשפחתו בנחלה ובמשק החקלאי" (סעיף 5 לפסק דינה);

     

20. בית המשפט העליון דחה את עתירתו של א' להורות על ביטול ההסכם השני, וקבע כי בהסתמך על התחייבותו בהסכם הראשון, א' מושתק לטעון להיעדר תוקף להסכם השני במסגרתו התחייבה האם להעביר לח' ואשתו את זכויותיה בדירת המגורים ובחלק הקרקע שסביבה, וכי על אף מינויו של הבן א' כבן ממשיך, ייעשה כל הדרוש על מנת שדירת המגורים שלה ושטח הקרקע סביבה - יירשמו על שם ח', והכול כשיתאפשר לבצע פעולות אלו:

     

    "...א' הציג מצג שלפיו יתחלק עם ח' בנחלה ויאפשר לו לגור בדירת האם. המצג כלול בהסכם הראשון. מצג זה הניע את אמו, שכלפיה הוא נעשה, למנות את א' כבן ממשיך. ...מינויו של הבן א' כבן ממשיך היה מותנה בהתחייבותו לחלוק את הנחלה עם ח'. משקוים חלקה של האם בכך שעשתה את המינוי, מושתק א' מלתבוע את ביטולו של ההסכם השני, שהוא פועל יוצא של ההסכם הראשון, והוא למעשה התמורה שעל א' לתת כנגד מינויו שלו כבן ממשיך..." (סעיף 11 לפסק דינה); "...כל פעולותיו של א' הבאות להתכחש להתחייבותו שבהסכם הראשון ולתקוף את ההסכם השני לאחר שהוא נהנה מפירותיו של ההסכם הראשון, נגועות מראשיתן ועד סופן בחוסר תום-לב מובהק...." (פסקה 12 לפסק דינה) - ההדגשות אינן במקור.

     

21. בהמשך לכך נקבע, כי:

    "פועל יוצא מן האמור הוא כי בכל הנוגע למוסדות המיישבים, א' הוא בן ממשיך יחיד כלפיהם. ...לא כך ביחסים הפנימיים בין א' לבין אמו ולבין אחיו. בעניין זה מופעלים כללים שונים המונעים ממנו את הזכות לטעון לביטול ההסכם השני... אשר-על-כן דעתי היא כי א' אינו זכאי למנוע מח' להמשיך להתגורר עם משפחתו בבית אמם המנוחה, והוא מושתק מלטעון לבטלות ההסכם השני בבית-משפט. כמו כן אין א' זכאי למנוע מח' אפשרות לפנות למוסדות המיישבים לשם מימוש זכותו." (פסקאות 15-16 לפסק דינה - ההדגשות אינן במקור).

     

22. התוצאה בהתאם להלכת X, הינה אפוא כי שני ההסכמים המצוינים לעיל, שנערכו עוד בחיי האם המנוחה, הינם הסכמים תקפים ומחייבים, ועל הצדדים שניהם לפעול על פיהם.

     

    פסק הדין של כב' השופט גרינברגר בתמ"ש 8751/07

     

23. בין השנים 2008-2010 התקיים בבית משפט זה הליך נוסף בין הצדדים, עת האח א' עתר בתביעה כספית כנגד אחיו ח', ובה עתר לסעדים שונים בגין שימוש לא חוקי מצד ח' במשק, דמי שימוש וכדומה, תביעה שנדחתה על ידי כב' השופט גרינברגר בפס"ד מיום 25.11.10 (להלן- "פסק הדין").

     

24. בתביעתו א' הציג את תפיסתו הוא, לפיה - "...התובע [א' - ה.ג.] הינו הבן הממשיך, ופרט לזכות המגורים בבית האם, אין לנתבעים [ח' ובני משפחתו - ה.ג.] זכויות כלשהן לשימוש בשטחי המשק. לדעתו של התובע, בית המשפט העליון קבע קביעה מצומצמת ביותר, והיא, שההסכם בין האם לבין ח' שריר וקיים ומאחר שהסכם זה מתייחס אך ורק לדירת המגורים ולשטח הקרקע שמסביבו..." (סעיף 9 לפסה"ד מיום 25.11.10); הרי שהמשק כולו שייך לו בלבד, ו"...מעבר לבית מגוריה של האם...", לח' "אין כל זכות שימוש בשטחיו..." (סעיף 17 לפסה"ד).

     

25. כבוד השופט גרינברג דחה את גישתו האמורה של א', וקבע כי אמנם בית המשפט העליון בהלכת X לא דן בהיקף זכויותיו של ח' במשק כולו, מאחר והשאלה הספציפית שעמדה לפניו להכרעה התרכזה אך ורק במעמדו של א' כבן ממשיך מצד אחד, ובתוקפו של ההסכם השני שנערך בין האם המנוחה לח' מצד שני, "...ברם, מעיון בפסק דינו של בית המשפט העליון ניתן להבין כי בית המשפט העליון אכן הביע את דעתו גם בקשר למשק כולו..." (סעיף 12 לפסה"ד).

     

26. כב' השופט גרינברגר התבסס על עמדות דעת הרוב בהלכת X, וקבע כי קביעתו של ביהמ"ש העליון מתייחסת למעשה לזכויות במשק כולו ולא אך לזכות מגורים בדירה, כדלהלן:

     

    "14. משמעות הדבר, שהתחייבותו של א' להתחלק במשק יחד עם ח' מונעת ממנו, היום כבעבר, להתכחש לזכויותיו של ח' מולו להשתמש בשטחי המשק בהיקף שווה. ודוק: זכויותיו של ח' הן בגדר זכויות שימוש ולא זכויות קנייניות כלפי כולי עלמא....; וכפי שכבר צויין, מכוח קביעת האם כי הבן א' הוא הבן הממשיך, הזכויות הקנייניות במשק עברו לידיו הבלעדיות, וצו הירושה בעזבונה של האם אינו מעלה ואינו מוריד בנושא זה. פירושו של דבר שהתובע הינו הבעלים הבלעדיים של הזכויות הקנייניות במשק, ובעקבות ההסכמים עם האם, בהם התחייב התובע להתחלק עם הנתבע, לא רק בבית המגורים אלא גם במשק כולו, ועל כן לנתבע ולבני משפחתו זכות שימוש במחצית המשק כולו.

     

    15. מצגו של א' מול אמו, אשר הביא בסופו של דבר למינויו כבן ממשיך, מחייב אותו מול אחיו אם לא מול הרשויות, אשר אינן כבולות להסכמים הפנימיים האלה. ומאחר שא' התחייב "להתחלק" במשק החקלאי עם אחיו, הרי שאין כל מקום לקבל את עמדתו כאילו שהדבר היחיד המחייבו מול אחיו הינו ההסכם בין האם לבין ח' להעברת דירת המגורים לידיו. וכמו כן התחייבותו של א' "להתחלק" עם אחיו במשק, מונעת ממנו מלטעון כל טענה של פגיעה בזכויות קנייניות שלו כבן ממשיך, ככל ששימושו של ח' מצטמצם למחצית המשק שבהחזקתו, ולכן גם אין בכוחו של התובע להתנגד ולתבוע את הנתבעים בגין פעולות בנייה להרחבת בית המגורים, סלילת שבילים, שפיכת פסולת, שימוש בבית אימון, חפירה והתקנה של מערכת ביוב, ופעולות מגוונות אחרות מהסוג הזה, וזאת למרות שעקרונית פוגעות פעולות מהסוג הזה בזכות הקניין של התובע כבן ממשיך. וזאת, כאמור, עקב התחייבותו להתחלק עם אחיו במשק על כל המשתמע מכך במישור של יחסי האחים בינם לבין עצמם.

     

    16. אומנם, מעולם לא נקבע מהם הגבולות האופרטיביות של חלקי המשק אשר יעמדו לשימושם של שני האחים; וגם היום, אין ביכולתו של בית המשפט לקבוע את הגבולות האלה על בסיס החומר שהונח בפניו. ברם, השימוש בפועל בשטחי המשק התחלק משך עשרות בשנים בין שני האחים בצורה מסוימת, כמפורט לעיל, ושימוש זה הפך לדעתי לברירת מחדל בכל הקשור להסדרת היחסים הבילטראליים שבין האחים כל עוד לא הוכח אחרת". (ההדגשות אינן במקור).

     

     

27. בנוגע לחלוקת השימוש שנהגה בפועל בין האחים במשק, הבהיר כב' השופט גרינברגר כי - כלל השימושים שפורטו בתביעה התייחסו כולם - "...לשימושים בשטח המשק אשר בפועל מוחזק על ידי הנתבעים שנים רבות, ובעצם עוד מלפני פטירתה של האם.... מן עץ התות מערבה, קרי, בשטח שבפועל מוחזק על ידי הנתבעים". (סע' 11 לפסה"ד; להלן תיקרא- "חלוקת עץ התות"); כאמור, בהתאם לפסק דינו "... שמורות לנתבע זכויות שימוש במחצית המשק, וההיגיון מחייב שנמקם את אותה מחצית באותם שטחי המשק המוחזקים ממילא ע"י הנתבע ומשפחתו משך עשרות שנים" (סעיף 17 לפסה"ד; ההדגשה שלי – ה.ג.).

     

28. בסיום פסק דינו כב' השופט גרינברגר מצא לנכון להעיר כדלהלן:

     

    "לסיום, מחובתו של בתי המשפט להעיר: אין להתעלם מן המצב המשפטי המורכב שבו נתונים האחים, מצב אשר ככל הנראה ימשיך ליצור חיכוכים בין האחים ואף בעיות משפטיות מורכבות כלפי צדדים שלישיים. ... הדרך הטובה והיעילה ביותר לסיום הקונפליקט רבת השנים שבין האחים ומניעת קונפליקטים נוספים בעתיד תהיה כמובן, בפירוק היחסים המשפטיים של האחים במשק, בדרך של רכישת זכויותיו של אחד האחים על ידי האח השני. טוב יעשו האחים אם ישכילו לפעול בדרך זו, על מנת למנוע המשך הסכסוך, והשכנת שלום, סוף סוף, בתוך המשפחה". (ההדגשה אינה במקור).

     

     

29. למרבה הצער, האחים לא השכילו לפעול כאמור, וכיום, בחלוף למעלה מ - 15 שנה מפסק דינו של כב' הש' גרינברג הנ"ל, טרם הוסדרו הזכויות והם עדיין ניצבים בפני ביהמ"ש ומנהלים הליכים לעניין פירוק השיתוף בזכויותיהם במשק.

     

    התביעה דנן

     

30. התביעה שלפני הוגשה על ידי ח' ורעייתו, ביום 11.5.2023, למעלה משני עשורים לאחר שניתנה הלכת X הנ"ל בביהמ"ש העליון.

     

31. במסגרת התביעה עתר האח ח' לפירוק השיתוף במשק - "...אם באמצעות פיצול מגרש מן הנחלה ו/או התמחרות לרכישת החלק של מי מהצדדים ו/או מכירת הנחלה לצד שלישי ולחלק את התמורות בין הצדדים עפ"י הנחיות ביהמ"ש ובהתחשב בעובדה כי התובעים רכשו את זכויות בית המנוחה לפני שנים רבות, וכל זאת עפ"י חוו"ד השמאי המומחה" (סעיף 48 ג' לכתב התביעה).

     

32. האח א' הסכים לכאורה כי יש לפרק השיתוף במשק, ואף טען כי "ההליך נחוץ ואף מתבקש" ונדרשת לכך שמאות משמאי שימונה לכך על ידי ביהמ"ש (סע' 6 ו-20 לכתב ההגנה מיום 28.6.23); יחד עם זאת, לעניין טיב הזכויות של התובעים, טען כי יש לקצוב "תאריך תפוגה" לזכויות האח ח' בבית המגורים והחצר שסביבה, שלטענתו מתמצות בזכות לשימוש בלבד בדירת המגורים ובשטח מסביבה (סע' 26, 76, 70, 94-95, 111.3 לכתב ההגנה).

     

    פירוט ההליכים בתביעה דנן

     

     

33. בישיבת קד"מ מיום 29.1.24, התובעים ונציגי רמ"י הביעו עמדתם לפיה הדרך היחידה לסיים ההליכים בין הצדדים ולהסדיר את הזכויות במשק, היא על דרך של פירוק השיתוף בו, באמצעות אחת משתי אפשרויות – או פיצול חלק מהנחלה, או פירוק שיתוף על דרך מכירה – בין הצדדים בינם לבין עצמם, או לצד ג', וחלוקת התמורה בין האחים; הנתבע בעיקר טען אודות הצורך להסדיר חריגות הבנייה שבמשק, על מנת שניתן יהיה לרשום את זכויותיו כבן ממשיך, ולדבריו "ברגע שהסדרנו לפי הסדר ובא לציון גואל. אפשר יהיה להגיע לפירוק וכל אחד יחיה את החיים שלו" (עמ' 6 ש' 29-30); כל אחד מהאחים הביע רצון להישאר במשק ולרכוש את חלקו של הצד השני (ראו עמ' 9 ש' 18 ו-21 לפרוט');

     

34. בסיום הדיון הגיעו הצדדים להסכמות להן ניתן תוקף של החלטה בדבר מינוי מודד מוסמך מטעם ביהמ"ש שיציע חלוקה בהתאם לפסקי הדין שניתנו בעניינם של הצדדים (תמ"ש 8751/07 וע"א 1662/99). הוסכם כי במסגרת המדידה, המודד ייתן ביטוי לחריגות הבנייה הנטענות, בין היתר לנוכח גזר הדין בתיק תכנון ובנייה 50429-07-23, ויסמן את חריגות הבניה בהתאם לגזר הדין שניתן בהליך האמור. עוד הוסכם, כי המודד ייתן ביטוי להנחיות הרלוונטיות של רמ"י כפי שמפורסמות באתר ובמידת הצורך יפנה לרשות לעריכת בירור ספציפי מול הרשות.

     

35. בהחלטתי מיום 7.9.24 הוריתי על מינויו של מר אלחנן צרנוביצקי כמודד מטעם בית המשפט.

     

36. ביום 9.3.25 הוגשה הצעת החלוקה של המודד, בה סומנו חריגות הבנייה שבמשק וכן הוצעו על ידי המודד שתי אפשרויות חלוקה, האחת - בקו האמצע של המשק (מסומנת בתשריט בקו ורוד), והשנייה – מתחשבת במיקום המבנים הקיימים (מסומנת בקו אדום).

     

37. לאחר הגשת הצעת המודד הצדדים הביעו הסכמה עקרונית למפת המדידה שהוגשה מטעם המודד (מבלי שהבהירו לאיזו חלופה בתשריט הם מסכימים), אולם חלקו אודות טיב זכויותיהם במשק.

     

38. האח ח'- עתר לאשר את מפת המדידה שנערכה על ידי המודד ולמנות שמאי שיעריך את שווי המשק על כלל חלקיו לצורך קידום הליך פירוק השיתוף;

     

39. האח א' - אישר עקרונית את המדידה שנערכה על ידי המודד ואת תוצאותיה (למעט תיקון קל בנוגע למבנה קטן השייך לנתבע והועבר בכוח לתובע); אולם טען, כי הסכמתו אינה מהווה הסכמה לחלוקה קניינית של המשק או להענקת זכויות קנייניות לח', אלא אך ורק לצרכי תיחום שטחי השימוש בהתאם לפסיקות הקודמות בעניינם, מאחר ולדבריו, זכויותיו של ח' במשק מוגבלות לזכויות שימוש אישיות שאינן עבירות ליורשיו; א' עתר כי על בסיס המדידה שבוצעה (לרבות התיקון האמור) הוא יירשם כבר הרשות במשק כולו ברמ"י ולצורך כך יוכשרו עבירות הבניה בשטחי הצדדים, וייערך במקביל הסכם מסודר בין הצדדים המגדיר את זכויות השימוש של ח' במחצית שטח הנחלה בהתאם למפת המדידה.

     

40. רמ"י - הבהירה בעמדתה כי המצב הקיים, מהווה הפרה של הסכם המשבצת; לשיטת הרשות אמנם ניתן לפעול במקרה דנן לפירוק השיתוף בנחלה, אולם זאת אך בהתאם לנהלי הרשות (אם באמצעות פיצול מגרש מהנחלה ואם באמצעות מכירה פנימית בין הצדדים או לצד ג'), כאשר הצעת החלוקה של המודד אינה עולה בקנה אחד עם נהלי הרשות והחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולפיכך היא מתנגדת לה; יחד עם זאת, ככל שהצעות החלוקה של המודד ישמשו אך ורק לצורך ההתחשבנות הכספית הפנימית שבין האחים ואין בהן לחייב את הרשות, היא אינה מתנגדת להצעות המומחה ומותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט; רמ"י הבהירה כי על פי הנהלים התקפים כיום ניתן לבצע הפרדה של שני מגרשים מהנחלה כאשר בכל אחד מהם עומדת יחידת דיור ואולי יהא בכך לסייע לצדדים לסיים את המחלוקת רבת השנים ביניהם בכפוף להגשת בקשה מתאימה ולהסדרת חריגות הבנייה בנחלה, אשר ללא הסדרתן לא תתאפשר כל דיספוזיציה בנכס.

     

41. בתגובתם לעמדת הרשות מיום 12.5.25 טענו התובעים כי עמדת רמ"י מחזקת את הצורך לפירוק השיתוף בעין, וזאת לטענתם על בסיס מפת המדידה של המודד, המשקפת נאמנה את המצב הפיזי בשטח ואת נקודת המוצא לפיה חלוקת המשק בין הצדדים בוצעה הלכה למעשה לפני עשרות בשנים, וכל שנותר לקידום הליך פירוק השיתוף הוא מינויו של השמאי שהוסכם זה מכבר על הצדדים (מר יניב רפאל).

     

42. הנתבע טען בתגובתו לעמדת הרשות מיום 15.5.25 כי עמדת רמ"י דווקא מחזקת באופן מובהק את עמדתו לגבי מעמדו כבן ממשיך ובעל הזכויות הקנייניות הבלעדי במשק כולו, אשר עיכוב רישומו עד כה הוא בעטיה של התנגדות התובעים וחריגות הבנייה שביצעו במשק. לנוכח נקודת מוצא זו, אחיו ח' אינו בעל זכות קניינית במשק וככל שיבקש לבצע פיצול על פי נהלי רמ"י הוא אינו יכול לחלוק את הזכויות הקנייניות עם הנתבע. יחד עם זאת, הנתבע לא הביע התנגדות לכך שתתבצע חלוקה מסוג זה בעתיד (מבלי לגרוע מטענתו לפיה הוא בעל הזכויות הקנייניות במשק כולו), כאשר על פי אפשרות זו התובע יידרש לרכוש מהנתבע את "שדרוג" זכותו המוגבלת לשימוש בלבד לשווי זכות קניינית בהתאם לשווי השוק, וכן יישא במלוא התשלומים הנובעים מכך לרמ"י, לרבות דמי שימוש בגין השטח המפוצל ולרבות כל התשלומים הכרוכים בפיצול המגרש מהנחלה.

     

43. הנה כי כן, המחלוקת בין התובעים והנתבע נסובה על טיב זכויותיהם של התובעים בחלקם במשק – האם כטענת א' זכות התובעים מוגבלת לזכות שימוש אישית גרידא, או שמא, כפי שטוען ח', מדובר בזכות בלתי הדירה על מחצית הזכויות במשק לרבות בית המגורים והקרקע עליה הוקם.

     

44. ביום 8.7.25 התקיים דיון במעמד הצדדים ורמ"י, אשר בסיומו הוסכם כי אדרש תחילה למחלוקת המקדמית שנתגלעה בין הצדדים אודות טיב זכויותיהם במשק.

     

45. לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם בשאלה מקדמית זו, אפנה להכריע בה כדלהלן.

     

    עמדות הצדדים

     

    טענות התובעים

     

46. לשיטת התובעים מהות זכויותיהם במשק הוכרעה בפסיקות עבר אשר התבססו על הסכמה מפורשת וברורה עם אמם המנוחה של הצדדים שניתנה בחייה, ולפיה מחצית הזכויות במשק יעמדו לשימושם של התובעים ברשות בלתי הדירה המחייבת לדורי דורות, תוך התחייבות הנתבע לחלוק את המשק עם התובעים כתנאי למינויו כבן ממשיך.

     

47. מבחינה מהותית וכלכלית, אין כל הצדקה להבחין בזכויות כל אחד מהצדדים לעניין פירוק השיתוף, שכן שתיהן זכויות שימוש לדורי דורות במשק חקלאי, אשר קמו לכל אחד מהצדדים בעקבות ההסכם הפנים משפחתי; שתיהן מחייבות הסדרה מול רמ"י; שתיהן בעלות מעמד דומה מבחינת הערך הכלכלי במשק, בהתחשב במגבלות התכנוניות והחוזיות; ולפיכך, הן מחייבות התחשבות שווה במסגרת כל חלוקה, וככל שהמשק יימכר לצד ג', על התמורה בגינו להתחלק בין הצדדים באופן שווה, בהתאם לכוונת אמם המנוחה.

     

48. מינוי הנתבע כבן ממשיך מותנה בהתחייבותו לחלוק את המשק בחלקים שווים, וזו גוברת על כל טענה קניינית כלפי התובעים.

     

49. טענות הנתבע הן טענות קלושות וממוחזרות אשר נדחו בהליך הקודם בתמ"ש 8751/07, בו נקבע מפורשות כי התחייבות הנתבע לחלוק בזכויות המשק עם התובעים מחייבת כלפי כולי עלמא ומונעת ממנו להתכחש לזכות השימוש שניתנה להם בפועל. כמו כן טענות הנתבע לבעלות בלעדית על המשק כולו נדחו מפורשות באותו פסק דין.

     

50. ממילא, פסקי הדין הקודמים לא עסקו בשאלת פירוק השיתוף ולכן כל טענותיו של הנתבע בנוגע להשתק פלוגתא, השתק עילה או קיומו של מעשה בית דין משוללות יסוד ויש לדחותן;

     

51. לתובעים קיים יתרון ממשי על פני הנתבע, שעה שרכשו בתמורה ממשית את זכויותיהם (סך של 75,000 דולר, סכום אשר לשיטתם היה שווה ערך ליותר ממחצית שווי הנחלה בשלמותה במועד כריתת ההסכם השני), בעוד שהנתבע קיבל זכויותיו ללא תמורה והתחייב לחלקן, כך שעל השמאי שימונה להביא בחשבון בין היתר את התמורה ששולמה על ידי התובעים בזמנו במסגרת ההתחשבנות הפנימית.

     

52. מאחר ועסקינן בחלוקת משק חקלאי בין בני משפחה ראוי לבחון את המקרה בראי שיקולי צדק, תום לב והסתמכות, שיקולים אותם ממילא נדרש בית משפט לשקול במסגרת סמכותו.

     

53. בהקשר זה המשיכו וטענו התובעים כי בעוד שהם שילמו במיטב כספם עבור מחצית המשק, התגוררו בו וגידלו בו את ילדיהם, טיפחו את הנחלה וראו בה את מרכז חייהם; הרי שהנתבע מנגד קיבל את מינויו כבן ממשיך בחסות הסתרה מהגורמים המיישבים את ההסכמים הפנימיים הסותרים את עקרון אי פיצול הנחלה, לא השלים את הרישום במשק עד כה, ואף אינו מתגורר במשק, ובכך הוא מפר את הוראות רמ"י.

     

54. מינויו של הנתבע כבן ממשיך סותרות את הסכם המשבצת החל על הנחלה ואת עקרון אי פיצול הנחלה, ולא בכדי מסרבת רמ"י לרשום את הזכויות במשק על שמו של הנתבע; ודי בכך על מנת לפסול את המינוי מיסודו, ואזי לפעול לפירוק השיתוף בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה.

     

55. התובעים הבהירו כי הסעדים המבוקשים במסגרת הליך זה אינם מכוונים לרישום קנייני אלא מבוססים על זכויות חוזיות, רשות בלתי הדירה, התחייבות ברת אכיפה והוראות פסקי דין חלוטים שניתנו בעבר, ולפיכך אין מקום לטענות הנתבע כאילו קיים מדרג בין זכויותיו לבין זכויות התובעים.

     

56. עוד טענו, כי המשק מהווה חלק בלתי נפרד מעיזבון המנוחה, ולפיכך חרף מינוי הבן הממשיך, הם בעלי זכות בלתי הדירה במחצית המשק ויש לראות בצו הירושה כמחייב כלפי הצדדים ויורשיהם.

     

     

57. לאור כל האמור עתרו להצהיר על זכויותיהם כזכויות שימוש בלתי הדירות, ברות הורשה, לצורך חלוקה בעין של המשק; ולהורות על חלוקה שוויונית של זכויות המשק, על כלל מרכיביו; לאשר את מפת המדידה שהוגשה; ולהכיר בזכותם לקיזוז התמורה ששילמו למנוחה לפי ההסכם השני.

     

58. בנוסף, עתרו התובעים למנות מנהל עיזבון שיפעל להסדרת כלל הבנוי במשק, יאפשר חתימה על תכניות בניה והמצאת היתרים כדין, ויפעל להסדרת הזכויות בפועל בין הצדדים. מנהל העיזבון אף יוכל להעריך את שווי עיזבון המנוחה במועד פטירתה כחלק מהאיזונים הכספיים בין הצדדים וכחלק מחוו"ד השמאי.

     

    טענות הנתבע

     

59. מטרת התובעים האמתית בהליך דנן אינה אלא שדרוג זכויותיהם מזכויות שימוש לזכויות קנייניות ללא תמורה לתובע, תוך ניסיון עקיפה פסול של פסקי הדין החלוטים בעניינם שיש לדחותו.

     

60. כלל טענות התובעים בהליך דנן הועלו ונדחו בפסקי דין חלוטים שניתנו בין הצדדים ולפיכך הם מושתקים לטעון להם שוב בהליך דנן ויש לדחותם מכוח מעשה בית דין, היעדר סמכות, והתיישנות.

     

61. בפסיקות הקודמות שניתנו בעניינם של הצדדים נקבע מפורשות כי זכויותיו של הנתבע הן קנייניות על כל המשק, ואילו לתובע זכויות שימוש בלבד במחצית המשק (סעיף 14 לפסק הדין).

     

62. כב' השופט גרינברגר דחה בפסק דינו טענת התובעים לפיהן הצדדים מחזיקים בזכויות קנייניות שוות במשק מכוח צו הירושה של אמם המנוחה, וקבע כי - "בנושא זה נפלה שגגה במשנתו" של התובע.

     

63. בנוסף, מפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט גרינברגר חלפו 15 שנים, במהלכם התנהלו התובעים בהתאם לפסק הדין, כבעלי זכויות שימוש בלבד והם חסומים מלטעון כנגד הפסיקה שהועילה להם במשך למעלה מעשור, בבחינת השתק התנהגות והתיישנות.

     

64. לביהמ"ש דנן אין כל סמכות לפתוח פסק דין חלוט של כב' השופט גרינברגר ולשוב ולדון במחלוקת שהוכרעה זה מכבר במסגרת פסק הדין האמור.

     

65. מעבר לכך מושתקים התובעים להעלות הסותרות את טענותיהם בהליך שהתברר בפני כב' השופט גרינברגר, שם טענו כי החלק שלהם בנחלה הוא בית המגורים והמקרקעין הצמודים לבית וכי יש להם זכות שימוש בלבד ולא זכות קניינית.

     

66. מאחר ואין זכויות קנייניות לחלוקה – התובע לא זכאי לזכויות קנייניות ומכאן שדרישתו למינוי שמאי נעדרת בסיס, והיא אף עומדת בסתירה להליך דנן שהינו לפירוק שיתוף ולא לחלוקה קניינית.

     

67. הנתבע הוסיף וטען במסגרת סיכומיו לנזקים כספיים ואחרים שגרם לו התובע במהלך השנים, לרבות עיכוב רישום המשק על שמו, הוצאות הליך זה, מתח נפשי מוגבר, חריגות בניה שנועדו לסכל הרישום שלו כבן ממשיך, אי ביצוע גזר דין להריסת המבנים הלא חוקיים, פגיעה בערך הנכס, פגיעה במוניטין וכיוצ"ב.

     

68. לאור שלל הטיעונים שהועלו בסיכומי הנתבע, הוא עתר לדחות טענות התובעים ולהורות על יישום לאלתר של פסק הדין של כב' השופט גרינברגר, במובן זה שייקבע כי זכויות התובע הן זכויות שימוש בלבד בשטח שייקבע על פי מפת המדידה שהוגשה לביהמ"ש, וזכויות הנתבע הן זכויות קנייניות על כל שטח הנחלה.

     

69. הנתבע עתר בנוסף לדחות את הבקשה למינוי שמאי לחלוקת המשק, שהרי לטענתו אין זכויות קנייניות לחלוקה;

     

70. בשים לב לאמור עתר להורות על סימון גבולות שטחי השימוש בלבד בהתאם למפת המדידה שהוגשה; ליתן צו הריסה מידי של כל הבניה הבלתי חוקית של התובע במשק בהתאם לגזר הדין שניתן בביהמ"ש השלום; ליתן צו מניעה קבוע האוסר על ביצוע בנייה נוספת ללא אישור הנתבע כבעל הזכויות הקנייניות במשק; ליתן צו לרמ"י לבצע רישום הנתבע כבן ממשיך יחיד במשק; להורות כי התובעים ימשיכו להתגורר במחצית המשק על פי פסק הדין החלוט; לאחר יישום כלל האמור יש להידרש, לקביעת ההוצאות והשבת הנזקים הנטענים.

     

    דיון והכרעה

     

71. נקודת המוצא להכרעה במחלוקת שלפני אודות טיב זכויות הצדדים במשק, מצויה בזכויות האם המנוחה, רצונה ואומד דעתם של הצדדים בעת עריכת ההסכמים הפנים משפחתיים – להם כאמור ניתן תוקף מחייב בבית משפט העליון בהלכת X הידועה, והצדדים מחויבים לפעול לפיהם, ומושתקים להתכחש לתוכנם או לתוקפם.

     

72. לפיכך, ככל שאנו מבקשים ללמוד על טיב זכויות הצדדים בנחלה, יש אפוא להתחקות אחר אומד דעת המנוחה והצדדים, בעת עריכת ההסכמים המשפחתיים שנערכו בחיי האם.

     

73. לאחר מכן אבחן את טיב זכויות האם המנוחה במשק, אשר זכויות הצדדים ביחס למשק למעשה יונקות חיותן מכוחן, ואת זכויות הבן הממשיך שמונה על ידה עבור המשק, ואתייחס לטענות ההגנה שהעלה הנתבע בהליך זה.

     

    פרשנות חוזים

     

74. כאשר בית המשפט נדרש לפרשנות חוזה, עליו להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים". לצורך כך יש להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה המהווה, נקודת מוצא ונקודת משען מרכזית לכל הליך פרשני. ראו: ע"א 643/14מנהל העיזבון יחזקאל שבו נ' ג'ורג' יוסף ג'ראיסי (2015), פסקה 9 לפסק הדין; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 311 (1995).

     

75. לדברים אלו מתווספים כללי הפרשנות הידועים בדיני החוזים, לפיהם, בנסיבות שבהן חוזה נתון לפרשנויות אפשריות שונות, אין להניח כי החוזה נועד להטיל חיוב בלתי סביר על אחד הצדדים לו; וחזקה היא כי תכליתו להשיג תוצאות סבירות והגיוניות, וכאלה אשר עולות בקנה אחד עם היגיון כלכלי. ראו: ע"א 8427/12אריה יעקבסון נ' ניב ויגדור(2014), פסקה 15 לפסק הדין.

     

76. התחקות אחר כוונת הצדדים כאנשים תמי-לב מחייבת אף להשתחרר מן המגבלות הנובעות ממתן פירוש מילולי לתנאי ההסכם, ככל שפירוש זה סותר את חובת תום-הלב. ראו: ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה), בעמ' 65; ע"א 1395/91 וינוגרד נ' ידיד, פ"ד מז(3) 793, 800 (1993).

     

77. כאשר פירוש הסכם על-פי העקרונות הללו מצביע על כוונה שונה מן הכוונה הנלמדת ממשמעותן הרגילה של המילים, יש לתת לו – בין בדרך מתן משמעות רחבה למילותיו, בין בדרך שינוין ובין בדרך השלמתן – משמעות המתיישבת עם תכליתו. השוו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265, 320 ו -322 (1995).

     

78. הדין הוא, כי ניתן להתחקות אחר אומד דעתם של צדדים להסכם אף נוכח הנסיבות ששרו בעת כריתתו והן נוכח התנהגותם הן בתקופה בה נכרת והן בתקופה שלאחר כריתתו, ובכך לעמוד על כוונותיהם המקוריות ואופן הבנתם את התחייבויותיהם. ראו: ע"א 376/76 פקיד השומה ירושלים נ' אריזדה, פ"ד לא(1) 436, 441(1976); ע"א 874/13 שד-של נ' מירון (2015), בפסקה 14 לפסה"ד.

     

79. לאחרונה, שונה הניסוח של הוראת סעיף 25(א)(4), במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אשר נכנס לתוקפו ביום 7.1.26. אמנם, תחולת התיקון חלה על חוזה שנכרת אחרי תחילתו של חוק זה, ולפיכך הוא אינו חל בעניינינו אנו, אולם הרציונל העומד בבסיסו מתיישב עם האמור לעיל ומחיל את הדין שנהג עד כה ביחס לחוזים שאינם עסקיים, כבעניינינו אנו (ראו לעניין זה דברי ההסבר שפורסמו בה"ח הממשלה 1707, 490 (תשפ"ד- 2024), בעמ' 491).

     

    מן הדין לנידון -

     

80. עיון במערכת ההסכמים הפנים משפחתיים, בחינת תכליתם, נסיבות עריכתם, והתנהלות הצדדים עצמם לאורך השנים, מלמדים בבירור שכוונת הצדדים ובפרט האם המנוחה הייתה להעניק את הזכות שיש לה כלפי רמ"י - לשני ילדיה; היינו, לחלק את המשק בין שני בניה, ואף לדאוג לרישום בהתאם, ככל שהדבר יתאפשר בבוא היום על פי נהלי הרשות.

     

81. האם המנוחה למעשה המחתה את זכותה בנחלה לשני בניה, וזאת, חרף העובדה כי הדבר עמד בניגוד לנהלים של רמ"י, למצער באותה עת בה נערכו ההסכמים, תוך שהצדדים היו מודעים לכך ואף ציינו זאת מפורשות בהסכם.

     

82. בהלכת X נקבע כי שני ההסכמים שנכרתו (האחד בין האם לא' והשני בין האם לח'), מהווים למעשה מערכת הסכמים אחת, כדברי כב' השופטת שטרסברג כהן: "ההסכם הראשון הוא הסכם המכיל התחייבות תקפה של א' הן כלפי האם שמילאה את התחייבותה היא והן כלפי צד שלישי – ח'. ההסכם השני הוא פועל יוצא של הסתמכות האם על ההסכם הראשון והיא המשך טבעי לו." ראו: סע' 8 לפסק דינה.

     

83. לשון ההסכמים ונסיבות עריכתם במעמד אחים נוספים של הצדדים (כמתואר בפסקאות 2-7 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן), מלמדים על כך שכוונת האם - כמי שהחזיקה אותה עת בזכויות בר הרשות במשק כלפי הרשויות - הייתה להתנות את הסכמתה למינויו של א' כבן ממשיך בשמירת זכויותיו של ח' ומשפחתו, וחלוקת זכויותיה במשק ביניהם: "...ביחד עמו נתחלק במשק החקלאי שהיא משאירה אחריה" (סעיף 2 לתצהיר המתנה); א' אישר הסכמה זו בסעיף 3 לתצהירו, והתחייב כלפי האם: "אני מצהיר שנתתי את הסכמתי לכל דרישותיה של אמי לגבי שמירת זכויותיה בחיים, ושמירת זכויותיו של אחי ח' בבית ובמשק לאחר שאמנו תמות".

     

84. המילה "נתחלק" בה נקטו ההסכמים, לא הוגבלה או צומצמה רק ביחס לזכות מגורים או שימוש, ולא הוגבלה בזמן, אלא מתייחסת לחלוקת הזכויות במשק כולו.

     

85. בלשון זו למעשה נטועה נקודת המוצא כי כוונת האם הייתה - חלוקה של הזכויות במשק כולו בין שני ילדיה, ללא הבחנה בטיב הזכויות של כל אחד מהם ביחסים הפנימיים בין האחים, וזאת חרף העובדה שביחסים החיצוניים מונה א' כבן ממשיך.

     

86. לא ניתן לקבל את טענת א' לפיה לח' זכות שימוש אישית בדירה שמתמצה לכאורה בזכות מגורים בבית המנוחה בלבד, שכן טענה זו מנוגדת להסכם השני, שקבע מפורשות במבוא לו כי התובעים יהיו זכאים ל"חלק מהקרקע", להבדיל מזכות מגורים בלבד.

     

87. בהסכם השני, הובהר כי זכות התובעים במשק אינה מסוייגת, וניתנה - "ללא הגבלת זמן" (ראו סע' 3 ו-19 להסכם השני), וכי התחייבות המנוחה כלפיהם תהיה תקפה גם לאחר אריכות ימיה - "...ויחייב את הבן הממשיך (א') לכבדם גם לאחר אריכות ימי המעבירה וללא כל קשר עם אופן הרישום של המשק החקלאי על שמו של הבן הממשיך" (סע' 3 סיפא להסכם). כן נקבעה בהסכם זה חובת יידוע לאח א' – "הצדדים מתחייבים להביא תוכן הסכם זה לידיעתו של הבן הממשיך..." (סעיף 19 להסכם).

     

88. כן הובהר במפורש בהסכם זה כי הדירה "נמכרת" לח', וכי לא' לא תהא זכות כלשהי בדירה ובחלקת הקרקע סביבה: "ולא יהיה לבן הממשיך כל זכות שהיא על דירה זו ולא על חלקת הקרקע סביב הדירה" – לשון זו אינה מתיישבת עם הפרשנות שמבקש א' ליתן לזכות שהוענקה לח' ורעייתו במשק.

     

89. מסקנה זו מתחזקת אף לנוכח לשון ההסכם השני, לפיו התחייבה המנוחה לדאוג כי זכויותיו של ח' במשק יירשמו אף הן בבוא העת, כאשר הדבר יתאפשר על פי נהלי רמ"י (סע' 8 ו-13 להסכם); והרי, זכות מגורים כשלעצמה אינה נדרשת לרישום, כך שנקיטה בלשון זו דווקא, תומכת אף היא באומד דעת הצדדים כי זכויות התובעים במשק אינן מתמצות בזכות מגורים הדירה, אלא בכוונה ורצון של המנוחה להעניק לתובעים חלק של ממש בנחלה.

     

90. כפועל יוצא מכך, לא ניתן לקבל את טענתו של א' לפיה יש להגביל או "לתחום בזמן" דווקא את זכות השימוש של ח' (סע' 95 לכתב ההגנה); או כלשונו, "לקבוע מועד תפוגת זכויות התובע, בין אם בחלוף שנים או בקרות אירוע, מאליו ברור כי זכויות שימוש, אינם מגיעות כדי חכירה, ולא ניתנות להורשה" (סע' 111.3; וכן סע' 26, 70 ו-81 לכתב ההגנה).

     

91. טענה זו אינה מתיישבת עם מערכת ההסכמים שנערכה בין האחים ובין האם המנוחה עוד בחייה – הסכמים להם ניתן כאמור תוקף מחייב במערכת היחסים הפנימית ביניהם, כפי שפורשה על ידי בית המשפט העליון בהלכת X, שהכיר בה, ואף מצא לדמות מצב דברים זה למשק שרובץ עליו משכון אשר מקבלו מקבל אותו עם המשכון שעליו. ראו: עמ"ש (מחוזי מרכז) 37005-01-14 פלונים נ' פלוני (30.12.2014), פסקה 20 לפסה"ד; ופסק דינו של השופט ברק בהלכת X, פסקה 9.

     

92. ההיגיון הכלכלי והתנהלות הצדדים בפועל, תומכים אף הם בפרשנות האמורה, שכן התובעים מצידם הסתמכו על מערכת הסכמית זו; ישיבתם של התובעים בחלקם במשק על פי חלוקת עץ התות לאורך שנים רבות (לטענתם למעלה מ- 35 שנה), שם גידלו את ילדיהם, ההשקעות שהשקיעו במשק, כמו גם התמורה שלטענת התובעים הם שילמו על פי הסכם המכר, מעידה על הסתמכותם על הוראות ההסכמים המשפחתיים לפיהם יהיו זכאים לרשום את זכויותיהם במשק על שמם על פי נהלי הרשות, ככל שאלה יאפשרו זאת, ומלמדת כי זכותם אינה מתמצה בזכות מגורים גרידא.

     

93. ודוק, זכותו של א' להירשם כבן ממשיך ביחס לנחלה - כפופה לזכות של ח' לחלוקת המשק, ומותנית בקיומה, והוא מושתק מלכפור בהתחייבותו המפורשת; הצדדים שניהם מחויבים אפוא לכבד את רצונה של אמם המנוחה ולפעול על פי ההסכמים שערכו עמם בחייה בנסיבות בהן לא היה ניתן לרשום בפועל את זכויות האחים שניהם על פי נהלי הרשות באותה העת.

     

94. לעניין זה ניתן להקיש ממוסד הנאמנות, אשר מבחין בין הרובד הגלוי לרובד הסמוי, ולראות בא', שמונה כבן הממשיך במשק, כמי שמחזיק בנאמנות את זכויותיו של אחיו ח' במחצית המשק; השוו לעניין זה: ע"א 5955/09 כונס הנכסים נ' מרשה טאובר טוב, סה(1) 532 (2011)‏, בו הובהר, כי: "בהסכם נאמנות הנאמן הוא הבעלים, אך זכויותיו מוגבלות באינטרס הנהנה... באופן בו הנאמן הוא בעל "זכות קניינית שבדין", ואילו הנהנה הוא בעל הזכויות הקנייניות מן היושר... עצם ההסכמה היא שיש צד אחד, אשר כלפי חוץ מהווה "בעלים", וצד אחר אשר כלפי פנים הוא-הוא בעל זכות הקניין." ולעניין זה אף נקבע בנוסף כי "אין קשר בין הרישום לבין יצירת הנאמנות וקיומה." (ההדגשות אינן במקור).

     

95. לפיכך, ניסיונו הנוסף של א' בהליך זה (לאחר שנדחה בהליך שהתנהל לפני כב' השופט גרינברגר) לפרש את עובדת מינויו כבן ממשיך כגורעת ומצמצמת את זכויותיו של אחיו ח' במשק, בשעה שעצם המינוי הותנה כאמור בחלוקת הזכויות במשק עם אחיו, עולה כדי חוסר תום לב.

     

96. רצון האם המנוחה, לו הסכימו מפורשות האחים שניהם עוד בחייה, בהסכמים שחתמו עמה, היה להעניק לשני בניה זכויות שוות במהותן במשק, על אף שידעו שהדבר אינו אפשרי באותה עת , ומתוך ציפייה ותקווה כי ככל שנהלי רמ"י ישתנו בבוא היום - ניתן יהיה בידי ילדיה לפעול בהתאם לרצונה ולממש אותו בכך שיחלקו את המשק ביניהם ויפצלו אותו.

     

97. פסקי הדין שניתנו לאורך השנים בעניינם של הצדדים פירשו אף הם את ההסכמים הפנים משפחתיים באופן דומה.

     

98. בהלכת X, כב' השופטת שטרסברג-כהן הסיקה מההסכמים התחייבות לחלוקת הזכויות בנחלה ובמשק ולא מצאה לנכון לפרש התחייבות זו של א' ככזו המתייחסת אך לזכות מגורים בבית המנוחה או לזכות שימוש גרידא;

     

99. כך בסעיף 5 לפסק דינה ציינה - "...מתצהירים אלו עולה כי מינוי א' כבן ממשיך ... היה כפוף לתנאי כי א' ידאג לשמירת זכויותיו של ח' ומשפחתו בנחלה ובמשק החקלאי..."; וכן בסעיף 11 לפסק דינה, שם נאמר כי "...מינויו של א' כבן ממשיך היה מותנה בהתחייבותו לחלוק את הנחלה עם ח'...". (ההדגשות אינן במקור).

     

100. דברי כב' השופט ברק בפסק דינו תומכים אף הם במסקנה האמורה, עת הוא למד מהוראות הסכם המכר שנערך בין האם לבין התובעים כי זכויות התובעים ביחס למשק יירשמו, בעת שהדבר יתאפשר על פי נהליה של רמ"י:

     "... ידוע לצדדים כי המשיב הוא הבן הממשיך במשק, ואין להפריד את הדירה נושא ההסכם ממנו, ובה בעת צוין (במבוא להסכם) כי: "בכל עת אפשרית ייעשה רישום של הדירה נשוא הסכם זה על שמם של הקונים הנ"ל [המערער – א' ב'] ולא יהיה לבן הממשיך כל זכות שהיא על דירה זו". עוד צוין, כי הזכויות מועברות והן תירשמנה "בעת יתאפשר" (כך במקור, סעיף 2 להסכם), וכי הרישום ייעשה "ללא הגבלת זמן" ו"ללא קשר עם אופן הרישום של המשק החקלאי על שמו של הבן הממשיך" (סעיף 3 להסכם). בהסכם אף נקבעה "הוראת מעבר" שנועדה לחול עד לאישור הצדדים המינהל והסוכנות, ולפיה: "...מקבלי ההעברה יעשו כל הדרוש מהם כדי שהדירה נשוא ההסכם תירשם על שמם, והכל שיתאפשר לעשות פעולות אלו, ועד אז, מסכימים שהרישום יהיה רישום משותף של הדירה שרכשו ביחד עם כל הכלול בנחלה מס' *** במושב *** ובתנאים הדרושים על ידי מנהל מקרקעי ישראל כנחלה חקלאית שאינה ניתנת לחלוקה והכל עד לשינוי ההוראות בהקשר הפרצלציה של הקרקעות במגזר החקלאי" (סעיף 8 להסכם)." (פסקה 5 לפסק דינו; ההדגשות אינן במקור).

      

101. כב' השופט גרינברגר, פירש אף הוא את המילה "להתחלק" בהסכמים המשפחתיים, ככאלה שנועדו ליתן לצדדים זכויות שוות במשק – "... משמעות הדבר, שהתחייבותו של א' להתחלק במשק יחד עם ח' מונעת ממנו, היום כבעבר, להתכחש לזכויותיו של ח' מולו להשתמש בשטחי המשק בהיקף שווה", וכן "...א' התחייב "להתחלק" במשק החקלאי עם אחיו...", ובהמשך "עקב התחייבותו להתחלק עם אחיו במשק על כל המשתמע מכך במישור של יחסי האחים בינם לבין עצמם" (סעיפים 14 ו 15 לפסק הדין - ההדגשות אינן במקור).

      

102. הנה כי כן, התנהגות הצדדים לאורך השנים וחלוקת עץ התות שנהגה ביניהם מאז ומתמיד והוכרה בפסק דינו של כב' השופט גרינברגר, מחזקת את הפרשנות האמורה לעיל הנלמדת מלשון ההסכמים המשפחתיים, לפיה כוונת האם במישור היחסים הפנימי הייתה להעניק לשני בניה זכות דומה במשק, ללא כל אבחנה בין טיב הזכויות של מי מהאחים; רישומו של א' כבן ממשיך הינה אך במישור היחסים החיצוני, אל מול הרשויות בלבד, ונעשתה מכורח הנסיבות, משעה שא' נדרש ליטול הלוואה לצורך בניית הבית, כאשר לנוכח נהלי הרשות באותה העת לא ניתן היה לפצל את הנחלה באופן רשמי.

      

103. בשולי הדברים, לא מצאתי מקום לטענתו של ח' לפיה יש לו כביכול זכויות במחצית המשק מכוח ירושת אמו המנוחה, מאחר והמשק נשוא המחלוקת דנן כלל אינו חלק מעיזבונה של האם על פי צו הירושה, וההוראות שחלות על אופן העברת הזכויות בו הן הוראות ההסכם המשולש, מכוחו נוצרו הזכויות של המנוחה במשק. טענה זו נדחתה זה מכבר בהליך שנידון בפני כב' השופט גרינברגר, אשר קבע לעניין זה - ".... בנושא זה נפלה שגגה במשנתו של הנתבע, שהרי המשק נשוא ההליך אינו כלול בעזבון כלל וכלל והזכויות בו עקב פטירת האם נקבעות אך ורק בהסכם המשולש...".

      

104. לאור כלל האמור, בהינתן אומד דעתם של הצדדים ואמם המנוחה בעת עריכת ההסכמים המשפחתיים ביניהם להעניק זכות דומה במשק לכל אחד מהאחים, העולה הן מלשון ההסכמים, הן מנסיבות עריכתם, והן מתכליתם, והן מהתנהלות הצדדים בפועל לאורך השנים, הרי שאין זכותו של אחד האחים עדיפה או חזקה יותר מזו של רעהו במישור היחסים הפנים משפחתי; וזכותו של א' לרישומו הפורמלי כבן ממשיך, אשר הותנתה בזכות השווה שיש לח' במשק, אינה גורעת מהזכויות המהותיות של התובעים במשק.

      

105. סיכומם של דברים, פרשנות ההסכמים שנכרתו בין בני המשפחה מלמדת כי במישור היחסים הפנים משפחתי אין להבחין בין טיב הזכויות של כל אחד מהאחים ביחס למשק, ואומד דעתם של הצדדים כמו גם נסיבות עריכת ההסכם מלמדים כי האם המנוחה ביקשה להקנות לח' את חלקו במשק ולא להגביל זכותו לכדי זכות מגורים הדירה. הצדדים , אשר פעלו מתוך הבנה זו לאורך השנים, מושתקים להתכחש לה כיום.

      

     הזכות של א' כבן ממשיך – זכות בר רשות

      

106. זכויות הצדדים ביחס למשק למעשה יונקות חיותן, מכוח זכויותיה של אמם המנוחה במשק; המנוחה, אשר למעשה היא זו שרשומה עד היום כבעלת זכות בר רשות בנחלה ביחס לרמ"י.

      

107. המבנה המשפטי המקובל במושבים, כגון המושב הנדון בעניינינו - ***, אשר מאוגד כאגודה שיתופית, הוא שהאגודה מעניקה לחבריה זכות שימוש בקרקע המכונה נחלה או משק, ומעמד החבר בנחלה/במשק הוא של בר רשות; זכויות בר הרשות יונקות חיותן מהסכם המשבצת אשר כאמור לעיל, מכוחו שוכרת המיישבת את משבצת הקרקע של המושב מבעליה - רמ"י, ומעמידה אותה לרשות האגודה השיתופית, אשר מעניקה לחבריה את זכות השימוש בה, כשהיא מחולקת לנחלות. ראו: סעיף 4א' לכתב ההגנה של הסוכנות היהודית (הנתבעת מס'4); תמ"ש 2498-12-18, פסקה 38 לפסה"ד.

      

108. כפי שהובהר לעניין זה בהלכת X על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה (שנותרה אומנם בדעת מיעוט אולם דבריה הכלליים לעניין טיבה של זכות בר הרשות עומדים בעינם): "מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון". ראו: שם, פסקה 17 בעמ' 314 לפסה"ד (ההדגשות אינן במקור); וע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477 (1991)‏, עמ' 482.

      

109. בעמ"ש (מחוזי באר שבע) 112-09 ר.ד נ' ס.ש (8.3.2010)‏‏ הובהר באופן דומה, כי: "זכות בר רשות אינה זכות קניינית, אולם יש לה ערך כלכלי. אופייה וגדריה של הזכות נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון שהוא לצורך ענייננו, הסכם המשבצת המגדיר, בין היתר, את תנאי הרישיון המחייבים את חבר האגודה...". (ההדגשה אינה במקור).

      

110. כאמור, א' מונה על ידי האם המנוחה להיות "בן ממשיך" במשק, אולם בפועל טרם נרשם כבן ממשיך.

      

111. זכות "הבן הממשיך" שהכיר בה ביהמ"ש העליון ביחס לא' – מקנה לו מעמד של בר רשות בלבד, אף לו מאפייניה של זכות זו דומים למאפייניה של זכות קניינית (בכך שהיא עבירה בהתאם לתנאי הסכם המשבצת, ותקפה כלפי כולי עלמא).

      

112. בפסיקה הובהר כי "יש להבחין בין מוסד "הבן הממשיך", הנוגע לנושא חברותו של אדם באגודה שיתופית, לבין זכותו הקניינית של אותו בן במשק". ראו: עניין קוגלמס.

      

113. הבן הממשיך הוא הבן שבונה את ביתו בחלקה א', ליד בית ההורים, מעבד עימם את המשק, ומצפה לכך שלאחר אריכות ימיהם ושנותיהם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם. ראו: אוטולנגי, עמ' 489.

      

114. מוסד "הבן הממשיך", הוא "יציר" תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973: ""בן ממשיך" - בן אחד בלבד ... המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה ...". ראו: תקנה 1(א).

      

115. לעניין טיבה של זכות הבן הממשיך ביחס למשק, עמדה הפסיקה על הקושי להגדירה, ויפים לעניין זה הגדרתו של כב' השופט אנגלרד: "שוב נקרא בית-משפט זה לדון ולהכריע במוסד של "בן ממשיך" במשק, שטיבו המשפטי כעין כוי, שהוא, כידוע, ברייה בפני עצמה שלא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא (חולין, פ, א [א]). הוא המצב לגבי זכויותיו של "בן ממשיך", שלא נתבררה מהותן המשפטית, אם קניין, אם חיוב, אם יצור כלאיים."ראו: ע"א 1108/98משה מדעי נ' שמחה מדעי, פ"ד נד(4) 385 (2000)‏, עמ' 387 (ההדגשה אינה במקור).

      

116. מכאן, שאופייה של זכות בר רשות, ובכללה אף זכותו של הבן הממשיך בנחלה, אינה זכות קניינית, אלא מהווה זכות שימוש, על אף שהיא ניתנת להעברה, בהתאם להוראות הסכם המשבצת מכוחו נוצרה, ובכפוף לעקרון אי פיצול זכויות בנחלה. ראו גם: עמדת הסוכנות היהודית סעיף 4ב' לכתב הגנתה; וסע' 6 לכתב ההגנה של רמ"י.

      

117. הנה כי כן, אין לנו עניין בזכות קניינית העומדת כביכול אל מול זכות שימוש, וזכותו של א' להירשם "כבן ממשיך" בנחלה, אף היא מהווה זכות שימוש בלבד - של בר רשות; אשר כאמור, כפופה ומותנית בזכות השימוש של אחיו ח' במחצית המשק.

      

     דחיית טענות ההגנה שהעלה הנתבע

      

118. להלן אפנה לדון בשלל טענות ההגנה שהעלה א' לעניין זה בסיכומיו, אשר מצאתי לדחות את כולן, כפי שיובהר להלן.

      

     מעשה בית דין

      

119. א' טען לקיום מעשה בית דין, מכוח פסק דינו של כב' השופט גרינברגר אשר לטענתו מצא להבחין בפסק דינו בין זכויות האחים ביחס למשק - בין "זכות "קניינית" – שהוקנתה לא' , לבין "זכות שימוש בלבד" – לח'.

      

120. עיון בפסק הדין האמור מלמד כי אכן נערכה על ידי כב' השופט גרינברגר הבחנה מעיין זו, אולם זאת במסגרת מישור היחסים החיצוני בלבד – בין בעלי הדין לבין הרשות – כאשר נקבע כי א' קיבל את הזכות "הקניינית", במובן של זכות התקפה כלפי כולי עלמא, ואילו לח' נתונה זכות שימוש ביחס למחצית המשק, אשר זכותו של א' כבן ממשיך כפופה אליה. (ראו פסקה 14 לפסק דינו).

      

121. אולם, במישור היחסים הפנימי בין האחים - בינם לבין עצמם - קבע כב' השופט גרינברגר כי אין ברישומו של א' כבן ממשיך כדי לגרוע ממחויבותו כלפי אחיו: "כפי שכבר צויין, מכוח קביעת האם כי הבן א' הוא הבן הממשיך, הזכויות הקנייניות במשק עברו לידיו הבלעדיות ... פירושו של דבר שהתובע הינו הבעלים הבלעדיים של הזכויות הקנייניות במשק, ובעקבות ההסכמים עם האם, בהם התחייב התובע להתחלק עם הנתבע, לא רק בבית המגורים אלא גם במשק כולו, ועל כן לנתבע ולבני משפחתו זכות שימוש במחצית המשק כולו". (סע' 14 לפסק הדין; ההדגשה אינה במקור).

      

122. כאמור, השופט גרינברגר שב והבהיר בפסק דינו את מחויבותו של א' כלפי ח' מכוח ההסכמים בין הצדדים לחלוקת המשק: "...א' התחייב "להתחלק" במשק החקלאי עם אחיו...", וכן "... התחייבותו של א' "להתחלק" עם אחיו במשק, מונעת ממנו מלטעון כל טענה של פגיעה בזכויות קנייניות שלו כבן ממשיך, ככל ששימושו של ח' מצטמצם למחצית המשק שבהחזקתו... וזאת, כאמור, עקב התחייבותו להתחלק עם אחיו במשק על כל המשתמע מכך במישור של יחסי האחים בינם לבין עצמם" (סעיף 15 לפסק הדין - ההדגשות אינן במקור).

      

123. מכל מקום, כפי שהובהר לעיל, גם במישור היחסים החיצוני, זכויותיו של א' כבן ממשיך ממילא אינן קנייניות במובנן המקובל, אלא הינן בבחינת זכויות שימוש כבר רשות, שכן זכות הקניין במשק מסורה לרמ"י.

      

124. ראוי להדגיש כי אף מכוח הפרשנות השגויה שמבקש א' להעניק לפסק דינו של השופט גרינברג שלשיטתו יצר מדרג בין זכותו כזכות קניינית במשק לבין זכותו של ח' כזכות שימוש מוגבלת, הרי שלא ניתן בידי א' לטעון להשתק פלוגתא או מעשה בית דין מכוח קביעות אלה, וזאת מאחר והתביעה שהוגשה אז על ידי א' עצמו בהליך שנידון לפני כב' השופט גרינברגר - נדחתה.

      

125. בנסיבות בהן פסק דינו של כב' הש' גרינברגר דחה את תביעתו של א' הוא אינו מהווה מעשה בית דין כלפי ח', שזכה כאמור בתביעה האמורה, ביחס לקביעה כי זכויותיו של א' במשק הינן משום זכויות קנייניות.

      

126. בפסיקה נקבע כי במקרה בו התביעה נדחתה - לא ניתן ללמוד על קיומו של מעשה בית דין או השתק פלוגתא כלפי הנתבע, שלמעשה התקבלה הגנתו והוא "זכה" בהליך: "כלל ידוע הוא שמי שזכה בדין וקיבל מבית המשפט את מלוא הסעד שביקש ושהיה זכאי לקבל, אינו רשאי לערער על ממצאי פסק הדין ועל נימוקיו. על-פי אותו הכלל, הממצאים שנפסקו לחובתו של בעל דין שזכה, אשר לא ניתן לו לערער עליהם, לא יהיו בבחינת מעשה-בית- דין נגדו בכל הליך עתידי". ראו: ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' צבי אברהמי, נ(1) 441 (1996)‏‏.

      

127. הלכה זו כונתה הלכת הממצא "המזיק", ולפיה "כמי שזכה בדין, אין הנתבע או התובע יכול לערער על פסק הדין, ועל כן אין בכוחו של הממצא "המזיק" שנקבע נגדו למנוע בעדו, בהתדיינות אחרת בינו לבין בעל הדין יריבו, מלהעלות שוב לדיון את הפלוגתא שלגביה נקבע הממצא האמור". ראו לעניין זה: נינה זלצמן, מעשה בית דין (1991), עמ' 269-270.

      

128. ברע"א 2401/21 סאמי ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022)‏‏ הובהר הרציונל לכך: "....שלילת זכות הערעור מאותו צד מעמידה אותו במצב של נחיתות ביחס לאותן פלוגתות שהוכרעו נגדו ואשר הוא אינו זכאי להעמידן לבחינתה של ערכאת הערעור. על כן אין זה צודק לאפשר שימוש באותם ממצאים, שעשויים להיות שגויים, במסגרת הליכים עתידיים".

      

129. לאור האמור, הרי שהאבחנה שנערכה על ידי כב' השופט גרינברגר בפסק הדין, אף אם היא עולה לכאורה כדי "ממצא מזיק" ביחס לח' (שכאמור היה הנתבע בהליך הקודם) – אינה כובלת ואינה משתיקה את ח' בהליך הנוכחי, ואינה יכולה לעלות כדי השתק פלוגתא לצורך ההליך דנן, ולו מהטעם כי לא הייתה לו כלל הזדמנות לתקוף את ההחלטה האמורה לפני ערכאת הערעור, עת התביעה שהוגשה נגדו באותו הליך על ידי א'- נדחתה.

      

130. משכך, אין מקום לטענת א' לקיומו של השתק פלוגתא או מעשה בית דין כלפי ח' לעניין טיב הזכויות של הצדדים ביחס למשק.

      

131. יחד עם זאת, אין באמור כדי לגרוע מתוקפן המחייב של קביעות פסק הדין של כב' הש' גרינברגר ביחס לא' עצמו - שבשים לב שתביעתו נדחתה, היה בידו לערער אחר פסק הדין שניתן נגדו. השוו: ע"א 761/85 א' ליפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון-לציון, פ"ד מו(1) 342 (1991)‏‏; רע"א 1560/06 אמנון לוי נ' רמי שקלים(17.4.2007)‏; ע"א (מחוזי י-ם) 15305-05-23בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' זאביק חיים לוי(14.11.2024)‏.

      

132. לפיכך, א' מושתק אפוא לטעון כנגד זכותו של ח' לחלוקת המשק בין האחים כפי שפורשה ונקבעה על ידי כב' הש' גרינברגר בפסק דינו.

      

     טענת השתק מכוח התנהגות והתיישנות

      

133. יש לדחות את ניסיונו של א' להיבנות מהתנהגות התובעים והשימוש שעשו בחלקם במשק לאחר פסק דינו של כב' השופט גרינברגר.

      

134. א' טען כי במשך 15 השנים שחלפו מאז פסק דינו של כב' השופט גרינברגר התובע התנהל על בסיס פסק הדין, קיבל הטבות וזכויות שימוש לפיו, לא ערער או התנגד לפסק הדין ופעל כ"בעל זכויות שימוש" בלבד - ולפיכך אינו יכול להתכחש למעמד זה כעת והוא מושתק לטעון נגד פסיקה שהועילה לו במשך עשור וחצי - בבחינת "הסכמה התנהגותית" או "קבלה פסיבית" של פסק הדין. (ראו סע' 18 לסיכומיו).

      

135. דא עקא, כב' השופט גרינברגר קבע כאמור כי חלוקת השימוש בה הכיר למעשה בפסק הדין, מבוססת על השימוש שנהג בפועל שנים רבות בין האחים, עוד קודם לפטירת האם המנוחה (ראו: סע' 11, 16 ו-17 לפסק הדין, המוזכרים בראשית פסק הדין לעיל).

      

136. הדבר עולה בבירור אף מהתיאור העובדתי של המצב שנהג בפועל בין האחים, כפי שתואר בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בהלכת X, שם נאמר מפורשות, כי בעת שנערך ההסכם בין התובעים למנוחה בשנת 1991 "...ח' ומשפחתו התגוררו בבית המגורים עם האם עד לפטירתה ולאחר מכן, עד היום" (סע' 2 לפסק דינה).

      

137. בנסיבות אלה, לא ניתן אפוא בידי א' להיבנות מהתנהלות התובעים לאחר פסק הדין, עת עולה כי התנהלותם לאחר פסק הדין הייתה המשך של ההתנהלות שנהגה בפועל בין האחים שנים רבות קודם לפסק הדין, עוד קודם לפטירת המנוחה.

      

138. ודוק, התנהלות הצדדים לאורך השנים ביחס לשימוש במשק, מלמדת דווקא על כוונתם לחלוקת המשק ביניהם, כפי שהבהיר כב' השופט גרינברגר בפסק דינו, התנהלות זו הפכה "...לברירת מחדל בכל הקשור להסדרת היחסים הבילטראליים שבין האחים..." (סע' 16 לפסק הדין); ולפיכך נקבע כי "... שמורות לנתבע זכויות שימוש במחצית המשק, וההיגיון מחייב שנמקם את אותה מחצית באותם שטחי המשק המוחזקים ממילא ע"י הנתבע ומשפחתו משך עשרות שנים" (סעיף 17 לפסה"ד) (ההדגשות אינן במקור).

      

139. לעניין טענת ההתיישנות, בשים לב למסקנתי לעיל לפיה פסק דינו של כב' השופט גרינברגר אינו מהווה מעשה בית דין ואינו יכול להוות משום השתק פלוגתא ביחס לטיב הזכויות של הצדדים במשק – בנסיבות בהן הוא נדחה כאמור, הרי שממילא מתאיינת מאליה טענת ההתיישנות שהועלתה על בסיס פסק הדין האמור בתגובת הנתבע מיום 11.8.25.

      

140. הנתבע טען כי התביעה דנן התיישנה מאחר ובמשך 15 השנים שחלפו מאז ניתן פסה"ד, התובע התנהל על בסיסו, ולא ערער או התנגד לקביעות פסק הדין, שלדברי הנתבע הכירו בזכות שימוש בלבד של התובעים ביחס למשק (ראו סע' 18 לתגובה); אלא שכאמור, בהינתן כי פסק דינו של כב' הש' גרינברגר דחה את תביעתו של א' - הרי שממילא לא ניתן היה בידי התובעים להתנגד לו או לערער אחר פסק דין שניתן לטובתם. בכל הנוגע להתנהלות התובעים לאורך השנים מאז פסק הדין, הרי שאין בכך משום נימוק להתיישנות התביעה, ודומה כי הנתבע ערבב מין שאינו במינו.

      

141. במאמר מוסגר אציין כי במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע הוא התייחס להתיישנות ביחס לסעדים הכספיים בלבד, שלטענתו תקופת ההתיישנות לגביהם מתחילה ממועד פטירתה של האם (4.6.92) (ראו סע' 56 לכתב ההגנה מיום 28.6.23), כך שממילא טענת התיישנות ביחס לסעד של פירוק השיתוף - שהינו הסעד העיקרי לו עתרו התובעים בתביעתם דנן - לא הועלתה על ידו בהזדמנות הראשונה;

      

142. לפיכך מצאתי לדחות גם טענות אלו.

      

     טענה לקיומו של השתק שיפוטי

      

143. לא מצאתי ממש אף בטענתו של א' לקיומו של השתק שיפוטי כביכול מצד ח'.

      

144. בניגוד לטענת א' לפיה ח' טען כביכול במסגרת ההליך הקודם שנידון בפני כב' השופט גרינברגר כי הוא אינו תובע זכות קניינית אלא רק זכות שימוש, הרי עיון בציטוטים שהוזכרו בסעיפים 6-8 לסיכומי ח' בהליך הקודם (שצורפו כנספח 1 לסיכומי א' בהליך דנן), אינם מלמדים על כך, אלא להיפך.

      

145. בהליך הקודם ח' טען מפורשות לזכות שווה לזו של אחיו: "...לנתבעים [התובעים בהליך דנן – ה.ג.] יש זכות קניין על חלק מהנחלה כפי שלתובע יש זכות קניין בחלק מהנחלה. אם טוען התובע כי לנתבעים אין זכות קניין בנחלה הרי גם לו אין זכות קניין בנחלה. הזכות הקניינית של הצדדים הינה זכות אשר הוקנתה להם הדדית על ידי אם הנתבעים אשר לה עד היום... נתונה הזכות, "זכות חכירה" כפי רישומה במנהל מקרקעי ישראל" (סעיף 7 בפרק ד' עמ' 9 לסיכומים; ההדגשות במקור).

      

146. ניתן לראות כי טענת ההגנה של ח' בהליך הקודם התמקדה בהסכם הפנים משפחתי שנערך בחיי אמם המנוחה ובזכות שווה לזכות שניתנה לא' ביחס למשק "...אשר הוקנו להם ע"פ החלוקה המוסכמת בין הצדדים..." (פסקת הסיום לסיכומיהם; ההדגשה אינה במקור); כפי שהוא טוען גם בהליך דנן. ח' טען שזו הייתה כוונת אמם המנוחה "...האם רצתה כי הילדים יחלוקו במשק. התובע נוהג בעצם הגשת התובענה בניגוד גמור להתחייבותו ולרצון האם" (פרק ה' סעיף 1 עמ' 11 לסיכומים; ההדגשה אינה במקור).

      

147. לפיכך, אף טענת ההשתק השיפוטי נדחית.

      

     סיכום ומתווה הדיוני לקידום ההליך

      

      

148. סיכומם של דברים, זכותו של א' להירשם כבן ממשיך במשק מקנה לו, במישור היחסים החיצוני, זכות בר רשות בלבד (ולא זכות קניינית כפי שטען בשגגה), והיא כפופה להתחייבותו להתחלק במשק עם ח', על פי ההסכם הפנים משפחתי שנעשה בינם לבין אמם המנוחה בחייה, כאשר במישור היחסים הפנימי זכותו של ח' לחלוקת המשק שווה במהותה לזכותו של א' , ואין להגביל את זכותו של ח' לזכות מגורים אישית מוגבלת בזמן.

      

149. כאמור, חרף פסקי הדין שניתנו בעניינם של הצדדים, לא עלה בידם להגיע להסכמות אודות אופן החלוקה וטיבה, וכיום המשק עודנו רשום על שם אמם המנוחה ואף זכויות הבן הממשיך לא נרשמו עדיין.

      

150. מעמדתה של רמ"י בהליך זה עולה כי מצב הדברים הקיים אינו יכול להימשך עוד, כאשר לדבריה: "המצב שנוצר לפיו שתי המשפחות מתגוררות יחדיו במשק אינו עומד בקנה אחד עם נהלי הרשות ועם עקרון אי פיצול הנחלה ומהווה הפרה של הסכם המשבצת..." (סע' 30-32 לכתב ההגנה - ההדגשה אינה במקור).

      

151. מצב דברים זה, כפי שהיטיב להגדירו נציג הרשות בדיון, הוא "תעודת עניות", בראש ובראשונה ביחס לאחים - שלא עלה בידם משך כשלושים שנים מאז פטירת אמם המנוחה להסדיר זכויותיהם במשק כדבעי חרף הסכמות מפורשות שנערכו בינם לבין אמם המנוחה עוד בחייה, אשר היה מצופה כי יכבדו את רצונה המפורש; אף בנוגע לרמ"י – אשר מתקשה ליישם בפועל את ההלכה התקדימית שנקבעה בהלכת X מאז ועד היום, ללא שהצדדים יגיעו להסכמות ביניהם.

      

152. בדיון האחרון נציג רמ"י הזהיר את הצדדים, כי לולא יגיעו האחים להסכמות בנוגע לחלוקת המשק ביניהם, הרשות עשויה להפקיע את המשק משניהם: "לפי החלטות מועצת מקרקעי ישראל, אם היורשים לא מגיעים להסדר ביניהם, הנחלה צריכה לשוב לרשות בכפוף שהם יפוצו בגין השקעותיהם...אנחנו לא יכולים להשלים עם המצב הקיים. הצדדים צריכים להתכנס להסכמות, שיחליטו מי הגורם שירשם כבן ממשיך, שיול לקיים את המטרות לשמן הוקצו הזכויות בנחלה, להסדיר את ההפרות, לשלם את התשלומים ולפתור את סוגיית המגורים של שתי המשפחות בנחלה והשוכרים...הרשות עומדת על טענותיה והגיעה העת להגיע לפתרון, לפני שרמ"י תעשה שימוש בזכותה". (ראו עמ' 12 ש' 29-31 ועמ' 13 ש' 7-14 לפרוט' מיום 8.7.25; ההדגשות שלי – ה.ג.).

      

153. לאור עמדותיהם בהליך זה דומה כי אף האחים עצמם מבקשים להסדיר כיום את זכותם במשק.

      

154. לנוכח הבהרתה של רמ"י, לאחרונה שונו נהלי הרשות, וכיום ניתנת אפשרות לפצל את המשק בעין, ככל שהצדדים יבקשו לעשות כן.

      

155. כאמור לעיל, שני הצדדים הסכימו באופן עקרוני (תוך הסתייגות נקודתית של הנתבע) לתשריט החלוקה שהוגש מטעם המודד כמשקפת את חלוקת השימוש בפועל במשק.

      

156. לעמדת רמ"י חלוקת השימוש שנהגה בין האחים בפועל לאורך השנים, כמו גם הצעות החלוקה של המודד שמונה בהליך זה, אינן ישימות על פי הנהלים אלא אך לצורך התחשבנות כספית ותשלומי איזון בין הצדדים, וככל שהצדדים יבכרו לפרק השיתוף ביניהם בעין - על דרך של פיצול חלק יחסי מהנחלה – ניתן יהיה לעשות כן באופן המתיישב עם נהלי רמ"י, תוך קביעת תשלומי איזון בהתאם להערכת שווי של המשק, על פי חלקיהם של הצדדים בהתאם לתשריט המודד.

      

157. לעניין זה יובהר, כי לא מצאתי ממש בטענת התובעים כי בעת הערכת שווי זכויות הצדדים יש ליתן ביטוי לסכום התמורה שלטענתם שילמו לאם המנוחה בהתאם להסכם השני (בסך 75,000 דולר); אין מקום להתחשב באופן העברת הזכויות של המנוחה לידי ילדיה- בין אם לאחד מהם מחצית המשק ניתנה במתנה, ולאחר המחצית השנייה הומחתה בתמורה - לעניין שווי זכויותיהם של הצדדים במשק כיום, אשר יוערכו על ידי השמאי שימונה על פי תשריט המדידה שמשקף את שימושם של הצדדים בפועל במשק על פי חלוקת עץ התות הנ"ל.

      

158. לאור האמור, ובשים לב למסקנות האמורות, לשם קידום ההליך בין הצדדים, מצאתי להורות כדלהלן:

      

     • בתוך 15 יום יבהירו הצדדים על פי איזו מהחלופות המצוינות בתשריט המודד הם מבקשים לערוך את החלוקה, וככל שלנתבע יש הסתייגות לגבי הבית הקטן יואיל להבהירה.

        

     • בהתאם להסכמת הצדדים, השמאי מר יניב רפאל ימונה, בכפוף להסכמתו, כמומחה מטעם ביהמ"ש, להערכת שווי חלקו של כל צד במשק (בשים לב לחריגות הבניה), בהתאם לחלופה שתיבחר בתשריט המודד - החלטה בדבר המינוי תינתן לאחר השלמת ס"ק א' לעיל.

        

     • 30 יום לאחר הגשת חוות דעת השמאי המוסכם – יודיע כל אחד מהצדדים האם הוא מבקש להיוותר בעלים של חלקו בנכס או שמבקש למכור את זכויותיו.

        

     • ככל שאחד הצדדים יבקש למכור את חלקו במשק והצד שכנגד יבקש לרוכשו, כי אז הוא ישלם לרעהו את שווי חלקו במשק כפי שיקבע על ידי השמאי ובהתאם לתשריט המדידה.

        

     • ככל ששני הצדדים יבקשו למכור את חלקם, כי אז יימכר המשק בשוק החופשי לצד ג', ותמורתו, לאחר כיסוי הוצאות המכירה, וההוצאות הנובעות מהסדרת חריגות הבנייה (ככל שיהא בכך צורך), תחולק בין הצדדים על פי יחס חלקיהם בהתאם להערכת השמאי.

        

     • ככל ששני הצדדים יבקשו להיוותר בעלי זכויות במשק כי אז יש לבצע חלוקה בעין של המשק על ידי פיצול של הנחלה בהתאם לנהלי הרשות כאמור, תוך איזון כספי במידת הצורך ככל שייווצר פער בין החלוקה כפי שתבוצע על פי נהלי הרשות, לבין החלוקה השוררת כיום בפועל, כפי שבאה לידי ביטוי בתשריט המדידה.

        

     • בהמשך, ובמידת הצורך, אשקול למנות כונס נכסים על מנת לסייע בידי הצדדים לפרק השיתוף ביניהם באופן מיטבי.

        

159. בשולי החלטתי דנן אבהיר כי לא מצאתי למנות מנהל עיזבון בהליך דנן, שאינו עוסק כלל ועיקר בחלוקת עיזבון המנוחה, אלא עניינו פירוק שיתוף של זכויות הצדדים במשק. כאמור, על פי הוראות ההסכם המשבצת החל על המשק דנן, עם פטירת המנוחה המשק אינו חלק מעיזבונה, ומכל מקום אין לפנינו הליך על פי חוק הירושה.

      

160. בנסיבות בהן נראה כי מדובר באינטרס משותף של הצדדים שניהם להסדיר חלוקת הזכויות במשק ביניהם בכדי שלא לאבד את זכויותיהם לטובת רמ"י, כפי שזו הזהירה שיקרה ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמות להסדרת העניין, ובכדי שהמחלוקת בין האחים תוסדר עוד בחייהם ולא תיגרר לדורות הבאים, אני קוראת לצדדים לאמץ את המלצת שופטי ביהמ"ש העליון בהלכת X, כפי שנכתבה לפני למעלה משני עשורים, לפיה "ראוי הוא כי הצדדים בתיק זה, החיים זה לצד זה, ימצאו את הדרך להגיע להסדר מוסכם ברוח טובה" (פסקה 11 לפסה"ד של כב' השופט ברק).

      

161. על מנת לאפשר לצדדים להגיע להסכמות, סוגיית ההוצאות תישקל בסיום ההליך, ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, ולקדם את יישום ההסכמים שנכרתו עם אמם המנוחה.

      

     פסק הדין הותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

      

     ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"ו, 05 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.