אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אילן רוטנברג נכסים והשקעות בע"מ נ' מור מינזלבסקי ואח'

אילן רוטנברג נכסים והשקעות בע"מ נ' מור מינזלבסקי ואח'

תאריך פרסום : 21/05/2018 | גרסת הדפסה
תמ"ר
בית משפט השלום תל אביב - יפו
21450-11-15
07/05/2018
בפני השופטת:
נאוה ברוורמן

- נגד -
תובעת:
אילן רוטנברג נכסים והשקעות בע"מ
עו"ד אורית מוסרי
נתבעים:
1. יעל מור מינזלבסקי
2. גבי מינזלבסקי
3. יגאל מור

עו"ד רועי כרמון [בשם נתבע 3]
פסק דין

 

 

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 102,800 ₪, שיסודה בהסכמי שכירות שנחתמו בין התובעת לנתבעת בנוגע לחנות במרכז מסחרי ביישוב אורנית.

 

רקע:

 

  1. התובעת, אילן רוטנברג נכסים והשקעות בע"מ, הינה חברה בעלת זכויות של שטחים מסחריים במרכז המסחרי בישוב אורנית (להלן: "התובעת").

     

    הנתבעים מתגוררים בישוב אורנית, הנתבעת והנתבע 2 הינם בני זוג והנתבע 3 הינו אביה של הנתבעת (להלן: "הנתבעת" ו/או "יעל", "נתבע 2" ו/או "גבי", "נתבע 3" ו/או "יגאל", בהתאמה).

     

  2. ראשיתה של התביעה בכתב תביעה בסדר דין מקוצר, שבמסגרתה הוגשה בקשת רשות להגן מטעם נתבעים 2 ו- 3. בהחלטה מיום 14.04.2016 ניתנה לנתבעים הרשות להגן.

     

  3. הובא בפניי כי הנתבעת מצויה בהליכי פשיטת רגל, וניתן כנגדה צו כינוס על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת תיק פש"ר שמספרו 22188-04-15 (להלן: "צו הכינוס"). לפיכך, אין מנוס אלא להורות על עיכוב ההליכים בעניינה, ויש לברר חבותם של נתבעים 2 ו- 3 בגין ערבותם.

     

  4. לגופם של דברים, בחודש דצמבר 2012 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לנתבעת (להלן: "הסכם 2012"). (נספח א' לכתב התביעה) בהתאם להסכם 2012 שכרה הנתבעת מהתובעת חנות במרכז המסחרי באורנית (להלן: "החנות"). ההסכם הינו לתקופה של 5 שנים החל מיום 01.07.2012 ועד ליום 30.06.2017 (להלן: "תקופת השכירות").

    להסכם 2012 מצורפת ערבות (להלן: "ערבות 2012"), אשר מצוינים שמות הנתבעים 2 ו- 3, וכן נחזית חתימתם.

     

  5. כמו כן, צירפה התובעת שטר חוב בסך של 50,000 ש"ח מיום 27.06.2012 (להלן: "שטר החוב"), שצורף להסכם 2012. על-גבי שטר החוב מצוינים הנתבעים 2 ו- 3 בערבות אוואל, שטר החוב נחתם על-ידי הנתבעת, נתבע 2 אינו חתום, וישנה חתימה הנחזית להיות של נתבע 3.

     

    על-מנת שלא נמצא חסרים, ביום 03.03.2015 נפתחו כנגד הנתבעת ונתבע 3 הליכי הוצל"פ בלשכת ההוצל"פ בתל אביב לביצוע שטר החוב במסגרת תיק שמספרו 502121-03-15 (להלן: "הליכי ההוצל"פ). בסופו של יום ההליך בנוגע לשטר החוב נמחק (נספח ט' לתצהירו של רוטנברג).

     

  6. להשלמת התמונה, להסכם 2012 קדם הסכם שכירות מיום 05.05.2010 (להלן: "הסכם 2010"), לתקופה בת שנתיים שהחלה ביום 01.07.2010 והסתיימה ביום 30.06.2012 (נספח ב' לכתב התביעה).

     

  7. להסכם 2010 צורפה ערבות (להלן: "ערבות 2010"), אשר גם בה מצוינים שמות הנתבעים 2 ו – 3, וכן נחזית חתימתם.

     

  8. להסכם 2010 קדם הסכם משנת 2007.

     

  9. כעולה מכתב התביעה, בתחילת השנה השלישית של תקופת השכירות, נמסרו לנציג התובעת על ידי הנתבעת המחאות בסך כולל של 78,705 ₪ בגין דמי השכירות לשנה זו, אשר עמדו על סך של 6,418 ₪ לחודש כולל מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה למדד בגין השנה השנייה לתקופת השכירות בסך של 1,689 ₪ (להלן: "הפרשי ההצמדה").

     

  10. לשיטת התובעת, הסכם 2012 הופר על ידי הנתבעת בהפרה יסודית, לאחר שכל ההמחאות שנמסרו על ידה, בגין השנה השלישית לתקופת השכירות ובגין הפרשי הצמדה למעט המחאה אחת שכובדה בסך של 2,075 ₪, לא נפרעו על ידי הבנק. עוד טוענת התובעת כי בחודשים ספטמבר אוקטובר 2014 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 8,518 ₪ על חשבון המחאות שחזרו על ידי הבנק. לפיכך, החוב בגין דמי השכירות לשנה השלישית של תקופת השכירות, עומד על סך של 68,112 ₪. לסכום זה יש להוסיף הצמדה וריבית מתום השנה השלישית לתקופת השכירות ועד למועד הגשת התביעה, ובסה"כ 70,955 ₪.

     

  11. ביום 25.11.2014 ביטלה התובעת את הסכם 2012, ובין היתר דרשה מהנתבעת לפנות את החנות.

     

    בפועל, הנתבעת פינתה את החנות ביום 18.01.2015 (סעיף 15 לתצהירו של רוטנברג). אשר על כן, עותרת התובעת גם לקבלת דמי שכירות עבור התקופה שמיום 01.07.2015 ועד ליום 14.08.2015, קרי – סך של 9,950 ₪.

     

    כמו כן, עותרת לקבלת פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי החנות על סך של 21,875 ₪.

     

    בנוסף, מציינת התובעת כי לאחר פינוי החנות עמדה החנות ריקה במהלך כ-7 חודשים ואך ביום 15.08.2015 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין צד ג'.

     

  12. לשיטת התובעת, יש לחייב את הנתבעים בשל ערבותם, ומנגד טוענים הנתבעים כי חתימתם על ערבות 2010 אינה תקפה לערבות 2012. נתבע 3 טוען כי הערבות ושטר החוב משנת 2012 אינם חתומים על-ידו, והחתימות המופיעות על ערבות 2012 זויפו. נתבע 2 טוען כי החתימה על ערבות 2012 אינה חתימתו, הגם שאינו חתום על שטר החוב.

     

  13. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה האם יש לחייב את הנתבעים בגין ערבותם, ובגין שטר החוב, אם לאו. שאלה זו מעוררת שאלות נוספות האם ערבות 2010 תקפה לערבות 2012, האם חתימת הנתבעים זויפה? על שאלות אלה ואחרות אדון בהמשך.

     

  14. מטעם התובעת העיד מר שי רוטנברג (להלן: "רוטנברג"), מטעם הנתבעים העיד נתבע 2 ונתבע 3. כמו כן הוגשו תצהירי עדות ראשית, והראיות מטעם הצדדים.

     

    בתמצית טענות התובעת:

     

  15. לטענת התובעת, יסודה של התביעה בשל נזקים כספיים שנגרמו לתובעת בעקבות הפרת הסכם 2012 בגין השנה השלישית של תקופת השכירות. הנתבעת הפרה את התחייבויותיה לתשלום דמי שכירות לאחר שההמחאות שמסרה בעבור דמי השכירות לא כובדו על ידי הבנק.

     

  16. נתבעים 2 ו-3 ערבו להתחייבויותיה של הנתבעת להסכם 2010 ולהסכם 2012. הנתבעים הודו כי חתמו על ערבות גם בשנת 2010, אולם טענו משהסתיימה תקופת השכירות על-פי הסכם 2010 מבלי שהופר על ידי הנתבעת, ומשחתמה הנתבעת על הסכם 2012, פג תוקפו המחייב של ערבות 2010, ואין היא חלה על תקופת השכירות של הסכם 2012.

     

    לא זאת אף זאת, טענו נתבעים 2 ו- 3 כי חתימותיהם על ערבות 2012 זויפו. משכך, פטורים מערבותם.

     

  17. אין לפטור את נתבעים 2 ו- 3 מערבותם להסכם 2010, ערבותם תקפה גם להסכם 2012, מאחר והנתבעים 2 ו- 3 ידעו כי בתום תקופת השכירות על-פי הסכם 2010, שהנתבעת המשיכה לשכור את החנות. כמו כן ידעו שדמי השכירות ותקופת השכירות השתנו.

    הגם, שהנתבעים לא הודיעו לתובעת על ביטול הערבות משנת 2010 כמתחייב על פי סעיף 15 (א) לחוק הערבות, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק הערבות"). יוצא אפוא, שחזקה שערבות שנת 2010 הוסיפה לחול גם על הסכם שנת 2012.

     

  18. הלכה פסוקה היא, ש"ערבות" רגילה תלויה בהיקפה ובתנאיה בחיוב העיקרי, והיא נלווית לו וטפלה לו, כך שהיא מלווה את החייב העיקרי כ"צל" מתמשך וגורלה תלוי בגורלו.

     

  19. לאור האמור, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכחת טענתם ביחס לתוקף ערבות שנת 2010, נוכח הסכמתם כי ערבות זו תחול גם לאחר תקופת השכירות, ובהתאם למוסכם על פיה.

     

  20. אין רלוונטיות לטענת הזיוף, הואיל והתחייבויותיו החוזרות ונשנות של הנתבע 2 לשלם לתובעת את מלוא החוב, כפי שעולה מהתמליל שצורף (להלן: "התמליל"), מהווים ערובה בפני עצמה בהתאם לסעיפים 2-3 לחוק הערבות. אשר על כן, אין כל רלוונטיות לטענת זיוף חתימתו על גבי ערבות 2012. בנוגע לנתבע 3, זה אישר בחקירה נגדית כי אם הנתבעת הייתה מבקשת שיחתום על כתב הערבות להסכם 2012 הוא היה מסכים לכך. כמו כן, בשיחה נשוא התמליל, אמרה הנתבעת לנציגי התובעת כי אביה לא חתם על ערבות 2010, אלא היא זו שחתמה בשמו, והסבירה שעשתה כך בשל קוצר זמן. נוכח האמור, כמו גם הצהרת נתבע 3 כי הוא נפגש עם הנתבעת כמעט כל יום, ואישורו כי חתם בשם הנתבעת על מסמכים רשמיים שמוענו אליה, חזקה עליו כי נתן לנתבעת הרשאה לחתום בשמו על ערבות שנת 2012.

     

  21. למעלה מן הצורך, ולחלופין בלבד, תטען התובעת כי בבקשת רשות להתגונן נטענה טענת הזיוף מהפה ואל החוץ. הלכה פסוקה היא, כי בהעלאת טענת מרמה ולרבות זיוף, עול ההוכחה המוטל על הנתבע כבד יותר מבחינה דיונית, ולכן חלה עליו חובת פירוט יתר. גם בתצהירי העדות הראשית נטענה טענת זיוף בצורה רפה מבלי שפרטו הנתבעים את נסיבותיה.

     

  22. לאור האמור, התובעת אינה מחויבת לצרף חוות דעת גרפולוגית להוכחת חתימות הנתבעים על ערבות 2012 כטענת נתבעת 2 בתצהירו. התובעת רשאית לוותר על כך, מאחר והוכיחה את ערבותם של הנתבעים בהסתמך על ערבות 2010 ובהסתמך על ראיות המעידות על דבריהם והתנהגותם.

     

  23. התובעת עמדה בנטל השכנוע להוכחת הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת הסכם שנת 2012.

     

  24. בנוסף לאמור, טוענת התובעת לחוסר תום לב קיצוני מצד הנתבעים. לשיטתה, התמליל מעיד על קנוניה שנרקמה על ידי הנתבעת והנתבע 2 כנגד התובעת שעמה שיתף פעולה הנתבע 3, וכל זאת על- מנת להתחמק מהתחייבויותיהם כלפי התובעת.

     

    בתמצית טענות נתבעים 2 ו- 3:

     

  25. התביעה שבענייננו הינה הליך נוסף שמנהלת התובעת כנגד חלק מהנתבעים, כאשר כבר בעבר הגישה שטר חוב לביצוע כנגד נתבע 3 ועת התברר לה כי שטר החוב מזויף, מחקה את ההליך. לאחר מכן הגישה התובעת תביעה זו, כאשר בו בזמן ידעה שהמדובר בערבות מזויפת, הנחזית לשאת את חתימת הנתבעים 2-3.

     

  26. התביעה לא הוכחה, הסעדים המבוקשים במסגרתה לא הוכחו, ולמעשה כל שהוכח הוא - שהסעדים "נופחו" בחוסר תום לב. התובעת ומנהליה ידעו את מלוא העובדות והטענות, לפיה מדובר בכתב ערבות ושטר חוב מזויפים. אולם, למרות זאת בחרו להגיש את התביעה, ובכך גרמו להוצאות מיותרות.

     

  27. לעניין ערבות 2012, אין עוררין כי ערבות זו נושאת חתימה מזויפת. אין ספק, כי התובעת ידעה על כך, כאמור בתמליל השיחה שצירפה. התובעת התעלמה לכאורה מידיעתה זו, ובחרה לנהל הליך.

     

    רוטנברג ידע בזמן אמת כי הערבות מזויפת ועדיין הנחה את התובעת לפעול בשני הליכים. האחד, הגשת שטר החוב המזויף לביצוע, אשר נמחק בסופו של יום, והשני, הליך זה.

     

    התובעת לא טרחה להגיש ו/או לבקש חוות דעת גרפולוגית, כדי לבדוק את מהימנות טענת נתבעים 2 ו- 3, בנוגע לטענת הזיוף.

     

  28. טענת הזיוף צריכה להתקבל במלואה לאור הנאמר בחקירות הנגדיות, ולאור העובדה כי התובעת לא הרימה את הנטל להזים את טענת הזיוף. אין כל ספק, כי מדובר בזיוף חתימותיהם של הנתבעים, והתובעת ומנהליה התעלמו מטענה זו. ברור כי מעולם לא ניתנה הרשאה כלשהי לנתבעת לחתום בשמם של הנתבעים על כתבי ערבות, ולראיה נתבע 3 בכלל לא ידע שהנתבעת זייפה את חתימתו, אלא לאחר תחילת ההליך נשוא שטר החוב.

     

    עצם זניחת הזמת טענת הזיוף על-ידי התובעת, מעידה על הסכמה מפורשת לטענה הנ"ל, והניסיון להציג את הטענה כסתמית מהווה חוסר תום לב.

     

  29. לעניין ערבות משנת 2010 העיד רוטנברג כי לא נותר כל חוב בגין הסכם שנת 2010, ולגבי הסכם שנת 2012, המדובר בהסכם חדש, עם שטר חוב חדש וכתב ערבות חדש, קרי - בטחונות חדשים להסכם. לא בכדי צרפה התובעת להסכם שנת 2012 ערבויות ובטחונות חדשים שכן תקופת השכירות הסתיימה, ולא הוארכה, שהרי לאחריה נכרת הסכם חדש לכל דבר ועניין. הניסיון כיום להישען על כתב ערבות בגין הסכם שנת 2010 שהסתיים מבלי שנותר כל חוב, הינו ניסיון חסר תום לב. הגם, שהחוב הנטען נוצר, אם בכלל, בשנה השלישית להסכם שנת 2012.

    יצוין, בהתאם לדין, אין כל מקום להודיע על ביטול ערבות בגין הסכם שהסתיים, שמן המפורסמות, כאשר ההסכם הסתיים מסתיימות יחד עמו כל הערבויות והביטחונות בגין אותו הסכם.

     

  30. התובעת מנסה לסחוט כספים שלא מגיעים לה ולתבוע כספים בחוסר תום לב. כך למשל, תובעת סך של 70,955 ₪ בגין יתרת החוב של הנתבעת לכאורה והכל בגין כשבעה חודשים בלבד. דהיינו, מיום 18.01.2015 ועד ליום 14.08.2015.

     

    כמו כן, התובעת ביקשה סעד של 9,950 ₪ בנוסף עבור תקופת השכירות מיום 01.07.2015 עד 14.08.2015 ובסך הכל כ-80,000 ₪ עבור 7 חודשי שכירות.

     

    עולה אם כן , כי כתב התביעה מדבר על כ-80,000 שח בגין יתרת שכירות של כ-7 חודשים, למרות ששכר הדירה כאמור בהסכם שנת 2012, הינו 4,810 ₪ ועד 5,439 ₪ לכל היותר. קרי, כמחצית מהסכום שנתבע.

     

    יוצא איפוא, כי התובעת דורשת סכומים שונים אשר עולים מעת לעת בחוסר תום לב.

     

  31. סיכומם של דברים, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים.

     

    בתמצית תשובת התובעת:

     

  32. הנתבעים במסגרת סיכומיהם, מציינים כי חתימתו של נתבע 2 כלל לא מופיעה על גבי כתב הערבות. טענה עובדתית זו הועלתה לראשונה בסיכומים לאחר שלאורך כל ההליך דבק הנתבע 2 בטענה כי חתימתו על ערבות שנת 2012, זויפה. אמנם, חתימתו של נתבע 2 אינה מופיעה על שטר החוב, אולם על ערבות שנת 2012 מתנוססת חתימותיהם של כל הנתבעים לרבות נתבע 2.

     

  33. הנתבעים שמים יהבם בטענת הזיוף, ובה בעת נמנעו מלספק גרסה כלשהי ביחס לנסיבות הזיוף, לרבות באשר לזהות הזייפן.

     

  34. הנתבעים התעלמו כי הזיוף נעשה על ידי הנתבעת, ולא ניתן להתעלם מהצהרתו של נתבע 3 בפרוטוקול שאמר כי ממילא היה חותם על ערבות שנת 2012 אם היה נדרש לכך על ידי הנתבעת. לאור האמור, המסקנה המתבקשת היא, כי הנתבעים ידעו שככל שאכן זויפה חתימתם, הרי שהדבר נעשה על ידי הנתבעת, ובהתנהגותם נתנו הרשאה לכך מראש ו/או בדיעבד. אשר על כן, דין טענת הזיוף להידחות.

     

  35. התובעת מתנגדת לטענת הנתבעים לפיה לכאורה ידעו נציגי התובעת כי מדובר בכתב ערבות ובשטר חוב מזויפים, שאף היא נטענה לראשונה בסיכומים. ועוד, לא נערכה כלל בדיקה גרפולוגית לבחינת טענת הזיוף ולא ניתנה כל החלטה שיפוטית הקובעת, כי החתימה של הנתבעים זויפה כך שהטענה שנציגי התובעת ידעו על דבר הזיוף, אין לה על מה לסמוך.

     

    יתרה מכך, בנסיבות דנן בדיקה גרפולוגית אינה הראיה המכרעת הנדרשת להוכחת התביעה, שהרי גם אם היה מתגלה כי החתימות מערבות שנת 2012, אינן חתימותיהם של הנתבעים לא היה בכך לגרוע מהוכחת תוקף ערבותם.

     

  36. בנוגע לנזקים, כל ראשי הנזק, הוכחו על ידי התובעת, הגם שהנתבעים לא סיפקו גרסה ו/או ראיה כלשהי שיש בה לסתור את ראיות התובעת בדבר הנזק.

     

    דיון והכרעה:

     

  37. בית המשפט ביושבו על המדוכה שואל את עצמו - האם יש לחייב את נתבעים 2 ו- 3 בגין מחויבויותיה של הנתבעת כלפי התובעת. שאלה זו מעוררת שאלות נוספות האם הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפי התובעת; האם ערבות 2010 חלה על הסכם שכירות 2012; האם ערבות 2012 זויפה; האם שטר החוב זויף.

     

    אקדים ואומר, שלאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי ושמעתי את העדויות והטענות, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות, ואבאר.

     

  38. בקצירת האומר, כפי שהבהרתי התביעה יסודה בהסכמי השכירות שנחתמו בין התובעת לנתבעת. התובעת שמה יהבה בטענה של הפרת התחייבותה של הנתבעת בגין דמי שכירות לתקופה של השנה השלישית על-פי הסכם 2012.

     

  39. כנגד הנתבעת ניתן צו כינוס, ועל כן מורה אני על עיכוב ההליכים בעניינה.

     

  40. התובעת מפנה עתה את "חציה" כלפי נתבעים 2 ו- 3, שלשיטה יש לחייבם בגין חובותיה של הנתבעת, מתוקף ערבותם.

     

  41. אין חולק כי נתבעים 2 ו- 3 חתמו על ערבות 2010, אך יש חולק בכל הנוגע לערבות 2012, השלכות ערבות 2010 על הסכם 2012, ושאלת הסכמת נתבעים 2 ו- 3 לערוב להתחייבותה של הנתבע, בדרך התנהגותם.

     

  42. בנוסף לאמור, אין חולק כי נמסר על-ידי הנתבעת שטר חוב, אשר נחתם על-ידי הנתבעת כעושה השטר, אך יש חולק בדבר ערבותו של נתבע 3 לתשלומו.

    הפרת הנתבעת את הסכם 2012

     

  43. לשיטת התובעת, הנתבעת חתמה על הסכם 2012, אולם הפרה הסכם זה בכך שלא עמדה בהתחייבויותיה כלפי התובעת.

     

    התובעת עותרת לתשלום סך של 70,955 ₪ בגין יתרת החוב של הנתבעת בעבור השנה השלישית של תקופת השכירות ובעבור הפרשי הצמדה. עותרת לסך של 9,950 ₪ בגין דמי שכירות לתקופה שמיום 01.07.2015 ועד ליום 14.08.2015 כמתחייב מסעיף 2.1.1 להסכם 2012. וכן עותרת לסך של 21,875 ₪ בגין פיצוי מוסכם עקב איחור בפינוי החנות.

     

  44. מנגד, בכל הנוגע לחובותיה של הנתבעת כלפי התובעת, הנתבעים לא חולקים בדבר הפרת ההסכם, אלא חולקים לעניין הסעדים.

     

  45. למעשה, הנתבעת לא שילמה את מלוא דמי השכירות לתובעת בתקופת השנה השלישית. אולם, לאור צו כינוס בעניינה של הנתבעת, יש לברר את חבותם של נתבעים 2 ו- 3.

     

    הסכם 2010 ושאלת ערבות הנתבעים

     

  46. לשיטת התובעת, אין לפטור את הנתבעים מערבותם.

     

    מנגד, הנתבעים 2 ו-3 מאשרים שחתמו על ערבות 2010, אך לשיטתם אין היא תקפה להסכם 2012.

     

    לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בראי ההליך, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם הנתבעים, ואין תוקף לערבותם משנת 2010 המשליך על הסכם 2012. ובמה דברים אמורים:

     

  47. מפאת חשיבות לשון ההסכם, אציין כי הסכם 2010 עניינו מיום 01.07.2010 ועד ליום 30.06.2011, כאמור בסעיף 2.1 להסכם, המתייחס לתקופה זו כתקופת השכירות (נספח ב' לכתב התביעה). וכן, בסעיף 2.7 להסכם נקבע:

     

    "לשוכר תהיה אופציה להאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת (להלן: "תקופת האופציה").

     

    ובהמשך, בסעיף 2.8 להסכם נקבע כי מימוש האופציה מותנה בכך שהשוכר עמד בכל תנאי הסכם השכירות.

     

    לשם השלמת התמונה, בפסקה 3 לערבות נאמר:

     

    "ערבות זו תעמוד במלוא תוקפה גם לאחר תקופת השכירות וגם אם יוארך הסכם השכירות או יקוצר ו/או בכל אופן אחר בו ישונו תנאיו".

     

  48. התובעת סבורה כי יש לפרש את פסקה 3 לערבות באופן המחייב את הנתבעים, כך שערבותם עדיין בתוקף, בגין חוב דמי השכירות לשנת השכירות השלישית מתוקף הסכם 2012. לשיטתה, על-פי הראיות אין מחלוקת כי הנתבעים ידעו כי בתום תקופת השכירות על-פי הסכם 2010 הנתבעת המשיכה לשכור את החנות (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 8). כמו כן, ידעו הנתבעים כי דמי השכירות ותקופת השכירות, השתנו, ונתבע 3 אף אישר שעת שחתם על ערבות 2010 לא ידע על משך תקופת השכירות. הגם, שהנתבעים לא הודיעו לתובעת על ביטול הערבות.

     

  49. וישאל השואל – האם הערבות תקפה ומהווה "צל" מתמשך גם לגבי הסכם 2012? לטעמי, התשובה הינה שלילית.

     

  50. טרם אדון לגופם של דברים, טול מקרה בו פלוני ערב לאלמוני להבטחת החזר הלוואה. לאחר פירעון ההלוואה נוטל אלמוני הלוואה חדשה, שנייה במספר, בתנאים הדומים לאלה בהלוואה הראשונה. האם מישהו יקבל טענה כי ניתן להחיל את ערבותו של פלוני שניתנה להלוואה הראשונה גם להלוואה השנייה. דומני שאיש לא יקבל טענה זו.

     

  51. במקרה דכאן - עיננו הרואות כי הסכם 2010 מגדיר את תקופת השכירות, וכן את שנת האופציה, כך שבסה"כ מדובר בתקופה מוגדרת מיום 30.06.2011 ועד ליום 30.06.2012. סבורתני כי פסקה 3 מתייחסת לתקופה לאחר תקופת השכירות, כלומר - לתקופת האופציה, ולא לתקופה חדשה אחרת. וזאת, למדים אנו מהוראות לשון הסכם 2010, כפי שהובאו לעיל.

     

  52. בהקשר זה אדגיש, כי הכללים המנחים לעניין פרשנות של הסכמים מקורם בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") –

     

    "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". (ההדגשה שלי – נ.ב; השווה לנוסח הישן - "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו מתוך הנסיבות").

     

  53. בשנת 2011 תוקן חוק החוזים (תיקון מס' 2) וברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) (להלן: "עניין סהר"), נדונה בהרחבה שאלת פרשנותו של החוזה לאור התיקון. בפסקה 26 נדונה תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 25 (א) המתוקן ונקבע שם כך –

     

    "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשניתניתנת לסתירהשלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון;

    וכי למעשהעשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוק: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי".

     

  54. בסיפא של פסקה 30 לפס"ד ביטוח לאומי נקבע -

     

    "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים לחוזה- הוא תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר בלתי אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה, יפורש החוזה- בלית ברירה- בהתאם לתכליתו האובייקטיבית, המשמשת כמוצא אחרון".

     

  55. הדברים הבאים יפים לעניינינו באשר לתכלית האובייקטיבית והסובייקטיבית –

     

    "ובאשר לתכלית האובייקטיבית של התיקון נאמר, שהיא תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)) לפיו יש ללמוד על אומד דעת הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו ובמקרה בו לא ניתן לאתר את הכוונה האמיתית יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים כאנשים סבירים.

     

    הלכה זו אשר אוזכרה בפס"ד ארגון מגדלי הירקות (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 37 (2006)) שם הובהרו דרכי יישומה של הלכת אפרופים והודגש כי מטרתו הראשונה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של צדדים לחוזה- וזאת התכלית הסובייקטיבית של החוזה. וכי רק כאשר לא ניתן בשום אופן ובאף דרך לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה. יחד עם זאת נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות.

     

    המחוקק בתיקון החוק רצה לחדד ולהבהיר כי עיקרון הוודאות המשפטית מחייב לתת ללשון החוזה משקל משמעותי בתהליך הפרשנות, דבר שבעצם נעשה גם לפניו ברמה העקרונית". (ר' פסק-דינה של כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, ס.נשיאה (בדימ') (ת"א) 1523/07 תא (ת"א) 1523-07 מהדרין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו)).

     

  56. לסיכום, חזקה היא כי חוזה יפורש בהתאם ללשונו - אלא אם למד בית המשפט מן הנסיבות כי החזקה נסתרה, ולמעשה כוונת הצדדים שונה מזו הנלמדת מפשט הלשון.

     

  57. למעלה מכך, יש הדוגלים באימוץ פרשנות מצמצמת בכל נוגע לערבויות. יפים לענייננו הדברים שנאמרו על-ידי כב' השופט רומנוב:

     

    "גישתי העקרונית בסוגיה זו היא, שיש לנקוט בגישה פרשנית שתביא להגברת הוודאות והבטחון המשפטי של כל המעורבים בעניין: משכיר, שוכר וערב. לפיכך אני סבור, כי בעת שבאים לפרש כתב ערבות, יש "להיצמד" ללשונו הכתובה ולקבוע כלל ולפיו, תקופת הערבות עליה חלה ערבותו של הערב, היא רק תקופת השכירות הנקובה בהסכם כתב הערבות נספח לו". (ראו: ת.א 12376/04 בועז יחזקאל נ' עקיבא חי עזרא [פורסם בנבו]).

  58. יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו על-ידי כב' הנשיא סלוצ'קי בע"א 4099/96 מנדל צבי נ' לנגזם אליעזר [פורסם בנבו] (להלן: "עניין מנדל צבי"):

     

    "העקרון הוא שערב אחראי רק אם קיבל על עצמו את הערבות בלשון ברורה, במקרה של אי בהירות יש לפרש את העובדות על דרך הצמצום".

     

  59. לא זו אף זו, בענייננו - לא נעלם מעיני, שלאחר הסכם 2010, נכרת הסכם חדש, קרי – הסכם 2012, וכן צורפו ערבויות ובטחונות חדשים, ועל כך אין חולק (עמ' 5 לפרוטוקול).

     

    ללמדך – תקופת השכירות הסתיימה, כאמור בהסכם 2010, ונכרת הסכם חדש – הסכם 2012.

     

    וישאל שוב השואל – אם אכן סברה התובעת כי ערבות 2010 תקפה להסכם 2012, מדוע טרחה לבקש ערבות חדשה דהיינו – ערבות 2012?

     

  60. יתרה מכך, משרוטנברג לא פנה לערבים, ועל כך אין חולק, כפי שאפרט בהמשך, הרי פקעה ערבותם עם סיומו של הסכם 2010.

     

  61. יוצא אפוא, כי הנתבעים 2 ו-3 התחייבו לגבי תקופה מוגדרת – תקופת השכירות ותקופת האופציה, ולא היה בידיהם לדעת כי בעת חתימת ערבות 2010 ערבים הם לכל הסכם נוסף שיחתם, ככל שיחתם.

     

  62. ועוד, שרוטנברג העיד כי הסכם 2010 הסתיים, ונחתם הסכם חדש, ציין שלא נותר כל חוב בגין הסכם 2010 (עמ' 4 לפרוטוקול). כך, שלמעשה, החוב מושא התביעה עניינו בתקופת שכירות של השנה השלישית להסכם השכירות משנת 2012.

     

  63. סכומם של דברים, משהסכם 2010 הסתיים ללא חוב, ומשנכרת הסכם חדש, שצורפה לו ערבות חדשה ושטר חוב, השתכנעתי כי אין תוקף לערבות 2010 בגין חוב שנובע מהסכם 2012.

     

    בתום הסכם 2010 תמה ערבותם של נתבעים 2 ו- 3. בהקשר זה יפים לעניינינו הדברים מתוך עניין מנדל צבי (ר' סעיף 6 לפסק הדין) -

     

    "ערבות יכולה להיות לחיוב "קיים או לעתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב" כאמור בסעיף 1 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967. כשמדובר בערבות נמשכת או מתחדשת או לעתיד לבוא יש לבטא במפורש את כוונת הערב להתחייב בערבות שכזו. ניתן לומר כי משנפרע החיוב, ולגבי החיובים על פי החוזה המקורי אין הוכחה לקיומו של חיוב, הרי שהערבות בטלה.

    ההסכם הנוסף יצר התחייבות מחודשת ואין להחיל לגביה את הערבות שהסתיימה בלא הסכמה מפורשת של הערבים."

     

    (ההדגשה שלי נ.ב).

     

    בהקשר זה, אני מוצאת לנכון לאמץ פרשנות מצמצמת, לפיה יש להיצמד ללשונו הכתובה של ההסכם. שהרי, יש בכך להביא להגברת הוודאות של כל הנוגעים בעניין.

     

    סבורתני, כי הסכם 2012 הוא זה שאמור לחייב את הנתבעים, ככל שחתמו על הערבות, והסכימו לתנאיו. לפיכך, יש לבחון את ערבותם של נתבעים 2 ו- 3 בהקשר להסכם 2012.

     

    הסכם 2012

     

  64. בזיקה לדברים שנאמרו לגבי הסכם 2010 והשלכותיו על הסכם 2012, יובהר כי הסכם 2012 נערך בשנת 2012, במנותק מהסכם 2010. להסכם 2012 צורפו ערבות חדשה ושטר חוב.

     

    מאחר וקבעתי שלא ניתן להחיל את ערבות 2010 על הסכם 2012, יש לבחון האם ערבות 2012 תקפה בפני עצמה.

     

  65. בהסכם 2012, בהואיל השני נאמר (נספח א' לכתב התביעה):

     

    "וביום 1.7.10 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות ביחס למושכר, אשר תוקפו יפוג ביום 30.6.2012;".

     

    סעיף 7 להסכם 2012 מגדיר פרק הנוגע ל"בטוחות", וקובע:

     

    7.1 להבטחת מילוי כל התחייבויות השוכר על פי הסכם זה, ימסור השוכר למשכיר שטר חוב, על סך שקלים השווה ל- 50,000 ₪ (לעיל ולהלן: "שטר החוב").

     

    שטר זה יימסר כשהוא חתום בחתימת שני ערבים בנוסף לחתימת עושה השטר...".

    7.2 ...

    7.3 כבטחון למילוי כל התחייבויות השוכר על פי הסכם זה ימציא השוכר שני ערבים לשביעות רצון המשכיר אשר יערבו על גבי נוסח הערבות שבשולי הסכם זה".

     

  66. בפתח כתב הערבות נאמר באילו המילים:

     

    "אנו הח"מ, הננו ערבים ביחד ולחוד למילוי התחייבויות השוכר על פי הסכם זה, כולן או מקצתן, כולל כל תקופת שכירות נוספת אם תהא כזו, ומוותרים בזה על דרישה תחילה מן השוכר".

     

  67. דומני, שנוסח ההסכם ונוסח הערבות מדברים בעד עצמם, ועולים בקנה אחד בנוגע לפרשנות הסכם 2010, כפי שהובא לעיל. כך, שיוצא אפוא כי הסכם 2012, וערבות 2012 עומדים בפני עצמם, במנותק מהסכם 2010, ומערבות 2010.

     

  68. נתבע 2 הצהיר (סעיפים 7-9 לתצהירו) כי החתימה על גבי ערבות 2012, הנחזית להיות חתימתו, אינה חתימתו, וגם העיד על כך (עמ' 13 שורה 21 לפרוטוקול, ובעמ' 14 שורות 1-3).

    גם נתבע 3 הצהיר (סעיפים 9-10 לתצהירו) כי החתימה על גבי שטר החוב וערבות 2012 אינה חתימתו, והעיד על כך (עמ' 9 לפרוטוקול). לאור האמור, טוענים נתבעים 2 ו- 3 כי לא ניתן לחייבם בגין ערבות 2012 ושטר החוב, מעלים את טענת הזיוף, וטענה זו תיבחן בהמשך.

     

  69. בהקשר זה, סבורה אני, כפי שטרחה התובעת להחתים את הנתבעת על חוזה חדש, היה עליה לדאוג ולהחתים את הערבים על כתב ערבות חדש ולקבל את הסכמתם להמשיך ולערוב לנתבעת. הודעה זו נדרשת מכוח חובת תום הלב. מה גם, שנשאל רוטנברג האם הערבות ושטר החוב נחתמו בפניו, השיב שלא (עמ' 5 שורות 11-12 לפרוטוקול).

     

    בהמשך העיד רוטנברג כי עניין החתימה הינו עניין משני (שם, שורה 25).

     

    לטעמי, אין לראות בחתימה על ערבות דבר משני, נהפוך הוא. חתימה של ערב מבטאת את נכונותו להתחייב בפני נושה, ואינה דבר של מה בכך.

     

  70. מעבר לאמור, באשר לטענת "אי ההודעה" באשר לביטול הערבות, אעיר כי אין מקום להודיע על ערבות שהסתיימה. ברי הוא, שכאשר מסתיים הסכם מסתיימת יחד עמו כל הערבויות הנלוות לו.

     

  71. עיננו הרואות כי נתבעים 2 ו- 3 מעלים את טענת הזיוף בנוגע לערבות 2012, טענה זו דורשת בירור. שכן, ככל שמדובר בזיוף, אין מקום לחייב את נתבעים 2 ו- 3. יחד עם זאת, סבורה התובעת כי אין רלוונטיות לטענת הזיוף, ועל כך אדון בפרק הבא.

     

    טענת הזיוף

     

  72. נתבעים 2 ו- 3 מעלים את טענת הזיוף בנוגע לערבות 2012, ואילו התובעת מצדה טוענת כי אין כלל רלוונטיות לטענת הזיוף. לשיטתה, נתבע 2 התחייב מפורשות בפני רוטנברג כי ישלם את מלוא חובה של הנתבעת "עד השקל האחרון". כך, שהתחייבויותיו החוזרות ונשנות של נתבע 2 לשלם לתובעת את מלוא החוב, מהווים ערובה בפני עצמה, בהתאם לסעיפים 2 ו- 3 לחוק הערבות תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק הערבות"). לפיכך, לטענתה אין רלוונטיות לטענת הזיוף.

     

    מנגד, טוענים נתבעים 2 ו- 3, שאין עוררין כי ערבות 2012 נושאת חתימה מזויפת. אין ספק כי התובעת ידעה על כך, כאמור בתמלול השיחה שצירפה (עמ' 25 לפרוטוקול התמלול), ועל כן אין לחייבם.

     

  73. מעיון בערבות 2012, יש שתי חתימות הנחזות להיות חתימתם של נתבעים 2 ו- 3. בכל הנוגע לשטר החוב, נתבע 2 כלל אינו חתום, ולגבי נתבע 3 נחזית חתימתו.

     

  74. הנתבעים 2 ו- 3 העידו והצהירו כי ערבותם אינם תקפה, הואיל והחתימות על גבי ערבות 2012 זויפו, וכן גם שטר החוב, הגם שעל שטר החוב כלל לא חתום נתבע 2.

  75. כבר עתה אבהיר, שכלל יסוד בדיני הראיות הוא כי בעל דין במשפט אזרחי נושא בנטל להוכיח את העובדות הנחוצות לביסוס טענתו. כלל זה נכון גם להוכחת האותנטיות של חוזה שטענת הזכות של התובע מבוססת עליו (ראו: ע"א 1700/16 עמותת כספי הצדקה צור באהר נ' ארבאהים סאלם אלטאטרש).

     

  76. מעבר לאמור, אציין, כי התובעת במסגרת כתב תביעתה שמה יהבה בחתימת נתבעים 2 ו- 3 על כתבי הערבות, הן בהסכם 2010 והן בהסכם 2012. כמו כן, סמכה על חתימת נתבע 3 על שטר החוב. אולם, בהמשכו של ההליך הדגישה כי אין רלוונטיות לטענת הזיוף.

     

  77. יובהר, רק במסגרת ההליך, הוברר כי רוטנברג היה ער לכך כי נתבע 3 לא היו חתום בעצמו על גבי ערבות 2012, ושטר החוב. שנשאל – האם בשנת 2015 ידע שהחתימות מזויפות, השיב (עמ' 5 שורות 30-32 לפרוטוקול) –

     

    "אני לא זוכר לומר מה היה ב 2015. ...יעל אמרה משהו שטענת זיוף, שאבא שלה לא חתם על הערבות. והיא אמרה אני חתמתי בשמו. הוא הסכים שאני יחתום אני חתמתי בשמו".

     

    רוטנברג העיד כי לשיטתו, אין חשיבות אם היה זיוף או לא, וטען כי ערבות 2010 היא המחייבת (שם, שורות 23-26). אזכיר, שטענה זו נדחתה על-ידי, כפי שפירטתי לעיל.

     

    ועוד - החל משלב זה, בחרה התובעת להדגיש, וביתר שאת בסיכומיה כי בשיחה נשוא התמליל אמרה הנתבעת לרוטנברג כי אביה לא חתם על הערבות, והיא זו אשר חתמה בשם אביה. יחד עם זאת, מבקשת לקבוע כי חזקה כי נתבע 3 נתן לנתבעת הרשאה לחתום בשמו על ערבות 2012.

     

  78. יצוין שוב, רק במסגרת ההליך ובסיכומיה טענה התובעת כי אין רלוונטיות לטענת הזיוף. בעצם ביקשה התובעת לחייב את הנתבע 2 מכוח התחייבויות שנתן לרוטנברג כי ישלם את מלוא חובה של הנתבעת, ולחייב את הנתבע 3 מכוח כך שאישר בחקירתו הנגדית שאם הנתבעת הייתה מבקשת כי יחתום על כתב הערבות להסכם 2012, הוא היה מסכים (עמ' 12 שורות 15-16לפרוטוקול).

     

  79. ראשית, העובדה שנתבע 2 הינו בן זוגה של הנתבעת, ונתבע 3 הינו אביה, וככל שהייתה התנהלות מול התובעת, על-מנת להסדיר את חובותיה של הנתבעת, אינה מלמדת כי אלה הסכימו לערוב להסכם 2012 בזמן אמת.

     

    ועוד, הבעת נכונות לשלם סכום כספי כלשהו לשם סילוק סכסוך, איננה בהכרח ראיה להוכחת טענותיה של התובעת.

     

    בענייננו, כפי שפורט לעיל בהרחבה, השתכנעתי לאמץ פרשנות מצמצמת בנוגע לחיוב ערב, וזאת, על-מנת להביא לוודאות כל הצדדים המעורבים בהסכם שכירות.

    אשר על כן, לא ניתן לחייב את נתבע 3 לאור אמירתו במהלך עדותו כי היה מסכים לחתום, שהרי באותה נשימה הדגיש בעדותו כי לנתבעת יש בעל, קרי נתבע 2, ואמר: "הם פתחו חנות שישברו את הראש" (עמ' 11 שורו 24-25 לפרוטוקול).

     

    רוצה לומר – אין די בהתנהגות הנתבעים כדי לבסס חיובם.

     

  80. יתרה מכך, טענה התובעת כי בבקשת הרשות להגן נטענה טענת זיוף מהפה ואל החוץ, מבלי שהנתבעים פירטו את נסיבותיה.

     

  81. נכון הוא שהוראות הדין דורשות פירוט נסיבות, יחד עם זאת, ביני לביני לא ניתן להתעלם מכך, שבעת הגשת בקשת הרשות להגן, ידע רוטנברג, לכל הפחות בעניינו של נתבע 3, כי מדובר בחתימה שלא נחתמה על-ידו.

     

  82. לאור האמור, ובנסיבות המקרה שבפניי, לא ניתן לומר כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב קיצוני, ושנרקמה קנוניה בין הנתבעת לנתבע 2 כנגד התובעת, שאתה שיתף פעולה נתבע 3.

     

  83. אינני רואה עין בעין את דברי ב"כ התובעת לפיה טענת הזיוף מטעם הנתבעים מצביעה על חוסר תום לב. נתבע 2 העיד והצהיר כי לגבי ערבות 2012 אין זו חתימתו, ושאינו חתום על שטר החוב, ואילו נתבע 3 העיד והצהיר כי ערבות 2012 ושטר החוב אינו נושאים את חתימתו. התובעת שמבקשת לבסס את תביעה על בטחונות אליה, עליה הנטל להוכיח כי הנתבעים חתומים על הערבות, ולא עלה בידה לעשות כן. ניסיון התובעת לטעון כי הנתבעים ערבו אישית לחובותיה של הנתבעת – שנתבע 2 התחייב להסדיר את החוב, ושנתבע 3 השיב כי היה מסכים לחתום על ערבות 2012, אין בכל אלה די כדי לחייבם.

     

  84. בנוסף לאמור, אינני מקבלת את טענת התובעת כי נתבע 3 העניק "הרשאה" לנתבעת לחתום בשמו. טענה זו לא הוכחה בפניי, ואין די בכך שנתקבלו מכתבים של הנתבעת במענו של נתבע 3.

     

    הסעדים

     

  85. לאור המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי טעם של ממש לדון בסעדים הנתבעים. אולם, למעלה מהצורך אציין כי התובעת עתרה לקבלת חוב בגין דמי השכירות לשנה השלישית לתקופת השכירות, קרי – מיום 01.07.2014 ועד ליום 30.06.2015 בסך של 68,112 ₪. נכון הוא שמכרטסת שצירפה התובעת, עולה כי החוב הינו בסך של 32,015.20 ₪ (נספח ו' לכתב התביעה). רוטנברג הסביר את ההפרש ואמר (עמ' 8 לפרוטוקול): "ההפרש שמדבר עליו עו"ד נובע מכך שבכרטסת לא מופיעים שיקים שחזרו ולא הוצגו בגינם חשבוניות".

     

    בד בבד, לא ניתן להתעלם מהשיקים שמסרה הנתבעת לתובעת, אשר העתקיהם צורפו לכתב התביעה (נספח ד'). הסך הכולל הינו 78,705 ש"ח, שמסכום זה נטען כי יש להפחית סך של 2,075 ₪ המחאה שכובדה, וכן סכום נוסף שנטען ששולם על-ידי הנתבעת – 8,518 ₪. כך שהחוב הנטען הינו 68,112 ₪ בגין דמי השכירות. סכום זה, לא נסתר.

     

    כמו כן, הבהיר רוטנברג כי הכרטסת אינה כוללת את התקופה שהחנות הייתה ריקה מעת עזיבת הנתבעת. וזאת, מאחר והנתבעת עזבה את החנות ביום 18.01.2015 ונכנס שוכר חלופי ביום 01.08.2015. הגם, שישנו שיק חתום על-ידי הנתבעת לחודש יוני 2015.

     

    סוף דבר:

     

  86. לאור האמור והמקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי קיים חוב של הנתבעת בגין דמי השכירות לשנה השלישית, אך נחה דעתי כי אין מקום לחייב את נתבעים 2 ו- 3 בגין ערבות 2010 באשר להסכם 2012.

     

  87. התובעת לא עמדה בנטל המוטל על שכמה בדבר חתימתו של נתבע 2 על כתב ערבותו. בנוגע לנתבע 3, השתכנעתי כי זה לא חתם בעצמו על ערבות 2012, ולא על שטר החוב. מה גם, שלא השתכנעתי כי הנתבעים הסכימו לערוב אישית לנתבעת, בכל הנוגע להסכם 2012.

     

  88. לאור האמור, לא ניתן לחייב את נתבעים 2 ו- 3 בגין חובותיה של הנתבעת כלפי התובעת, ועל כן, אני מורה על דחיית התביעה.

     

  89. התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח שישולמו לנתבעים תוך 30 יום.

     

  90. הואיל והנתבעת מצויה בהליכי פש"ר וניתן נגדה צו כינוס, הנני מורה על עיכוב ההליכים כנגדה.

     

    המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

    ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ח, 07 מאי 2018, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ