פס"ד בתביעה בקשר לבעלות על דירה

 לפניי תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו הבעלות בדירה הרשומה על שם הנתבעת שייכת לאמה וליורשי אביה המנוח. א. רקע עובדתי: 

1. התובעת 1 ומר --- ז"ל היו בני זוג נשואים, והתובעים 4-2 והנתבעת הם ילדיהם המשותפים (להלן יכונו: התובעת 1 – האם, מר --- ז"ל – האב המנוח, ושניהם יחד – ההורים).

    

2. בשנת 1993 עלו ההורים מ--- לישראל. הנתבעת עלתה לישראל כ- 3 שנים לפני ההורים.

    

3. ביום 00.00.1997 נחתם הסכם לרכישת הזכויות בדירה הנמצאת ברחוב --- (להלן: הסכם הרכישה והדירה). בהסכם הרכישה צוין שמו של מר --- כמוכר (להלן: המוכר) ושמה של הנתבעת צוין כרוכשת. על פי הסכם הרכישה, הנתבעת התחייבה לשלם למוכר סך השווה בשקלים ל- 59,000 $, וזאת במעמד חתימת ההסכם ומסירת החזקה בדירה. בהסכם הרכישה צוין כי חתימת המוכר על ההסכם מהווה אישור על קבלת הסכום. שטר מכר נחתם בפני עו"ד ש' והוגש ללשכת רישום המקרקעין ביום 00.00.1998, ובאותו מועד נרשמו בלשכת רישום המקרקעין זכויות הבעלות בדירה על שם הנתבעת.

    

4. אין מחלוקת כי ההורים שילמו כספים למימון רכישת הדירה, אולם בין הצדדים מחלוקת בשאלת מהות הכספים ששילמו ההורים. עוד אין מחלוקת, כי למן רכישת הזכויות בדירה התגוררו בה ההורים, ובחלק מהתקופה התגוררה עמם גם אמה של האם, וכי הנתבעת מעולם לא התגוררה בדירה ולא עשתה בה שימוש.

    

5. ביום 00.00.2022 נפטר האב המנוח, וביום 00.00.2023 ניתן אחריו צו ירושה לפיו האם יורשת 4/8 מעיזבונו, והתובעים 4-2 והנתבעת יורשים 1/8 מהעיזבון כל אחד.

    

6. ביום 9.3.2023 הגישו התובעים נגד הנתבעת תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו מחצית מזכויות הבעלות בדירה שייכות לאם ומחציתן שייכות ליורשי האב המנוח, היא התביעה בה ניתן פסק דין זה. בכתב התביעה טענו התובעים, כי הזכויות בדירה נרכשו בשנת 1996 על ידי ההורים לבעלותם, אך הוחלט לרשום אותן על שם הנתבעת. על פי כתב התביעה, כארבעה חודשים טרם מועד הגשתו אושפזה האם בבית החולים ולאחר שחרורה סירבה הנתבעת להחזירה לדירה, טענה שהדירה שייכת רק לה וכי היא חפצה להשכירה, ולקחה את האם לביתה. נטען, כי האם, שהייתה אותה עת בת 88 שנים, הזדעזעה, ובלית ברירה עברה להתגורר בבית התובע 2.

    

   מנגד, הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי הדירה שייכת לה. לטענתה, לאחר שהאם שוחררה מאשפוז בבית החולים, לבקשת האם היא התגוררה עם הנתבעת למשך ארבעה חודשים והתובע 2 הוא שהגה את הרעיון כי הדירה תושכר. לדברי הנתבעת, האם הלכה להתארח אצל התובע 2 לסוף שבוע ומאז הוא מחזיק אותה אצלו, הוא למעשה חטף את האם והשתלט עליה והוא זה שעומד מאחורי הגשת התביעה, בעוד מצבה הקוגניטיבי של האם ירוד וכושר השיפוט שלה לקוי.

    

7. ביום 2.5.2023 הגישה הנתבעת בקשה למנות לאם "אפוטרופוס חיצוני לדין, לגוף ולרכוש" (א"פ 7931-05-23). בהחלטה מיום 29.5.2023, בהתאם לעמדת ב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה הוזמן תסקיר רשויות הרווחה לבחינת מצבה של האם, קשריה עם בני משפחתה והטיפול בה ומתן המלצות בקשר לבקשה למינוי אפוטרופוס.

    

   ביום 30.8.2023 הוגש תסקיר אשר כותרתו "אי צורך במינוי אפוטרופוס", ולפיו נמסרו לעו"ס חוות דעת רפואיות סותרות על ידי ילדיה של האם, ועל כן נערכה לאם בדיקה רפואית נוספת דרך שירותי הרווחה. המומחה שבדק את האם מטעם שירותי הרווחה התרשם שאין צורך במינוי אפוטרופוס עבורה ושהיא יכולה לקבל החלטות הקשורות בענייניה. אף העו"ס ציינה כי היא התרשמה שהאם מודעת לעצמה ולמצבה הבריאותי והתפקודי ואף לסכסוכים בין הנתבעת לשאר ילדיה בדבר הזכויות בדירה. על פי המלצת התסקיר, לא היה צורך במינוי אפוטרופוס לאם בשלב בו נערך התסקיר. בעקבות התסקיר, ולאחר שלא הוגשה תשובה מטעם הצדדים בפרק הזמן שנקצב לכך, בפסק דין מיום 13.9.2023 נמחקה הבקשה למינוי אפוטרופוס.

    

8. ביום 6.7.2023 התקיים לפניי קדם משפט, בו השיבו האם והנתבעת לשאלות בית המשפט ונשמעו טענות הצדדים מפי באי כוחם.

    

9. ביום 8.10.2023 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם כל אחד מארבעת התובעים.

    

   לתצהיר האם צורפו בין הנספחים תמלילי הקלטות של שלוש שיחות (עמודים 61, 63 - 65, ו- 67 - 68 לנספחי התצהיר; להלן: השיחות המוקלטות ותמלילי השיחות).

    

   עם תצהירי התובעים הוגש גם תצהיר עדות ראשית מטעם מר ---, בנו של התובע 2 ונכד האם (להלן: הנכד), לפיו השיחות המוקלטות התקיימו בנוכחותו והוא הקליט אותן באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה בידו (תמלילי השיחות צורפו גם לתצהיר הנכד).

    

   כחלק מנספחי תצהירי האם והנכד הוגשה חוות דעת בעניין אותנטיות ההקלטות, חתומה על ידי מר מ' ב' (להלן: מר ב'). לכל אחד מתמלילי השיחות צורפה הצהרת מתמלל לפיה תמלול ההקלטה בוצע במדויק ותואם את הנאמר בהקלטה, חתומה על ידי מר ע' א' (להלן: מר א').

    

   יצוין כי תמלילי השיחות הוגשו לתיק בית המשפט לראשונה עוד ביום 9.5.2023 במסגרת בקשת התובעים לצו מניעה זמני.

   קבצי השמע של השיחות המוקלטות הוגשו לתיק בית המשפט ביום 19.9.2024.

    

10. ביום 31.12.2023 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת. בנוסף, ביקשה הנתבעת לזמן לעדות את המוכר ואת עו"ד ש'.

     

11. הנתבעת הגישה בקשה להוצאת תמלילי השיחות מתיק בית המשפט על יסוד טענתה שההקלטות הושגו תוך האזנת סתר ופגיעה בפרטיותה (בקשה 16), ובהחלטה מיום 25.1.2024 נדחתה בקשתה.

     

12. לאחר זאת, הגישה הנתבעת בקשה להורות לתובעים להמציא הקלטות נוספות ולזמן את מר א' ואת מר ב' לעדות בבית המשפט (בקשה 17). בהחלטה מיום 12.2.2024 נכתב כי התובעים המציאו לנתבעת את ההקלטות עליהן הם מבקשים לסמוך את טענותיהם ואשר תמליליהם צורפו לתיק והם לא מבקשים לבסס טענות על הקלטות נוספות, ונדחתה בקשת הנתבעת להורות לתובעים להמציא לה הקלטות נוספות של שיחות אחרות המוקלטות באותו מכשיר. באותה החלטה, התקבלה בקשת הנתבעת לזמן לעדות את מר ב' ואת מר א'.

     

13. ביום 20.2.2024 התקיים דיון הוכחות בו נשמעה חקירת מר ב' והחלה חקירתה הנגדית של האם, אשר הופסקה תוך שנערך ניסיון לפתור את המחלוקות בהסכמה. בתום הדיון ביקשו הצדדים שהות על מנת להודיע אם עלה בידם להגיע להסכמות. לבקשת הנתבעת, בהחלטה מיום 11.4.2024 נקבעו מועדי דיוני הוכחות נוספים.

     

14. ביום 19.9.2024 הגישו התובעים מסמך שכותרתו "הודעה בדבר מצבה של התובעת 1 ובקשה לפטור את התובעת 1 מהתייצבות בדיון". במסגרת זו טענו התובעים 4-2 כי מצבה הרפואי והקוגניטיבי של האם התדרדר משמעותית, היא לא מתמצאת בזמן ובמקום ואינה יכולה להופיע בפני בית המשפט ולהעיד. התובעים צרפו מסמך רפואי מיום 13.9.2024 לתמיכה בטענותיהם. בהחלטה מיום 30.9.2024 נקבע, כי נוכח טענות התובעים, בשים לב למסמך הרפואי שצורף ומאחר שבתשובתה לא חלקה הנתבעת על הטענה כי האם אינה יכולה להעיד ומטענותיה עולה כי היא מצטרפת לטענה זו – האם פטורה מהתייצבות לדיון.

     

15. בימים 29.10.2024 ו- 31.10.2024 התקיימו דיוני הוכחות בהם נשמעו בעלי הדין ועדיהם. ביום 13.2.2025 התקיים דיון הוכחות נוסף לבקשת הנתבעת לשמיעת עדות המוכר, וביום 22.5.2025 התקיים דיון הוכחות נוסף לבקשת הנתבעת לשמיעת עדות מר א'.

    לאחר זאת הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

     

    ב. טענות הצדדים:

     

16. עיקרי טענות התובעים:

     

    1. ההורים הם שרכשו בשנת 1996 את הזכויות בדירה, אך כדי לא לאבד זכויות והטבות שונות הוחלט לרשום את הזכויות בדירה על שם הנתבעת.

        

    2. הנתבעת הודתה שההורים העבירו לה כספים למימון רכישת הדירה, והודתה אף שההורים לא רצו לאבד קצבאות שונות ולכן לא רצו שהדירה תירשם על שמם. טענת הנתבעת כי הכספים שקיבלה מההורים שימשו כשכירות ששילמו לה ההורים מראש, היא טענת "הודאה והדחה". משכך, יש להפוך את הנטל ולקבוע כי על הנתבעת להוכיח שהכסף ששילמו לה ההורים ניתן כדמי שכירות. הנתבעת לא הוכיחה את טענתה, ועל כן יש לקבל את התביעה.

        

    3. ההורים סמכו על הנתבעת בעיניים עצומות והיו בינם לבין הנתבעת יחסי אמון מלאים, עד כדי כך שההורים רשמו את הדירה על שם הנתבעת אף שהדירה שייכת להורים. התקיימה נאמנות קונסטרוקטיבית בין הצדדים ביחס לדירה.

       הנאמנות נוצרה באופן מפורש בין הצדדים, והיא אף נלמדת מנסיבות העניין. כל הזכויות בדירה שייכות לאם ולעיזבון האב המנוח, אולם הנתבעת מחזיקה בזכויות אלה כנאמנה, כאשר הנאמנות נוצרה מסיבות אשר הנתבעת עצמה מודה שהיו קיימות.

        

    4. בעדות הנתבעת היו סתירות רבות, והיא לא זכרה פרטים רבים הנוגעים לדירה ולעסקת רכישתה.

        

    5. בשיחות המוקלטות הודתה הנתבעת כי הדירה אינה שלה.

        

    6. המוכר העיד כי הוא מכר את הדירה לאם ולנתבעת, ועדותו מתיישבת יותר עם טענות התובעים, שכן אם הנתבעת היא הרוכשת מדוע שהמוכר יזכור גם את האם. האם היא הרוכשת בעוד הנתבעת נכחה במקום רק כמתורגמנית וכגורם שעל שמו נרשמה הדירה.

        

    7. האם הגישה תצהיר לתמיכה בכתב התביעה והיא אף הגישה תצהיר עדות ראשית. למרבה הצער, מצבה של האם לא אפשר לה להיחקר בחקירה נגדית על תצהירה. אולם, יש לתת משקל רב לעדות האם בפני בית המשפט בדיון מיום 6.7.2023 במהלכו התבקשה במפתיע להשיב על מספר שאלות שהפנה לה בית המשפט. עדויות התובעים 4-2 מחזקות את טענות האם. מאחר שהתמונה העובדתית ברורה, והמניעה מחקירתה הנגדית של האם נבעה מסיבה אובייקטיבית, אין לפסול את תצהיר עדותה הראשית.

        

    8. הוכח שהדירה שייכת להורים, ויש להצהיר כי מחצית הזכויות בדירה שייכות לתובעת ומחציתן שייכות ליורשי האב המנוח בהתאם לצו הירושה שניתן.

        

17. עיקרי טענות הנתבעת:

     

    1. נטל השכנוע להוכחת התביעה רובץ על התובעים בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". בענייננו הנטל כבד במיוחד ממספר טעמים. ראשית, התובעים מבקשים לסתור את הרישום בפנקסי המקרקעין המהווה ראיה חותכת לתוכנו בהתאם להוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין. שנית, התביעה מוגשת בחלקה בשם עיזבון האב המנוח אשר אינו יכול להביא את גרסתו לאירועים או להיחקר עליהם. שלישית, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר של יותר מרבע מאה לאחר מועד הרישום, אשר יש בו כדי ללמד על ויתור מצד התובעים על כל זכות נטענת ככל שהייתה כזו ואשר גרם לנתבעת נזק ראייתי. רביעית, טענת התובעים כי רישום הדירה על שם הנתבעת נועד להונות את רשויות המדינה פועלת לחובתם ומטילה צל כבד על גרסתם.

        

    2. התובעים כשלו מהוכחת טענותיהם, לא הציגו הסכם נאמנות, ראיה כתובה כלשהי, התכתבות, אסמכתא על העברת כספים או דיווח לרשויות המס על קיום נאמנות לפי סעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963. התובעים עצמם ובראשם התובע 2 הודו שאין להם ידיעה אישית על מקור הכספים וכי גרסתם נסמכת על סיפור משפחתי והיא מהווה עדות שמיעה מובהקת שאין לה כל משקל ראייתי. מלבד זאת, דברי התובע 3 סתרו את דברי האם.

        

    3. עדות המוכר מחזקת באופן משמעותי את טענות ההגנה ומדגישה את עליונות המסמך הכתוב. המוכר הפגין חוסר זיכרון מוחלט בנוגע לפרטים מהותיים בעסקה, לרבות אופן תשלום התמורה וסכום המכירה המדויק. המוכר לא זיהה את האם מתמונה שהוצגה לו. המוכר שב והפנה להסכם הכתוב כמקור מהימן יחיד ובכך אישר את מעמדו המחייב.

        

    4. טענת התובעים לקיומה של נאמנות היא טענה מופרכת מיסודה ונעדרת כל תשתית ראייתית. גרסת התובעים עצמם היא הראיה הטובה ביותר לכך שלא נוצרו כל יחסי נאמנות. התובעים מודים כי המניע לרישום הדירה על שם הנתבעת היה רצון ההורים להסתיר את בעלות ההורים בדירה מהרשויות והפעולה המשפטית הנדרשת לשם כך היא העברת בעלות אמתית, מלאה ומוחלטת. כוונת ההורים להונות את הרשויות אשר התובעים מודים בה, עומדת בסתירה למהותה של נאמנות, שהיא החזקת נכס עבור נהנה. הצדדים התכוונו בדיוק למה שביצעו – ניתוק משפטי וקנייני מלא של ההורים מהנכס, כאשר זכותם היא לשכירות עד יום מותם.

        

    5. הכלל המשפטי המושרש "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" חל כאן במלוא עוזו. התובעים מבקשים מבית המשפט להעניק להם סעד המבוסס על מעשה מרמה והונאה, ובית המשפט לא ייתן יד להכשרת מעשה פסול בדיעבד ולא יעניק סעד למי שמבקש ליהנות מפרי חטאו. הכרה בנאמנות בנסיבות אלה תהווה פרס לתובעים על התנהלותם הפסולה ותפגע קשות בתקנות הציבור ובעקרונות היושר.

        

    6. תצהירה של האם נעדר כל משקל ראייתי משום שלא הושלמה חקירתה הנגדית, ומשהתובעים יצרו מצב של אי כשירות נוחה ומתואמת עיתוי. העדר יכולת לחקור את העדה היחידה שלכאורה הייתה צד להסכם הנאמנות הנטען מהווה מחדל ראייתי כה חמור, עד כי יש לזקוף אותו לחובת התובעים ולראות בו נדבך נוסף המוביל למסקנה כי התובעים לא עמדו ואף לא התקרבו לעמוד בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליהם.

        

    7. עדות מר ב' חיזקה את טענת הנתבעת לבישול ההקלטות והצגתן המגמתית. ההקלטות בוצעו על ידי הנכד שאינו אובייקטיבי. התמלול בוצע על ידי מר א' שאינו מבין את השפות בהן התקיימו השיחות המוקלטות, ואשר העיד כי נעזר לשם כך במתרגמות אשר לא הובאו לעדות. הוכח כי בתמלילי השיחות נפלו פגמים מהותיים. משכך, יש לפסול את התמליל ולקבוע כי משקל ההקלטות נמוך עד לא קיים.

        

    8. גרסת הנתבעת הייתה עקבית לאורך כל ההליך ולפיה היא רכשה את הדירה עבור עצמה, וההורים השתתפו במימון בתמורה לזכות מגורים לכל ימי חייהם ולא דובר בהסכם נאמנות. יש לדחות את התביעה.

        

        

       ג. דיון והכרעה:

        

       נטל השכנוע:

        

18. זכויות הבעלות בדירה רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעת. על כן נדרשים התובעים – הטוענים כי הזכויות בדירה לא שייכות לנתבעת, אלא לאם וליורשי האב המנוח – להוכיח את טענתם, ועליהם לעמוד בנטל מוגבר לשם כך. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), אשר כותרתו "כוח ההוכחה של רישום", קובע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו". חזקת נכונות המרשם הקבועה בסעיף זה, אינה חזקה חלוטה והיא ניתנת לסתירה. אולם, בשל חשיבות המרשם, אשר נועד ליידע כי הרישום הוא סופי, אמין ומשקף נכונה את הזכויות הרשומות בו על מנת לאפשר לציבור להסתמך עליו, הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, הוא נטל כבד מאוד (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (21.2.2007); ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי (15.5.2017), להלן: עניין נבלוסי). בהתאם, נקודת המוצא לדיון היא שרישום הנתבעת כבעלת הזכויות בדירה, משקף נכונה את הבעלות בדירה. התובעים יכולים לנסות לסתור את המרשם, אולם הנטל המוטל עליהם לשם כך הוא כבד מאוד.

     

19. הנתבעת טוענת כי העובדה שהתביעה הוגשה באופן חלקי בשם עיזבון מביאה אף היא להכבדת נטל ההוכחה המוטל על התובעים. אולם, יש להבחין בין מקרה בו מוגשת תביעה נגד עיזבון שאז היורשים הם הנתבעים, לבין מקרה בו מוגשת תביעה בשם עיזבון שאז היורשים הם התובעים. כאשר התביעה היא נגד עיזבון באמצעות יורשיו, על פי הפסיקה רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל, משום שיתכן שככל שהתביעה הייתה מוגשת נגד המנוח בחייו, הייתה באמתחתו טענת הגנה טובה אשר אינה ידועה למי שבא בנעליו (ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960); ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי (8.2.2009); עניין נבלוסי; עמ"ש (ת"א) 6964-12-20 פלונית נ' אלמונית (16.3.2022)). לעומת זאת, כאשר התביעה מוגשת בשם עיזבון, רציונל זה אינו מתקיים. שהרי הנחיתות הנגרמת מאי-הכרת טענות אפשריות שהיה יכול המנוח להעלות אילו היה חי, היא של התובע שנכנס בנעליו של המנוח ולא של הנתבע.

     

    במקרה שלפניי, יורשי האב המנוח הם התובעים ועל כן לא חל הכלל האמור בעניין הכבדת נטל ההוכחה. עם זאת, בעת בחינת חומר הראיות יש להביא בחשבון בין שאר השיקולים שנוכח עיתוי הגשת התביעה נמנעה מהנתבעת האפשרות לחקור את האב המנוח על העובדות שהיו ידועות לו כחלק מניסיונה להתגונן מפני התביעה.

     

20. התביעה שלפניי הוגשה גם על ידי האם כבעלת הזכות הנתבעת המקורית, ולא רק בשם עיזבון האב המנוח שעל פי הנטען הוא בעל הזכות הנתבעת יחד עם האם. האם חתמה על תצהיר לתמיכה בעובדות המפורטות בכתב התביעה, היא השיבה לשאלות שהופנו לה על ידי בית המשפט בקדם המשפט שהתקיים ביום 6.7.2023, היא הגישה תצהיר עדות ראשית ואף החלה להיחקר בחקירה נגדית בדיון שהתקיים ביום 20.2.2024. אולם, חקירתה הנגדית של האם הופסקה ולא חודשה נוכח התדרדרות במצבה הקוגניטיבי.

     

    כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי במקרה זה נכון להתעלם כליל מגרסת האם ולא לייחס לה כל משקל. ברם, העובדה שנמנעה מהנתבעת האפשרות להשלים את חקירתה הנגדית של האם ולחקור אותה "שתי וערב" על גרסתה, גם אם מטעמים אובייקטיביים שאינם תלויים בתובעים, מחלישה עד מאוד את המשקל שניתן לייחס לגרסת האם ומביאה להגבהת המשוכה אותה נדרשים התובעים לעבור על מנת לזכות בתביעתם. הדבר מקבל משנה תוקף בשים לב לכך שגם את האב המנוח לא היה באפשרות הנתבעת לחקור בחקירה נגדית ולעמתו עם הגרסה עליה מבוססת התביעה. בנסיבות אלה, על התובעים להוכיח בראיות ממשיות ומוצקות אחרות, שאינן מבוססות על גרסת האם, את נכונות טענתם כי הדירה לכתחילה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם וזכויות הבעלות בה שייכות כיום לאם וליורשי האב המנוח, וזאת למרות רישומן על שם הנתבעת.

     

21. בסיכומיהם טענו התובעים, כי טענת הנתבעת לפיה היא קיבלה מההורים כספים לרכישת הדירה תמורת מגוריהם בה לכל ימי חייהם, מהווה טענה מסוג "הודאה והדחה". איני מקבלת טענה זו. טענת "הודאה והדחה" (המכונה לעיתים טענת "כן, אבל") היא מצב בו הנתבע מודה בכל העובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מוסיף עובדות "מדיחות" המפקיעות את זכות התובע לסעד. במצב זה, הנתבע "נתפס" על הודאתו, והמחלוקת מצטמצמת לעובדות המדיחות בלבד. מאחר שהנתבע מודה בעובדות שהולידו את עילת התביעה, התובע פטור מהוכחתן, והנטל עובד לנתבע להוכיח את העובדות המדיחות. מקרה זה מהווה חריג לכלל לפיו במשפט האזרחי מוטל נטל השכנוע על התובע (ע"א 6681/21 שרית קילקר נ' עובד ניסים נועם (12.07.2023); יששכר רוזן צבי ההליך האזרחי 441 (2015)). מקום בו הנתבע מכחיש ולו עובדה אחת מהותית המקימה את עילת התביעה (למשל, מודה בקבלת כספים אך כופר במהות העסקה), לא מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה" (עניין נבלוסי בפסקה 14; ת"א (מרכז) 38508-05-11 עננה בע"מ נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (13.02.2012)).

     

    במקרה שלפניי, הנתבעת אמנם הודתה שקיבלה מההורים כספים לרכישת הדירה, אך היא כפרה בטענת התובעים לעניין מהות העברת הכספים ולא הודתה במלוא העובדות המהוות את עילת התביעה. יחד עם הודאתה כי קיבלה כספים מההורים, הכחישה הנתבעת שהכספים ניתנו לשם רכישת דירה לבעלות ההורים, וטענה כי ההורים אך סייעו לה ברכישת דירה עבור עצמה ותמורת כך סוכם שהם יתגוררו בדירה למשך כל שנות חייהם. נוסף לכך, הנתבעת טענה שההורים לא נשאו במלוא הסכום ששימש לרכישת הדירה, אלא לטענתה לצורך מימון רכישת הדירה נעשה שימוש גם בכספה. על כן לא מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה".

     

22. הינה כי כן, הנטל להוכיח את הטענה שזכויות הבעלות בדירה שייכות לאם וליורשי האב המנוח מוטל על התובעים, ומדובר בנטל כבד מאוד. יש לבחון אפוא האם עלה בידי התובעים לעמוד בנטל זה.

     

     

    טענת התובעים לקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית:

     

23. התובעים טוענים כי הנתבעת מחזיקה את הזכויות בנאמנות. "נאמנות" היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת. נאמנות יכולה להיווצר על פי חוק, חוזה עם נאמן או כתב הקדש (סעיפים 1 ו- 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, להלן: חוק הנאמנות). הפסיקה הכירה בדרכים נוספות ליצירת נאמנות, ונקבע שאין רשימה סגורה לאופן יצירת יחסי נאמנות. נקבע כי ניתן לכרות חוזה נאמנות באופן משתמע. מדובר במקרים בהם עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי הייתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש, ונלמד ממערכת היחסים ביניהם כי אף שהנכס רשום על שם אדם אחד, "הזכויות שביושר" בו שייכות לאדם אחר. הפסיקה הכירה אף בנאמנות קונסטרוקטיבית, היינו נאמנות המוטלת על ידי בית המשפט, והמשמשת כלי בידיו להגיע לתוצאות צודקות (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994), להלן: עניין וואלס; ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999); ע"א 5955/09 כונס הנכסים אמסטר ואח' נ' מרשה טאובר טוב ואח' (19.7.2011), להלן: עניין אמסטר).

     

24. יצירת נאמנות אפשרית גם בנוגע לזכויות בנכס מקרקעין. העדר רישומה של נאמנות אינו שולל את קיומה. נאמנות אינה עסקה במקרקעין המחייבת כתב מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין, ואין חובת כתב בסעיף 2 לחוק הנאמנות. אין חובה לרשום את דבר קיומה של הנאמנות בלשכת רישום המקרקעין, כעולה מסעיף 4 לחוק הנאמנות, הנוקט לשון "רשאי" אך לא חייב. אי דיווח על עסקת נאמנות למיסוי מקרקעין אינו פוגם בתוקפה של הנאמנות, למרות קיומה של חובת דיווח כאמור בסעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963. ניתן להסכים על יחסי נאמנות גם בנוגע לנכס מקרקעין, וקיומה של נאמנות אינו סותר את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אלא מבקש "ליתן לו משמעות נוספת שאינה משתקפת על פני נסח הרישום" (עמ"ש (חיפה) 31419-03-16 פלוני נ' אלמוני (21.3.2021)). הנאמנות אינה שוללת את עצם הרישום, ומשמעותה היא כי קיים פער בין הבעלות על פי המרשם, לבין הבעלות בפועל (עניין וואלס; עניין אמסטר; עמ"ש (ת"א) 11333-06-18 י.ל נ' ע.ח (5.11.2019)).

     

    ראו בעניין זה גם ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל (23.10.2023): "השאלת שמו של ראובן לשמעון לצורך רישום מקרקעין השייכים לשמעון על שם ראובן, יוצרת יחסי נאמנות בין השניים במובן זה שזיקתו של ראובן לנכס בדרך של רישום הבעלות על שמו, מחייבת את ראובן כנאמן לפעול בעניין זה לטובת שמעון כנהנה ... ככל שביחסי נאמנות לצורך השאלת שם עסקינן נראה כי החוזה עם הנאמן שבו מדבר סעיף 2 לחוק אינו חייב להיערך בכתב גם מקום שבו הנאמנות סבה סביב רכישת נכס מקרקעין על-ידי הנאמן עבור הנהנה ורישומו על שם הנאמן".

     

    עוד ראו: ת"א (נצרת) 20267-08-21 ורדה גבאי נ' יאיר רונן (14.9.2023).

     

25. אולם, יש לזכור כי הנטל להוכיח נאמנות מוטל על הטוען לקיומה, וכי הנטל על הטוען לנאמנות בעל פה גדול עוד יותר (ע"א 7395/17 כהן נ' רשות המסים (21.2.2019)). כאשר מדובר בנכס מקרקעין לגביו מתנהל רישום בפנקסים, הנטל להוכיח כי הרישום אינו משקף את הזכות המפורטת בו אלא נאמנות בעל פה, הוא נטל כבד.

     

    ראו דברי כב' השופט צ' ויצמן בתמ"ש (כ"ס) 10880-09 ד. ז נ' מ. ק (05.04.2012): "על אף שאין בהעדרו של הסכם נאמנות בכתב בכדי להוות מחסום כנגד הוכחת הנאמנות אף שעסקינן בזכויות במקרקעין, הרי שפשוט וברור כי כאשר עסקינן בנכסי מקרקעין לגביהם מתקיים רישום בפנקסים, בין אם זה רישום זכויות בעלות בפועל או רישום הערת אזהרה לגבי זכויות אלו ובין אם קיים בנוגע למקרקעין חוזה רכישה ובו מפורטת זהות הרוכש, הרי שנטל הראיה להוכיח כי הרישום אינו משקף זכות בעלות אלא הוראות בהסכם נאמנות שנערך בעל פה – הינו נכבד ביותר".

     

    יש לבחון אפוא האם עלה בידי התובעים לעמוד בנטל הכבד המוטל עליהם.

     

     

    השיחות המוקלטות:

     

26. התובעים הגישו קבצי שמע ותמלילים של שלוש שיחות מוקלטות. שיחות אלה הוקלטו על ידי הנכד בתקופה בה התגוררה האם אצל הנתבעת, והנכד הגיע לבקרה. השיחות הוקלטו באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה ברשות הנכד, הן מהוות חלקים מתוך שיחות שהתקיימו בעת ביקוריו, ולא מדובר בהקלטות של ביקורים שלמים שהתקיימו מראשיתם ועד סופם ושל מלוא הדברים שהוחלפו במהלכם. כך הן על פי עדותו של הנכד והן כעולה מתוכן השיחות המוקלטות שהן קצרות ואין בהן מילים המאפיינות תחילתה וסופה של פגישה. על פי עדותו של הנכד, הוא החל להקליט במהלך הביקורים בעקבות התדרדרות השיח מצד הנתבעת וכאשר היא החלה להעלות טענות שונות נגד אביו ובעניין הדירה (סעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית של הנכד; חקירתו הנגדית עמ' 65-64, עמ' 66 ש' 20 עמ' 67 ש' 18, עמ' 68 ש' 5-3, עמ' 96-93; כן ראו עדות מר ב' בדיון מיום 20.2.24 עמ' 27 ש' 30-25). השיחות המוקלטות התנהלו בשפות ר', ב' ועברית, ותמלילי השיחות הן בשפה העברית.

     

27. בתמליל השיחה הראשונה נכתבו בין השאר הדברים הבאים (עמ' 61 לנספחי תצהיר עדותה הראשית של האם):

     

    --- [האם]:הבית הזה מהיום הראשון הוא הבית שלי

    --- [הנתבעת]:אבל אמרת שהבית הזה יחולק

    --- [האם]:נכון, הבית הזה יחולק לארבעתכם

    --- [הנתבעת]:את תמיד אמרת לאבא, את דיברת עם אבא והתעקשת עם אבא לגבי החלוקה

    --- [האם]:נכון, אבל גם אבא אמר לחלק לארבעתכם.

     

    בשיחה זו למעשה הודתה הנתבעת כי הדירה אינה שלה אלא של ההורים. הנתבעת לא הכחישה את דברי האם בשיחה כי הדירה שייכת לאם למן המועד בו נרכשה ("מהיום הראשון" כדברי האם). לא זו בלבד שהנתבעת לא התקוממה נגד דברי האם כי הדירה שייכת לאם, אלא שהנתבעת אף טענה שהאם אמרה שהדירה תחולק ושהאם תמיד דיברה עם האב המנוח על חלוקת הדירה. אף מכאן ברור שלשיטת הנתבעת הדירה שייכת להורים, שהרי אין כל היגיון בכך שתתנהלנה שיחות בין ההורים לעניין חלוקת הדירה, אם הדירה כלל לא שייכת להורים אלא לנתבעת.

     

28. כפי שיפורט בהמשך, ביחס לשתי השיחות המוקלטות האחרות, עלה בחקירות הנגדיות כי נפלו בתמליליהן טעויות. אולם, ביחס לתמליל השיחה שהובא בעמ' 61 לנספחי תצהיר האם ואשר חלק ממנו צוטט לעיל, לא העלתה הנתבעת טענה מפורטת בנוגע לטעות שנפלה בו ולא הוכח כי התמליל אינו משקף באופן מדויק את ההקלטה ואת שנאמר בשיחה. אמנם בחקירתו הנגדית של מר א' שאל ב"כ הנתבעת שתי שאלות בעניין מילים המופיעות בשורות 17 ו- 21 לתמליל השיחה הראשונה, אך לא הוכח כי הדברים שנרשמו בתמליל השיחה הראשונה אינם מדויקים. מלבד האמור, הנתבעת בחרה שלא לצרף תמליל מטעמה לשיחות המוקלטות, אף שדבר לא מנע ממנה לעשות כן או להגיש בקשה כי יותר לה לעשות כן, וראו בעניין זה גם פירוט בהמשך.

     

29. זאת ועוד, הנתבעת נחקרה בחקירה נגדית אודות דבריה בשיחה המוקלטת הראשונה שחלק מתמלילה הובא לעיל, והקלטת השיחה הושמעה לה בדיון. זאת לאחר שהנתבעת אישרה כי כבר שמעה את הקלטות שלוש השיחות במשרד בא כוחה. הנתבעת לא הכחישה שקולה הוא זה שנשמע בהקלטה ושהיא אמרה את הדברים שנשמעו מפיה. הנתבעת לא טענה בתצהיר עדותה הראשית או בחקירתה הנגדית כי הדברים שאמרה בשיחה זו אינם כפי שנרשמו בתמליל. הוכח כי הנתבעת אמרה את הדברים הנשמעים בקולה בשיחה המוקלטת הראשונה ואשר נרשמו בתמליל שיחה זו בשמה. לפיכך הנתבעת אינה יכולה כעת להתכחש לאמירותיה ולבקש מבית המשפט להתעלם מהן, למרות חשיבותם הרבה לצורך הליך זה.

     

30. בתמליל השיחה השנייה נכתבו בין השאר הדברים הבאים (עמ' 64-63 לנספחי תצהיר עדותה הראשית של האם):

     

    --- [הנתבעת]:על כסף אני לא מדברת, הדירה הזו שלי, הדירה הזו לא שייכת לאף אחד, את הדירה אני קניתי יחד איתך.

    --- [האם]:את הכסף את לא נתת לי על הדירה.

    --- [הנתבעת]:אימא אני נתתי לך כסף לדירה. אמא אני נתתי שם. אני נתתי את השם לדירה. את נתת לי?

    --- [האם]:אני נתתי לך 150,000 ש"ח.

    --- [הנתבעת]:אני נתתי לך שם כי אף אחד אחר לא רצה לתת לך.

    --- [האם]:כי לא היה על מי לרשום אותה.

    ...

    --- [הנתבעת]:אני נתתי את השם. אף אחד לא רצה לתת. אף אחד לא רצה לתת לך את הכסף ...

     

    בשיחה זו אמרה הנתבעת כי היא קנתה את הדירה יחד עם האם, ולא לבדה כפי שהיא טוענת בהליך שלפניי. בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת, כי כוונתה בדברים אלה הייתה שההורים נתנו לה חלק מהכסף לרכישת הדירה ובתמורה לכך הם גרו בדירה ללא תשלום דמי שכירות (עמ' 109). גם אם בנסיבות אחרות ניתן היה לומר שהסבר זה אינו בלתי סביר וניתן לקבלו, הוא אינו עולה בקנה אחד עם דבריה של הנתבעת מיד בהמשך השיחה. הנתבעת אמרה בשיחה זו, כי היא נתנה לאם כסף לרכישת הדירה וכן כי נתנה לאם "שם". הנתבעת לא אמרה כי האם נתנה לה כסף לרכישת הדירה, אלא כי היא נתנה לאם כסף לרכישת הדירה, באופן המתיישב עם המסקנה כי הדירה נרכשה על ידי ההורים ולא על ידי הנתבעת. נוסף על כך, המשמעות הסבירה היחידה לדברי הנתבעת לאם "אני נתתי לך שם כי אף אחד אחר לא רצה לתת לך", עליהם שבה לאחר מכן שוב, היא כי הדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם ורק נרשמה על שמה של הנתבעת, בבחינת "השאלת שם".

     

31. בחקירתו הנגדית של הנכד הושמעו חלקים מהקלטת השיחה השנייה ועלה כי בעמוד השני של התמליל בשורה 9 נשמט שם הדובר (עמ' 76 לפרוטוקול הדיון מיום 29.10.24, ראו גם חקירת מר א' בדיון מיום 22.5.25 עמ' 147). אמנם מדובר בטעות בתמליל, אך לא בחלק אשר צוטט לעיל ואשר לו חשיבות לצורך ההליך שלפניי. השם שלא צוין בתמליל הוא של נכד אחר של האם, ולא של האם או של הנתבעת אשר את קולותיהן ניתן לשמוע ולזהות בהקלטה. לא מדובר בטעות בתמליל המשנה את משמעות השיחה בנוגע לבעלות בדירה, וממילא הטעות תוקנה בחקירתו הנגדית של הנכד.

     

    מלבד זאת, עלה כי בעמוד השני של התמליל בשורה 3 נרשם מפי האם "אני נתתי לך 150,000 ש"ח" בעוד בהקלטה היא אמרה "אני נתתי לך 50,000 ש"ח" (חקירתה הנגדית של האם בדיון מיום 20.2.24). גם בעניין זה, הטעות בסכום שנרשם אינה משנה את משמעות השיחה לצורך הכרעה בשאלת הבעלות הדירה.

     

    להוציא שתי הטעויות האמורות בתמליל השיחה השנייה, הנתבעת לא העלתה טענה מפורטת לפיה הדברים בשיחה לא הובאו בתמליל בצורה מדויקת. השמטת שם הנכד וציון סכום שגוי הן הטעויות היחידות בתמליל שיחה מוקלטת זו עליהן הצביעה הנתבעת. גם בנוגע לשיחה מוקלטת זו הנתבעת בחרה שלא לפעול להגשת תמליל מטעמה לצורך העמדת הדברים על דיוקם.

     

32. מעבר לכך, גם בנוגע לדברים שצוטטו מתוך השיחה המוקלטת השנייה נחקרה הנתבעת בחקירה נגדית בה הושמעה לה הקלטת השיחה והיא לא הכחישה שאמרה את הדברים. הנתבעת לא ידעה לתת לדבריה בשיחה זו הסבר סביר אחר, מלבד הודאה שלה בכך שהדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם, והיא נתנה את שמה לצורך הרישום. בחקירתה הנגדית השיבה הנתבעת שאולי אמרה את הדברים "ככה סתם" כיוון שרצתה להרגיע את האם אשר לבה היה חלש לאחר שחרורה מבית החולים והיא רצתה שלא להרגיזה (עמ' 111 ש' 3-1). אולם תשובה זו בלתי מתקבלת על הדעת כלל, הואיל בשיחה מוקלטת זו, מיד לאחר הדברים שצוטטו לעיל, אמרה הנתבעת לאם כך: "תחשבי שאני מתה, זהו, גם אם יהיה לך רע שהוא ידאג לך אני לא אגיע, ובכל מקרה העורך דין שלי ייקח לך את הדירה הזו, יש לי עורך דין. ומחר אם תחלי אני לא אלך לבית החולים אני לא אבוא, תזכרי אחת ולתמיד, לבית חולים אני לא אלך, שתלך הביתה, אני מבחינתי כולם מתו אני לא צריכה אף אחד, לכי". כאשר נשאלה הנתבעת בחקירה הנגדית כיצד תשובתה כי אמירותה בשיחה המוקלטת השנייה נועדו להרגיע את האם מתיישבת אם דבריה אלו, השיבה: "זה שהיא תדע קצת ... גבולות שלה גם" (ש' 22-20), ובהמשך: "היא צריכה גם קצת לדעת את הגבולות ..." (עמ' 113 ש' 14). מלבד העובדה שהאמור מלמד על כך שלנתבעת אין כל הסבר סביר לאמירותיה בשיחה המוקלטת השנייה לבד הודאה בכך שהדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם, יש בדברים כדי ללמד גם על חוסר אמינותה של הנתבעת.

     

33. מנגד, לכאורה ניתן להבין את אמירת האם בשיחה המוקלטת השנייה, לפיה היא נתנה לנתבעת סך של 50,000 ₪, כמחלישה את התביעה ומחזקת את גרסתה של הנתבעת. האם נשאלה בעניין זה על ידי ב"כ הנתבעת בחקירתה הנגדית בדיון ההוכחות מיום 20.2.2024, אולם לא ניתנה לה הזדמנות להשיב, שכן לא היה מנוס מהפסקת הדיון נוכח התפרצויות הצדדים ובאי כוחם (פרוטוקול הדיון החל מעמ' 51). כפי שיפורט בהמשך, לאחר שהדיון חודש, לא נמשכה חקירתה הנגדית של האם ובדיונים הבאים מצבה הקוגניטיבי של האם לא אפשר את השלמת חקירתה. מכל מקום, את דברי האם בשיחה המוקלטת השנייה כי נתנה לנתבעת 50,000 ₪, ניתן להבין גם כמתייחסים לסכום ההלוואה שטענה האם כי נטלה מהנתבעת והשיבה לה. כך או כך, אל מול אמירה זו של האם הניתנת למספר פרשנויות, עומדות אמירותיה של הנתבעת אשר הובאו לעיל מהן עולה בירור כי הדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם.

     

34. כאמור, התובעים הגישו יחד עם תמלילי השיחות חוות דעת לעניין אותנטיות הקלטות השיחות, חתומה על ידי מר ב'. בחוות דעתו ציין מר ב' כי ביום 4.8.2023 ניגש הנכד למשרדו כשבידו מכשיר טלפון סלולרי, אותו חיבר מר ב' למחשבו והוריד 8 קבצים ששמותיהם צוינו בחוות הדעת. מר ב' ציין בחוות הדעת: "לאחר בדיקה של ההקלטות מול התמלול שהוצג לי אוכל להגיד ולאשר בבטחה שההקלטות שהורדו ממכשיר הטלפון תואמות ב 100 האחוזים להקלטות ולתמלולים שהוצגו לי".

     

    מר ב' נחקר ארוכות בחקירה נגדית על ידי באי כוח הנתבעת, ולא נסתרה מומחיותו או נשללה מסקנתו בעניין אמיתות ההקלטות שהוגשו. מר ב' שב לאורך חקירתו הנגדית והעיד, כי בדיקתו מתייחסת לאותנטיות הקלטות השיחות ולא לתמליליהן, וכי הוא בדק האם הקבצים שירדו מהמכשיר שנמסר לבדיקתו תואמים את הקבצים שנשלחו אליו והאם ההקלטות נחתכו או נערכו (עמ' 13 ש' 23 - 24, עמ' 18 ש' 29-17, עמ' 19 ש' 21-18, עמ' 26-24). מר ב' העיד כי גם אם יתכן שהקבצים נערכו, הדבר אינו סביר כלל, כדבריו: "99% שלא" (עמ' 18 ש' 10-9), והוא לא חזר בו בחקירתו הנגדית ממסקנות חוות הדעת לעניין אותנטיות ההקלטות (עמ' 31). בחקירתו החוזרת שוב העיד מר ב' כי קבצי האודיו שהוא הוריד ממכשיר הטלפון שנמסר לבדיקתו לא נחתכו באמצע ולא נערך בהם שינוי (עמ' 40 ש' 13-10). איני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה עדות מר ב' חסרת ערך.

     

    בסיכומיה טענה הנתבעת כי מר ב' לא הצליח לספק הסבר לעדותו לפיה שמות קבצי ההקלטות משקפים את תאריכי ביצוע ההקלטות, אל מול העובדה שבשמות הקבצים מופיע תאריך מאוחר למועד בו הוגשו תמלילי השיחות לראשונה לתיק בית המשפט. איני מקבלת טענה זו. אמנם, בתחילת חקירתו הנגדית העיד מר ב' כי שמות קבצי האודיו משקפים את המועד בו בוצעה ההקלטה (עמ' 17). אולם, בהמשך הסביר כי יתכן שכאשר הקבצים נשלחו מהמכשיר בו בוצעה ההקלטה, השתנו שמותיהם באופן אוטומטי גם במכשיר עצמו, ובמקרה כזה שמות הקבצים אינם משקפים את מועד ביצוע ההקלטה (עמ' 36 ש' 36-18).

     

    הנתבעת לא הגישה בקשה למינוי מומחה אחר לבחינת אותנטיות ההקלטות, בין מטעם בית המשפט ובין מטעמה, אלא היא הסתפקה בניסיון לקעקע את ממצאי מר ב' בחוות דעתו בעניין אותנטיות ההקלטות, ניסיון בו היא כשלה.

     

35. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי עדיין לא נמסרו לידיה קבצי השמע המקוריים חרף בקשות חוזרות ונשנות לקבלם. אולם, טענה זו אינה מדויקת. כאמור, קבצי השמע הוגשו לתיק בית המשפט והועברו גם לנתבעת. השיחות הוקלטו באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה שייך לנכד, שעל פי עדותו אינו שמיש כיום לאחר שנרטב. הנכד נשאל בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעת, האם, ככל שהנתבעת תבקש בצורה מסודרת ובית המשפט יאשר, תוכל הנתבעת לשלוח את מכשיר הטלפון הסלולרי באמצעותו בוצעו ההקלטות למומחה מטעמה, והשיב על כך בחיוב (עמ' 106 ש' 32 - עמ' 107 ש' 2). אף על פי כן, הנתבעת לא הגישה כל בקשה בעניין זה, הגם שדבר לא מנע ממנה לעשות כן. לפיכך הנתבעת אינה יכולה כעת לבקש מבית המשפט להתעלם מהשיחות המוקלטות משום הטענה שלא קיבלה לידיה את המכשיר באמצעותו בוצעו ההקלטות.

     

    זאת ועוד, אמנם בהתאם לכלל "הראיה הטובה ביותר" לכאורה יש להגיש את ההקלטות המקוריות של השיחות כראיה; ברם בצדו של הכלל התפתחו חריגים. כך, נקבע כי ראיה משנית תהא קבילה גם היא, מקום שהמסמך המקורי אבד או הושמד, ללא כוונת זדון, או כאשר הגשתו כרוכה בקשיים. בנוסף, על רקע המגמה להקל בכללי קבילותה של ראיה ולהתמקד בשאלת מהימנותה ומשקלה של הראיה, וכן לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית שאפשרה הצגת העתקי מסמכים זהים למקור, הוסף והתערער מעמדו של כלל "הראיה הטובה ביותר". בהתאם קבעה ההלכה הפסוקה, כי ניתן להוכיח תוכנו של מסמך באמצעות העתקו, ככל שבעל הדין הנוגע בדבר יספק טעם ראוי לאי הצגתו של המסמך המקורי. בפסיקה השתרש הכלל לפיו בהעדר חשש לאמינות ההעתק, לא יהיה באי הבאת המסמך המקורי כשלעצמו כדי לכרסם בתשתית הראייתית של בעל הדין העושה בו שימוש (ע"א 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (30.5.2010); ע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל (16.11.2016)). במקרה שלפניי, נוכח ההסבר שניתן לאי הגשת הראיה המקורית ובשים לב לחוות דעת מר ב' ולעדותו בחקירתו הנגדית בה מצאתי לתת אמון, אין כל מניעה לקבל את הקלטות השיחות כראיה ואין בכך שלא הוגש המקור כדי לכרסם בתשתית הראייתית.

     

36. בצירוף לכל אחד מתמלילי השיחות שהוגשו לתיק בית המשפט, הגישו התובעים הצהרת מתמלל חתומה על ידי מר א', לפיה הוא התבקש על ידי ב"כ התובעים לתרגם ולתמלל את הקלטות לשפה העברית, ו"תמלול ההקלטה בוצע במדויק ותואם את הנאמר בהקלטה". בכל אחת מההצהרות שצורפו לכל אחד מתמלילי השיחות, צוין שמה של המתרגמת אשר תרגמה את אותו תמליל.

     

    כמפורט לעיל, בתמליל השיחה השנייה, אשר צורף בעמ' 64-63 לתצהיר האם, נפלו שתי טעויות. בנוסף לכך, בחקירותיהם הנגדיות של הנכד ושל מר א' עלה, כי בתמליל השיחה השלישית, אשר צורף בעמ' 68-67 לתצהיר האם, ישנן שגיאות רבות (בעמ' הראשון בסוף שורה 12 חסרות המילים: "אם כבר חישבת ככה", אחרי שורה 18 נשמעות מילים בעוצמת קול חלשה והן לא מופיעות בתמליל, בסוף שורה 21 חסרות המילים: "שלא יהיו ריבים", בעמ' השני בשורה 6 אחרי המילים "דירה עכשיו" חסרות המילים "אני גם עזרתי לה עם הדירה הזאת", בין שורות 6 ל- 7 לא נרשם שהיה דובר נוסף אף שהוא נשמע בהקלטה, כמו כן נשמעת מילה נוספת שלא מופיעה בתמליל אשר לפי עדות הנכד נאמרה על ידי האם או הנתבעת ומשמעותה בשפה העברית "שומע?", פרוטוקול הדיון מיום 29.10.24 בעמ' 93-79, פרוטוקול הדיון מיום 22.5.25 עמ' 156-153). בנוגע לתמליל השיחה השנייה, כפי שפורט לעיל שתי השגיאות שנפלו בה אינן מצדיקות התעלמות מהדברים שנאמרו בשיחה זו ואשר הוקלטו. בנוגע לתמליל השיחה השלישית, ממילא הדברים שנכתבו בו – הן כשהם כוללים טעויות והן לאחר תיקון הטעויות עליהן נלמד בהליך ההוכחות – אינם משמעותיים לצורך הכרעה בהליך זה, ופסק הדין אינו מבוסס על תמליל שיחה זו כלל.

     

    מר א' הוזמן על ידי הנתבעת לחקירה בבית המשפט, והעיד כדלקמן: נמסרו לו ארבעה קבצי שמע לתמלול והוא תמלל את ארבעתם ומסר אותם לב"כ התובעים. מר א' עצמו אינו מבין את השפות ר' וב' ועל כן נעזר במתורגמניות לצורך תמלול השיחות, כפי שהוא אף ציין בהצהרותיו שצורפו לתמלילי השיחות. מר א' עובד עם המתורגמניות לאורך שנים ונותן להן הנחיות כיצד לבצע את התמלילים תוך הנחייה להיצמד למקור והוא עובר על התמלילים לאחר מכן כדי לבדוק אם יש הערות שאינן מקובלות עליו. מר א' הודה בחקירתו הנגדית כי נפלו טעויות בתמלילי השיחות (ראו גם דבריו בעמ' 161 ש' 11).

     

37. חרף הפגמים שנפלו בתמלילי השיחות, איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה יש להתעלם מדבריה בשיחות שהוקלטו. תמליל שיחה מהווה מעצם טיבו ראיה משנית בלבד, המשקפת את תוכנה של הראיה העיקרית והיא ההקלטה. מקום שבו אין מניעה להציג את ההקלטה, יוצג התמליל בדרך כלל כאמצעי עזר נוסף על ההקלטה ולא כראיה לעצמה (ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 267 (21.3.2005)). אמנם, במקרה שלפניי לתמליל חשיבות כפולה מאחר שבמסגרתו תורגמו דבריהם של הדוברים בשיחות שהוקלטו מר' וב' לעברית. ברם, הנתבעת פרטה את טענותיה בעניין הטעויות שנפלו בתמלילים במסגרת החקירות הנגדיות, ואלו הובאו בחשבון כמפורט לעיל. מלבד זאת, כאמור, הנתבעת לא הגישה לתיק בית המשפט תמלילים מטעמה של השיחות שהוקלטו. לא זו אף זו, בדיון מיום 31.10.2024 הוצע לצדדים כי המתורגמן אשר נכח באולם בית המשפט יתרגם את השיחות המוקלטות, אשר כל אחת מהן קצרה ותמלילה אינו עולה על עמוד עד שני עמודים, אך הנתבעת סירבה לכך. הנתבעת מביעה טרוניה על כך שהמתורגמניות שתרגמו את תמלילי השיחות לא הגיעו לבית המשפט על מנת להעיד, ברם היה באפשרותה לזמנן לעדות, שכן שמה של כל אחת מהמתרגמות הופיע בהצהרת מר א' לעניין כל אחד מתמלילי השיחות שנמסרו לנתבעת חודשים רבים לפני דיוני ההוכחות, ואף על פי כן היא בחרה שלא לזמנן לעדות. הנתבעת אינה יכולה לבקש מבית המשפט להתעלם מראיות מהותיות שהובאו בפניו, משום פגמים שנפלו בתמלילים, תוך שהיא נמנעה מלהביא בפני בית המשפט את הדברים באופן מדויק לפי שיטתה, אף שבקלות רבה היה באפשרותה לעשות כן. יתר על כן, השיחות המוקלטות הושמעו לנתבעת במהלך חקירתה הנגדית, וניתנה לה הזדמנות להתייחס אל תוכנן. הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית כי היא שמעה עוד קודם לכן את השיחות המוקלטות במשרד באי כוחה. הנתבעת לא הכחישה שקולה הוא שנשמע בשיחות המוקלטות שהושמעו לה ושהיא זאת שאמרה את הדברים שנכתבו בתמלילי השיחות מפיה, ולמעט טענותיה שפורטו לעיל והובאו בחשבון בעניין הטעויות הקונקרטיות שנפלו בתמלילי השיחות, היא נמנעה מהעלאת טענות נוספות בעניין טעויות בתמלילי השיחות.

     

38. אכן, כטענת הנתבעת, יש להביא בחשבון את העובדה שההקלטות בוצעו על ידי הנכד שהוא בנו של התובע 2, ולא על ידי אדם חיצוני לסכסוך. על פי עדותו של הנכד, הוא החליט להקליט את השיחות על מנת לסייע לסבתו, אשר לדבריו עמדה חסרת אונים מול הנתבעת בסכסוך שהתגלע בעניין הבעלות בדירה (עמ' 103). אמנם, על פי חוות דעת מר ב' קבצי השמע אותנטיים, הם לא נערכו ולא "נחתכו", והנתבעת לא הוכיחה אחרת. גם הנכד שלל מכל וכל בחקירתו הנגדית את האפשרות שערך את ההקלטות. ברם אין להתעלם מכך שהנכד הוא שהחליט אילו חלקים מהשיחות להקליט והשיחות המוקלטות אינן משקפות את מלוא הדברים שנאמרו על ידי הנוכחים בפגישות בהן הוקלטו השיחות. את כל הדברים הללו יש להביא בחשבון בעת בחינת המשקל שניתן לשיחות המוקלטות.

     

39. עם זאת, גם לאחר שקילת כל האמור, לא ניתן להתעלם מהדברים המפורשים שאמרה הנתבעת בשתי השיחות המוקלטות הראשונות, ובפרט בשיחה הראשונה. מדובר למעשה בהודאה שאינה משתמעת לשתי פנים בכך שהדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם, בניגוד גמור לגרסת הנתבעת בהליך שלפניי. גם אם במהלך המפגשים בהם הוקלטו השיחות, לפני או אחרי הדברים שהוקלטו, נאמרו דברים אחרים, לדברים שהובאו מתוך השיחות המוקלטות יכולה להיות משמעות סבירה אחת והיא הודאת הנתבעת כי הדירה שייכת להורים. שוב יוזכר, כי הנתבעת נחקרה אודות הדברים אותם אמרה בשיחות שהוקלטו, ולא ידעה להעניק להם משמעות סבירה אחרת למעט הודאה בכך שהדירה נרכשה לבעלות ההורים והיא כיום בבעלות האם ויורשי האב המנוח.

     

     

    הגרסה שמסרה האם ומשמעות העובדה שחקירתה הנגדית לא הושלמה:

     

40. בכתב התביעה נטען כי התובעים רכשו את הזכויות בדירה בשנת 1996, וכי "משיקולים שונים הוחלט לרשום את הדירה ע"ש הנתבעת" (סעיפים 8 ו- 20 לכתב התביעה). עוד נטען, כי האם קיבלה מהנתבעת הלוואה בסך של 50,000 ₪ ולאחר מכן החזירה לה סכום זה (סעיף 22).

     

41. בקדם המשפט שהתקיים ביום 6.7.2023, לאחר שהוזהרה כדין, השיבה האם לשאלות בית המשפט, כי היא זו שרכשה את הדירה בכספה שלה תמורת סך של 92,000 $. האם מסרה את שמו של המוכר. האם השיבה כי את רכישת הדירה מימנה באמצעות 40,000 $ שהביאה עמה בעת עלייתה לישראל, 20,000 $ שלקחה מבנה התובע 2 והיתרה מכספים שחסכו ההורים. האם השיבה כי את כל תמורת המכר העבירה למוכר במזומן. עוד השיבה האם, כי הנתבעת יעצה לה להעביר את הדירה לשמה על מנת שתוכל לקבל "זכויות מהמדינה". האם השיבה כי היא הגיעה להסכמות עם המוכר ללא עורך דין, וכי היא העבירה בעצמה למוכר את כל תמורת המכר במזומן כשבמעמד מסירת הכסף לא נכח אדם נוסף מלבד שניהם. עוד השיבה האם, כי היא לא חתומה על הסכם הרכישה, אלא הנתבעת חתמה על ההסכם (עמ' 1 ש' 21 - עמ' 2 ש' 26, עמ' 5 ש' 18 - עמ' 6 ש' 9).

     

42. בתצהיר עדותה הראשית שבה האם על הגרסה כפי שהובאה בכתב התביעה.

     

43. בחקירתה הנגדית בדיון ההוכחות מיום 20.2.2024, נשאלה האם על ידי ב"כ הנתבעת האם כל מה שכתוב בתצהיר עדותה הראשית ובתצהיר התמיכה בכתב התביעה הוא אמת, והשיבה בחיוב (עמ' 42 ש' 33-32, עמ' 43 ש' 16-14). האם השיבה לשאלת ב"כ הנתבעת, כי בעת עלייתה לישראל היא הביאה עמה 40,000 $ (עמ' 46 ש' 7-6). האם השיבה כי היא יודעת על השיחות שהוקלטו ועל תמלילי השיחות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, וכי בזמן אמת כאשר התקיימו השיחות שהוקלטו, היא לא ידעה על הקלטתן (עמ' 50 ש' 20-8). גם בחקירתה הנגדית בדיון זה העידה האם כי היא נטלה מהנתבעת הלוואה בסך של 50,000 ₪ אותה השיבה לה (עמ' 50 ש' 26-21). כאמור, האם נשאלה מדוע בשיחה המוקלטת אשר תמלילה צורף בעמ' 64-63 לתצהירה היא אמרה שהיא נתנה לנתבעת סך של 50,000 ₪ (כאמור, בתמליל נכתב בטעות סך של 150,000 ₪), אך חקירתה הופסקה בטרם השיבה לשאלה זו כיוון שלא היה מנוס מהפסקת הדיון בשל התפרצויות מצד הצדדים ובאי כוחם, התפרצויות בהן האם עצמה לא נטלה חלק.

     

    לאחר שהדיון חודש, לא נמשכה חקירתה הנגדית של האם, שכן הצדדים ביקשו את סיועו של בית המשפט בניסיון לפתור את המחלוקות בהסכמה, ובתום הדיון ביקשו שהות על מנת לשקול את הדברים ולהודיע אם עלה בידם להגיע להסכמות (הדברים מובאים בפרוטוקול הדיון החל מעמ' 51). בדיוני ההוכחות הבאים לא ניתן היה להשלים את חקירתה הנגדית של האם נוכח התדרדרות במצבה הקוגניטיבי.

     

44. לטענת הנתבעת, בדיון מיום 20.2.2024 הייתה עדות האם נטולת קוהרנטיות ומבולבלת, דבר המלמד על היעדר כשירותה למסור עדות קבילה ומשכך המשקל שיש ליחס לעדותה אפסי. איני מקבלת טענה זו. אמנם, חקירתה הנגדית של האם לא עברה על מי מנוחות, אולם זאת בעיקר בשל התנהלות סוערת של שאר בעלי הדין ובאי כוח הצדדים בדיון זה. גם אם היה צורך להתאים את החקירה הנגדית לגילה המבוגר של האם שהייתה אותה עת בת כ- 89 שנים, לא ניכר היה כי האם לא הייתה מסוגלת להעיד בדיון זה משום מצבה הקוגניטיבי אותה עת, ולא מצאתי ממש בטענה כי תשובותיה בחקירתה הנגדית היו בלתי קוהרנטיות.

     

45. מהמפורט לעיל עולה, כי תשובות האם בחקירתה הנגדית (שלא הושלמה) עולות בקנה אחד עם תשובותיה לשאלות בית המשפט בקדם המשפט ולא נמצאו סתירות בין הדברים.

     

46. העובדה שלא ניתן היה להשלים את חקירתה הנגדית של האם אינה מאיינת לחלוטין את גרסתה כפי שהובאה בפני בית המשפט בכתב התביעה, בתשובותיה לשאלות בית המשפט בקדם המשפט, בתצהיר עדותה הראשית ובחקירתה הנגדית אשר החלה. אולם, מעת שנמנע מהנתבעת להשלים את חקירתה הנגדית של האם, המשקל שניתן לייחס לגרסת האם הוא מועט.

     

    זכותו של בעל דין לחקור בחקירה נגדית את עדיו של יריבו היא יסוד חיוני בהליך השיפוטי, והיא נחשבת כמכשיר היעיל ביותר המשמש בידי בעל דין לשם גילוי האמת במשפט. ככלל, בהיעדר חקירתו נגדית של עד, תצהירו אינו יוצא מגדר עדות מפי השמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתות תוכנו (יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש (2023); ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (17.10.2010), להלן: עניין עיזבון כהן). אולם, המגמה בדיני הראיות מעבירה את מרכז הכובד מכללי קבילות לכללי משקל. בהתאם, כאשר נבצר מן היריב לקיים חקירה שכנגד מסיבה אובייקטיבית, שאינה תלויה בהתנהגות העד או הצד שקרא לו להעיד או היריב עצמו, העדות שנמסרה בחקירה הראשית לא "תימחק", ומשקלה הראייתי ייקבע על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה (יעקב קדמי על הראיות – חלק רביעי – הדין בראי הפסיקה (2009) 1956, להלן: על הראיות). בנוגע לתצהיר שניתן מפי עד שנפטר בטרם נחקר בחקירה נגדית, נקבע בפסיקה כי הוא עשוי להתקבל כראיה אם יענה על אחד החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות שמיעה (רע"א 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2) 529 (2000)). אחד החריגים מורה כי אמרת נפטר עשויה להיחשב קבילה ככל שמתקיימת הסתברות גבוהה כי העובדות הנכללות בה הן אמיתיות. ההצדקה לכך טמונה בכך שמניעת אפשרות להוכיח עובדה שהיתה בידיעתו הישירה של מנוח, כשיש רגליים לסברה כי מצויים בה סימני אמת, עלולה למנוע מבעל דין כל אפשרות אחרת להוכחתה (עניין עיזבון כהן). ניתן ללמוד מכך גם בנוגע למעמדו של תצהיר שניתן מפי עד שמצבו הקוגניטיבי לאחר מתן תצהירו התדרדר ולא אפשר לחקור אותו בחקירה נגדית.

     

    במקרה שלפניי, הטעם לכך שלא ניתן היה להשלים את חקירתה הנגדית של האם הוא אובייקטיבי ולא נעוץ בהתנהלות התובעים. איני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה נעשה שימוש מניפולטיבי במצבה הקוגניטיבי של האם אשר לשיטת הנתבעת מראשית ההליך לא הייתה כשירה. כפי שפורט בפרק הרקע העובדתי, לאחר שהוגשה התביעה, נקטה הנתבעת בהליך למינוי אפוטרופוס לאם, ובמסגרתו נערך בירור על ידי רשויות הרווחה בשאלת יכולתה של האם לנהל את ענייניה בעצמה ובשאלת הצורך במינוי אפוטרופוס לאם. בירור זה כלל גם בדיקה אובייקטיבית שנערכה על ידי רופא מומחה בפסיכיאטריה, ועלה ממנו כי אותה עת לא היה צורך במינוי אפוטרופוס לאם. בהתאם להמלצת רשויות הרווחה, לא מונה אפוטרופוס לאם וההליך בו נקטה הנתבעת בעניין זה נסגר. בדיונים בבית המשפט בהם נשמעה האם היא הרשימה כמי שמסוגלת להשיב לשאלות שנשאלה. רק ביום 19.9.2024, כשבעה חודשים לאחר המועד בו נחקרה האם בחקירה נגדית (חלקית), הגישו התובעים בקשה לפטור את האם מהתייצבות לדיון ההמשך שנקבע, נוכח התדרדרות משמעותית במצבה הרפואי והקוגניטיבי כתוצאה ממנה היא לא הייתה מסוגלת להעיד בבית המשפט. בקשה זו נתמכה במסמך רפואי מיום 13.9.2024.

     

    לפיכך, יש לקבוע מהו המשקל שיש להעניק לגרסתה של האם, בשים לב למכלול נסיבות המקרה ותוך בחינה האם קיימת הסתברות גבוהה כי העובדות הנכללות בה הן אמיתיות.

     

47. בניגוד לטענת התובעים, לא ניתן לראות בעדויות התובעים 4-2 כתומכות בעדות האם ומעניקות לה משקל. ראשית, אין להתעלם מכך שהתובעים 4-2 הם בעלי עניין ממשי בתוצאת ההליך בהיותם תובעים. שנית, על פי עדויות התובעים 4-3, הם לא היו חלק מעסקת רכישת הדירה, לא נטלו חלק ברכישה ולא נכחו במעמד הרכישה (חקירתו הנגדית של התובע 3 בדיון מיום 29.10.24, עמ' 139 ש' 8). מעת שהתובעים 4-3 לא קלטו בחושיהם שלהם את הדברים עליהם העידו בנוגע לעסקת רכישת הדירה ולהסכמות בין ההורים לבין הנתבעת, הם אינם יכולים לערוב לאמיתות הדברים, עדותם בנוגע לכך היא עדות מפי השמועה ועל כן אין ליחס לה משקל (על הראיות 552-551). שלישית, התובע 2 אמנם העיד כי סייע להורים ברכישת הדירה, פעל ביחד עמם ואף נתן להם סך של 20,000 $ לצורך הרכישה כפי שאף טענה האם בקדם המשפט כאמור (פרוטוקול הדיון מיום 29.10.24 עמ' 111). ואולם, חלק מהדברים שמסר בחקירתו הנגדית עומדים בסתירה לדברים שמסרה האם. כך, בעוד האם השיבה בקדם המשפט כי במעמד מסירת הכסף לרוכש היא נכחה עם המוכר לבדה, התובע 2 העיד כי גם הוא נכח במעמד מסירת הכסף (עמ' 112 ש' 30-21). בתחילה העיד התובע 2 כי האב המנוח לא נכח במעמד התשלום (עמ' 114 ש' 6-5), אולם מיד לאחר מכן העיד כי האב המנוח כן נכח וכך אף אמה של האם (ש' 8-7). כל זאת, בעוד האם העידה, כאמור, כי היא נכחה לבדה עם המוכר. יצוין כי גם התובע 3 מסר בעדותו פרטים העומדים בסתירה לפרטים שמסרה האם. כך, התובע 3 העיד כי האם והנתבעת סיפרו לו שהאם מסרה למוכר את הכספים במשרד עוה"ד וכי גם הנתבעת נכחה שם, ואף זאת בניגוד לעדות האם. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בעדויות התובעים 4-2 את הביסוס הנדרש לגרסתה של האם אשר חקירתה הנגדית לא הושלמה.

     

48. אולם, בדברי הנתבעת עצמה בשתי השיחות הראשונות שהוקלטו, בהן הנתבעת הודתה למעשה כי הדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם, יש חיזוק משמעותי לגרסת האם.

     

49. זאת ועוד, הנתבעת העידה כי בינה לבין ההורים שררו יחסי אמון. הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי בני המשפחה היו תלויים בה וסמכו עליה, וכי גם האם סמכה עליה "בעיניים עצומות" (עמ' 84 ש' 30-23). אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נערך מסמך בכתב המעגן את הסכמות ההורים והנתבעת בעניין הדירה, בין אם הסכמות אלה הן כגרסת התובעים ובין אם הן כגרסת הנתבעת. הנתבעת העידה, כי היא לא ערכה מסמך בכתב עם ההורים בעניין ההסכמות אליהן הגיעו בנוגע לדירה, וכי ההורים סמכו עליה, האמינו בה, האמינו לה בעיניים עצומות והיא הייתה יד ימינם (עמ' 92 ש' 35-25). דבריה אלה של הנתבעת עולים בקנה אחד עם גרסת התובעים לעניין קיומה של נאמנות.

     

50. מלבד האמור, כפי שיפורט להלן, הנתבעת לא ידעה למסור פרטים רבים ומהותיים בנוגע לעסקת המכר וזאת ללא כל הסבר סביר, ובאופן המתיישב הרבה יותר עם הגרסה לפיה הדירה לא נרכשה על ידי הנתבעת מכספה ועבור עצמה, אלא על ידי ההורים לבעלותם. גם בכך יש כדי לחזק את גרסת האם לפיה הדירה נרכשה על ידי ההורים והיא שייכת להם ולא לנתבעת.

     

    לא זו אף זו, הנתבעת מסרה לאורך ההליך המשפטי גרסאות שונות וסותרות, גם בנוגע לסוגיות שהן בליבת ההליך, ועדותה נמצאה בלתי אמינה עד מאוד. עובדה זו כמובן אינה פועלת לטובתה ויש בה כדי להחליש את האמון שניתן לתת בכל אחת מהגרסאות שמסרה.

     

     

    הגרסאות שמסרה הנתבעת:

     

51. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי ההורים "לא רצו לרכוש דירה על שמם וזאת על מנת שלא תיפגע זכאותם לקבלת קצבאות שונות מהמדינה" (סעיף 5 לכתב ההגנה). הנתבעת טענה כי היא קנתה את הדירה בשנת 1996, וכי הדירה שייכת לה בלבד. עוד טענה הנתבעת, כי "הוריה הציעו שיתנו לנתבעת כסף כהשתתפות במימון קניית הדירה, והדבר ישמש כדמי שכירות עד סוף ימי חייהם בדירה ..." (סעיף 8 לכתב ההגנה). בהמשך כתב ההגנה טענה הנתבעת שוב כי ההורים לא רצו לקנות דירה על שמם על מנת לא להפסיד "הטבות שונות מהמדינה בהיותם מחוסרי דיור", וכי כאשר היא החליטה לקנות דירה, ראו בכך ההורים הזדמנות "והשתתפו ברכישת הדירה כספית" תוך שהוסכם שההורים יחיו בדירה ללא תשלום דמי שכירות עד סוף ימי חייהם (סעף 19 לכתב ההגנה).

     

52. בקדם המשפט שהתקיים ביום 6.7.2023, לאחר שהוזהרה כדין, נשאלה הנתבעת על ידי בית המשפט מהו הסכום שנתנו לה ההורים רכישת הדירה, והשיבה: "לא זוכרת כבר. זה היה לפני הרבה שנים, לא זוכרת כמה קיבלתי. עברו 30 שנה כמעט". לשאלה באיזה סכום נרכשה הדירה, השיבה הנתבעת: "ב- 93,000 דולר משהו כזה. כמו שאמא אמרה", ובהמשך כשנשאלה בעניין זה שוב, השיבה: "אני לא יודעת אני קראתי בטאבו". לשאלה ממי רכשה את הדירה, השיבה: "מ[שם המוכר]. בטאבו כתוב [שם המוכר] ". כאשר נשאלה כיצד מימנה את רכישת הדירה, השיבה: "הם אספו כסף. הם ההורים אספו כסף שאני החלטתי לקנות דירה. הם אמרו בואי אוספים לך כסף, שאנחנו נחיה בדירה הזו עד סוף החיים. הם אספו כסף שאני החלטתי לקנות דירה עם בעלי, הם הוסיפו כסף הם היו גרים בהשכרה, הם הוסיפו לי כסף". לשאלה מניין מימנה את היתרה, השיבה: "אני לא זוכרת כמה כסף היה", ובהמשך השיבה בעניין זה כי היא ובעלה עבדו וכי הייתה להם קרן השתלמות. כשנשאלה הנתבעת כמה כסף היא בעצמה שילמה ממקורותיה לרכישת הדירה, השיבה: "לא זוכרת". גם כשנשאלה כיצד הועבר הכסף למוכר, השיבה: "לא זוכרת איך זה היה" (עמ' 2 ש' 28 - עמ' 3 ש' 33).

     

53. גם בחקירתה הנגדית, כמו בתשובותיה לשאלות בית המשפט בקדם המשפט, העידה הנתבעת שהיא אינה זוכרת מהו הסכום שהיא עצמה שילמה לרכישת הדירה ומהו הסכום שילמו ההורים, וזאת הגם שמדובר בפרט מהותי. בחקירתה הנגדית הנתבעת אף לא ידעה להעריך מהו הסכום שלדבריה נתנו לה ההורים לרכישת הדירה, וגם כאשר נשאלה האם ההורים שילמו לה "10,000 דולר, 20,000 דולר, 100,000 דולר? כמה?" השיבה שאינה זוכרת (עמ' 92 ש' 17-12). כלומר, אף שהגנת הנתבעת מבוססת על גרסתה שהיא שילמה את הסכום שנדרש לרכישת הדירה, והוריה רק סייעו לה במימון ותמורת זאת סוכם שהם יתגוררו בדירה כל שנות חייהם; הנתבעת כלל לא מסרה גרסה בנוגע לסכום שהיא שילמה לטענתה לעומת הסכום ששילמו ההורים. בכך יש כדי לפגום בגרסה עליה מבוססת הגנתה.

     

54. בעוד בנוגע לאופן מימון רכישת הדירה טענה הנתבעת להעדר זיכרון, בחקירתה הנגדית ידעה הנתבעת למסור פרטים רבים אודות שתי עסקות שביצעה לרכישת דירות אחרות, האחת בשנת 1990 והשנייה בשנת 2002. לגבי שתי דירות אלה, אשר אחת מהן נרכשה לפני המועד בו נרכשה הדירה מושא פסק דין זה, זכרה הנתבעת מתי נרכשו, באיזה מחיר נרכשו וכיצד מומנה הרכישה וידעה לפרט אודות כך (עמ' 82 - 83). האמור מתיישב עם גרסת התובעים לפיה הדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם, והיא שייכת לאם וליורשי האב המנוח ולא לנתבעת.

     

55. הזכויות בשתי הדירות האחרות שרכשה הנתבעת, נרשמו על שם הנתבעת ובעלה בחלקים שווים. לעומת זאת, הזכויות בדירה נרשמו במלואן על שם הנתבעת בלבד. הנתבעת נשאלה מה הטעם לכך, ולא ידעה לנמק בחירה זו, אלא הסתפקה בתשובה: "ככה רציתי שיהיה רק רשום על השם שלי ... רציתי רק היה בשם שלי ... רציתי" (עמ' 85 ש' 10-1). רק לאחר שב"כ התובעים שאל את הנתבעת אם היה משבר בנישואיה בשנים בהן נרכשה הדירה, השיבה כי בעלה בגד בה. אולם, אחת משתי הדירות שנרשמו על שם הנתבעת ובעלה נרכשה לאחר מועד רכישת הדירה מושא פסק דין זה, ומכאן שאילו רישום הזכויות על שם הנתבעת בלבד נעשה משום שנפגע האמון שלה בבעלה, הדעת נותנת שגם דירה שנרכשה לאחר מכן תירשם על שם הנתבעת בלבד. הנתבעת נשאלה בעניין זה, ולא ידעה להסביר (עמ' 85 ש' 21-14). מלבד העובדה שהנתבעת לא ידעה ליצוק היגיון לתוך הגרסה שמסרה בחקירתה הנגדית, מדובר בגרסה מתפתחת המלמדת אף היא שאין לתת בה אמון. העובדה שדווקא הדירה בה עוסק פסק דין זה נרשמה בבעלות הנתבעת בלבד, בניגוד לדירה שנרכשה לפניה ולדירה שנרכשה לאחריה אשר נרשמו על שם הנתבעת ובעלה בחלקים שווים, מתיישבת אף היא עם המסקנה שהדירה נרשמה על שם הנתבעת בנאמנות עבור ההורים.

     

56. בתצהיר עדותה הראשית העידה הנתבעת כי רכשה את הדירה ביום 00.00.1997 (סעיף 5), וזאת בשונה מטענתה בכתב ההגנה. בחקירתה הנגדית השיבה הנתבעת כי הדירה נרכשה בשנת 1997, ולא ידעה להסביר מדוע טענה בכתב ההגנה אחרת, וכיצד לשיטתה היא לא זכרה באיזה מועד רכשה את הדירה אך כן זוכרת באיזה מועד רכשה דירה קודמת. עוד העידה הנתבעת בחקירתה הנגדית כי את ידיעתה בעניין מועד רכישת הדירה היא מבססת על המסמכים שראתה (עמ' 85 ש' 23 - עמ' 86 ש' 9). בתצהיר עדותה הראשית העידה הנתבעת כי הדירה נרכשה בסך השווה בשקלים ל- 59,000 $ (סעיף 8), ואף זאת בשונה מדבריה בקדם המשפט, אז השיבה כי הדירה נרכשה בסך של כ- 93,000 $. בחקירתה הנגדית השיבה הנתבעת לעניין הסתירה, כי תשובתה בקדם המשפט לא הייתה נכונה, כי היא לא זכרה מה היה הסכום ששולם לרכישת הדירה ורק לאחר מכן מצאה את הסכם הרכישה וראתה (עמ' 91). יצוין כי לתצהיר עדותה הראשית צרפה הנתבעת לראשונה את הסכם המכר, והנטען בתצהיר בעניין מועד הרכישה וסכום התמורה תואם את המצוין בעניינים אלה בהסכם הרכישה שצורף. הינה כי כן, על פי גרסתה של הנתבעת עצמה, טענותיה בתצהיר עדותה הראשית בעניין פרטי עסקת הרכישה, אינם לקוחים מזיכרונה או מידיעתה אלא מתוך הסכם המכר.

     

57. בחקירתה הנגדית כאשר נשאלה הנתבעת מתי נמסרו מפתחות הדירה, השיבה בתחילה "אני לא זוכרת כלום על זה, אני לא זוכרת כלום" (עמ' 86 ש' 17-16). אולם, מיד לאחר מכן, לשאלה האם המוכר נתן את המפתח ביום חתימת הסכם הרכישה, השיבה: "כן. שחתמנו את החוזה קיבלתי את המפתח" (ש' 19-18). אך לאחר זאת מסרה הנתבעת גרסה הפוכה והשיבה כי מפתחות הדירה נמסרו בעת סיום התשלום, ולא בעת החתימה על הסכם המכר (עמ' 87 ש' 15 - 23).

     

    כאשר נשאלה כמה זמן אחרי החתימה על הסכם המכר היא הייתה צריכה לקבל את מפתחות הדירה, השיבה הנתבעת: "הכינו טאבו וכל זה כל הפרוצדורה של משכנתא" (עמ' 87 ש' 25). אולם, אין מחלוקת בין הצדדים כי לרכישת הדירה לא נעשה שימוש בהלוואה מובטחת במשכנתה. כאשר עומתה הנתבעת עם עובדה זו ונשאלה מדוע אמרה שניטלה משכנתה, לא ידעה לתת הסבר מתקבל על הדעת והשיבה: "נזכרתי בדירה ההיא" (ש' 29).

     

58. אף שבהסכם הרכישה צוין כי מלוא הסכום שנקוב בהסכם משולם "במעמד חתימת הסכם זה ומסירת החזקה בדירה לקונה" וכי "חתימת המוכר על הסכם זה מהווה אישור על קבלת הסכום" (סעיף 5 להסכם המכר); בסעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית העידה הנתבעת כי הסכום שולם במספר פעימות – חלקו בעת חתימת הסכם המכר וחלקו לאחר רישום הערת אזהרה וקבלת מפתחות הדירה. גם בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי תמורת המכר לא שולמה במלואה במעמד החתימה על הסכם המכר, אלא חלקה שולמה לאחר מכן, ולא ידעה להסביר כיצד עובדה זו מתיישבת עם הסכם המכר (עמ' 89 ש' 26 - עמ' 90 ש' 13).

     

    כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה הנגדית מה היה סכום התשלום הראשון ששילמה לרכישת הדירה, השיבה: "אני לא זוכרת שום דבר, שום דבר אני לא יודעת. סליחה" (עמ' 90 ש' 15-14).

     

59. בחקירתה הנגדית כאשר נשאלה הנתבעת האם היה שלב בו ההורים חשבו לקנות דירה אך החליטו לא לעשות זאת על מנת שיוכלו לקבל הטבות, השיבה שההורים לא רצו לקנות דירה ושהיא אינה יודעת מדוע. זאת בניגוד גמור לטענתה בסעיף 5 לכתב ההגנה כי ההורים "לא רצו לרכוש דירה על שמם וזאת על מנת שלא תיפגע זכאותם לקבלת קצבאות שונות מהמדינה", וראו גם טענתה בסעיף 32 לכתב ההגנה. הנתבעת לא ידעה ליישב בחקירתה הנגדית את הסתירות בין גרסאותיה השונות (עמ' 96-93).

     

60. הנתבעת טענה כי היא שילמה לאורך השנים את ביטוח הדירה, וביקשה ללמוד מכך שהדירה שייכת לה. הנתבעת צרפה אסמכתאות המלמדות שביטוח הדירה בתקופה שמיום 11.3.2018 עד יום 29.12.2024 היה רשום על שמה (נספח 4 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת). על כך אין להתפלא, שהרי הנתבעת היא הרשומה כבעלים של הדירה. ברם, מלבד העובדה שצורף רק העמוד הראשון של חוזה הביטוח לכל שנה, הנתבעת לא צרפה כל ראיה המלמדת שהתשלומים עבור הביטוח שולמו מכספה. לפיכך, אין בטענתה בעניין זה כדי לסייע לה.

     

61. מלבד כל האמור לעיל, יצוין כי הנתבעת לא ידעה לספק הסבר מניח את הדעת גם לסירובה למסור לאם את מפתחות הדירה לאחר שחרורה מאשפוז בבית החולים, כאשר על פי גרסת הנתבעת עצמה לאם זכות להתגורר בדירה למשך כל ימי חייה. בתחילה טענה הנתבעת כי כלל לא התבקשה למסור את מפתחות הדירה, אך היא עומתה עם העובדה שהתובעים הגישו בקשה לבית המשפט בעניין זה ומכאן שתשובתה אינה נכונה. לאחר מכן אמרה שהדירה במצב לא טוב ולכן לא הסכימה למסור את המפתחות, אולם תשובה זו לא מתיישבת עם העובדה שעד האשפוז התגוררה האם בדירה (עמ' 100-99).

     

62. הינה כי כן: הנתבעת כלל לא זכרה פרטים רבים ומהותיים בעניין עסקת הרכישה, באופן שאינו מאפיין אדם הרוכש דירה לבעלותו. איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה הדבר נובע ממרחק הזמן ואף המוכר לא זכר פרטים רבים. המוכר, בניגוד לנתבעת, הוא אדם שעיסוקו במועד הסכם הרכישה היה כרוך בעסקאות נדל"ן רבות ולא דובר במעמד חריג ומיוחד עבורו (ראו דברי המוכר בחקירתו הנגדית כי מכר 40-30 דירות בחייו, דיון מיום 13.2.25 עמ' 126 ש' 26 - 29). לעומת זאת, הנתבעת העידה כי רכשה לאורך חייה סך הכל שתי דירות מלבד הדירה שעל הפרק, וביחס לשתי הדירות האחרות היא ידעה למסור פרטים בעניין עסקאות הרכישה, הגם שאחת הדירות נרכשה לפני המועד בו נרכשה הדירה מושא פסק דין זה. חוסר הזיכרון של הנתבעת בנוגע לפרטי עסקת רכישת הדירה תומך במסקנה שלא הייתה לנתבעת נגיעה ממשית לעסקת רכישת הדירה, שכן תפקידה התמצה בכך שהדירה נרשמה על שמה, תוך שהבעלות האמתית הייתה של ההורים. מלבד זאת, הנתבעת מסרה לאורך ההליך המשפטי גרסאות שונות וסותרות ועדותה הייתה בלתי אמינה באופן מובהק וקיצוני, גם בסוגיות המצויות בליבת ההליך.

     

     

    עדויות עו"ד ש' והמוכר:

     

63. עו"ד ש' נחקר על ידי ב"כ שני הצדדים והעיד כדלקמן: המוכר, אשר כחלק מעיסוקו ערך עסקאות מקרקעין רבות, היה לקוח קבוע של עו"ד ש' לאורך תקופה של 15-10 שנים. המוכר התקשר אל עוה"ד ואמר לו שהוא צריך למכור נכס וכי פרטי העסקה כבר סוכמו מול הקונה. עוה"ד ערך את הסכם הרכישה, והמוכר והקונה הגיעו למשרדו על מנת לחתום. עוה"ד לא היה מעורב במו"מ ובקביעת תנאי העסקה, אלא אך ורק בעריכת הסכם המכר שנחתם במשרדו בהתאם לתנאים אשר סוכמו באופן ישיר בין הצדדים להסכם וברישום הערכת אזהרה. כדברי עוה"ד: "כל העסקה נגמרה ביניהם בעל פה ובאו כדי לחתום זה הכל" (עמ' 65 ש' 6). עוה"ד לא טיפל בעניין המיסוי, אלא המוכר בעצמו המתמצה בכך בתור קבלן. הנתבעת היא שהייתה במשרד עוה"ד וחתמה על הסכם הרכישה. תשלום תמורת המכר לא נעשה במשרד עוה"ד. לפי ידיעת עוה"ד לא היה מעורב כסף שחור בעסקת הרכישה, אולם עוה"ד אינו יכול לדעת אם בלא מעורבותו הועבר בין הקונה למוכר סכום כסף נוסף שלא צוין בהסכם הרכישה.

     

    עדות עוה"ד, שהוא עד אובייקטיבי שאין לו עניין בתוצאת ההליך, אינה מנוגדת לגרסתה של האם והיא מתיישבת עמה. כזכור, האם העידה שהיא לא חתמה על הסכם הרכישה אלא הנתבעת, וכי את כספי התמורה היא מסרה למוכר במזומן במעמד אחר בו נכחו אך האם והמוכר. האם השיבה כי בעסקה לא היה מעורב עו"ד, ועו"ד ש' העיד כי לא הייתה לו כל מעורבות בקביעת תנאי העסקה, אלא הצדדים סיכמו את כל התנאים ביניהם ובאו אליו אך על מנת שיערוך חוזה עליו יחתמו. אין להתפלא על כך שעוה"ד זיהה את הנתבעת כמי שהגיעה למשרדו על מנת לחתום על הסכם הרכישה, שכן אין מחלוקת שהנתבעת היא שחתמה על הסכם הרכישה ונרשמה כבעלים בהתאם לו, וזאת הגם שלטענת התובעים הדירה נרכשה עבור ההורים והם היו הבעלים.

     

64. המוכר נחקר על ידי ב"כ שני הצדדים, והעיד כי האם והנתבעת באו ביחד לקנות את הדירה וכי האם לא ידעה עברית (כדבריו: "מה שאני זוכר זו הייתה אמא ובת שבאו קנו את הדירה ... האמא והבת באו ביחד לקנות את הדירה ...", פרוטוקול הדיון מיום 13.2.25 עמ' 121 ש' 19-16, ובהמשך: "אני ראיתי אותן ביחד. זה מה שאני זוכר שהן היו ביחד כל הזמן ...", עמ' 123 ש' 1 - 2). עדות זו עולה בקנה אחד עם גרסת האם לפיה ההורים הם שרכשו את הדירה והנתבעת רק שימשה כנאמנה ומטעם זה שתיהן נכחו במעמד חיפוש הדירה וגיבוש ההסכמות שהועלו על הכתב בהסכם המכר. המוכר לא זכר מי שילם לו את הכסף ולא זכר את פרטי העסקה. כאמור, מאחר שחלפו 30 שנה בין מועד עסקת הרכישה לבין מועד העדות, והואיל ועיסוקו של המוכר היה עריכת עסקאות נדל"ן ולא דובר במעמד חריג ומיוחד עבורו, העובדה שהוא לא זכר פרטים רבים אודות עסקת הרכישה אינה מפתיעה. המוכר העיד כי לא קרה מעולם שהוא מכר דירה וקיבל את כל הכסף במעמד חתימת החוזה במזומן. עדות זו תומכת בגרסה שמלבד תמורת המכר בסך של 59,000 $ אשר צוינה בהסכם ולגביה נכתב שהיא משולמת במעמד חתימת ההסכם ומסירת החזקה בדירה לקונה, שולם סכום נוסף. המוכר העיד אף הוא שהוא נהג לנהל מו"מ ישירות מול הרוכשים, ולאחר שסיכם את תנאי העסקה הפנה את הרוכשים לעוה"ד.

     

     

    הטעם שעמד ביסוד הנאמנות:

     

65. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ההורים רצו שלא תירשם דירה בבעלותם על מנת שהם יוכלו לקבל הטבות מהמדינה כמי שאין בבעלותם נכס. כמפורט לעיל, כך טענה הנתבעת מראשית ההליך וכך אף מסרו התובעים. הוכח שבפועל קיבלו ההורים לאורך שנים סיוע ממשרד השיכון הניתן למי שאין בבעלותו דירה (ראו חקירתו הנגדית של התובע 2 עמ' 121 ש' 23-12; תדפיסי עו"ש של חשבון הבנק שעל שם האם והאב המנוח לחודשים 9/22 - 3/23, נספח 5 לתצהיר הנתבעת).

     

    מבחינת הצדדים, היה היגיון בכינון הנאמנות, וקיומו של הטעם אשר לשיטת התובעים עמד ביסוד הנאמנות, אינו שנוי במחלוקת.

     

     

    טענת הנתבעת כי אין להעניק לתובעים סעד על יסוד טענתם למעשה מרמה:

     

66. לשיטת הנתבעת, במקרה זה מתקיים הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", ועל בית המשפט להימנע מלהעניק לתובעים סעד המבוסס על מעשה מרמה.

     

    "יסודו של הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" הוא בהשקפה לפיה, טובת הציבור מחייבת שבתי המשפט לא יתנו ידם לאכיפת זכויות ומתן סעדים המתבססים על פעולות אסורות, המנוגדות לחוק. לבית המשפט נתון שיקול דעת אימתי למשוך ידיו מדיון בתובענה שעילתה נגועה באי-חוקיות או אי-מוסריות ומתי להיזקק לה, חרף הפסלות המכתימה אותה. גבולותיו של הכלל אינם חדים וברורים ויישומו מערב שיקולים שונים שבאינטרס ציבורי, העשויים להשתנות ממקרה למקרה. הגמישות ביישומו של העיקרון רואה בטובת הציבור את השיקול המרכזי. לצד מידת האשם של התובע, יש לשים גם את מידת האשם של הנתבע, אשר עשויה לשמש גורם התייחסות לעניין זה, ועשוי להינתן משקל לתכלית הציבורית שבהעמדת התנהגות הנתבע למבחן שיפוטי, כדי שלא יצא חוטא נשכר נוכח החלת הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"" (ת"א (ת"א) 6373-04-13 ענת קם נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ (27.12.2018)).

     

    במקרה שלפניי, אמנם התנהלות ההורים אשר נטלו לאורך שנים כספים ממשרד השיכון כמי שאין בבעלותם נכס מקרקעין, שעה שהם היו בעלי הזכויות בדירה, אינה תקינה, ראויה לכל גינוי ומעוררת חוסר נוחות רבה מאוד. הגם שכך, הנתבעת הייתה שותפה להתנהלות ההורים, ודחיית התביעה משום אותה התנהלות תביא לזכיית הנתבעת בנכס שאינו שייך לה, לשלילת זכות הקניין מהאם ומיורשי האב המנוח ולתוצאה לא צודקת. לפיכך, בנסיבותיו של מקרה זה, חרף התרעומת מהתנהלות ההורים לאורך השנים, לא מצאתי כי יש בה טעם לדחיית התביעה.

     

     

    טענת הנתבעת כי התביעה הוגשה בשיהוי:

     

67. הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה בשיהוי המצדיק את דחייתה. דין טענה זו להידחות. ראשית, איני סבורה כי התביעה הוגשה בשיהוי, שהרי היא הוגשה זמן קצר בלבד לאחר שהנתבעת התכחשה לראשונה לכך שהדירה שייכת להורים וטענה שהדירה בבעלותה. כאמור, שני הצדדים טענו כי לכתחילה לא רצו ההורים שהזכויות בדירה תרשמנה על שמם על מנת שיהא בידם לקבל הטבות מהמדינה, והוכח כי בפועל קיבלו ההורים לאורך שנים סיוע ממשרד השיכון וזאת גם במועדים סמוכים למועד הגשת התביעה. האב המנוח התגורר בדירה עד לפטירתו, והאם עשתה בדירה שימוש עד למועד בו היא אושפזה חודשים ספורים לפני מועד הגשת התביעה. רק לאחר אשפוזה של האם ופרוץ הסכסוך המשפחתי, התעורר הצורך במתן סעד הצהרתי בעניין הבעלות בדירה נוכח המחלוקות שנתגלעו בעניין זה. כל עוד הנתבעת לא התכחשה לנאמנות, יכלו ההורים להניח כי הנתבעת תקיים את התחייבותה ולא תפר את הנאמנות (ראו בעניין זה עמ"ש (חיפה) 34848-06-25 ע"ע נ' בה"ע (30.12.2025)).

     

68. שנית, גם אם היה מקום לסבור כי התביעה הוגשה בשיהוי, הלכה היא כי שיהוי כשלעצמו אינו עומד כמכשול לתובע סעד הצהרתי, אלא בהתקיים תנאים נוספים. שני התנאים העיקריים שעל בית המשפט לבחון במסגרת שיקול דעתו כאשר מועלית טענת שיהוי, הם: אם יש בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות; ואם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625 (1997)). במקרה שלפניי לא התקיימו תנאים אלה. נוכח הטעם העומד בבסיס עיתוי הגשת התביעה, אשר פורט לעיל, אין בכך שהתביעה לא הוגשה במועד מוקדם יותר כדי ללמד על ויתור של ההורים על הזכות. לאורך השנים התגוררו ההורים בדירה ועשו בה שימוש באין מפריע, וזאת עד למועד בו שוחררה האם מאשפוז כאמור. לא הוכח כי הנתבעת שינתה מצבה לרעה בדרך כלשהי נוכח עיתוי הגשת התביעה (זאת מלבד העובדה שנמנעה ממנה האפשרות לעמת את האב המנוח עם הגרסה עליה מבוססת התביעה וכן להשלים את חקירתה הנגדית של האם). מכל מקום גם אם התנאים האמורים היו מתקיימים, עדיין היה לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק להשתהות בהגשת התביעה. בגדר הפעלת שיקול דעתו, על בית המשפט לבחון, על דרך האיזון, מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש, וככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שיהוי (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003))

     

69. אמנם, העובדה שהתביעה הוגשה בעיתוי בו הוגשה, לאחר פטירת האב המנוח וכאשר האם היא כבר אישה מבוגרת אשר מצבה הקוגניטיבי התדרדר תוך כדי ניהול ההליך באופן שמנע השלמת חקירתה הנגדית – הקשתה על בירורה. קושי זה יש לזקוף לחובת התובעים, וזאת כפי שפורט בפתח פרק הדיון. אולם, אין בכך במקרה זה ובשים לב למכלול הנסיבות אשר פורטו, טעם המצדיק דחיית התביעה מחמת עיתוי הגשתה.

     

     

    ד. לסיכום:

     

70. בחינת מכלול הראיות שהובאו מעלה כי עלה בידי התובעים להוכיח במידה הנדרשת שהדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם ורישום זכויות הבעלות בדירה על שם הנתבעת נעשה בהתאם לסיכום בין ההורים לנתבעת עבור ההורים.

     

71. משכך, ניתן בזה פסק דין הצהרתי לפיו זכויות בעלות בדירה שייכות במחציתן לאם ובמחציתן ליורשי האב המנוח.

     

    בשים לב לתוצאה, לפרק הזמן בו התנהל ההליך, למספר דיוני ההוכחות ולהתנהלות הצדדים בדיונים – הנתבעת תשלם לתובעים עבור הוצאותיהם ושכ"ט עו"ד סך של 40,000 ₪.

     

    פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ב' שבט תשפ"ו, 20 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.