פסק דין בקשר לקטין שהובא מרוסיה על-ידי אביו, בטענה כי סבו פגע בו מינית

 [שמות בעלי הדין הקטין שונו לשם פרסום פסק הדין]

שוב מגיע לפתחו של בית המשפט מקרה מצער ומורכב בו ניצב ילד צעיר בלב מאבק משמורת עצים וחוצה מדינות בין הוריו.

[...] (להלן – "שגיא" או "הקטין"), כבן 10 בלבד, הוצא על ידי אביו ממקום מגוריו הרגיל ברוסיה והובא עמו לישראל. האֵם הגישה תביעה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 אשר בירורה התעכב על רקע קושי באיתור מקום מושבם של האב והקטין בישראל.

עיקר המחלוקת שבפניי נוגעת לתחולת חריגי אמנת האג המנויים בסעיף 13.

תמצית העובדות וההליכים

1. שגיא נולד ברוסיה, יליד 00.00.2016 ובקרוב ימלאו לו 10 שנים. ביום 14.4.26 אמו של שגיא פנתה באמצעות באי-כוחה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בתובענה דנן ועתרה לקבוע כי שגיא מוחזק בישראל על ידי אביו שלא כדין, וכי מקום מגוריו הרגיל הוא ברוסיה. אי החזרתו עולה כדי חטיפה ומבוקש להורות על החזרתו לרוסיה לחזקת אמו.

    

2. במועד הגשת התביעה מקום מושבם של הקטין ואביו בישראל לא היה ידוע ובירור המחלוקת התעכב מפאת הניסיונות לאתר את שגיא, וזאת עד להודעת האֵם מיום 11.5.26 על איתור האב והקטין בקרית א'. בעקבות זאת עבר התיק להתברר במחוז חיפה והונח על שולחני. עם מסירת כתב התביעה לנתבע הוריתי ביום 20.5.26 על מינוי אפוט' לדין לקטין וקבעתי דיון קד"מ במעמד הצדדים. הדיון התקיים ביום 28.5.26 בהשתתפות הצדדים ובאי כוחם והאפוט' לדין (להלן – "דיון קד"מ"). לאחר שמיעת טענות הצדדים בהקשר זה, מצאתי לנכון בנסיבות העניין להורות על מינוי מומחית ונתתי הוראות נוספות. בהתאם להצהרת הנתבע הוריתי עוד על המצאת אסמכתא להסדרת ביטוח רפואי לקטין, וזו הוגשה ביום 3.6.26.

    

3. ביום 19.7.26 הוגשה חוות דעת המומחית (להלן – "חוות הדעת") ובבסיסה המלצה על החזרתו המיידית של הקטין לרוסיה והאֵם עתרה למתן החלטה דחופה ברוח זו. הוריתי על הגשת תגובת הצדדים והאפוט' לדין להמלצת המומחית, וכן על מינוי עו"ס לחוק הנוער שתיתן המלצותיה נוכח הנקוב בחוות הדעת. ביום 30.7.26 התרתי לאב להגיש שאלות הבהרה למומחית, וביום 30.8.26 המציא את תשובות ההבהרה לתיק בית המשפט.

    

4. ביום 31.8.26 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקרו הצדדים והמומחית. האֵם השתתפה בדיון באמצעות היוועדות חזותית ממקום מושבה ברוסיה ונכחו בו מלבד הצדדים ובאי כוחם אף האפוט' לדין, עו"ס לחוק הנוער ועו"ס לס"ד מקרית א', עו"ס לחוק הנוער ועו"ס לס"ד מקרית ב' (הטיפול במשפחה התחיל על ידי שירותי הרווחה בקרית א' והמשיך באמצעות שירותי הרווחה בקרית ב'), מתורגמנית מטעם הסיוע המשפטי ומתורגמנית מטעם בית המשפט. הדיון התקיים בעברית ורוסית באמצעות מתורגמניות. סיכומי התובעת הוגשו ביום 3.9.26 לצד אגד מסמכים נושאי תרגום נוטריוני (להלן – "תיק מוצגי התובעת"). סיכומי הנתבע הוגשו ביום 14.9.26 ולצדם אגד מסמכים מתורגם כאמור (להלן – "תיק מוצגי הנתבע"), וביום 22.9.26 הוגשו סיכומי האפוטרופוס לדין (להלן – "האפוט' לדין").

    

5. בקליפת אגוז, התובעת טוענת כי לאחר מאבק משפטי בין הצדדים ברוסיה, הוקנו לה זכויות המשמורת, בעוד הנתבע סיכל את הקשר בינה ובין הקטין עד שלא עלה בידה לאתרו. בדיעבד למדה כי יצא את גבולות רוסיה בדרך לא דרך והגיע לישראל בחודש אוקטובר 2025 יחד עם זוגתו ושתי בנותיה. לטענתה הקטין יליד רוסיה, תושב ואזרח רוסיה והנתבע נטל אותו ללא ידיעתה. מנגד, הנתבע תולה את עזיבתו את הבית ואת רוסיה באלימות אליה נחשף הקטין מצד התובעת וכן בתקיפה מינית מצד סבו, אביה של התובעת. לטענתו הקטין מצוי בחזקתו מזה 3 שנים, מאז חודש מאי 2023 והתובעת לא הפעילה את זכויות המשמורת שהוקנו לה. בנוסף לכך, הקטין מתנגד לחזרתו לרוסיה ואל האֵם באופן נמרץ וחד משמעי, והחזרתו לרוסיה תחשוף אותו לנזק פיזי ופסיכולוגי חמור.

    

6. במישור המשפטי טענות הצדדים מתנקזות אל סעיף 13 לאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים (להלן – "האמנה") שעוגנה בתוספת לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן – "חוק אמנת האג"). סעיף 13 לאמנה מקנה שיקול דעת בידי בית המשפט שלא להורות על החזרת הקטין בהתקיימות החריגים המנויים בו, שלושה במספר. הראשון עוסק במקרים בהם ההורה המשמורן לא מימש את זכויות המשמורת בפועל, הסכים עם אי ההחזרה או השלים עמה; החריג השני עוסק בקיומו של חשש חמור שההחזרה תחשוף את הקטין לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמידו במצב בלתי נסבל; והחריג השלישי מתייחס למקרה בו הקטין מתנגד להחזרה, והוא בוגר דיו על מנת שרצונו יילקח בחשבון. הדיון בענייננו עוסק רובו ככולו בשאלת התקיימות אחד מן החריגים האמורים.

    

   תמצית טענות התובעת

    

7. לטענת התובעת הנתבע עזב את הבית המשותף בחודש מרץ 2023. מתוך חשש לחטיפת הקטין, בחודש אפריל 2023 ניתן לבקשתה צו עיכוב יציאה מהארץ כלפי הקטין ע"י בית המשפט המוסמך ברוסיה. העתק מהצו בצירוף תרגום נוטריוני צורף לכתב התביעה (נס' ב), אך יאמר כי אין אינדיקציה שניתן בשנת 2023 כי אם בחודש אוגוסט 2025.

    

8. בחודש מאי 2023 הצדדים התגרשו. לאחר הגירושין נהג הנתבע באופן כוחני ונטל את הקטין לרשותו ללא הסכמה, ואף סיכל מפגשים בין התובעת ובין הקטין. הצדדים ניהלו הליכים משפטיים בהם נקבע כי המשמורת כלפי הקטין נתונה לה באופן בלעדי. לכתב התביעה צרפה התובעת את פסק דינו של בית המשפט ברוסיה בצירוף תרגום נוטריוני (נס' ג'); והחלטה נוספת בעניינו של הקטין המורה לנתבע להשיבו לידי התובעת, ניתנה ביום 18.11.25 (נס' ד').

    

9. אין חולק על כך כי מקום מושבו ומרכז חייו של הקטין הוא ברוסיה וכי התובעת היא בעלת הזכויות להחזיק בקטין. במעשיו הפר הנתבע צו עיכוב יציאה מן הארץ והן פסק דין מפורש של בית המשפט ברוסיה. הנתבע ביקש לחמוק מקיום פסק הדין וללא ידיעת התובעת יצא עם הקטין, זוגתו ושתי בנותיה לבלרוס, משם לטורקיה וממנה לישראל.

    

10. האֵם לא ידעה היכן מצוי הקטין והגישה למשטרה המקומית תלונה בדבר קטין נעדר. העתק מן התלונה צורף לכתב התביעה (נס' ה) בצירוף תרגום נוטריוני, ועולה ממנו כי התלונה הוגשה ביום 9.12.25.

     

11. הידיעה על הימצאם של הנתבע והקטין בישראל הגיעה באמצעות שיחת טלפון שביצעה אחת מבנותיה של בת הזוג של הנתבע, אל סבתהּ ברוסיה. כך למדה התובעת שהקטין מצוי בישראל כשלושה חודשים לאחר חטיפתו. לדברי התובעת, הבת סיפרה על שימוש של הנתבע באלכוהול, אלימות, איומים והזנחה מצד הנתבע. התובעת מוסיפה כי למיטב ידיעתה סבו של הנתבע היה יהודי ונטמן בישראל, ומכאן שהנתבע חיפש דרך להשתקע בישראל. את הדברים למדה מתוך מידע שחיפש הנתבע ברשת הטלגרם (תמלול התכתובת לצד תרגום נוטריוני צורפו לכתב התביעה, נס' ו).

     

12. לדברי התובעת לא יכולה לעמוד כנגדה טענה של שיהוי. היא שבה ועומדת על מאמציה לאתר את הקטין ולהחזירו לידיה – היא קיבלה לידה החלטות שיפוטיות, פנתה למשטרה, ופנתה לאתר פרטים ביישומון "טלגרם". לאחר שנודע שהקטין בישראל פנתה אל הרשות המרכזית בישראל ולמשרד החוץ והקונסוליה הרוסית (תכתובת רלוונטית צורפה לכתב התביעה, נס' ז').

     

13. בסיכומיה הוסיפה התובעת ביחס לטענה לפיה לא מימשה את זכויות המשמורת כלפי הקטין, כי הנתבע ביקש לחבל בקשר בינה ובין הקטין והדבר עלה בידו. כמו כן הציגה למומחית סרטונים המתעדים את ניסיונותיה להשיב את הקטין לידיה.

     

14. בנוסף דוחה התובעת את הטענה כי צפוי לקטין נזק בעקבות החזרתו. כל הגורמים הרלוונטיים ברוסיה דחו את טענות הנתבע כלפי אביה, סבו של הקטין, ביחס לתקיפה מינית מצדו. גם ערעור שהגיש הנתבע על ההחלטה לא להעמיד את הסב לדין, נדחה על ידי הרשויות. טענות הנתבע לסגירת התיק על רקע שחיתות שלטונית הן קונספירציה שאין לה תימוכין. בהקשר זה מפנה התובעת לחוות הדעת שניתנה ביום 20.3.24 במכון סירבסקי ברוסיה (במסגרת ההליכים המשפטיים שהתקיימו שם) ולפיה לא התגלו סימנים להתעללות מצד ההורים או צדדים שלישיים. גם המומחית מטעם בית המשפט בתיק דנן מייחסת את טענות הקטין לפגיעה מינית לתכנים שהכתיב לו הנתבע, וכי הקטין חסר יכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי, והוא אימץ את הסיפור שסיפר לו אביו.

     

15. לטענתה עוד לא נשקפת לקטין כל סכנה מצידה. טענות הקטין כלפי התובעת מקורן מפיו של הנתבע, והן תוצאה של ניכור הורי. לדבריה המומחית מצאה כי ברובד התת-מודע תחושותיו של הקטין כלפי התובעת הן חיוביות.

     

16. ביחס להתנגדותו של הקטין לחזרתו לרוסיה, מפנה התובעת לעמדת המומחית לפיה יש לתת משקל נמוך להבעת רצונו של הקטין נוכח הניכור החמור שחווה, בידודו מהעולם, הסוגסטביליות של הקטין וההשפעה בפועל של אביו. בנוסף הקטין חסר מעמד בישראל, אינו משולב בחברה ואינו דובר את השפה, נטול מסגרת חינוכית וסביבה חברית.

     

17. התובעת מדגישה בסיכומיה את הנזק הצפוי לקטין בהישארותו בישראל ברשות אביו ומפנה לאמור בחוות דעת המומחית בהקשר זה, כי נזק זה עולה בחומרתו על הנזק הצפוי בעקבות השבת הקטין לרשות אמו ברוסיה.

     

18. התובעת מביעה הסכמה כי ביצוע ההשבה יעשה על פי הוראות בית המשפט ובסיוע גורמי הרווחה, ובלבד שלא יהיה בכך לעכב את מעשה ההשבה.

     

    תמצית טענות הנתבע

     

19. בכתב ההגנה מציין הנתבע כי הוא בן למשפחה יהודית, זכאי חוק השבות ואזרח ישראלי בעל תעודת זהות. לדבריו הוא נאלץ לעזוב את ביתם המשותף של הצדדים יחד עם הקטין נוכח חשיפת הקטין לפגיעה מינית מצד סבו, אביה של התובעת (להלן – "הסב") והן לאלימות פיזית ומילולית מצד התובעת. לדבריו צו עיכוב היציאה כלפי הקטין ניתן לבקשתו, מחשש שיחטף על ידי התובעת ואביה ליוון. הוא ביקש לבטל את הצו ויצא עם הקטין את רוסיה.

     

20. לטענתו, מאז לידת הקטין הוא ההורה הדומיננטי והמרכזי בחייו, והוא הדואג לבריאותו, התפתחותו ולשמירתו מפני הסכנות שאורבות לו. הקטין מצוי במשמורתו מחודש מאי 2023, עוד קודם לגירושי הצדדים ולמעלה משלוש שנים, והתובעת לא הביעה כל התנגדות לכך. לטענתו התובעת לא הפעילה את זכויות המשמורת הנתונות בידה מזה שנתיים וחצי. הוא מוסיף כי החלטת בית המשפט ברוסיה ניתנה במעמד צד אחר ולאחר שיצא את רוסיה.

     

21. ביחס לפגיעה הנטענת בקטין מוסיף הנתבע כי הקטין סבל מאלימות פיזית מצד התובעת ואביה עוד בהיות הקטין כבן שנתיים. בשנת 2023 נחרד לגלות כי האלימות כללה אף פגיעה מינית מצד הסב, אשר נגע באיבריו הפרטיים של הקטין, ביצע בו מעשים מגונים ואילץ אותו להצטלם בעירום. לכתב ההגנה צורף תמליל הודעות מהקטין לכאורה ודברי הקטין לחוקרי המשטרה, מתורגמים לעברית באישור נטריוני (נס' 2-1).

     

22. נוכח חומרת הדברים פנה האב בתלונה למשטרה וביום 28.8.23 התקבלה החלטה לפתיחת חקירה פלילית נגד הסב (העתק ההחלטה ותרגומה צורפו לכתב ההגנה, נס' 3). הקטין הוכר עוד כנפגע עבירה (שם, נס' 4). מטעמים אותם רואה הנתבע כחשודים, החקירה נגד הסב הופסקה בחודש ינואר 2025. לפי הטענה לסב יש קשרים ברשויות האכיפה ברוסיה, וקשריו אלה הביאו לקשיים בהמשך החקירה. לדבריו סרטון אותו צילם הסב ובו מופיע הקטין, הועלם. מתוך דאגה לשלום הקטין הגיש הנתבע ערר לרשויות המתאימות (אישור על הגשת הערר בצירוף תרגום נוטריוני הוגש לכתב ההגנה נס' 5).

     

23. הנתבע מוסיף שלא זו בלבד שהתובעת לא הגנה על הקטין אלא שבקשה לחפות על מעשי הסב. היא אף תקפה את הנתבע בנוכחות הקטין והנתבע הגיש תלונה למשטרה. לכתב ההגנה צירף הנתבע פרוטוקול מעדותו של הקטין לתקיפה הנטענת, לצד תרגום נוטריוני (שם, נס' 7-6).

     

24. לטענת הנתבע הוא אזרח ישראלי והקטין ייקלט במערכת החינוך אף בטרם יוסדר מעמדו. את מעמד הקטין ניתן להסדיר בהתאם לנוהל טיפול במעמד לנין קטין ליהודי (נוהל 5.2.0027), ובמידה ולא תינתן הסכמת האֵם, הדרושה לשם קבלת המעמד, יעמוד הנתבע על קבלת צווים מתאימים מבית המשפט. עוד מציין כי רכש ביטוח בריאות לקטין באמצעות חברת "הראל" בשיתוף קופ"ח "מכבי".

     

25. הנתבע טוען לתחולת החריגים על פי סעיף 13 לאמנה ולדבריו השבת הקטין לרוסיה לחזקת התובעת חרף התנגדותו הנחרצת, תחשוף את הקטין לנזק פיזי ופסיכולוגי ותעמיד אותו במצב בלתי נסבל. הקטין מסרב בתוקף לעבור לרשות אמו ולשוב לרוסיה. בהקשר זה מזכיר הנתבע את האמנה בדבר זכויות הילד מיום 20.11.89 עליה חתמה אף מדינת ישראל ואישררה אותה ביום 4.8.91. על הרשויות בישראל להבטיח שהקטין יביע את דעתו באופן חופשי בהתאם לגילו ובגרותו. גם בהתאם לתקנה 49 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 על בית המשפט להעניק לקטין הזדמנות להשמיע דעתו ולתת לה את המשקל הראוי בהתאם לגילו ובגרותו.

     

26. בסיכומיו הנתבע מניח את טיעוניו "על רקע הליכים פליליים שמתנהלים ברוסיה כנגד סבו של הקטין [...] בנושא מעשים מגונים שביצע הסב בקטין ואלימות התובעת נגד הקטין". עוד מוסיף ביחס לטענה כי התובעת לא הפעילה את זכויות המשמורת שבידה, כי התובעת "נמנעה באופן מוחלט מלהשתתף בהחלטות מהותיות בענייני הבן", וכי מאז איתור הקטין בישראל התובעת לא הגיעה ארצה כדי לפעול לחידוש הקשר.

27. עוד לדבריו החקירה נגד התובעת והסב "נמשכת" והוא מצרף לסיכומיו הודעה מצד הרשויות ברוסיה בהקשר זה. לשיטתו של הנתבע טענותיו נגד הסב "הוכחו כנדרש" והחזרת הקטין לרוסיה בנסיבות אלה תחשוף אותו לנזק חמור. מה גם שבניגוד לעדותה של התובעת, היא אכן מתגוררת באותה דירה עם הסב, והתובעת לא תגן עליו מפניו.

     

28. הנתבע תוקף בסיכומיו את חוות דעת המומחית בענייננו, והן את המומחית בטענה שלא קיימה את הוראות בית המשפט ואין לה ידע או ניסיון בעריכת חוות דעת בעניין האמנה. לטענתו אמירות המומחית בחקירתה היו סתמיות ובלתי מבוססות.

     

     

     

     

    חוות דעת המומחית

     

29. ביום 28.5.26 כאמור, לאחר דיון קד"מ מיניתי את המומחית בענייננו. בהחלטתי הוריתי למומחית כדלקמן:

     

    "המומחית תידרש לחוות דעתה ביחס לשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים והנוגעות לחריגים הקבועים בסעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג, ובכלל זה –

     

    • לעניין התנגדותו של הקטין להשבתו למקום מושבו ברוסיה, נדרשת בחינת המומחית ביחס לנושאים הבאים:

      • מידת הבגרות של הקטין והאם הוא הגיע לגיל ולבגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו;

      • האם הקטין מבטא בהתנגדותו רצון עצמאי ואותנטי;

         

    • לעניין הנזק הנטען – תידרש המומחית לבחון האם קיים חשש ומה מידת החשש (ככל שקיים) לכך שהשבת הקטין למקום מושבו ברוסיה, תחשוף אותו לנזק פסיכולוגי או תעמיד אותו בדרך אחרת במצב בלתי נסבל".

       

30. בשל חשיבות הדברים אביא את תמצית חוות הדעת כלשונה [ההדגשות אינן במקור].

     

31. המומחית פגשה בקטין בלווי האב ואשתו. היא התרשמה כי הקטין "מצוי כל הזמן בעוררות יתר, ניכר כי מתקשה לווסת את עצמו, רמות הסטרס ניכרות [...] יש תגובות גופניות של מפלס עקה מוגבר בצורה של התגרדויות בלתי פוסקות ואי שקט פסיכומוטורי כללי- למשל כל הזמן מטה ידיים לאחור. מסתובב על הכיסא ולא מוצא את עצמו מבחינת התנוחה המוטורית. ניכר כי מדובר בילד מנומס וכזה שיודע לשמור על נורמות התנהגות בסיסיות, מצוי בחרדה כי עליו להציג מידע בהתאם לתכתיבים חיצוניים. בולט כי האב מדבר מגרונו. שגיא קרא לאשתו השנייה של אביו 'אמא'. אחר כך תיקן את עצמו וציין שאימו היא [האֵם]. בהמשך שגיא התהלך בחדר, התקשה להירגע ודיבר באמצעות מונולוג רגשני וארוך שמפרט על המעשים לכאורה שהסבא מצד האב [צ"ל, "האם"] גרם לו מבחינת פגיעה מינית. למשל ציין שהסבא הכניס פיה של משפך לפי הטבעת שלו" (ע' 5 לחוות הדעת).

     

32. המומחית מצאה עוד ששגיא "הרשים כילד עם ידע כללי טעון שיפור, השיב על שאלות תוכן שנלמדות מתוך ערנות לסביבה, אך לא בכמות מספקת [...] יכולת השליפה לא תקינה ושגיא מתקשה לאחזר תוויות מילוליות מדויקות מזיכרון ארוך טווח [...] מתקשה להמשיג רעיונות ולהגדיר מושגים [...] הוא תפקד בטווח התחתון של ה[מ]מוצע בתת מבחן 'צד שווה' [...] עם עלייה ברמת הקושי כבר לא התמודד עם הדוגמאות" (ע' 6).

     

33. עוד התרשמה המומחית כי "מדובר בילד שללא ספק נחשף לחיים קשים בחיק יחסים רעועים במשפחת המוצא שלו, גדל תחת סטרס של נישואין עם אקלים רגשי לקוי בין הוריו, ראה ככל הנראה סצנות וקונפליקטים, בתקופה האחרונה לא שמר על קשר עם אימו ואף הביע סלידה ממנה. הוא מתראה איתה כעת בשיחות וידאו, מביע טינה גלויה כלפיה, כביכול לא יכול לשאת אותה. שגיא לא גדל איתה מזה שלוש שנים, לא היה מוכן ללכת לביתה כל עוד התגורר עם אביו בבית הסבתא מצד האב. כיום בולטות ההשפעות של הצטברות החסכים הסביבתיים שעימם גדל. אמנם רמת התפקוד שלו תקינה, אבל הוא מרשים כילד עם ידע לא מספק, כזה שלא למד בהיקף הנדרש לגיל כרונולוגי של כמעט עשר שנים. לא ברור כיצד התנהל תהליך הלמידה שלו בשלוש השנים האחרונות. בולטת העובדה שהוא לא לומד באופן מסודר מאז שהגיע ארצה, זאת למשך תקופה של כשמונה חודשים. שגיא מצוי במצב עקה מתמשך, נדרש ממנו למסור מידע שאיננו נכון, למשל הוא מצהיר שהולך לבית הספר, אבל לא יכול לציין את השם של מחנכת (שאין לו). ספק עד כמה פנוי ללמידה, ההתרגלות למסגרת חיים חדשה עם המעבר לישראל והמעבר בין הדירות בקריית א' לקריית ב' גובים ממנו כוחות ומשאבים רגשיים.

     

    אביו מצפה ממנו שיכנה אישה חדשה כ'אמא', שגיא מתמודד עם דיסוננס קשה בהקשר זה. אמנם מציין שיש לו חיים נחמדים בישראל והוא הולך לים, מוסר על קיומם של קשרים חברתיים, אבל לא יכול לציין שמות של ילדים אחרים. מבין דבריו ניתן לזהות שהוא חי בבידוד בחיק המשפחה החדשה של האב, לא משתתף בתהליכי סוציאליזציה בישראל ולא היתה אפשרות לקדם אותו מבחינת למידת עברית והשתלבותו בבית ספר. דיבורו לרוב מתומצת ומבוייש, ללא יכולת להרחיב על סוגיות חיים נורמטיביות שאופייניות לגיל עשר שנים, אלא מרחיב בעיקר בנושאים של הכפשת האם, מספר על פגיעות מיניות לכאורה מצד הסבא כלפיו. יוצא בהצהרות כמו משוננות לפיהן הוא רוצה לגור בישראל עם אביו ועם אשתו של האב.

     

    [...] עלה כי עולמו הפנימי חסום ותקוע, הודה מקרב לב ש'אינו יודע להמציא סיפור', הכין ציורים סטנדרטיים עם סכמה גרפית שמורה, אולם לא יכל לתאר אותם ולא אמר שום דבר משמעותי מבחינת ההתייחסות לחומרים הגרפיים. צורה זו של תגובה נצורה והימנעותית מלמדת על שימוש נרחב במנגנוני הגנה פרימטיביים כמו בידוד והדחקה, בלי שהוא יכול להרהר על הגירויים בצורה מושכלת ורחבת היקף שתאפשר לו reasoning עם מגוון אפשרויות. חשיבתו רדודה, שטחית וחסומה, וכשם שאינו יכול לשלוף מחשבות ורגשות לגבי התוצרים הגרפיים האישיים, כך גם אינו יכול לתת את הדעת בהקשר לנתונים שמקורם במבוגרים האחראיים עליו" (ע' 7).

     

34. המומחית עמדה על הפער בין התוכן הגלוי שמציג הקטין, של סלידה מהאֵם ומשפחתה ותיאור חוזר ונשנה של המעשים שבוצעו בו לכאורה, לבין התוכן הסמוי הנובע מן המבחנים ההשלכתיים שבוצעו ומאיר באור אחר את תחושות הקטין כלפי אמו:

     

    "בשיח הגלוי ובדיבור המודע שגיא מרבה לנאום תכנים שמקורם בתכתיבים של אביו, בלא יכולת מצידו להפעיל ביקורת או חשיבה עצמאית על המידע שמקורו בדמות ההתקשרות האבהית. כך, התייצב שגיא ופרס בפני בשורה ארוכה של תיאורים שלמים על המעשים המיניים שביצע כלפיו לכאורה הסבא מצד האם. בין היתר פירט על פית משפך שסבא דחף לו בפי הטבעת, סיפר על דרישת הסב לרקוד מולו ערום. שגיא טוען שהוא פוחד מהסבא, גם פחד מאוד בעבר כאשר אמא הרביצה לאבא. דיבורו רווי בפחדים שבני אדם פוגעים אחד בשני וגם בו, נוטה לדבר באופן דרמטי על האשמות כנגד האם. מציין שהאם לא הרשתה לו להתחבר עם ילדה ספציפית, מדגיש שרצה לגור עם אביו בבית סבתו, מכפיש את האם בגלוי ומתלונן שהיא חנקה אותו. שגיא התייצב, כך נראה לבקשת אביו, וסיפר מונולוג ארוך של דברי גנאי על הקרובים מצד האם, על האיומים מצד הסבא שיילקח לבית יתומים. שגיא מתלונן על עלבונות מצד אימו כלפיו וקריאות במילים מכוערות כלפיו בסגנון 'מנוול'. במישור הגלוי אין לו שום דבר טוב להגיד על אמא. הוא מדבר בצורה דרמטית על הפחד שבחזרה לרוסיה, ניכר כי הפחדים, בין אם ממשיים או משוערים, דוברו עימו פעמים רבות.

     

    יחד עם זאת, בחומרים ההשלכתיים מתוך מבחן ה – CAT עולות תשובות שאינן מסתדרות בקנה אחד עם הדיבור ההצהרתי ששגיא דבק בו. בניגוד להכפשות ההכרזתיות כלפי דמות האם, מהתשובות לנוכח ההתבוננות בכרטיסי ה – CAT שגיא מדבר על דמות אמהית חמה ודואגת, היא נוכחת בהתבטאויות רבות בהקשר לדאגה כלפי הצאצאים. בתשובותיו ההשלכתיות השתקף שאמא יכולה להאכיל צאצאים, לטייל איתם וללטף את הגורים שלה. גם כאן, כמו במבחן הציורים, עלתה חרדה ניכרת בכל הקשור לאפשרות לענות ממעמקי ליבו ובצורה אותנטית, הוא מרבה לומר 'לא יודע', ממהר למסך ולסגור את החשיבה, לא מרשה לעצמו לומר רעיונות וניכר כי עמדתו נצורה באיזשהם מלחציים שאמנם הם חיצוניים, אבל השפיעו בהיקף עצום על ההפנמות שלו ועל הייצוגים המנטליים שהפכו להיות חלק מעולמו הנפשי" (ע' 8).

35. בשל חשיבותה, אביא את מסקנת המומחית בהרחבה:

     

    "[...] שגיא הופנה לאבחון פסיכולוגי באמצעות מינוי של בית משפט בשאלת מצבו הכללי ובשאלה האם יוכל לעמוד בחזרה זו לחיק אימו או שמא טובתו להישאר בישראל במידה ועלולים להיגרם לשגיא אי אילו נזקים בעיר הולדתו. פגשתי ילד נאה שמצוי בסטרס מוגבר בשל נסיבות חייו הסבוכות ובשל היותו 'ילד מריבה' והלכה למעשה לא יודע לאן פניו מבחינת העתיד. הבדיקה הועברה ברוסית. על פי מבחן האינטליגנציה WISC-IV שגיא מתפקד מבחינה קוגניטיבית כללית בטווח ממוצע נמוך עם ציון IQ של 89 (הממוצע הוא 100 IQ עם סטיית תקן 15). הממצאים מצביעים על יכולות אינטלקטואליות תקינות בכל תחומי ההתפתחות והתפקוד.

     

    מבחינה התנהגותית מדובר בילד מנומס, שיודע ומכיר היטב נורמות חברתיות רווחות, משתדל 'להחזיק את עצמו' בצורה זקופה ככל הניתן ומשדר 'עסקים כרגיל', למרות שלא כך הדבר. אינו פנוי ללמידה מזה תקופה ממושכת, שכן העיסוקים סביב הסכסוך המשפחתי שאבו את כוחותיו, הוא לא מבקר במסגרת חינוכית בישראל ונותר לא ברור כיצד למד במוסקבה. למרות הנתונים ההתחלתיים התקינים, הצטברו אצלו ככל הנראה פערי למידה ואין לו כל ידע שקשור בתוכנית הלימודים בארץ, ללא חברים כאן וללא ידיעת השפה העברית. הוא שרוי מזה תקופה ארוכה בחיים שלו במסע התרחקות מהאם ונתון להשפעתו הבלעדית של האב כמי שמסית את שגיא נגד אמא. שגיא חסר יכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהתנגד לתכנים שמקורם באביו. הוא מצוי בעקה מתמדת שמא ייכשל בהצגת הגרסה שמתאימה לאבא, מכפיש את האם למרות שלא באמת מרגיש שנאה כלפיה, כפי שניתן לזהות במעט החומרים ההשלכתיים שהוא יכול בעת הזו לתת מעולמו הפנימי. שגיא מתמסר בצורה סיזיפית להכחשה ולבידוד רגשיים, עסוק במיסוך עובדות בחייו, הכל תחת השפעה בלעדית של הורה אחד ויחיד שהפך להיות דומיננטי בחייו בשנים האחרונות.

     

    לשגיא אין שיפוט נפרד ועצמאי לגבי המשך דרכו ולגבי המדינה שבה הוא רוצה לחיות. כעת נשאלת השאלה האם נשקפת לו סכנה ברוסיה, כאשר בעת הזו הוא לא נטע כאן שורשים ובבדיקה זו לא נראה כי יש לו זיקה כלשהי לישראל פרט לשכנועים מתמשכים מצד אביו כי טובתו להישאר כאן עם משפחת [...] החדשה. שאלת הסכנה ההיפותטית שממנה הוא עלול להיפגע לכאורה במידה ויחזור למוסקבה טמונה בקביעת המשמורת אצל האם. משמורת זו נקבעה על ידי הרשות השופטת הרוסית, המסוגלות ההורית של האם אינה מוטלת בספק, ועל כן האם תדאג לספק לשגיא את הביטחון והמוגנות הנדרשת כפי שכל הורה מספק לילד שלו את התנאים ההכרחיים כדי לקיים אורח חיים נורמטיבי. האם הביעה רצון מלא במעמד האבחון הנוכחי לעמוד בהסדרי הראיה שנקבעו בין שגיא ואביו על ידי בית המשפט המוסקבאי. הנזק המשוער, אך לא הממשי, שעלול, חלילה, להיגרם לשגיא עם חזרתו לרוסיה, אינו עולה בקנה מידתו על הנזק שבהישארות בישראל ביחד עם אביו שמסית את הילד נגד האם. יש בסיס ותקווה להניח כי היחסים עם אימו ישתפרו באופן הדרגתי ועם אנשי המקצוע המקומיים במוסקבה. במעמד האבחון הנוכחי האם הרשימה כאישה שבטוחה בכישורי ההורות שלה ומשוכנעת בזיקתה התקינה לשגיא. בשלב זה מומלצת חזרתו המיידית של שגיא לרוסיה, בעוד שהקשר בינו לבין אביו יישמר ויתקיים ככל הניתן בהתאם לנסיבות החיים האישיים של האב עצמו" (ע' 10-9).

     

    עמדת האפוט' לדין

36. בסיכומיה התרכזה האפוט' לדין ברצונו של הקטין שלא להשיבו לרוסיה בזיקה לחריגים השונים בסעיף 13 לאמנה. היא ערכה שני ביקורים בביתם של הקטין והאב, ביום 24.5.26 וביום 30.8.26. לדבריה הקטין הציג עמדה עקבית, דיבורו היה מפוחד. הוא סיפר "שוב ושוב" את סיפור הפגיעה על ידי הסב והתנגד באופן נחוש להחזרתו. רק בשנת הלימודים הנוכחית (תשפ"ז) נרשם ללימודים בבית ספר אך כפי הנראה אינו מבקר בו. ניכר כי בכל מפגש עם בעל סמכות או עם דמות טיפולית הוא "נכנס לתפקיד המוטל על כתפיו" לשכנע מדוע אין להשיבו לידי האֵם. מחד גיסא הוא "נואם" וחוזר על דבריו באופן רפטטיבי, ונדמה שהדברים "הושתלו" בתודעתו. מאידך גיסא מציג חרדה גדולה. האפוט' לדין לומדת מעדותה של האֵם, כי במידה ושגיא ישוב לרוסיה, קיים סיכוי קלוש כי ישמר הקשר עם אב, וזאת בניגוד לעמדת המומחית ביחס לכישוריה ויכולותיה של האֵם. לדבריה המומחית לא שמה דגש מספיק על הנזק שעלול להגרם לקטין בעקבות החזרתו, והיא מבססת עמדתה על הקביעה כי אינה מאמינה שהקטין נפגע מסבו.

     

37. ביחס לחריג הנזק שיגרם לקטין מהחזרתו, האפוט' לדין אמנם אינה חולקת על כך שהניכור שחווה הקטין מנוגד לטובתו. אך מנגד, היא מוסיפה כי אין להתעלם ממצב הדברים הנוכחי בו הקטין מצוי בחרדה גדולה מעצם המחשבה לשוב לרוסיה ו"מספר שוב ושוב" על פגיעה שחווה – "בין אם הפגיעה הנטענת התקיימה כפי שנטען או לא". הקטין אף לא עמד בקשר עם אמו תקופה ממושכת. חידוש הקשר יהיה טראומטי עבורו, יקטע את חייו כפי שהוא מכיר אותם ויביא לנתק מאביו.

     

38. ביחס לחריג רצונו של הקטין, טוענת האפוט' לדין כי אף במידה ורצון הקטין אינו עצמאי, אין חולק כי סירובו נחרץ ובנסיבות המקרה יש לתת לסירובו משקל. היא דוחה את עמדת המומחית כי קטין בגיל 10 אינו בשל להביע עמדה בעלת משקל, ומציגה פסיקה בה לכאורה התחשב בית המשפט ברצונם של ילדים בגיל 9 ו – 10 ביחס למקום מגוריהם. היא מוסיפה כי בענייננו מתקיימים כל התנאים להפעלת החריג – גילו של הקטין, רצונו העצמאי, ורצון בעל עוצמה ניכרת.

     

39. לסיכום עמדתה מוסיפה האפוט' לדין כי אמנם קיימת "מורכבות" ביחס לרצונו העצמאי של הקטין, אך יחד עם זאת "הקטין נמצא במצוקה נפשית ובחרדה עצומה ואמיתית מאוד מהמחשבה שילקח מאביו ויוחזר לאמו ברוסיה, ולא ניתן להתעלם מכך". ככל שיורה בית המשפט על השבת הקטין, על העברת המשמורת להתרחש בהדרגה ורגישות והכרחי לאפשר שמירת קשר עם האב ולנקוב בתנאים נוספים לרבות הרחקה מהסב עד להחלטה של גורמי הרווחה והמשפט ברוסיה בנדון, ולרבות דרישת התחייבות כספית מהאֵם לשם עמידה בתנאים אלה.

     

    דיון והכרעה

     

40. אמנת האג, אשר נקלטה בדין הישראלי מכוח חוק אמנת האג, נועדה להתמודד עם התופעה של חטיפת ילדים על ידי הוריהם ממדינה למדינה בעידן בו שיעור הגירושין בעליה ובד בבד, המעבר בין מדינות הפך לדבר שבשגרה (בע"מ 2338/09 פלונית נ' פלוני, מיום 3.6.09).

     

41. מדובר במנגנון לשיתוף פעולה בין המדינות החברות, שנועד להבטיח השבה מהירה של ילדים שהוצאו או לא הוחזרו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל, על מנת שאותה מדינה היא שתכריע בשאלת המשמורת על הילד "בכך מבטיחה אמנת האג כיבוד הדדי של חוקי המדינות החברות, הרתעת הורים מעשיית דין עצמי ואת טובת הילד עצמו, אשר הוצא מסביבת מגוריו לסביבה הנכפית עליו על ידי אחד מהוריו" (שם).

     

42. בהתאם לסעיף 3 לאמנה "מקום בו ילד הוצא או לא הוחזר למקום מגוריו הרגיל, דהיינו נחטף, תוך הפרת זכויות המשמורת של הורה אחר אשר נקבעו במדינה זו, חובה על בית משפט לצוות על החזרתו של הילד למדינה ממנה הוצא לאלתר" (שם).

     

43. בענייננו, אין חולק כי מקום מגוריו הרגיל של שגיא הוא ברוסיה וניכר כי הצדדים אינם חולקים על התקיימות הדרישה בסעיף 3 לאמנה לפיה הקטין הורחק ולא הוחזר שלא כדין מרוסיה, וכי יש בהרחקת הקטין משום הפרת זכויות המשמורת כלפי הקטין שניתנו כדין לתובעת על ידי בית המשפט המוסמך ברוסיה. בדיון קד"מ ציינה ב"כ הנתבע כי "אני לא חולקת על כך שהתביעה נכנסת למסגרת האמנה. אני חושבת כפי חברתי, שהמקרה נכנס להגנות לפי סעיף 13 לחוק לכל שלושת התנאים" (ע' 4, ש' 15).

     

44. יצוין כי הפעלתן של זכויות המשמורת בפועל על ידי ההורה המשמורן מהווה תנאי לתחולת האמנה בהתאם לסעיף 3(ב) בעוד אי-הפעלתן מהווה חריג להשבת הקטין בהתאם לסעיף 13(א) לאמנה. להלן אדון בטענת הנתבע לקיומו של החריג לאמנה באופן שלדבריו זכויות המשמורת שבידי התובעת לא הופעלו בפועל. הגם שלא נטענה, בטענה זו כרוכה מכללא אף הטענה בזיקה לאי-התקיימות התנאי הנקוב בסעיף 3(ב).

     

45. בכל הנוגע לחריגים המנויים בסעיף 13 לאמנה, נקבע כי חריגים אלו עוסקים בטובת הילד וכי "הלכה היא, כי תכלית האמנה מחייבת שחריגים אלו יפורשו בצמצום, שאם לא כן לא יושגו התכליות אשר לשמן נוסחה האמנה, ותימנע פרשנותה האחידה בכלל המדינות החברות [...] על כן, רק במקרים חריגים וקיצוניים תחייב טובת הילד הנחטף את השארתו בישראל, בניגוד לכלל העומד בבסיס האמנה אשר נועד למנוע חטיפת ילדים למדינה זרה שלא כדין [...] כמו כן, נטל ההוכחה להתקיימותן של חריגים אלו הוא על ההורה החוטף" [ההדגשות אינן במקור] (שם; וראו גם: בע"מ 5303/21 ‏פלוני נ' פלונית, מיום 25.8.21, ס' 35). עוד נקבע כי מדובר בנטל הוכחה כבד (בע"מ 2499/18 פלוני נ' פלונית מיום 14.5.18, פסקאות 12 ו- 18 והאזכורים המצויינים שם).

     

46. אפנה אם כן לבחינת תחולת החריגים הנטענים בענייננו.

     

    סעיף 3(ב) וסעיף 13(א) לאמנה – הפעלת זכויות המשמורת

     

47. סעיף 3 לאמנה נוקב בתנאי המקדמי לתחולת האמנה:

     

    "הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר –

     

    (א) יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם, למוסד או לכל גוף אחר, בין במאוחר ובין בנפרד, על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, וכן

     

    (ב) בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל, בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה.

     

    זכויות המשמורת הנזכרות בסעיף קטן (א) יכול שינבעו במיוחד מכוח דין, החלטה שיפוטית או מינהלית או הסכם בעל תוקף משפטי על פי דין אותה מדינה".

     

48. בהקשר זה נקבע בפסיקה כי "חשיבותה של המשמורת בפועל בעת ההרחקה או אי ההחזרה, היא מכרעת לעניין הפעלת האמנה. אם ייקבע כי בעת ההרחקה או אי ההחזרה של הקטינה לא הופעלו על ידי האב זכויות המשמורת בפועל ולא היו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה, הרי גם אם המשמורת להלכה היתה בידי האב על פי פסה"ד, לא תיחשב ההרחקה או אי ההחזרה כפעולות שנעשו שלא כדין והאב לא יוכל להסתמך על האמנה על מנת לדרוש את החזרת הקטינה אליו (סעיף 3(ב) לאמנה)" (ע"א 870/94 נ' א' ב' נ' ר' ר' ב' ואח', מיום 4.9.94).

     

49. סעיף 13(א) לאמנה מקנה לבית המשפט שיקול דעת שלא להורות על החזרת הקטין מקום בו האב יוכיח כי "האדם, המוסד או הגוף האחר שבידיו מופקדת ההשגחה על גוף הילד לא הפעיל בפועל את זכויות המשמורת בעת ההרחקה או אי ההחזרה".

     

50. בענייננו אין מחלוקת ביחס להתקיימות התנאי בסעיף 3(א) לאמנה, לאמור כי המשמורת כלפי הקטין היתה נתונה לתובעת (להלן – "האֵם") וכי נקבעו זמני שהות בין הקטין לבין הנתבע (להלן – "האב"). לטענת האב, האֵם לא מימשה את זכויות המשמורת הנתונות בידה ומכאן שחל החריג הנקוב בסעיף 13(א) לאמנה. אין מחלוקת כי הקטין לא היה בחזקת האֵם במשך כ – 3 שנים במהלכן אף מיעט הקטין לעמוד עם האֵם בקשר כלשהו. זו היתה אף התרשמותה של המומחית (ע' 23, ש' 1). האֵם מיקמה את המועד בו נטל האב את הקטין ולא השיבו לחזקתה בחודש מאי 2023, מיד לאחר גירושי הצדדים (ע' 42, ש' 32 [בעקבות תקלה במערכת התמלול תיתכן אי-התאמה בין מראי-המקום הנקובים בפסק הדין לבין התמלול הקיים]). לדבריה "אני הייתי מגיעה, אבל הדלת לא פתח. וכל השנים הוא משסה את הילד נגדי" (ע' 42, ש' 2), והוסיפה: "נכון. אני רק ראיתי אותו, אבל איתי הוא אפילו יום לא היה" (ע' 43, ש' 9). האב מאשר נתון זה אבל תולה את האחריות לכך על שגיא שלדבריו אינו מעוניין בקשר עם האֵם: "אף פעם ש 3 שנים שהוא גר איתי, והוא אף פעם לא ביקש שהוא רוצה לפגוש את אימא, ולא רוצה לדבר איתה. והוא ביקש שלא לקחת אותו אליה ולא ביקש שתבוא" (ע' 53, ש' 33).

     

51. מדובר בתקופה ממושכת ביותר במהלכה שגיא לא היה בחזקת האֵם, ויש בה לעורר שאלה, שמא עם חלוף הזמן האֵם הרימה ידיים וחדלה מלנסות ולממש את זכויות המשמורת הנתונות בידה. בהקשר זה עולה השאלה מה ייחשב כהפעלת זכויות המשמורת, כמצויין בסעיף 3(ב) ובסעיף 13(א). היינו, האם מדובר במבחן תוצאתי, החותר לקיום בפועל של זמני שהות עם הילד הנחטף, או שמא מדובר במבחן התנהגותי – היינו, ככל ונמצא כי ההורה "הנחטף" לא ויתר על זכויות המשמורת שעמדו לזכותו, נקט בהליכים משפטיים, בניסיונות ובפעולות לצורך מימושן, ניסה כמיטב יכולתו לקיים קשר עם הילד -אזי ניטה לומר כי זכויות המשמורת הופעלו ועל כן האמנה חלה והחריג אינו מתקיים.

     

52. עיון בפסיקה הקיימת לא נותן מענה מפורש לשאלה הנדונה. מרבית הפסיקה ממנה ניתן להקיש בהקשר זה עוסקת בחריג "ההשלמה", המתייחס למאמצים שננקטו (ראו למשל ע"א 7206/93 ר' א' גבאי ואח' נ' א' גבאי, לעיל).

     

53. בשים לב לרציונל הטמון באמנה ולנטל ההוכחה שעל כתפי האב, שוכנעתי כי המבחן הוא התנהגותי, וכי על הנתבע הנטל להוכיח כי האֵם ויתרה על זכויות המשמורת או שהשלימה עם אי מימושן. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהובא לפתחי ושמעתי את הצדדים, התרשמתי כי האֵם לא קפאה על שמריה וכי האב לא הוכיח התקיימותו של החריג. אנמק.

     

54. ביום 15.12.25 ניתן פסק דינו של בית המשפט ברוסיה, המאשרר את זכויות המשמורת של האֵם כלפי הקטין (נס' ד' למוצגי התובעת). פסק הדין ניתן בהעדר תגובה והתייצבות מצד האב. אך בפסק הדין מוזכר פסק דין קודם מיום 19.11.24 בו נקבע כי "מקום מגוריו של הילד עם האם". יש בכך ללמד כי לאחר גירושי הצדדים במאי 2023 האֵם פתחה בהליכים לכל המאוחר בשנת 2024 – הליך בו האב כן נטל חלק.

     

55. יתירה מכך, צורף לעיוני העתק משלוש חוות דעת מאת מכון סרבסקי – ועדת מומחים פסיכולוגית-פסיכיאטרית – חוות דעת בעניין הקטין, האב והאֵם (נס' א' – ג' לתיק מוצגי התובעת). חוות הדעת נערכו ביום 20.3.24. נתון זה מציב את תחילת ההליכים המשפטיים לכל המאוחר בתחילת שנת 2024. כמו כן, בחוות הדעת בעניינו של שגיא (שם, נס' א') מוזכרת תביעת האב להתרת הנישואין מהאֵם וביחס אליה צוין בחוות הדעת כי האב, "ללא מתן הסבר לסיבות, עזב את הדירה ולקח עמו את הקטין. [האם] במשך תקופה ממושכת לא יכלה להיפגש עם בנה [שגיא] מסיבות מומצאות שונות מנע [מהאם] להיפגש עם בנה ביחידות, ולא הודיע לה על מקום המצאו" (ע' 2 לתרגום חוות הדעת). גם אם אניח שאין בכך קביעת ממצא אלא אזכור בלבד של טענות האֵם במסגרת התביעה להתרת הנישואין, יש בכך אינדיקציה למעשים המיוחסים לאב על ידי האֵם, כבר בעיצומה של שנת 2023.

     

56. בנוסף לכך, מוזכרת בחוות הדעת שיחה שקיימה האֵם עם נציג המועצה לשלום הילד מיום 8.8.23, ובה ציינה כי "אבי הילד אינו מאפשר לה לראות את הילד, הבן אינו מתקשר ואינו מתגורר עמה מיום 18.5.23. הילד מוסת נגדה, וכאשר עלה בידה לשוחח עם הילד בטלפון, הוא אמר שאינו מתגעגע, שאינו רוצה לראות אותה, וצעק מילים שילד בן שש לא היה יכול להמציא בעצמו" (ע' 3 לתרגום חוות הדעת).

     

57. האֵם נשאלה במעמד הדיון שבפניי מדוע, למשל, לא הגיעה לאסוף את שגיא ממוסדות הלימוד בימים בהם שגיא אמור היה לשהות בחזקתה. לדברי האֵם, האב היה מסכל כל אפשרות למפגש: "אז אני כן הייתי מגיעה, אבל הוא היה מהר מכניס אותו לאוטו וסוגר דלת. אבל אני הייתי מגיעה לכל העניינים של טקסים בבוקר בבית ספר, לטיולים הייתי מגיעה כל פעם" (ע' 57, ש' 5); "אני כל יום הייתי מגיעה לבית איפה שגר בעלי לשעבר עם הילד, צלצלתי לדלת, הם לא פתחו לי במקום זה" (ע' 57, ש' 26). האֵם נשאלה עוד על ידי האפוט' לדין בנוגע לסרטונים שהציגה האֵם, המתעדים ניסיונות ליטול את הקטין מידי האב: "שאת באת ברוסיה לקחת אותו מהאוטו לביקור שהייתם צריכים להיפגש והוא צעק שהוא לא רוצה לצאת ואת ויתרת, את הלכת". על כך השיבה האֵם, "אני לא רוצה לעשות לילד טראומה" (ע' 58, ש' 20). ועוד:

     

    "עו'ד טורס: אבל מה היא עשתה כדי לקיים את ההסדרי שהות עם הילד שלה? [...]

    האֵם: אני כל יום הייתי מגיעה לבית איפה שגר בעלי לשעבר עם הילד, צלצלתי לדלת, הם לא פתחו לי במקום זה.

    כב' הש' זרבל-קדשאי:כל היום במשך 3 שנים? או שבאיזשהו שלב היא פשוט ויתרה?

    האֵם: הייתי קובעת פגישה לימי חופש סופ'ש או משהו, אבל הם אומרים שאנחנו במוזיאון או רחוק ממוסקבה 200 קילומטר. אבל אני כן הייתי, והיו מציעים לי להגיע לשם.

    עו'ד טורס: אבל אני ראיתי סרטונים שאת באה לקחת את שגיא מהאוטו והוא צועק, הוא לא רוצה, הוא אומר אני לא רוצה, אני לא רוצה ואת הולכת. אם שם היו גם חברים שלך, למה לא ניסית לקחת אותו?

    האֵם: מכיוון שילד כל הזמן היה תחת השפעה, תחת של אבא נגדי ונגד הורים [...]

    עו'ד טורס: בעצם את נכנעת לעקשנות של שגיא, זאת אומרת את ראית שהבן שלך עקשן ולא מסכים ואת נכנעת לעקשנות שלו?

    האֵם: אני מי שהייתי מנסה לדבר ברוח טובה עם ילד, אבל כשטלפון בעלי לשעבר היה מנתק, לא, הוא חשב שהוא ניתק והטלפון לא התנתק ואז שמעתי. אני הייתי שומעת שהוא צעק על ילד, כי הוא, בעלי לשעבר חשב שהוא מנתק את הטלפון. וגם שמעתי מעבר לדלת.

    עו'ד לסקו: היא מדברת על שיסוי ועל ניכור" (ע' 57, ש' 21).

     

    האֵם: [מפי המתורגמנית] שהיא ניסתה להגיע איתו בדרכי גישור, בדרכי שלום להסכמות והחלטות והוא לא שיתף פעולה. והיא הלכה לפסיכולוגים ושילמה עבור הטיפולים, והוא לא שיתף פעולה עם שום דבר, וביום שניתן פסק דין או ניתנה החלטה לטובתה ברוסיה, הוא לקח את הילד ועזב עם אישה אחרת לחו'ל. אני הייתי מצלצלת בדלת והוא היה מזמין משטרה, המשטרה הייתה מגיעה ואומרת הורים אתם לא יכולים להשיג הידברות. אז תקראו לוועדה" [הדגשה אינה במקור] (ע' 58, ש' 30).

     

58. סבורני שאין מקום לשפוט את האֵם לחומרה ביחס להחלטתה שלא ליטול את הקטין בכוח הזרוע. ספק עוד בעיני אם יש לראות בכך כניעה לעקשנותו של הקטין. נסיבות החיים העמידו את האֵם בין המיצרים, הנה בנה עומד לנגד עיניה ומסרב לבוא עמה, כל שכן שעה שהקטין כרוך אחרי אביו – בלשון המעטה. אף אם יטען הטוען כי היה מקום לגישה אסרטיבית יותר מצד האֵם אין לראות בבחירתה משום כניעה ויש לראות כלגיטימית את בחירתה להימנע מעימות וממהומת אלוהים לעיני הקטין.

     

59. בתוך כך אני דוחה את טענת האב לפיה האֵם לא הביעה התנגדות להחזקתו הבלעדית של האב בקטין. הסימוכין מלמדים כי האֵם פעלה בדרכים חוקיות שונות לאכוף את פסק הדין הנותן בידה את זכויות המשמורת כלפי הקטין. כאמור, אף אין ממש בטענת האב כי פסק הדין בהקשר זה ניתן במעמד צד אחד. פסק הדין במעמד צד אחד ניתן ביום 15.12.25 בסמוך לאחר נטילת הקטין מחוץ לרוסיה. כנקוב בו, קדם לפסק הדין פסק הדין מיום 19.11.24 בו נקבע כי "מקום מגוריו של הילד עם האם". האב היה מודע לפסק הדין והוא אינו טוען אחרת.

     

60. האֵם כאמור נקטה בהליכים בסמוך לפרידת הצדדים, פנתה למועצה לשלום הילד, זכתה בפסק דין לטובתה, המבוסס על חוות דעת חיובית בעניינה. כמו כן, חרף התנגדות עיקשת ועקבית מצד הקטין, שבה וניסתה לפגוש בו, לשוחח עמו ולפקוד את בית הספר בו למד ולא הוכח כי הפסיקה לעשות כן כל העת. לטענתה, אף כאשר הוזעקה משטרה נוכח ההתנגדות למימוש המשמורת, לא היה בכך כדי להוביל לאכיפת פסק הדין ולדבריה "המשטרה הייתה מגיעה ואומרת הורים אתם לא יכולים להשיג הידברות. אז תקראו לוועדה" (ע' 58, ש' 30).

     

61. מהדברים עולה שאין מקום לקבוע כי העדר הקשר בין האֵם לבין שגיא הוא פרי מעשה או מחדל מצד האֵם שיש בו לשקף ויתור, נטישה, כניעה או השלמה. מהסימוכין אף עולה כי אין לייחס לאֵם חוסר מעש. ככל שמתקדמים בציר הזמן, לא נותר ספק ביחס לפעולות בהן נקטה האֵם.

     

62. כאמור לעיל, בשנת 2025 (כפי הנראה בחודש פברואר) הגישה האֵם תביעה נוספת נגד האב בעניין הקטין, וביום 15.12.25 כאמור ניתן פסק דין המקבל את התביעה (מצוין כי נוסח פסק הדין המנומק ניתן ביום 26.12.25). צוין כי האב "לא התייצב לדיון בבית המשפט, על אף שקיבל הודעה כדין על תאריך ושעת הדיון" (ע' 1 לתרגום, נס' ד' לתיק מוצגי התובעת). התביעה התקבלה כאמור ונקבעו בפסק הדין זמני שהות בין הקטין, הנתון למשמורתה של האֵם, לבין האב.

     

63. ביום 9.12.25 הגישה האֵם תלונה נגד האב למשטרה המקומית והן בקשה לאיתור הקטין. לדבריה המובאים בכתב התלונה, "על פי החלטת בית המשפט [...] מיום 19 לנובמבר 2024 [...] נקבע מקום מגוריו של ילד יחד עמי [...] אבי הילד [...] היה מחוייב להעביר לי את הילד למגורים משותפים [...] אולם, החל מחודש מאי 23 לערך, אבי הילד, בניגוד להחלטת בית המשפט, מחזיק בילד אצלו באופן שרירותי ובלתי חוקי, אינו מוסר אותו לי ומסתיר את מקום הימצאותם המשותף. הוא אינו עונה לשיחות טלפון ולהודעות, וכתובתו בפועל אינה ידועה לי".

     

64. ביום 18.11.25 פנתה האֵם ללשכת ההוצאה לפועל במוסקבה לשם אכיפת פסק הדין ו"לחייב את [האב] להעביר את הקטין [...] לידי אמו" (נס' ח' לתיק מוצגי התובעת). במסגרת הליכי ההוצאה לפועל הוחלט ביום 23.1.26 להוציא צו חיפוש לשגיא ו"לחייב את [האב] להעביר את הקטין [שגיא] לאמו" (נס' יב' לתיק מוצגי התובעת).

     

65. הטענה כי האֵם לא מימשה את זכויות המשמורת הנתונות בידה כרוכה בנטל הוכחה כבד. טענת האב בהקשר זה הועלתה מבלי להתמודד עם הפעולות בהן נקטה האֵם לכל המאוחר החל משלהי שנת 2023. לדברי האב בכתב ההגנה הקטין עבר למשמורתו עוד לפני גירושי הצדדים "ולנתבע הוכחות לכך שהתובעת לא הביעה התנגדות כלשהי" (ס' 16). ראיות מסוג זה לא הוצגו על ידי האב והטענה נסתרת על ידי הסימוכין שמניתי לעיל.

     

66. אין להוציא מכלל אפשרות כי האֵם יכולה היתה להוסיף ולנקוט בהליכים נוספים לצורך אכיפת ההחלטות השיפוטיות שאחזה בידיה ביחס למשמורת הקטין, דוגמת תביעת אכיפה, בקשה להשתת סנקציות כספיות ואחרות, חיוב בהליכי טיפול וכיו"ב. אולם איני סבורה כי הנטל על ההורה הנחטף להוכיח כי מיצה כל אפשרות למימוש זכויות המשמורת ודי בהוכחת מאמץ סביר ועקבי. סבורני כי אם נאמר אחרת יהיה בכך משום דרישה מחמירה שאינה מתיישבת עם הרציונל שבבסיס האמנה. יוער כי אף לא הובא בפניי הדין הרוסי הקובע מהן הדרכים הנוספות בהן יכולה היתה האֵם לנקוט לצורך מימוש זכויותיה.

     

67. ודוק; החריג המנוי באמנה אינו דורש מיצוי כלל האפשרויות למימוש המשמורת, אלא דורש להוכיח כי במעשי או מחדלי האֵם יש משום ויתור על הסעד של החזרה מיידית של הקטין מתוקף האמנה. ניתן להקיש בהקשר זה מהפסיקה הדנה בחריג ההסכמה וחריג ההשלמה שבהמשך הסעיף. בעניין "גבאי" נקבע כי "על בית-המשפט 'לפרש' את הנתונים המשתמעים השונים ברצף הזמן, תוך שעליו להשיב על השאלה, אם ניתן לראות בהתנהגות ההורה ה'נחטף' ויתור על זכותו. עצם ההימנעות מפנייה לבית-המשפט, היא כשלעצמה, אינה שקולה כנגד השלמה. ייתכן שההורה ה'נחטף' חיפש את ילדו ולא פנה לבית-משפט כי לא ידע היכן מצוי הילד; ייתכן שההורה ה'נחטף' לא היה מודע לזכויותיו; ייתכן שניהל משא ומתן אשר באמצעותו ביקש להגשים את זכותו להחזרת הילד בדרכי שלום" [הדגשות אינן במקור] (ע"א 7206/93 ר' א' גבאי ואח' נ' א' גבאי, פ''ד נא(2) 241, ס' 22).

     

68. לאחר בחינת כלל הראיות שהוצגו בפני הגעתי לכלל מסקנה כי מאמציה של האֵם בסמוך לאחר פרידת הצדדים ולכל המאוחר בשלהי שנת 2023 ואילך, מלמדים כי לא ויתרה על זכותה ופעלה באמצעים החוקיים שעמדו לרשותה. מקל וחומר שאין לייחס לאֵם אי-מימוש של זכויותיה מאז גילוי העובדה שהאב והקטין מצויים בישראל. האֵם הגישה את תביעתה בישראל סמוך למועד הגילוי כי הקטין והאב מצויים בה, ובעת הגשת התביעה מקום מגוריהם בישראל לא היה ידוע. מקום המגורים התגלה רק בעקבות תושיית האֵם שבאמצעות באי-כוחה פנתה לרשויות החוק בישראל לשם איתור הקטין (להבדיל, לנסיבות בהן נקבע כי זכויות המשמורת לא מומשו בפועל, ראו למשל והשוו: תמ"ש (טב') 9672-07-11 א.מ נ' מ.מ, מיום 22.1.12; ולמקרה נוסף בו השתהה האב במימוש זכויות המשמורת ר' תמ"ש (אשד') 40379-10-21 האב נ' האם, מיום 13.12.21).

     

69. בספרם "הגירה וחטיפת ילדים – היבטים משפטיים ופסיכולוגיים" (שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר, נבו, 2003), מצביעים המחברים על כך שבתי המשפט פרשו באופן רחב את הדרישה להפעלת זכויות המשמורת. צוין כי כאשר ההורה העותר הוא ההורה המשמורן, "הרי שרק במקרה נדיר שההורה ויתר על משמורתו באופן מוחלט והעבירה בפועל להורה האחר, רק אז יקבע כי אינו מפעיל את משמורתו בפועל" (ע' 72). כמו כן, "הפעלת הזכות איננה מיוחדת לטיפול פיזי בילד, אין היא מוגבלת למקרים שהיא הופעלה בהם בתדירות או באינטנסיביות מסויימת, והיא חלה גם אם במועד ההרחקה לא היה מצוי ההורה העותר בקרבתו של הקטין" (ע' 73, ור' הפסיקה המובאת שם).

     

70. נוכח כלל האמור לעיל ובשים לב לנטל המכביד הרובץ לכתפו של האב להוכיח התקיימות החריג, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת הנתבע לפיה האֵם לא מימשה את זכויות המשמורת שבידה להידחות וכי החריג הנקוב בסעיף 13(א) לאמנה אינו מתקיים בענייננו.

     

71. למען הסר ספק, על בסיס קביעות אלה, אני קובעת כי מתקיים בענייננו התנאי לתחולת האמנה הנקוב בסעיף 3(ב) לאמנה – "בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל, בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה" (על הזיקה והזהות בין התנאי בסעיף 3(ב) לאמנה לבין החריג בסעיף 13(א), ראו למשל תמ"ש (טב') 9672-07-11 א.מ נ' מ.מ, לעיל).

     

    סעיף 13(ב) לאמנה – חריג הנזק הצפוי לקטין

     

    נטל ההוכחה

     

72. לפי חריג זה המנוי בסעיף 13(ב) לאמנה, בית המשפט רשאי שלא להורות על החזרת הקטין במידה ו"קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל".

     

73. הפסיקה העמידה את נטל ההוכחה ביחס לחריג זה ברף עילאי – מעבר לספק סביר (בע"מ 2529/20 פלונית נ' פלוני, מיום 16.4.20; בע"מ 67/21 ‏פלונית נ' פלוני, מיום 7.1.21). נקבע כי חריג זה שמור "למקרים יוצאי דופן מבחינת המצב הבלתי נסבל וחומרת החשש להיווצרותו כתוצאה מההחזרה [...] 'רק נזק ממשי לילד יצדיק דחייתה של העתירה, דחייה שעשויה בסופו של דבר להנציח השארתו של הקטין בידי ההורה, שלקח אותו שלא כדין'" [הדגשה שלי] (בש"א 1648/92‏ ‎פנינה טורנה‎ ‎נ' דניאל צ'רלס משולם, פ''ד מו(3) 038).

     

74. ראשית יצוין כי "בפסיקה נקבע כי הנטל הרובץ על הטוען לקיומו של חריג זה הינו מעל לספק סביר, שהוא נטל הוכחה כבד מאוד. עוד נפסק כי 'טובת הילד' הנשקלת במסגרת חריג זה היא צרה מזו הנשקלת בהליכי משמורת הרגילים, משום החשש שהרחבת יתר של החריג תרוקן מתוכן את תכליות האמנה [...] עוד נקבע כי החריג דנן מתייחס לנזק שייגרם לקטין כתוצאה מהחזרה למדינה שממנה הורחק, ולא כתוצאה מחזרתו להורה שממנו נחטף, או מניתוקו מההורה החוטף" [הדגשות אינן במקור] (בע"מ 6390/13 ‏פלוני נ' פלונית, מיום 10.10.13).

     

75. הנזק אליו מתייחסת האמנה אינו עניין של מה בכך. כלשונה של כבוד השופטת פרוקצ'יה, "המערכת המושגית, ומערך האיזונים הנדרש על-פי תכלית האמנה, מגבילים את החלת החריג למצבים קיצוניים החורגים מהנזק הרגיל הצפוי והמובנה באופן טבעי בהחזרת ילד חטוף להורה המשמורן" (בע"מ 1855/08 פלונית נ' פלוני, מיום 8.4.08). עוד לדבריה, "כדי להיכנס לגדרו של החריג האמור, נדרש בדרך כלל 'דבר מה נוסף', המצביע על קושי יוצא דופן, ייחודי לקטין מסוים, היוצר מניעה מיוחדת מהחזרתו למדינת המוצא כדי להגן על שלומו הנפשי" [הדגשות אינן במקור].

     

76. כך גם בעמ"ש (חי') 18415-12-23 פלונית נ' פלוני (מיום 31.3.24), ציין כבוד השופט סילמן: "אם אסכם, בפסיקה נקבע כדלקמן – הנזק הנדרש חייב להיות ברור, חד משמעי ומלווה בראיות חותכות. המילים 'חשש חמור' תתפרשנה למעשה כ'סיכון חמור', שכן החומרה מתייחסת לסיכון ולא לסבירות קיומו".

     

    טענות האב לסיכון הנשקף מהסב:

     

77. האב טען בכתב ההגנה להתקיימות החריג אך לא פיתח את טענתו. לדבריו, השבתו של שגיא לרוסיה חרף התנגדותו התקיפה, תחשוף אותו לנזק פיזי ופסיכולוגי, כך ותו לא. במישור העובדתי טען לסכנה האורבת לקטין מצד הסב אשר תקף אותו מינית ואף מצד האֵם שלפי הטענה הכתה אותו. לדברי האב תיק החקירה נגד הסב נסגר על רקע קשריו של הסב עם השלטונות כביכול והאב הגיש ערר נגד ההחלטה לגנוז את החקירה. לכתב ההגנה צירף האב סימוכין להגשת הערר לכאורה (שם, נס' 5). בסיכומיו טען האב כי טענותיו לתקיפת הקטין על ידי הסב "הוכחו כנדרש", כי האֵם מתגוררת עם הסב, חרף הכחשתה ועוד כי החקירה בעניינו של הסב נמשכת. האב אף צירף מסמך כסימוכין לקיומה של חקירה תלויה ועומדת, המכונה בסיכומים "הודעת פרקליטות העיר מוסקבה" (נס' 5 לתיק מוצגי הנתבע).

     

78. אין להקל ראש בטענות האב ביחס למעשים המיוחסים לסב. התרשמתי עוד ששגיא מאמין וחי בתחושה שסבו אכן פגע בו מינית. עו"ס חוק נוער קרית א' שוחחה עם הקטין (באמצעות מתורגמנית) ולדבריה שגיא סיפר לה על האירועים עם הסב ו"התחיל לרעוד, היה קוצר נשימה, היה לו צמרמורות, הוא תפס ככה את הידיים, הוא היה ממש ברעד" (ע' 7, ש' 8). נשאלת השאלה האם יש במעשים הנטענים כלפי הסב כדי לקבוע שהחזרתו של שגיא לרוסיה תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את אותו בדרך אחרת במצב בלתי נסבל.

     

79. עם כל הרגישות המתבקשת, ובשים לב לנטל ההוכחה הכבד הכרוך בטענה, הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לכך שלילית וכי הטענות נגד הסב לא התגבשו לכדי עילה שיש בה למנוע את החזרת הקטין לרוסיה. על הדיון בהקשר זה להערך תחת ההנחה כי לבית משפט זה אין כלים, או הסמכות, לבחון את טענותיו של האב ולקבוע האם יש בהן אמת. הוא הדין כלפי הגורמים המקצועיים בתיק זה שבחנו את טענות האב והקטין ביחס לסב, אשר אינם משמשים ערכאה לבירור הטענות או לקביעת מסמרות. השאלה הרלוונטית היא האם במצב הדברים הנוכחי יש כדי להוות מחסום מפני השבתו של שגיא לרוסיה. מצאתי שהתשובה לכך שלילית כאמור ולהלן נימוקי.

     

80. הסכנה או הנזק בהם עוסק סעיף 13(ב) מכוונים כלפי החזרה לארץ המוצא ולא החזרה לחזקת ההורה או מי מטעמו - "החריג דנן מתייחס לנזק שייגרם לקטין כתוצאה מהחזרה למדינה שממנה הורחק, ולא כתוצאה מחזרתו להורה שממנו נחטף, או מניתוקו מההורה החוטף" (בע"מ 6390/13 ‏פלוני נ' פלונית, מיום 10.10.13). במילים אחרות, ההנחה של מנסחי האמנה היא כי גורמי אכיפת החוק המקומיים ברוסיה הם שאמונים על שמירת שלומו של הקטין ולהם נתונים הכלים והסמכות לנקוט בצעדים לשם כך. לגיטימי הוא מצד האב ומתקבל על הדעת שהפנה טענותיו לרשויות החוק ברוסיה וגישת האמנה היא שהאב רשאי להוסיף ולעשות כן ככל שיסבור כי לקטין נשקפת סכנה מצד האֵם או הסב. טענת האב לגניזת ההליכים נגד הסב על רקע שחיתות שלטונית נטענה בעלמא, לא פותחה ולא לוותה בסימוכין. לא די בטענה היחידה כי הסב איש אמיד על מנת להניח שחילץ עצמו בכחש מחקירה בעניינו. גם במובן הרחב, האמנה מניחה כי הטענה שיש להוציא את הקטין מחזקתה של האֵם משום הסכנה הטמונה בכך תישמע בפניי בית המשפט המוסמך ברוסיה.

     

81. מבלי להמעיט מחומרת הטענה, בזהירות הנדרש ותוך שמירת גבולות הליך זה, מהראיות שנפרשו בפיי עולה כי בניגוד לנטען, אין מדובר במעשים שנמצאה תשתית ראייתית מספקת בעניינם וכאמור הם לא הבשילו להגשת כתבי אישום נגד הסב או האֵם. בהקשר זה אני דוחה את טענת האב בסיכומיו לפיה טענותיו כלפי הסב "הוכחו כנדרש". לא ברור על מה אמירה זו מבוססת. כאמור לעיל, לבית משפט זה ולגורמים המקצועיים אין סמכות או כלים לבחון את אמיתות הטענות ואלה נתונים לרשויות אכיפת החוק ברוסיה. הראיות מצד האב מלמדות לכל היותר על אמונתו בטענות הקטין ועל מחויבותו להביא לחקירת הטענות, אך לא על עצם עשיית המעשים.

     

82. למעלה מן הצורך אציין כי האב מסתמך על "תמלול הודעות הקטין" (נס' 1 למוצגי הנתבע). מדובר לכאורה בתמלולים קצרים ביותר מתוך שיחות חזותיות וקבצי שמע מבלי שידוע מי תמלל את דברי הקטין, או האם מדובר בשיחות בין הקטין ובין האב או לחילופין צילום של הקטין. ניכר כי מדובר במקטעים קצרים מאוד מתוך מופעים ארוכים יותר מבלי שהוצגו השיחות במלואן. רק שניים מתוך התמלולים המצורפים מתייחסים למעשי הסב לכאורה. תמלולים אלה נעדרים ציון זמן או מקום ולא ידוע מתי אמר הקטין את הדברים המיוחסים לו. כמו כן, ההנחה המתבקשת כפועל יוצא מטענות האב היא כי לקטין, שהיה למטה מגיל 6 בעת ביצוע המעשים הנטענים, היה מכשיר סלולרי אישי עמו שוחח עם האב – הנחה שאינה מובנת מאליה.

     

83. גם הסימוכין האחרים מצד האב אינם נטולים מקשיים. לכתב ההגנה צירף מסמך המהווה לדבריו אישור על הגשת ערר (נס' 5 לכתב ההגנה). בסיכומיו ציין האב כי החקירה בגין המעשים המיוחסים לסב עדיין "נמשכת" וכסימוכין צירף את "הודעת פרקליטות העיר מוסקבה" (נס' 5 למוצגי הנתבע). אלא שבשני המקרים מדובר באותו המסמך בדיוק אשר אינו תומך באף לא אחת מטענות אלה. המסמך נושא תאריך 29.4.26 וכל שצוין בו הוא כי "בעקבות פנייתך בוצעה בדיקה. בעקבות ממצאי הבדיקה התקבלה החלטה להעביר את חומר הבדיקה בנוגע לפנייתך [...] לצירוף לתיק פלילי [...]". אין כל אינדיקציה כי מדובר בערר, כי המכתב הופק על ידי "הפרקליטות" או כי חקירת הסב "נמשכת". כל שניתן ללמוד מהמכתב הוא שגורמי אכיפת החוק היטו אוזן קשבת לטענות האב, ולהם היתרון המובהק והסמכות לברר את טענותיו. ככל שהאב הגיש ערר הוא אינו מפתח את הטענה ואינו מציין מה עלה בגורל הערר, האם התקבל או נדחה, ואם נדחה אזי מאילו נימוקים.

     

84. בנוסף, תוך שמירה על גבולות הדיון בענייננו וגדרי סמכותה של ערכאה זו, יוסף כי אמירות הקטין ביחס למעשי הסב בפניי גורמי המקצוע שנטלו חלק בהליך דנן, העלו תהיות וסימני שאלה רבים. מדברי הקטין ודרך הצגתם התקבל הרושם כי דברי הקטין נאמרים במישור ההצהרתי וחסרים פירוט נדרש. ניכר כי סיפור המעשה טבוע בקטין כעובדה וכנרטיב מתוך שכנוע עמוק ואינו נובע באופן אורגני מזיכרונו של הקטין, כי המעשים "זכורים" לו באמצעות אמירות של האב וכי באמירותיו נוהג הקטין כפי שהוא מאמין שמצופה ממנו מצד האב.

     

85. המומחית התרשמה כי "בשיח הגלוי ובדיבור המודע שגיא מרבה לנאום תכנים שמקורם בתכתיבים של אביו, בלא יכולת מצידו להפעיל ביקורת או חשיבה עצמאית על המידע שמקורו בדמות ההתקשרות האבהית. כך, התייצב שגיא ופרס בפני בשורה ארוכה של תיאורים שלמים על המעשים המיניים שביצע כלפיו לכאורה הסבא מצד האם. בין היתר פירט על פית משפך שסבא דחף לו בפי הטבעת, סיפר על דרישת הסב לרקוד מולו ערום" [הדגשות שלי] (ס' 8 לחוות הדעת); עוד עלה כי הקטין "מצוי בחרדה כי עליו להציג מידע בהתאם לתכתיבים חיצוניים. בולט כי האב מדבר מגרונו [...] בהמשך שגיא התהלך בחדר, התקשה להירגע ודיבר באמצעות מונולוג רגשני וארוך שמפרט על המעשים לכאורה שהסבא מצד האב [צ"ל, "האם"] גרם לו מבחינת פגיעה מינית" [להלן, הדגשות אינן במקור] (ס' 5).

     

86. בחקירתה ציינה המומחית כי "יכול להיות שהוא לא מפנטז, אבל הוא אומר את דברי האחר [...] יכול להיות שהוא כבר בעצמו כל כך הפנים את דברי האחר, שהוא באמת לא מפנטז, יכול להיות שהוא בעצמו מאמין במה שהוא אומר. זה גם מאוד מאוד יכול להיות מנקודת מבט נפשית [...] הוא נעמד מול כל אחד שפוגש אותו ואומר את אותם המסרים, את אותן חוויות בעצם [...] זאת אומרת זה כבר הפך להיות כמו סוג של נאום, אפילו מובנה הייתי אומרת [...] אני שמעתי אותם דברים אפילו בלי לתשאל אותו [...] ואז הוא מתחיל ממש ממש לנאום" (ע' 26, ש' 7).

     

87. המומחית הוסיפה עוד בחקירתה, "אז קודם כל, ברמת השיח הגלוי הייתי מצפה שהוא ייתן קצת פירוט לכל האמירות ההכרזתיות האלה [...] איפה, מה זה הריקודים האלה בעירום? מה זה המוזיקה הזאת? כן, שייתן קצת פירוט. כי ברגע שזה נאמר בתור איזה משהו הכרזתי כזה [...] אין לו את הפירוט הזה, אין לו [...] יכולים להגיד אוקיי, אולי הפירוט הזה הוא לא נגיש מרוב שהוא טראומטי, אבל ההכרזות כן נגישות [...] אז הוא צריך לפרט, הוא צריך להגיד איזה מוזיקה הוא שמע, כי שם השיח איתו מסתיים [...] ניסיתי, אני ניסיתי לדבר איתו [...] ואין לו מה להגיד [...] זה אינדיקציה מאוד מאוד רצינית [...] אני חייבת להגיד שבעוד הקלות הבלתי נסבלת הזאת גם שהוא אומר את ההכרזות האלה [...] קלינית, משהו פה לא עובד" (ע' 38, ש' 33).

     

88. עולה מדברי המומחית כי מחד גיסא שגיא שב ו"נואם" בפניי כל דורש על מעשיהם של הסב והאם, אולם מאידך גיסא, מקום בו שגיא מתבקש לספק פירוט ומידע על הנסיבות בהן ארעו לכאורה המעשים הוא אינו מסוגל לעשות כן.

     

89. האפוט' לדין שנפגשה אף היא עם הקטין (בלווי מתורגמנית) התרשמה באופן דומה: "אז שוב, לא יודעת מה שאלנו, איזשהו משפט והוא חזר לנאום על סבא שפגע בו מינית, לא הסכמתי שהוא יגיד את זה, אמרתי ל[מתורגמנית], תגידי לו בסדר, בסדר, אתה כבר סיפרת, אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. כי הוא התחיל שוב את אותם משפטים [...] כי מולנו הוא התחיל את זה באותו שזה חלק מהרפרטואר שהוא כבר סיפר לי במפגש הקודם ולא רציתי להיכנס לזה שוב" (ע' 9, ש' 28).

     

90. מן האמור לעיל נמצאנו למדים כי על אף שיתכן ששגיא מאמין בכל ליבו כי הותקף על ידי סבו, ו"זכרון" המעשים מעורר בו תגובות קשות, המעשים לא הוכחו, על אף שנחקרו למיטב שיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק ברוסיה. הדברים שהשמיע שגיא בפניי הגורמים המקצועיים בישראל העלו ספק בהתרחשות הדברים ואין בפניי ממצא שיתגבש לכדי העילה הנקובה בסעיף 13(ב) לאמנה.

     

91. לא למותר לציין בהקשר זה כי מתרגום חוות הדעת בעניין הקטין מאת מכון סרבסקי (נס' א' למוצגי התובעת) עלה כי טענות הקטין בדבר מעשי הסב העלו תמיהות רבות, בין היתר מאחר ותשובותיו לוו בחוסר סבירות קיצוני עת ציין כי המעשים ארעו כשהיה כבן שנה עד שנתיים "או שבכלל לא הייתי קיים", וכי מי מהוריו סיפר לו על כך, וההתרשמות היתה כי השפעות חיצוניות הן שהובילו לאמירת הדברים:

     

    "לשאלת החוקר: 'האם מישהו נגע בך באיבר המין?' [...] השיב: 'כשהייתי קטן, בן שנתיים, שנה אחת או בכלל כשלא הייתי, סיפרו לי שסבא נגע לי בפיפי'. מי סיפר לו מידע זה הוא לא זכר בדיוק, אולי אמא או אבא. כמו כן [...] ציין כי אבא תמיד אמר שקרובי משפחה או חברים של אמא עוקבים אחריהם, ועל כן הם נאלצו להתחבא במכונית שלהם, וכן לשבת עם אור כבוי [...]" [הדגשות אינן במקור, להלן] (ע' 7).

     

92. עוד עלה כי "מהסבריה של קונדראטובה א.מ (פסיכולוגית - פדגוגית) אשר לקחה חלק בגביית ההסברים מהקטין [...] עלה כי במהלך השיחה [...] בדיבורו [...] נצפו סימנים של עיוות נסיבות מסוימות, שנגרמו כתוצאה משפעה חיצונית של מבוגרים. עובדה זו נתמכה בכך [...] [ש]הקטין [...] דיווח בפירוט על נסיבות ביצוע הפעולות הבלתי חוקיות על ידי [הסב] בעוד לשאלת החוקר הוא השיב כי נסיבות אלו נודעו לו מאחד ההורים" (שם).

     

93. אמנם לא נצפו אצל הקטין "סימנים של נטיה לפנטזיות, אך נכרו סימנים של סוגסטיבליות (נטיה להשפעה חיצונית)". ניתוח פסיכולוגי של המבחנים שנערכו לקטין לימדו כי "איכות הסבריו של [הקטין] נמוכה" ועל כן לא ניתן לקבוע האם דבריו מלמדים על ניסיונו האישי או שהתגבשו תחת השפעת אחרים (שם).

     

94. ברי כי זכותו ואף חובתו של האב למצות טענותיו בהקשר זה, אולם נוכח האמור לעיל, העדר כל ראיה לטעמים פסולים או לא כשרים שהובילו להחלטה לסגירת התיק נגד הסב, אין זה מתפקידה של ערכאה זו לברר טענות אלו ואף אין בידי הכלים לעשות כן, אולם הדבר מחזק את גרסת האֵם כי אין בטענות האב כנגד הסב כדי למלא אחר תנאי החריג. ויודגש, ככל והאב סבור כי הסב הוא שמסכן את הקטין, חזקה עליו שיפעל בכל האמצעים העומדים לרשותו ברוסיה ואין בכך כדי להכשיר את הוצאת הקטין בניגוד לדין מרוסיה לישראל בנסיבות אלה. עוד יצוין כי האֵם הצהירה בפניי כי אינה מתגוררת עם אביה, ובסיפת החלטתי אף אתן הוראות מַעבָר בהקשר זה.

     

95. לא נעלם מעיני כי בסיכומיו מפנה האב לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתיק תמ"ש 53384-02-12 פלוני ואח' נ' פלונית (פורסם במגרי מידע). לטענת האב, באותו מקרה נמנע בית המשפט מהחזרת הקטינים לאוסטרליה על רקע התנהגות אלימה של אבי התובע כלפי הקטינה, וזאת תוך שימוש בחריג המצוי בסעיף 13(ב) לאמנה. לאחר עיון בפסק הדין לא אוכל לקבל את הטענה וסבורני שאין בפסק הדין כדי לסייע לאב. באותו מקרה תביעתו של האב להשבת הקטינים לאוסטרליה נדחתה לגופה הואיל ובית המשפט מצא כי כוונת הצדדים בהגיעם לישראל היתה להשתקע בה במגורי קבע, וכי הם נקטו בצעדים ממשיים לשם כך, בעוד האב חזר בו מכוונה זו לאחר יותר משנתיים וחצי בהן התגוררו הצדדים בישראל והיא הפכה מרכז חייהם של הקטינים. עוד נקבע כי בנסיבות העניין מתקיימים החריגים בסעיף 13(א) לאמנה הואיל והאב הסכים להגעת הקטינים לישראל והשלים עמה, וחזר בו לאחר כשנתיים וחצי כאמור. על רקע קביעות אלה התייחס בית המשפט לטענות נוספות שעלו בפניו ומצא כי מתקיים החריג בסעיף 13(ב) לאמנה, וזאת על בסיס העובדה שהאב אישר את טענות הקטינים כלפי הסב.

     

    למעלה מן הנדרש, אתייחס ספציפית אף לטענות למסוכנות מצד האֵם:

     

96. הוא הדין ביחס למעשים המיוחסים לאֵם, על שהכתה את הקטין כביכול. התרשמות הגורמים המקצועיים היא שהקטין נתון לניכור הורי קשה מצד האב ולהשחרה שיטתית של האֵם מצדו. המומחית העידה כי הטענות שמעלה הקטין כלפי האֵם הן "נתונים מאוד שנויים במחלוקת שהילד מביא [...] אני חושבת שהם לא כל כך אמיתיים [...] אני מפקפקת בנתונים האלה שילד מביא [...] זה מאוד מאוד חזק שגם המקורות המידע האלה הגלויים, זה מאוד חזק שזה לא אותנטי" [הדגשות אינן במקור, להלן] (ע' 31, ש' 29). בחוות הדעת התייחסה המומחית לטענות הקטין כלפי האֵם והתרשמה שאף הן נסמכות על אמירות מצד האב וניסיון של הקטין לעמוד בציפיות אביו בהקשר זה:

     

    "בשיח הגלוי ובדיבור המודע שגיא מרבה לנאום תכנים שמקורם בתכתיבים של אביו, בלא יכולת מצידו להפעיל ביקורת או חשיבה עצמאית על המידע שמקורו בדמות ההתקשרות האבהית [...] שגיא טוען שהוא פוחד מהסבא, גם פחד מאוד בעבר כאשר אמא הרביצה לאבא. דיבורו רווי בפחדים שבני אדם פוגעים אחד בשני וגם בו, נוטה לדבר באופן דרמטי על האשמות כנגד האם [...] מכפיש את האם בגלוי ומתלונן שהיא חנקה אותו. שגיא התייצב, כך נראה לבקשת אביו, וסיפר מונולוג ארוך של דברי גנאי על הקרובים מצד האם, על האיומים מצד הסבא שיילקח לבית יתומים. שגיא מתלונן על עלבונות מצד אימו כלפיו וקריאות במילים מכוערות כלפיו בסגנון 'מנוול'. במישור הגלוי אין לו שום דבר טוב להגיד על אמא. הוא מדבר בצורה דרמטית על הפחד שבחזרה לרוסיה, ניכר כי הפחדים, בין אם ממשיים או משוערים, דוברו עימו פעמים רבות".

     

97. לגופו של עניין המומחית התרשמה כי אין אינדיקציה לכך שהקטין חווה אלימות ישירה מצד האֵם. כך לדבריה בחקירתה:

     

    "הילד חווה אלימות שהיא תוצר של סכסוך. אני את האלימות הזאת, אני ראיתי אותה בעיניים שלי, הקללות, זה שהם מגדפים אחד את השני [...] זאת אלימות שהוא חווה אותה כתוצאה מסכסוך והוא ממשיך לחוות אותה [...] ולא אלימות ישירה נגדו [...] הייתי אמורה לראות לאלימות ישירה נגדו, גם ברמה האמוציונלית, זה איזושהי הבעה רגשית קצת שונה, גם מבחינת מימיקה, גם מבחינת קצב הדיבור [...] כל מיני דברים שהם קלינית [...] לא כל כך מתאימים למה שאני ראיתי, כי הוא רוצה לבוא, הוא רוצה להגיד את המנטרות צ'יק צ'ק, כמו לשפוך אותם, כדי לעשות את מה שמוטל עליו [...] להתייצב ולהגיד [...] את ההצהרות האלה בדבר פגיעה לכאורה" (ע' 40, ש' 12).

     

98. גם מתוך התבחינים השונים שערכה המומחית לקטין, לא עלו סימנים לפגיעה מצד האֵם (ע' 40, ש' 25).

     

99. מחוות דעתה של המומחית, בשילוב עם תשובות ההבהרה ותשובותיה בחקירתה, עולה מסקנה כי טענות הקטין כנגד הסב והאֵם מושפעות מעמדת אביו וככל הנראה אינן מתארות התרחשויות אמת. עמדת המומחית מבוססת על שילוב של מספר נדבכים משמעותיים, אשר יש בהצטברותם לבסס את המסקנה האמורה:

     

    האחד, האופן בו חוזר ונואם הקטין בהכרזתיות על אודות המעשים שבוצעו בו כמעין "מנטרה", מול כל אדם עמו הוא נפגש (המומחית, האפוט' לדין, העו"ס), התנהלות היוצרת את הרושם כי הקטין חש שהוא בשליחות, "הוא רוצה להגיד את המנטרות צ'יק צ'ק", ולכל דורש;

     

    השני, אין הלימה בין תוכן הדברים לבין שפת הגוף של הקטין. כך, הטון, האינטונציה, המימיקה, קצב הדיבור לא תואמים את תוכן הדברים ולא משדרים אותנטיות (ע' 40, ש' 12);

     

    השלישי, חוסר פירוט מינימלי ביחס לפרטי האירועים המתוארים. בהקשר זה מסרה המומחית כאמור כי "הייתי מצפה שהוא ייתן קצת פירוט לכל האמירות ההכרזתיות האלה [...] איפה, מה זה הריקודים האלה בעירום? מה זה המוזיקה הזאת? כן, שייתן קצת פירוט. כי ברגע שזה נאמר בתור איזה משהו הכרזתי כזה [...] אין לו את הפירוט הזה [...] זה אינדיקציה מאוד מאוד רצינית [...] אני חייבת להגיד שבעוד הקלות הבלתי נסבלת הזאת גם שהוא אומר את ההכרזות האלה [...] קלינית, משהו פה לא עובד" [הדגשות אינן במקור, להלן] (ע' 38, ש' 33).

     

    הרביעי, חוסר הלימה בין התיאורים החוזרים ונשנים ביחס למעשי הסב והאם, לבין תוצאות המבחנים ההשלכתיים, שם דמות האם נשמרה כדמות חיובית, בניגוד למלל הגלוי, ואין אינדיקציה ולחווית אלימות. בהקשר זה הבהירה המומחית לשאלת ביהמ"ש כי המבחנים ההשלכתיים אמנם אינם בעלי משקל מכריע כשהם עומדים בפני עצמם, אולם הם מהווים כלי עזר, קל וחומר כשהם מוצלבים ומקבלים תמיכה ממקורות נוספים כבענייננו (ע' 28).

     

100. מסקנת המומחית מתיישבת גם עם התרשמותה של עו"ס נוער קרית א', "בעיניי יש שם ניכור. זה מורגש [...] הכול היה אמא מכות, אמא מכות. זה משהו שהרגשת שטפטפו הרבה מאוד זמן. זה עשה את העבודה" (ע' 8, ש' 14).

      

101. מכל המקובץ לעיל התרשמתי כי החריג הנקוב בסעיף 13(ב) אינו מתקיים בענייננו בשים לב לנטל ההוכחה הכבד המונח על כתפי האב. הטענה לפיה הקטין נפגע על ידי האֵם והסב התבררה על ידי הרשויות ברוסיה ועד כמה שידוע לבית משפט זה החקירה לא העלתה ממצאים. רצונו של האב להגן על בנו הוא רצון לגיטימי וחזקה על רשיות אכיפת החוק ברוסיה שיוסיפו להטות אוזן קשבת לטענות האב. אף במישור האזרחי יש להניח כי עומדים לאב הכלים המשפטיים לפעול בהקשר לכל נזק שהוא צופה לקטין, בין אם יהיה זה שימוש בצווים כלפי האֵם או כלפי הסב, ובין אם יהיה זה לשם שינוי מתכונת המשמורת וזמני השהות. לרשויות ברוסיה נתונים הסמכות והיתרון המובהק לספק לילד מטריית הגנה.

      

102. מבלי לגרוע מן הנקוב לעיל, סבורני כי על רקע הדיון בנזק הצפוי לשגיא עקב החזרתו לרוסיה יש מקום להתייחס לנזק הצפוי לו במידה וישאר בישראל. ודוק, הדברים יאמרו בזהירות המתחייבת ומבלי להתיימר להכריע בשאלת המשמורת או בטובת הקטין ביד מי מהוריו. שוכנעתי כי הקטין נתון להסתה כלפי האֵם ולניכור הורי קשה מצד האב. לדברי המומחית בחוות הדעת, הקטין "שרוי מזה תקופה ארוכה בחיים שלו במסע התרחקות מהאם ונתון להשפעתו הבלעדית של האב כמי שמסית את שגיא נגד אמא. שגיא חסר יכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהתנגד לתכנים שמקורם באביו. הוא מצוי בעקה מתמדת שמא ייכשל בהצגת הגרסה שמתאימה לאבא, מכפיש את האם למרות שלא באמת מרגיש שנאה כלפיה, כפי שניתן לזהות במעט החומרים ההשלכתיים שהוא יכול בעת הזו לתת מעולמו הפנימי. שגיא מתמסר בצורה סיזיפית להכחשה ולבידוד רגשיים, עסוק במיסוך עובדות בחייו, הכל תחת השפעה בלעדית של הורה אחד ויחיד שהפך להיות דומיננטי בחייו בשנים האחרונות.

      

     לשגיא אין שיפוט נפרד ועצמאי לגבי המשך דרכו ולגבי המדינה שבה הוא רוצה לחיות. [...] הנזק המשוער, אך לא הממשי, שעלול, חלילה, להיגרם לשגיא עם חזרתו לרוסיה, אינו עולה בקנה מידתו על הנזק שבהישארות בישראל ביחד עם אביו שמסית את הילד נגד האם" (ע' 10-9).

      

103. עוד ציינה המומחית בחוות הדעת כי הקטין "מצוי בחרדה כי עליו להציג מידע בהתאם לתכתיבים חיצוניים. בולט כי האב מדבר מגרונו (ע' 5); נדרש ממנו למסור מידע שאיננו נכון (ע' 7); "אביו מצפה ממנו שיכנה אישה חדשה כ'אמא', שגיא מתמודד עם דיסוננס קשה בהקשר זה [...] מבין דבריו ניתן לזהות שהוא חיי בבידוד בחיק המשפחה החדשה של האב, לא משתתף בתהליכי סוציאליזציה בישראל ולא היתה אפשרות לקדם אותו מבחינת למידת עברית והשתלבותו בבית ספר. (ע' 7); שגיא מרבה לנאום תכנים שמקורם בתכתיבים של אביו, בלא יכולת מצידו להפעיל ביקורת או חשיבה עצמאית על המידע שמקורו בדמות ההתקשרות האבהית [...] שגיא התייצב, כך נראה לבקשת אביו, וסיפר מונולוג ארוך של דברי גנאי על הקרובים מצד האם [...] (ע' 7).

      

104. בהקשר זה מצאתי את עמדת המומחית מהימנה, נטועה בעובדות המקרה ומתיישבת עם עמדת גורמי המקצוע האחרים שפגשו בקטין. עולה מן הדברים כי האב בודד את הקטין מאמו ומן החברה, הסיתו כלפי אמו ויצר זהות מוחלטת בינו ובין הקטין תוך הכנעה של כל רצון או מחשבה של הקטין. כדברי המומחית בחקירתה, "אני יודעת שאם הוא נשאר פה הוא לגמרי מאבד קשר עם אימא" (ע' 30, ש' 12). לא ניתן להגזים בנזק המשמעותי שנגרם לקטין תחת עינו הפקוחה של האב אשר באופן מודע גוזר על הקטין בידוד חברתי ונתק מאמו. לא זו בלבד, אלא שמאז הגיעו ארצה עם הקטין, האב לא עשה כל מאמץ וספק עוד אם כלל התיימר לדאוג לקטין למסגרת לימודית, להקניית השפה העברית ולקשירת קשרים חברתיים מועילים. ניתן היה לקוות כי חלוף הזמן מאז הגשת התביעה יביא לשינוי כלשהו, אך למרבה הצער עולה מסיכומי האפוט' לדין כי הקטין עדיין אינו פוקד מסגרת לימודית, אינו לומד עברית ונטול חברים. בניגוד לטענותיו, האב לא הציג סימוכין כלשהם לניסיון להקנות לקטין מעמד חוקי בישראל. דומה עוד כי הליך זה של בידוד הקטין החל עוד טרם הגעת הקטין ארצה והוא נתן את אותותיו השליליים על הקטין. כשם שציינה המומחית בחוות דעתה:

      

     "כיום בולטות ההשפעות של הצטברות החסכים הסביבתיים שעימם גדל. אמנם רמת התפקוד שלו תקינה, אבל הוא מרשים כילד עם ידע לא מספק, כזה שלא למד בהיקף הנדרש לגיל כרונולוגי של כמעט עשר שנים. לא ברור כיצד התנהל תהליך הלמידה שלו בשלוש השנים האחרונות. בולטת העובדה שהוא לא לומד באופן מסודר מאז שהגיע ארצה, זאת למשך תקופה של כשמונה חודשים [...] עלה כי עולמו הפנימי חסום ותקוע [...] חשיבתו רדודה, שטחית וחסומה, וכשם שאינו יכול לשלוף מחשבות ורגשות לגבי התוצרים הגרפיים האישיים, כך גם אינו יכול לתת את הדעת בהקשר לנתונים שמקורם במבוגרים האחראיים עליו" (ע' 7).

      

105. בחקירתה הוסיפה המומחית כי "וגם הוא ילד שכל תהליך הסוציאליזציה שלו נפגע, כל תהליך ההשתייכות שלו" (ע' 17, ש' 32).

      

106. יש להוסיף, ולהשתומם, כי האב לא דאג כלל לביטוח רפואי לקטין ולכל סיוע מקצועי לו הקטין זקוק באופן נואש. רק בעקבות ההליך רכש לקטין ביטוח רפואי זמני, משום מה, לתקופה בת 3 חודשים בלבד. ודוק: האב מחזיק בטענה כי הקטין הוא קורבן של תקיפה מינית ואף על פי כן לא מצא לנכון לספק לקטין כל מסגרת טיפולית או תמיכה נפשית, וכאמור הותיר אותו בבדידותו ובנתק מן העולם החיצון כאשר האב הוא הדמות היחידה הקיימת בחייו.

      

107. בעדותו הותיר האב רושם שלילי ועלה מדבריו כי מצבו של הקטין ואי-סיפוק צרכיו האנושיים הבסיסיים לחינוך, חיי חברה, בריאות איתנה ושקט נפשי, כלל אינם מדירים שינה מעיני האב ואינם מטרידים את מנוחתו כהוא זה:

      

     "האב: יש לו כמות גדולה של חברים לבן שלי .

     עו'ד בני: כן , מאיפה הוא מכיר את הילדים האלה?

     האב: כל שבוע הוא הולך לחוגים, למאסטר קלאס, בקולינריה, הכנת אוכל, אומנות. יש גם וידאו על כל זה [...]

     האב: לילד יש חברים. ילד לומד עברית וגם רוצה ללכת לבית ספר. לביתמשפט הגשנו ביטוח רפואי.

     עו'ד בני: כן, של שלושה חודשים ועכשיו נגמר המועד. הארכת את המועד?

     האב: כן אנחנו רוצים להאריך. מחכים לתשובה של סוכן עושים הרחבת ביטוח [...]

     עו'ד בני: כן, כמה עלה הביטוח הזה?

     האב: יותר מ- 1,000 שקל .

     עו'ד בני: יותר מ-1,000 שקל. ואתה מתכוון להמשיך את הביטוח הזה לנצח?

     האב: אני לא מבין שאלה, מה אני לא צריך" (ע' 52, ש' 1).

      

108. למותר לציין כי דברי האב עלו בעלמא, לא הוצגו סימוכין כלשהם לחיי חברה, לחוגים הנטענים, להרחבת הביטוח הרפואי או למאמץ כלשהו לספק לקטין מסגרת חינוכית או מעמד חוקי. האב אף הגיב בתוקפנות לניסיונות לתהות על מניעיו התמוהים ועל כוונותיו. לדברי עו"ס לחוק נוער קרית א' במעמד הצדדים:

      

     "אני אומרת את העמדה שלי שלא יכול להיות ששנה קטין נמצא בבית ללא מסגרת חינוכית, ללא הליך טיפולי, ללא שום דבר. וכשהפננו את השאלה הזאת לאבא לא היה לו מה לענות חוץ מלצעוק" (ע' 3, ש' 28); "אני חייבת לציין פה, אם האבא הייתה רק שיחת צעקות, אי אפשר לדבר [...] הייתה רק שיחת צעקות. ואני לא אתפלא אם זה מה שהועבר דרך הילד. אני שמה פה על השולחן" (ע' 7, ש' 36).

      

109. במקרה הטוב יש לראות בהתנהלותו של האב משום אדישות פושעת לטובתו של הקטין, אותו ניתק מאמו וממשפחתו המורחבת והותיר אותו בבדידותו ובידודו, הביא לירידה בתפקודו ופגיעה בכישוריו ויכולותיו והפכו לצל חיוור של עצמו. תיאור המומחית את מצוקתו של הקטין מכמיר לב:

      

     הקטין "מצוי כל הזמן בעוררות יתר, ניכר כי מתקשה לווסת את עצמו, רמות הסטרס ניכרות [...] יש תגובות גופניות של מפלס עקה מוגבר בצורה של התגרדויות בלתי פוסקות ואי שקט פסיכומוטורי כללי- למשל כל הזמן מטה ידיים לאחור. מסתובב על הכיסא ולא מוצא את עצמו מבחינת התנוחה המוטורית [...]".

      

110. מעשיו של האב, מניעיו הפסולים, אדישותו לטובת הקטין והנזק הממשי שהוא גורם לקטין מבטיחים כי התמשכות הדברים תביא את הקטין אל עבר פי פחת, תגרום לנזק בלתי ישוער ותוביל את הקטין למסלול התרסקות שאחריתו מי ישורנה! האב זכאי ליומו בבית המשפט ולשמיעת טענותיו בלב שלם ונפש חפצה. טענותיו נבחנו באריכות בפסק דיני. אך יש טעם לפגם, בלשון המעטה, מחד גיסא להבריח את הקטין ללא ידיעת אמו ממקום הולדתו ומרכז חייו, להזניח את טובתו ולבודדו מן העולם, ומאידך גיסא לטעון כי יגרם נזק מהחזרתו.

      

111. כמפורט לעיל, לא התרשמתי כי הוכח סיכון חמור לקטין מעצם השבתו לרוסיה ולאמו וכי הטענות כנגד האם והסב לא הוכחו ואין בהן כדי למנוע השבתו של הקטין לרוסיה.

      

112. בטרם סיום פרק זה אדרש לטענת האפוט' לדין, לפיה בין אם המעשים הנטענים אירעו ובין אם לאו, העובדה ששגיא מאמין בכל ליבו כי כך ארע, מעמידה אותו במצב בלתי נסבל ובחרדה ממשית מעצם האפשרות שיושב למקום שם הוא מאמין כי נפגע באופן חמור.

      

113. אכן, אמונתו הסובייקטיבית של שגיא כי המעשים המתוארים על ידו אכן ארעו בפועל עלתה מדברי

     כלל הגורמים עמם נפגש ובכלל זה העו"ס לחוק נוער והאפוט' לדין. אף המומחית לא שללה האמור בציינה כי "יכול להיות שהוא כבר בעצמו כל כך הפנים את דברי האחר, שהוא באמת לא מפנטז, יכול להיות שהוא בעצמו מאמין במה שהוא אומר".

      

114. בנסיבות אלה נקל להבין את חששו הכבד של שגיא מפני העתיד לבוא, ומפני האפשרות שיושב למקום הצרוב בזכרונו הסובייקטיבי כקשור לפגיעה ואלימות. לכך מתווספת החרדה מפני ניתוקו מאביו – הדמות הדומיננטית והמרכזית בחייו מזה שלוש שנים, עמה חש הזדהות וקרבה.

      

115. בנסיבות אלה נשאלת השאלה, האם די באמונתו הסובייקטיבית של הקטין בדבר הסכנה האורבת לו ברוסיה או מעצם הניתוק האפשרי מהאב, כדי לענות על חריג ה"סיכון החמור" וה"המצאות במצב בלתי נסבל" מעצם השבתו לרוסיה? סבורני כי התשובה לכך בענייננו, שלילית.

      

116. ראשית, מקובלת עלי עמדת המומחית ולפיה הנזק בהישארותו של הקטין עם האב בישראל חמור ועולה על הנזק שבהשבתו לרוסיה. התרשמות כלל גורמי המקצוע ששוחחו עם הקטין היא כי הקטין חווה ניכור הורי חמור, הוא מוסת, מדבר מגרונו של אביו, מזדהה עמו באופן מוחלט וחש מחויבות עמוקה לרצות את האב ולשכנע כל מי שבא עמו במגע בדבר הסכנה האורבת לו מאמו וסבו. התנהלות זו מזיקה לקטין ופוגעת עמוקות ברווחתו הנפשית, המצוי במצב עקה מתמשך. בנוסף, הקטין מבודד ומנותק, לא פקד מסגרת חינוכית וחברתית מזה כשנה, לא עבר תהליך התאקלמות בישראל ולא קיבל מענה טיפולי כלשהו. הותרת הקטין בישראל תוביל לתיקוף אמונתו הסובייקטיבית ולניתוק סופי מאמו. מנגד, השבתו לרוסיה תאפשר חידוש קשר עם האֵם, אגב שמירת קשר טלפוני עם האב לרבות קיום זמני שהות עמו או ביקורים, בהתאם למקום מגוריו או נסיבותיו.

      

117. בנסיבות אלו שוכנעתי, כי אין באמונתו הסובייקטיבית של הקטין בדבר סכנה האורבת לו לכאורה מאמו, כדי להטות את הכף לעבר הישארותו בישראל אגב המשך הפגיעה הפסיכולוגית בו.

      

118. עם זאת יובהר כבר עתה, כי נוכח מצבו הרגשי המורכב מאוד של הקטין וככל שהאב יבחר שלא לשוב עמו לרוסיה, הרי שהשבתו לרוסיה לא תעשה באבחה אחת, אלא תחת תנאים בהם אנקוב בסיפת פסק הדין, שיכללו את הגעת האֵם לישראל לפרק זמן מספק, במהלכו יחודש הקשר בינה ובין הקטין באמצעות גורמי מקצוע ומעטפת טיפולית תומכת ומתאימה.

      

119. יפה לענייננו האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ביחס לאפיון הנזק בנסיבות דומות. בשינויים המחוייבים לענייננו נפסק כי "בנסיבות שלפנינו, בהעדר עמדה חד משמעית, כאמור, של המומחה כי הנזק הפסיכולוגי שייגרם לקטינים מהחזרתם לשוודיה הוא חמור, קיצוני ויוצא דופן היוצר מניעה מיוחדת מהחזרתם לשוודיה - זאת על אף התרשמותו האמורה מן הנזק הנפשי הצפוי להיגרם להם כתוצאה מכך בטווח המיידי - ומבלי להקל ראש בדברים, יש קושי של ממש לקבוע כי מתקיים בענייננו חשש חמור לנזק נפשי ברמה המיוחדת והקיצונית שהתוותה פסיקת בית המשפט העליון. מה גם ששאלת הנזק הנפשי של הקטינים בענייננו נושאת מורכבות מסוימת, אליבא דמומחה בית המשפט, גם מבחינת הישארותם בישראל בשל ההשלכות של ניתוקם המוחלט מאביהם על נפשם הרכה" (עמ"ש (חי') 18415-12-23 פלונית נ' פלוני, לעיל).

      

     סעיף 13(ב) סיפא – התנגדות הקטין להחזרתו

      

120. סעיף 13(ב) סיפא לאמנה מורנו כדלקמן:

      

     "הרשות השיפוטית או המינהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו. בבואן לשקול את הנסיבות הנזכרות בסעיף זה, יביאו הרשויות השיפוטיות והמינהליות בחשבון את המידע בדבר רקעו החברתי של הילד, כפי שהומצא על ידי הרשות המרכזית או רשות מוסמכת אחרת שבמקום מגוריו הרגיל של הילד".

      

121. גם חריג זה יפורש באופן מצומצם ושמור למקרים קיצוניים וחריגים ביותר התלויים במספר משתנים – "היקפם הצר של החריגים משליך על עוצמת נטל ההוכחה הנדרש מהטוען לתחולתם שהוא נטל הוכחה כבד" (בע"מ 672/06 פלוני נ' פלונית, פ''ד סא(3) 247).

      

122. בהתאם לפסיקה, לשם התקיימות החריג יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים (ר' בע"מ 7918/21 ‏פלוני נ' פלונית, מיום 29.11.21):

      

     • הקטין מביע התנגדות נחרצת להחזרתו – בהקשר זה נקבע כי לא די בהתנגדות של מה בכך כי אם התנגדות "עמוקה ודומיננטית". יש להוכיח כי "מדובר ברצון בעל עוצמה ניכרת. אין די בקיום העדפה בלבד של הילד להשאר אצל ההורה החוטף ולא לחזור למקום מגוריו הרגיל. יש להצביע על התנגדות עמוקה להחזרה כזו, התנגדות המעוגנת בנימוקים בעלי משקל משמעותי, יציבים, וסבירים [...] רק רצון דומיננטי ובעל עוצמה מיוחדת של הילד יהא בר-התחשבות לצורך החלת החריג" (בע"מ 672/06 פלוני נ' פלונית, לעיל, ס' 16; בעמ 5303/21 ‏פלוני נ' פלונית, מיום 25.8.21)

        

     • רצונו של הקטין הוא רצון עצמאי ובלתי תלוי – "לצורך תנאי זה, תיבחן מידת הבנתו של הילד את מצב הדברים בו הוא נתון [...] הקושי המיוחד להגדיר את רצון הילד מבחינה זו נקשר לחשש כי ההורה החוטף ובני משפחתו עלולים להשפיע על ילד רך בשנים ולהסיתו להביע התנגדות להחזרתו, וכי הילד המושפע כך לא ימצא כוחות נפש מספיקים לעמוד בפני השפעתו של ההורה החוטף [...] אם התברר כי רצונו של הילד הושפע, עוצב או 'נצבע' מרצונו של ההורה החוטף, יש לתת לדעתו של הילד משקל מועט או להימנע מלתת לה משקל כלשהו" [הדגשות שלי] (בעמ 672/06 פלוני נ' פלונית, לעיל, ס' 15)

        

     • גילו ומידת בגרותו של הקטין מאפשרים להעניק משקל לרצונו (עיינו בנסיבות בבע"מ 902/07‏ ‏פלוני נ' פלוני, מיום 26.4.07).

        

       התנגדות הקטין

        

123. בענייננו שגיא הביע התנגדות נחרצת לשוב לאֵם, ויודגש כי התנגדותו מכוונת כלפי החזרתו לידי האֵם ולא כלפי החזרתו לרוסיה. לא נשמעו מפי הקטין טענות כלפי מקום מגוריו לשעבר, כי אם כלפי אמו וסבו בהם יפגוש כפועל יוצא מהחזרתו. בבסיס התנגדותו מצוי רצונו להישאר עם אביו. סבורני כי היה מביע רצון זה בהתעלם מן המקום בו יבחר אביו להשתקע, וסבורני עוד כי במידה שהיה מדובר בחזרתו לרוסיה עם אביו, לא היה מביע התנגדות. האפוט' לדין אשר פגשה בקטין בליווי מתורגמנית עמדה על הדברים במהלך הדיון:

      

     "אחרי זה הוא עבר לשלב שבו הוא אומר לנו שוב ושוב ושוב שהוא לא מוכן לחזור לרוסיה, שהוא לא רוצה לחזור לאמא. [המתורגמנית] שמה לב וזה מאוד חשוב בשפה, הוא לא אמר אני לא רוצה לחזור לרוסיה או אני רוצה להישאר בישראל, הוא לא השתמש במדינות, יש איזה תחושה שהוא לא מייחס משמעות למדינות, הוא מייחס משמעות לאימא ואבא. הוא אמר אני לא רוצה בשום אופן לחזור לאמא, אני מפחד, אני לא רוצה, בבקשה, בבקשה, אני רוצה להישאר עם אבא. זו הייתה אמירה שהוא אמר כמה וכמה פעמים, עם המון המון בבקשה ושזה הרצון שלו" [הדגשות אינן במקור] (ע' 9, 19).

      

124. כמו כן, ניכר כי התנגדותו של שגיא נובעת מפחד מפני אמו וסבו. כדברי המומחית: "דיבורו רווי בפחדים שבני אדם פוגעים אחד בשני וגם בו, נוטה לדבר באופן דרמטי על האשמות כנגד האם"; "הוא מדבר בצורה דרמטית על הפחד שבחזרה לרוסיה, ניכר כי הפחדים, בין אם ממשיים או משוערים, דוברו עימו פעמים רבות" (ע' 8). ספק בעיני אם התרופה לפחד שאוחז בקטין תבוא בדמות מתן תוקף להוצאתו שלא כדין ממולדתו תוך הפרת זכויות המשמורת של האֵם. הישועה לקטין לא תבוא באמצעות ניתוק הקשר עם אמו וסילוקה מחייו. כפי שפורט לעיל בהרחבה, אף אם נקשה ונאמר כי בעולמו הפנימי של שגיא הפחד מפני האֵם הוא ממשי ואף "רציונלי" ומבוסס עבורו, יש להתמודד עם פחדיו ולעבדם במישור הטיפולי וכחלק מהליך לחידוש הקשר בינו ובין האֵם, ולא באמצעות מתן אישוש לפחדיו והרחקתו מאמו. אני מוצאת עוד כי הכרה בפחד הכרוך בהחזרתו לרוסיה לביסוס התנגדותו להחזרתו וכעילה להקמת החריג להחזרתו מנוגדת לתכליתה של האמנה, לברר את טובתו של הקטין ברשות מי מהוריו במדינת המוצא, שם תישקל טובתו במובן הרחב. לפיכך אני קובעת כי תנאי זה אינו מתקיים בענייננו.

      

      

      

     רצון עצמאי ובלתי תלוי

      

125. גם אם אניח לטובת הדיון כי התנגדותו של הקטין משמעותית ומבוססת, אין בידי לקבוע כי הקטין גיבש את התנגדותו באופן עצמאי, אורגני ואותנטי, וניכר כי ההיפך הוא הנכון. כפי שבואר לאורך פסק הדין, ניכר כי האב מדבר מגרונו של הקטין. האב הוא מקור התכנים שמספק הקטין ביחס לתחושותיו ורצונותיו והקטין אינו מפגין חשיבה עצמאית או ביקורתית. כדברי המומחית הקטין "נתון להשפעתו הבלעדית של האב כמי שמסית את שגיא נגד אמא. שגיא חסר יכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהתנגד לתכנים שמקורם באביו. הוא מצוי בעקה מתמדת שמא ייכשל בהצגת הגרסה שמתאימה לאבא, מכפיש את האם למרות שלא באמת מרגיש שנאה כלפיה [...] הכל תחת השפעה בלעדית של הורה אחד ויחיד שהפך להיות דומיננטי בחייו בשנים האחרונות" [הדגשה אינה במקור, להלן] (ע' 9 לחוות הדעת).

      

126. עו"ס לחוק הנוער מקרית א' התרשמה מהקטין באופן דומה וציינה במהלך הדיון כי "אני גם חייבת לציין שהיו חלקים שהרגשתי שהם לא מפיו של הקטין [...] היו תחושות שכאילו יש, מישהו אמר לו מה להגיד" [הדגשה שלי] (ע' 2, ש' 22); עוד הוסיפה כי "בעיניי יש שם ניכור. זה מורגש. כי אני יכולה להגיד באמת [...] ניסינו מלא אופציות. וכלום וכאילו הכול היה אמא מכות, אמא מכות. זה משהו שהרגשת שטפטפו הרבה מאוד זמן. זה עשה את העבודה" (ע' 8, ש' 14).

      

127. אף עו"ס לחוק הנוער מקרית ב' היתה שותפה להתרשמות זו וציינה כי "אני מוצאת את זה כמאוד מאוד חריג שילד מתקשה למצוא ולו דבר אחד חיובי להגיד על הקשר שלו עם אמו. זה מאוד יוצא דופן. אני כמעט ולא נתקלתי במצב כזה, גם במצב של הורים מאוד מאוד פוגעים [...] אני מצרפת את זה להתרשמות של הצוות של קריית א', יש שם משום אמירות שהן אמירות אוטומטיות. ובכל מקום שבו הילד נדרש להגיד משהו שהוא לא אוטומטי, הוא התבלבל. במקומות שבהם הוא נדרש לאמירה אוטומטית מדוקלמת, לא הייתה שום בעיה" (ע' 5, ש' 20).

      

128. אף אני סבורה על בסיס כל הראיות הפרושות בפניי ועל רקע נטל ההוכחה הכבד שעל כתפי האב, כי נסיבות המקרה אינן הולמות את האפשרות שהתנגדותו של הקטין גובשה באופן מותאם לחוויותיו ויחסיו עם אמו. תמימת דעים אני עם הגורמים המקצועיים כי תחושותיו השליליות של הקטין כלפי אמו טופחו והועצמו על ידי האב לממדים אבסולוטים ובלתי טבעיים, תחושות אותן הקטין אינו יודע לווסת ואין בידיו לגבש מהן עמדה עצמאית. לפיכך אני קובעת כי גם תנאי זה אינו מתקיים בענייננו.

      

     גילו ומידת בגרותו של הקטין

      

129. בהקשר זה חוות דעת המומחית לקתה בחַסֵר. על אף הנחייתי למומחית לבחון את מידת הבגרות של שגיא ואת השאלה האם יש לתת משקל לרצונותיו, המומחית לא עמדה על כך בחוות דעתה אלא בעקיפין. עם זאת, איני סבורה שיש בליקוי זה כדי לגרוע מתוקף חוות הדעת וממסקנות המומחית. אני מוצאת עוד שליקוי זה בא על תיקונו בתשובות ההבהרה מטעם המומחית ובחקירתה. בתשובות ההבהרה מיום 26.8.26 (צורפו לתיק על ידי האב ביום 30.8.26) ציינה המומחית בסעיף 4 כדלקמן:

      

     "באופן כללי אני משוכנעת ובטוחה כי לילדים בגיל כרונולוגי של תשע וחצי שנים מבחינה התפתחותית ונפשית אין יכולת לגבש עמדה עצמאית לגבי ההחלטה בנוגע למקום מגוריהם. במקרה של שגיא לא ניתן לערוך הבחנה בין רצונו האמיתי לבין השפעות חיצוניות על רצון זה, שכן מדובר בילד שגדל תחת השפעות חיצוניות כרוניות שעיצבו מאוד את כל מכלול רצונותיו. בין אוסף ההשפעות ממשיכה להתקיים גם השפעה על רצון/אי רצון בכל הקשור לשמירה על יחסים בינו לבין האם".

      

130. בחקירתה נותרה המומחית איתנה בדעתה כי הקטין אינו בוגר דיו על מנת לתת משקל להבעת רצונו, ולו מפאת גילו - "יש איזושהי הנחת יסוד מנקודת מבט פסיכולוגית שילד בגיל תשע וחצי הוא יכול להביע את דעתו, אבל הוא לא יכול להחליט ולקבוע איזושהי, איזושהי אמירה חד-משמעית מנקודת מבט פסיכולוגית הוא לא יכול על אחת כמה וכמה כשמדובר בילד שהחיים שלו התנהלו בצורה מאוד מאוד קלוקלת" (ע' 15, ש' 23; וגם ע' 16, ש' 4; ע' 31, ש' 8). בנוסף, כשם שעולה מתשובתה של המומחית, מתקיים בענייננו מימד נוסף, קונקרטי יותר ביחס לשגיא, והוא ההשפעות החיצוניות מצד האב על רצונו, אשר בעטיין אינו בשל לגבש רצון חופשי, וכן המצב הרגשי והנפשי אליו הובילה השפעה זו. בסוגיה זו עסקנו לעיל, ביחס לשאלה האם התנגדותו של הקטין עצמאית ובלתי תלויה, ויפים הדברים אף לשאלת בשלותו להביע עמדה והמשקל שיש לתת לעמדתו. בענייננו, העדר האותנטיות בהתנגדות הקטין, והעדר בשלותו להביע את עמדתו הינם שני הצדדים של אותו המטבע. השפעת האב על הקטין והכנעת כל רצון חופשי שלו שלחה אדוות רבות. היה בה לשלול מהקטין רצון חופשי ועצמאי, אך גם היתה בה פגיעה בבשלותו הרגשית ובהתפתחותו התקינה של הקטין לעומת ילדים אחרים בגילו.

      

131. כך לדברי המומחית בחקירתה:

      

     "מבחינתי לרצון שלו יש משקל נמוך [...] בגלל שאני חושבת שהוא עבר כל מיני תהליכים גם של ניכור כלפי האם. וגם כל מיני תהליכים של השפעות חיצוניות, ולכן כל האמירות שלו, מכלול האמירות [...] בהקשר לכל מיני דברים, הן אמירות שהן לא רצון עצמאי ולא רצון חופשי, וגם הוא ילד שכל תהליך הסוציאליזציה שלו נפגע, כל תהליך ההשתייכות שלו, ויש שם עוד כל מיני נתונים שבעצם מובילים אותנו לנקודת זמן נתונה שכל עמדה שהוא יגיד, היא תהיה בגדר איזשהו בלבול ואיזושהי חשיבה מאוד מאוד כאוטית שלו עצמו לגבי עצמו, זה מאוד מאוד לא רציונלי. זאת אומרת, אם מחפשים פה איזשהו רציונל [...] אז אימא רק הכתה אותי ולא היה שם שום דבר טוב [...]" (ע' 17, ש' 23).

      

132. עולה מן הדברים עוד כי אף אם הייתי מניחה כי כעקרון קטין בגילו של שגיא מפותח דיו ומסוגל לגבש עמדה עצמאית, אותנטית ובעלת משקל, הרי שבמקרה הקונקרטי שלפניי ובשים לב לנטל ההוכחה הכבד הכרוך בסוגייה, לא שוכנעתי ששגיא בשל להביע דעה שהבשילה בתוכו באופן אורגני ומשקפת רצון אישי שחף מהשפעות חיצוניות שליליות. לפיכך אני קובעת כי גם תנאי זה אינו מתקיים בענייננו.

      

133. בסיכומיה מפנה האפוט' לדין למקרים שנדונו בפסיקה, במסגרתם ניתן לכאורה משקל לרצונם של קטינים בגיל 9 ו – 10. בכך קוראת תיגר על תפיסת המומחית. איני סבורה כי יש באותם המקרים כדי להטות את קביעותי או לגרוע מעמדת המומחית. בניגוד לאמור בסיכומי האפוט' לדין, בבע"מ 10480/05 פלוני נ' פלוני לא נקבע שיש לשמוע דעתו של ילד בן 10. לא היה זה מקרה על פי האמנה והקטין היה בן 14 ושמונה חודשים בעת שמיעתו. שלא כמו בענייננו, הקטין הדגים בגרות "היה תוכן הדיאלוג עמו ברור, ודבריו חתוכים ללא התלבטות נראית לעין" (ס' 9). באמרת אגב הביע כבוד השופט רובינשטיין את דעתו כי "יש ככלל מקום לשמוע את דעתו של קטין, אף קטין בגיל 10 למשל, ולא כל שכן ככל שהוא מתבגר והשנים נוקפות" (ס' 7). האמירה היא אמירה כללית, באגב אורחא, שאינה מתייחסת לקטין הקונקרטי, ואינה נוגעת לדרישת האמנה כי הקטין "הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו" – דרישה שאינה מתקיימת בענייננו.

      

134. פסק דין נוסף המצוין בסיכומים כבע"מ 13/87 פלונית נ' אלמוני, הוא למעשה ע"א 13/87‏ פלונים‎ ‎נ' היועץ המשפטי לממשלה. מדובר בערעור בתיק אימוץ ולא איתרתי בו אזכור למאמר של פרופ' שאקי. פסק דין נוסף אליו מתייחסת האפוט' לדין הוא מ"א (ת"א) 2637/91 ‏פלונית נ' פלוני (מיום 2.9.92). באותו מקרה, הן המומחה מטעם בית המשפט והן העו"ס לס"ד התרשמו "מן הילד כילד נבון ובוגר (למרות גילו כבן 9 שנים) אשר יש להתחשב ברצונו ובהשקפותיו [...] הן ד"ר ווזנר והן פקה"ס קבעו ברורות שיש לקבל את רצון הילד, הוא מאוד אינטליגנטי וחכם והוא בגיל וברמת בגרות שבהם חייבים להתחשב ברצונו ולכבדו". לאמור כי הקטין נמצא בוגר ואינטיליגנט למרות גילו ולא מפאת גילו. קביעה זו אינה הולמת את ענייננו, את עמדת המומחית ואת קביעתי כי שגיא אינו בשל להביע דעה בעלת משקל, בהתעלם מגילו, והיא הנותנת.

      

     בטרם נעילה, אדון בטענות הנתבע ביחס לחוות דעת המומחית

      

135. לא נעלמו מעיני טענותיו של האב ביחס לפגמים שנפלו לשיטתו בחוות הדעת. טענות האב עלו בתגובתו מיום 26.7.26 לחוות הדעת, והוא עתר בתגובתו לחקירת המומחית, שאכן נחקרה ארוכות על ידי באת כוח האב. בסיכומיו עותר האב לראשונה לפסילת חוות הדעת, או לחילופין לדחות את מסקנותיה. לטענתו המומחית חסרה את הניסיון בעיסוק באמנת האג, היא לא בחנה את רצונו של הקטין, ולא הבחינה בינו ובין השפעה חיצונית. כמו כן נמנעה מלפרט את ממצאי הבדיקות עליהן ביססה את חוות דעתה. אמירותיה של המומחית ביחס לנזק הצפוי לקטין היו לטענת האב "סתמיות ובלתי מבוססות", והיא אף חרגה מסמכותה בכך שקבעה "קביעות רחבות" ביחס למסוגלותה ההורית של האֵם. לדבריו עוד, המומחית שוחחה עם האֵם פעמיים, בעוד שעם האב שוחחה פעם אחת. עוד נטען כי בחוות דעתה התייחסה המומחית אך למסמכים שסיפקה האֵם ולא התייחסה למסמכים שצירף הנתבע ואף גילתה משוא פנים לטובת האֵם.

      

136. אמנם מצאתי שנפל בחוות הדעת פגם צורני וכאמור לעיל, חוות הדעת לא התייחסה באופן ישיר למשקל שיש לתת לרצונותיו של שגיא. מבלי להקל בכך ראש, אני מוצאת את טענות הנתבע ביחס לחוות הדעת ועבודת המומחית כמופרזות ורחוקות מלהלום את פסילת חוות הדעת. בתמצית, הלכה היא כי "גם כאשר מתגלים פגמים בחוות דעתו של מומחה, המסקנה לא צריכה להיות בהכרח פסילת חוות הדעת, אלא על בית המשפט לבחון אם מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי לגרום לעיוות דין [...] אף אם נפלו פגמים בחוות דעת המומחה, פסילת המומחה וחוות דעתו היא הסנקציה החריפה ביותר שבית המשפט יכול לנקוט בה מבין שורה של צעדים אפשריים, ובית המשפט לא ימהר לעשות כן כשניתן להסתפק בהוראה מתונה יותר" (רע"א 7819/16 ‏המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני, מיום 25.12.16); "על בית המשפט להביא בחשבון את נסיבות המקרה הנדון לפניו, את אופייה וטיבה של הפרת החובה על-ידי המומחה, ואת השפעתה של הפרה זו על תוכן חוות הדעת ומסקנותיה" (רעא" 3254/18 ש.ח.ן. כרמלי עבודות קבלניות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, מיום 10.5.18).

      

137. כאמור, חוות הדעת לקתה בחסר ביחס לבחינת בגרותו ובשלותו של הקטין להביע את דעתו. ההתייחסות לנושא עלתה בעקיפין, בין היתר באמצעות הקביעה כי לקטין "אין שיפוט עצמאי לגבי המשך דרכו ולגבי המדינה שבה הוא רוצה לחיות" (ע' 9). כשם שקבעתי לעיל, המומחית התייחסה באופן ישיר לשאלה בתשובות ההבהרה והן בחקירתה הנגדית על ידי באת כוח האב. אזכיר עוד כי הקביעה השיפוטית ביחס לרצון הקטין ואפיונו לא התבססה על חוות הדעת בלבד, כי אם גם על תשובות המומחית בחקירתה ועמדות כל הגורמים המקצועיים שלקחו חלק בתיק. כמו כן, בתשובתה לשאלת בית המשפט האם עמדתה מבוססת על גילו של הקטין בלבד השיבה באופן שהניח את דעתי, כי גזרה את מסקנתה מכלל הנתונים שעמדו בפניה "במסגרת ההיכרות שלי עם הילד הזה [...] וכל מכלול הנתונים לגביו [...] זה גם נתונים של שגיא עצמו וזה גם איזושהי הנחה התפתחותית" (ע' 15, ש' 36). עוד ביארה המומחית כי בעוד על-פניו רצונו של הקטין מובע באופן ברור – להישאר עם אביו – הרי שיש לתת לרצון זה משקל נמוך מפני שהקטין "עבר כל מיני תהליכים גם של ניכור כלפי האם. וגם כל מיני תהליכים של השפעות חיצוניות" (ע' 17, ש' 18). אם כן, עמדתה המלאה של המומחית בהקשר זה עמדה לעיני בית המשפט והצדדים והיא נחקרה עליה ארוכות. איני סבורה כי פגם זה יורד לשורשו של עניין וכי יש בו לגרוע ממסקנות המומחית בהקשר זה או בתוקף חוות דעתה.

      

138. שנית, איני מוצאת בכך שהמומחית שוחחה עם האֵם פעמיים בעוד עם האב שוחחה פעם אחת, כפרט בעל השפעה על משקל חוות הדעת או אות למשוא פנים כלפי האב. למומחית נתון שיקול דעתה בהקשר זה ולא מצאתי כי יש בו חריג. המומחית ליקטה מידע מן הצדדים ומבאי כוחם כמו כן מהסימוכין שלפניה. גם בהקשר זה המומחית נשאלה בחקירתה והשיבה כי "אני דיברתי עם עורך דין לסקו בעניין התיק כמו שאני דיברתי איתך בעניין התיק [...] בדיוק כמו שעורך דין של הצד השני מסר מידע [...] זה פרטים שאני יודעת גם ממך. אז אני דיברתי באופן שווה עם שני עורכי דין" (ע' 19, ש' 9).

      

139. שלישית, לא מצאתי כי המומחית קבעה "קביעות רחבות" ביחס למסוגלות ההורית של האֵם. בחוות דעתה ציינה כי "כי האם הרשימה כאישה הבטוחה בכישורי ההורות שלה" (ע' 9). המומחית חזרה על הדברים בחקירתה וציינה "אני חייבת להגיד שאני דיברתי עם אימא והיא מאוד מאוד בטוחה באימהות שלה, בזה שהיא אימא טובה ויש לה איזשהו ביטחון מאוד מאוד בסיסי שהיחסים עם הבן יחזרו לקדמותם" (ע' 21, ש' 29). אין בכך קביעה ישירה ביחס למסוגלות האֵם, מקל וחומר שלא "קביעה רחבה", ואף לא ממצא ביחס למסוגלות הורית, כי אם תיאור תחושתה של האֵם. לא מצאתי שיש באמירה זו לאיין את קביעותיה האחרות של המומחית ולערער את מהימנות חוות הדעת.

      

140. רביעית, לא מצאתי בסיס לטענת האב בסיכומיו לפיה המומחית אישרה כביכול כי לא קראה את כל החומר שהונח בפניה. המומחית עמדה על כך כי כן עיינה בכל החומר שהונח בפניה, וכלשונה: "כן, אז אני קראתי ובחוות הדעת שלי אני לא התייחסתי לעוד הרבה חומרים, זאת אומרת לא הייתה פה [...] איזושהי הוצאה מכוונת [...] אני גם ראיתי המון המון חומרים מצולמים של ריבים ביניהם וכולי" (ע' 25, ש' 15). בהמשך דבריה ציינה כי "כל החומרים הם בעצם משמשים כחומרי רקע. אני לא אדון בכל מסמך ומסמך שנשלח, זאת לא המטרה של בדיקה פסיכולוגית. וגם נתונים של מסוגלות הורית של ההורים, אני קראתי אותם עוד פעם שוב בתור חומרי רקע. אין פה איזושהי כוונה לבדיקה הנוכחית, שבמסגרתה אני פגשתי את שגיא, לדון בכל מסמך שהוצג בפניי" (ע' 27, ש' 29).

      

141. האב כיוון טענותיו כלפי מסמך ספציפי מטעמו שלא הוזכר בחוות הדעת – העתק חלקי מתוך אבחון שנערך לקטין ברוסיה, לטענת האב, מבלי שלגמרי ברור באיזה הקשר נערך. במלוא הזהירות נראה שהאבחון נערך בשנת 2023 ביחס לתלונת האב כלפי הסב. לא ידוע אם נערך באופן פרטי או שמא כחלק מהחקירה. האב מוצא משמעות באמירה במסמך לפיה "לא נמצאו סימנים לסוגסטביליות או לנטיה לעיסוק יתר בפנטזיות". יש בכך לחזק לשיטתו את טענותיו כלפי הסב. המסמך והתרגום לו אינם מלאים כאמור ונראה כי תחילת המסמך הושמטה. כמו כן, המסמך לא הוגש לבית המשפט בכתב ההגנה, אלא הומצא למומחית, הוצג בחקירת המומחית וצורף עם סיכומי האב למוצגי הנתבע. לכאורה עוד עולה מן המסמך אמירה סותרת ולפיה זוהתה "השפעה רבה של הערכות חיצוניות, תוך נטיה מסויימת להישען על דמויות משמעותיות וסמכותיות מבחינתו". חזקה על המומחית שעיינה בכל החומר שלפניה כאמור, כי פעלה במקצועיות לבור את המוץ מן התבן, ולא מצאה את המסמך ראוי לאזכור. גם אם אניח כי בכך נפל רבב בחוות הדעת, היה בתשובות המומחית כדי להסביר מדוע לא היה במסמך לשנות מעמדתה. המומחית השיבה לשאלת בית המשפט:

      

     "כב' הש' זרבל-קדשאי: נאמר כאן שבמסגרת אותו אבחון, דובר גם על המהימנות של הילד ושהוא לא נוטה לפנטז או לומר דברים של אחרים. אז האם ראית את זה, התייחסת? [...]

      

     גב' נוס: כן, אני ראיתי את זה ולא התייחסתי לזה. אם, לו הייתי מתבקשת להגיד מה אני חושבת על זה עכשיו, אני חושבת שהקטין, יכול להיות שהוא לא מפנטז, אבל הוא אומר את דברי האחר [...] יכול להיות שהוא כבר בעצמו כל כך הפנים את דברי האחר, שהוא באמת לא מפנטז, יכול להיות שהוא בעצמו מאמין במה שהוא אומר [...] אני להרבה חומרים עוד לא התייחסתי" [הגדשות אינן במקור] (ע' 26, ש' 1).

      

142. חמישית, ביחס לממצאי הבדיקות, הרי שאלה שזורים לאורכה של חוות הדעת. המומחית מפרטת את התוצאות והמסקנות ממבדקים שונים, בין היתר – מבחן איטיליגנציה IV-WISC; מבחן מילולי ותת-מבחן "אוצר מילים" ו"צד שווה"; מבחן היסק תפיסתי ותתי-מבחנים "מושגים חזותיים" ו"מטריצות"; בדיקה השלכתית – מבחן ציורים HTP ומבחן CAT. אין מקום לטענת האב כי המומחית לא פירטה את ממצאי הבדיקות. המומחית אף לא התבקשה להציג את חומרי הגלם לחוות הדעת.

      

143. שישית, בחוות הדעת אכן נפל פגם צורני. חוות הדעת לא נערכה בהתאם לכללים הנקובים בסעיף 24(א) ובתוספת הראשונה לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 וחסרה בה בין היתר הצהרת המומחית כי דין חוות הדעת כדין עדות בשבועה. בנסיבות העניין, ואף כי מן הראוי שמומחה מטעם בית המשפט יכפיף עצמו לכללי הצורה הנקובים בדין, מצאתי כי מדובר בפגם מינורי שאינו פוגם מהותית בתוכן חוות הדעת, ואינו מצביע על דופי מקצועי שנפל בה. זהו פגם פרוצדורלי שאינו מביא לפסילת חוות הדעת (ר' רע"א 9745/16 Comverse Technology Inc נ' אורית דויטש, מיום 8.8.17; ת"א (חי') 11096-09-21 שמי אשקלוני בע"מ נ' רבקה אהרון, מיום 14.1.24).

      

144. אסכם ואומר כי חלק מטענות האב אינן מצביעות על פגם בחוות הדעת וחלק אחר מן הטענות מצביעות על ליקויים שהיה מקום להימנע מהם, אולם לא שוכנעתי שיש בהם כדי להביא לפסילת חוות הדעת. המומחית נשאלה בחקירתה על ידי באת כוח האב על כלל הפגמים הנטענים והמומחית השלימה וחידדה את עמדתה באופן מניח את הדעת. לא התרשמתי כי הפגמים הנטענים מצביעים על משוא פנים או חוסר מקצועיות. גם אם יש בפגמים לגרוע ממשקלה של חוות הדעת, מצאתי כי מסקנות המומחית נטועות בעובדות המקרה, בראיות האחרות ובעמדות גורמי המקצוע שפגשו בקטין.

      

      

     סיכום

      

145. בית המשפט המוסמך ברוסיה העניק את זכויות המשמורת כלפי הקטין לאֵם, ואף על פי כן יצא האב עם הקטין שלא כדין את גבולות רוסיה, ללא ידיעת האֵם ומבלי לקבל את הסכמתה, ואף לא גילה לאֵם על מקום המצאו. הדיון בענייננו נסוב על החריגים המנויים בסעיף 13 לאמנה ומקנים לבית המשפט את שיקול הדעת שלא להורות על החזרת הקטין, חרף נטילתו שלא כדין. נטל ההוכחה להתקיימות החריגים מונח על כתפי האב והוא נטל הוכחה כבד ביותר.

      

146. קבעתי שאין מקום לראות את האֵם כמי שלא הפעילה את זכויות המשמורת שלה ופעלה במאמץ סביר לשם כך, תוך שמניתי את הפעולות בהן נקטה הן בפן המשפטי והאכיפתי והן בפן המעשי וניסיונותיה למימוש זכויותיה, והוספתי שאין מקום לדון אותה לחומרה על שלא הפעילה את זכויות המשמורת שבידה בכוח הזרוע. בתוך כך דחיתי את הטענה כי פסק הדין בעניין המשמורת ניתן בהעדר התייצבות האב וקבעתי עוד שאין ממש בטענת האב כי האֵם לא התנגדה לשהות הקטין באופן בלעדי בידי האב. לפיכך החריג המנוי בסעיף 13(א) לאמנה אינו מתקיים בענייננו. כן קבעתי למעלה מן הצורך, ואף כי האב לא העלה טענה בהקשר זה, כי מתקיים התנאי הנקוב בסעיף 3(ב) לאמנה.

      

147. ביחס לחריג הנזק המנוי בסעיף 13(ב) לאמנה, מצאתי כי יתכן והקטין מאמין בכל ליבו כי הותקף על ידי אמו וסבו, אלא שחריג זה מתייחס לנזק הצפוי לקטין מהחזרתו למקום מגוריו הקודם ולא לנזק הצפוי לכאורה מהשבתו לאמו. את שאלת טובת הקטין בחזקת מי מהוריו יש להניח על שולחנו של בית המשפט המוסמך ברוסיה. הוספתי כי המעשים המיוחסים לסב לא הוכחו וכי טענות הקטין ביחס למעשי הסב והאֵם מעוררות סימני שאלה משמעותיים בקרב הגורמים המקצועיים. בנוסף לכך עמדתי על הנזק הצפוי לקטין מאי-החזרתו והותרתו בידיו של האב. עוד עמדתי בהרחבה על התרשמות גורמי המקצוע הרבים שפגשו בקטין, ברוסיה ובישראל, שמצאו כי הוא נתון להסתה חריפה ולניכור מצד אביו הפוגעים בנפשו והתפתחותו.

      

148. ביחס לחריג המנוי בסעיף 13(ב) סיפא לאמנה ועניינו התנגדות הקטין להשבתו, קבעתי כי התנגדות הקטין מכוונת כלפי החזרתו לאמו ולא כלפי החזרתו לרוסיה, וספק אם היה מביע התנגדות לשוב עם אביו לרוסיה. קבעתי עוד כי בבסיס התנגדותו של הקטין מצוי פחד מפני אמו וסבו, פחד שהוזן וטופח על ידי האב. הדרך הראויה להתמודד עם הפחד שאוחז בקטין היא במישור הטיפולי וכחלק מתהליך חידוש הקשר בינו ובין אמו, ולא באמצעות מתן תוקף לניתוקו מאמו והוצאתה מחייו. גם התנאים האחרים לקיום החריג אינם מתקיימים בענייננו. ההתנגדות שמביע הקטין אינה משקפת את רצונו החופשי והיא פרי השפעה חיצונית ממשית מצד האב. מצאתי עוד כי הקטין אינו בשל להביע עמדה בת משקל אף אם יקבע כי בני גילו מסוגלים להביע עמדה מגובשת ורציונלית ביחס למקום מגוריהם.

      

149. מכל המקובץ עולה כי האב לא עמד בנטל ההוכחה להתקיימות אחד מן החריגים. אני מקבלת את התביעה וקובעת כי יש להשיב את הקטין לרוסיה וכי על המחלוקות שקיימות ביחס לטובתו של הקטין להתברר בפניי בית המשפט המוסמך ברוסיה.

      

150. אך תם ולא נשלם. אני מוצאת כי יהיה זה מנוגד באופן מובהק לטובת הקטין אם אורה על החזרתו המיידית של הקטין ללא הכנה מוקדמת ומתן הוראות מַעבָר. הקטין לא שהה בחזקת האֵם תקופה ממושכת ביותר. במשך שלוש שנים חי הקטין בנפרד מאמו ובמהלך תקופה זו ספג מצד אביו מנות גדושות של איבה ואף תיעוב כלפי אמו, דברים שהופנמו על ידו היטב והצמיחו דמות-אֵם מעוררת פחד ומרוחקת. הקטין מביע התנגדות משמעותית לשוב לידיה של האֵם. אמנם אין בהתנגדותו להקים חריג שימנע את החזרתו, אך יחד עם זאת סבורני כי היא דורשת עיבוד והתייחסות טיפולית וזאת בטרם יצעד הקטין בכבש המטוס.

      

     למתן הוראות כתנאי להשבת הקטינים למקום מושבם בארה"ב, ראו למשל בע"מ 2499/18 פלוני נ' פלונית (מיום 14.5.18). כך גם בפסק הדין בעמ"ש (חי') 18415-12-23 פלונית נ' פלוני, לעיל, צוין כי "סבורני שהמתווה שהוצע על ידי בית המשפט קמא, אשר השהה את החזרתם של הקטינים לשוודיה בחודשיים והורה על השבתם בכפוף לשורה של תנאים, כמפורט לעיל, יוצר את האיזון הנכון והראוי בנסיבות העניין".

      

151. במהלך הדיון האֵם התקשתה להשלים עם האפשרות שתידרש להגיע לישראל למשך תקופה מסויימת בטרם תשוב עם הקטין לרוסיה (ע' 44, ש' 6 ואילך) ואף ציינה כי לא תוכל לשהות בישראל לתקופה בת 3 חודשים (שם). בסיכומיה ציינה האֵם כי היא מסכימה שאופן ההשבה יתבצע לפי הוראות בית המשפט ובסיוע גורמי המקצוע, "ובלבד שלא יהיה בכך לעכב את ביצוע ההשבה ולהאריך את התקופה בה ממשיך הקטין להיות נתון להשפעת המשיב ולנזק הנגרם לו כתוצאה מכך" (ס' 66).

      

152. חרף עמדת האֵם סבורני כל ככל שהאב יבחר שלא לשוב עם הקטין לרוסיה, אין מנוס מהגעתה לישראל לשהות מסויימת במהלכה יתחיל הליך של חידוש קשר בינה ובין הקטין. לא אוכל לקבל את עתירתה להורות על החזרה מידיית של הקטין מבלי שלכל הפחות הקטין יזכה להכנה המתאימה ולעיבוד, ולוּ ראשוני, של תחושותיו הקשות כלפי האֵם. תמימת דעים אני עם המומחית כי "מתבקש פה איזשהו תהליך טיפולי של החזרת קשר עם אימא ואם אנחנו ככה בעצם חושבים על פתרון אופרציונלי, אז [האֵם] צריכה לבוא לארץ ולהיות פה ולקיים סדרת מפגשים צפופה לחידוש קשר [...] היא בטוחה באימהות שלה [...] היא אמרה את זה, הוא יפשיר [...] אז היא צריכה לבוא לפה לתקופה, של כמה חודשים [...] צריך לעשות את החידוש קשר, היא תהיה פה נגיד לאיזושהי תקופה, לא שבוע שבועיים, אלא נגיד פרק זמן של שלושה חודשים וחידוש קשר אינטנסיבי [...] לבנות איזושהי תוכנית. של התערבות טיפולית, של חידוש קשר, ואז אפשר יהיה [...] לעשות את ההחזרה. אבל האם היא צריכה לבוא מיד וצריך מיד לעשות חידוש קשר? התשובה היא כן" [הדגשות אינן במקור] (ע' 31, ש' 41).

      

153. בנסיבות שלפניי אין חולק כי ככל שאין בכוונת האב לשוב עם הקטין לרוסיה, הרי שהשבת הקטין לרוסיה ולחזקת אמו מחוייבת להעשות אגב הגעת האֵם לישראל, בניית תכנית קצרת מועד לחידוש הקשר בין הקטין ובין האֵם והוצאת הקטין מחזקת אביו, וזאת טרם חזרתם לרוסיה.

      

154. סבורני שיהיה נכון בתיק זה להפקיד את המלאכה של התחלת חידוש הקשר בידי גורמי המקצוע המעורבים בתיק זה ושהכירו את הנפשות הפועלות – המומחית, עו"ס לחוק הנוער ועו"ס לסדרי דין בקרית ב', ובמידת הצורך אף האפוט' לדין. ההליך לחידוש הקשר יהיה קצר טווח, יתבצע על פי הנחיות הגורמים המקצועיים ותינתנה החלטות שיפוטיות מתאימות בכל סוגיה אחרת שתדרוש התערבות שיפוטית. ההליך ידרוש שיתוף פעולה מלא של האב וציות מצד שני הצדדים להוראות הגורמים המקצועיים ובית המשפט.

      

155. לשאלת הוצאות המשפט – אין חולק כי מעשיו החד צדדיים של האב גזרו על האֵם טרחה אשר בצידה עלות בלתי מבוטלת בדמות הגשת התביעה, ועריכת תרגומים ואישורים נוטריונים. התיק נוהל עד תומו והתקיימו במסגרתו דיון קד"מ, דיון בפניי כבוד הרשמת בעניין מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב ודיון הוכחות. בנסיבות אלה אני מחייבת את האב בתשלום הוצאות בסך 35,000 ₪.

      

      

     התוצאה

      

156. על בסיס המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן:

      

     • התביעה מתקבלת ואני מורה על השבת הקטין לרוסיה בהקדם האפשרי ובכפוף לאמור לעיל.

        

     • ככל שאין בכוונת האב לשוב בעצמו עם הקטין לרוסיה (הודעה בנדון מטעם האב תוגש לבית המשפט עד ליום 5.10.26), אני מורה כי תנאי להשבת הקטין הוא הגעת האֵם ארצה באופן מיידי וללא כל השתהות לשם תחילת הליך של חידוש הקשר עם הקטין. האֵם תתאים עצמה לשהות לתקופה של עד 3 חודשים, במהלכה תארח את הקטין ותספק לו את צרכיו בעת שהותו עמה. טוב תעשה האֵם אם תדאג לליווי של גורם טיפולי האמון עליה, הדובר את שפת הקטין.

        

     • אני מורה למומחית להשלים מלאכתה בתוך 7 ימים מהיום וליתן המלצותיה המפורטות והאופרטיביות לגבי אופן השבת הקטין לרוסיה. תוספת שכ"ט המומחית תמומן על ידי הלשכה לסיוע משפטי.

        

     • עם הגשת המלצות המומחית, העו"ס לחוק הנוער ו/או העו"ס לסדרי דין תגבשנה באופן מיידי תכנית ליישום המלצות המומחית, לרבות אופן קיום מפגשים בין האֵם לבין הקטין והוצאה לפועל של ההמלצות.

        

     • אני מקנה בזאת לעו"ס לסדרי דין ועו"ס לחוק הנוער, בנוסף לכל סמכות הנתונה להן בדין ו/או על פי דין, סמכות לתת הוראות לצדדים בהתאם לסעיפים 19 ו – 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. כאמור לעיל, שמורות לעו"ס לחוק הנוער מלוא הסמכויות הנתונות להן בדין ושמוּר להן שיקול דעתן להפעיל את סמכותן ככל ובאופן שתראנה לנכון לפי נסיבות העניין ולשם הצלחת ההליך.

        

     • הצדדים מחוייבים למלא אחר הוראות העו"ס והמומחית. האב יכבד כל החלטה לקיום זמני שהות ויביא את הקטין לכל מפגש עם האֵם ו/או עם המומחית או גורמי המקצוע ויאפשר כל מפגש בין הקטין לבין אמו או גורמי המקצוע.

        

     • אני מורה לצדדים להימנע מכל הסתה וניכור ומהמשך שימוש בקטין ככלי במאבק ביניהם. תשומת לב הצדדים למצבו הרגיש, המורכב והקשה של הקטין.

        

     • לאחר החזרת הקטין לרוסיה, אני אוסרת על האֵם להתגורר תחת אותה קורת גג עם הסב, ולהימנע מכל מפגש בין הסב לבין הקטין עד להחלטה אחרת מטעם בית המשפט המוסמך ברוסיה. כמו כן, ועל פי הצהרתה, האֵם תדאג להעניק לקטין טיפול נפשי על ידי בעל מקצוע.

        

     • האֵם תחוייב לאפשר לקטין לקיים קשר טלפוני עם האב וכן לקיים זמני שהות עמו, בהתאם למקום מגוריו ונסיבותיו.

        

     • אין באמור בפסק הדין על מנת למנוע מבית המשפט המוסמך ברוסיה לתת הוראות ולדון בכל מחלוקת בין הצדדים ואין בהליך זה על מנת לגרוע מכל טענה שעומדת ותעמוד לצדדים בעתיד בהקשר לקטין וטובתו, והמדובר בהוראת מַעבָר בלבד.

        

     • האב יהיה רשאי לאכוף האמור כפסק דין חוץ ברוסיה, ככל שהדבר ניתן בהתאם לדין המקום.

        

     • האב יודיע לבית המשפט עד ליום 5.10.26 האם בכוונתו לשוב לרוסיה עם הקטין, ובמידה וכן, מהו המועד הצפוי לכך.

        

     • האפוט' לדין בסיוע מתורגמן תיפגש עם הקטין בהקדם האפשרי על מנת לתווך לו את החלטת בית המשפט.

        

     • האב ישלם לאֵם הוצאות משפט בסך 35,000 ₪ תוך 30 יום מהיום וממועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

        

     • אני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין למשך 7 ימים לשם הגשת ערעור על פסק הדין (פגרת סוכות לא תבוא במניין הימים).

        

        

       פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.

        

       המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

        

        

       ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ז, 24 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.