פס"ד בתביעה רכושית של אישה נגד בן זוגה לשעבר

 פתח דבר:

1. הצדדים בענייננו לא נשואים ולהם 4 ילדים משותפים, כדלהלן:

   א' ס', יליד x/x/2009

   א' ס', ילידת x/x/2010

   א' ס', יליד x/x/2014

   א' ס', יליד x/x/2016

2. בין הצדדים שתי מחלוקות עיקריות, הראשונה המועד בו החלו לנהל קשר זוגי של ידועים בציבור והשנייה האופן בו התנהלה המערכת הרכושית ביניהם – מערכת של שיתוף או של הפרדה.

   התנהלות הצדדים בהליך המשפטי:

3. לא ניתן לפתוח את פסק הדין מבלי לתאר את התנהלות הצדדים במהלך ההליכים, במיוחד בדיונים עצמם, ובעיקר את התנהלות הנתבע. התפרצויות, צעקות, גינויים, מילים לא מכבדות וכיוצ"ב, אפיינו את הדיונים חזור ושנה, וכל ניסיון של בית המשפט לעצור התנהלות זו לא צלח.

4. דיון ההוכחות הגיע הנתבע ללא ייצוג וטען כי אין לו מה לחקור את התובעת כי היא שקרנית (כך במילותיו). לאחר שבית המשפט הבהיר לנתבע משמעות בחירתו שלא לחקור את התובעת מחד תוך המשך ההליך מאידך, ביקש לחקור ועשה זאת בכוחות עצמו.

5. לא ניתן לתאר במילים את אופי החקירה, ואין בכך בכדי להלין על חוסר מקצועיותו של הנתבע, שאינו איש מקצוע ואין מצופה ממנו להציג חקירה מקצועית. יחד עם זאת מצופה מכל אדם, גם כבעל דין לנהוג בנימוס, לכבד את כללי בית המשפט, את הנוכחים באולם וכך גם את הנחקר. סגנון הדיבור, הצעקות, חוסר ההקשבה, לרבות לבקשות או הוראות בית המשפט, לא רק שלא כיבדו כללי נימוס וכבוד בסיסיים בין בני אדם, הם אף הקשו על החקירה עצמה וכך גם על תמלול דברי הצדדים והוכחה לכך ניתן ללמוד מקריאת תמלול הדיון, שמספר רב של פעמים נרשם בו "לא ברור". אף בא כוחה של התובעת, אשר נהג במקצועיות, באדיבות ובסבלנות, התקשה, על אף שניסה, לסייע.

   אמינות בעלי הדין:

6. כפי שלא ניתן לפתוח את פסק הדין מבלי לתאר את התנהלותם החריגה של הצדדים, לא ניתן שלא להקדים ולציין כי אף לא אחד מהצדדים "הצטיין" באמינות. הצדדים שניהם זגזגו בין הגרסאות, בין אלו שנכתבו בכתבי הטענות לבין אלה שנטענו על ידם בעל פה במהלך החקירה. לא זו אף זו, גרסאות סותרות עלו, על ידי שני הצדדים, בחקירה עצמה, ויותר מפעם אחת.

7. התרשמותו של בית המשפט הינה כי כל אשר הוצג בפניו, חוטא לאמת. כל אחד מהצדדים ניסה לתאר מערכת יחסים שונה בתכלית מזו שתוארה על ידי הצד השני, גם לגבי המערכת הזוגית שהתנהלה בין הצדדים וגם לגבי המערכת הרכושית. האמת היא כנראה איפשהו בין לבין, אולם אין בידי בית המשפט לקבוע בדיוק היכן. לא בכדי בוחר בית המשפט לייחד פרק נפרד לאמינות בעלי הדין, וכבר בפתח פסק הדין. לחוסר האמינות החריג כל כך שבמקרה דנן, יש משקל בהכרעת בית המשפט.

   ולמהותה של התביעה: 

8. התובעת טוענת לשיתוף בנכסים של הנתבע, על אף שאלה רשומים על שמו בלבד, ואילו הנתבע טוען כי הצדדים מעולם לא חיו בשיתוף כלכלי, חלק מנכסיו התקבלו בירושה ו/או במתנה, ואין לתובעת זכות באף לא אחד מהנכסים הרשומים, או שהיו רשומים, בבעלותו.

9. בתחילת ההליך התנגד הנתבע לטענות התובעת בקשר להיותם ידועים בציבור, אולם במהלך הדיון שהתקיים ביום 11.5.2022, במסגרת בקשת התובעת לצו הגנה, ניתנה החלטה הקובעת כי הצדדים ידועים בציבור, החלטה עליה לא ערער מי מהצדדים, ובהתאם לכך, בדיון שהתקיים ביום 15.03.2023 הגיעו הצדדים להסכמה כי שאלת היותם ידועים בציבור לא תידון, ובית המשפט יכריע בתביעה תחת ההסכמה כי מדובר בזוג שניהל מערכת יחסים של ידועים בציבור.

10. במסגרת התביעה הרכושית שהגישה התובעת עתרה היא לסעדים הבאים:

     

    

     

11. להגנתו טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה. יחד עם זאת בסיום כתב הגנתו הציע הנתבע כך:

    

12. בסיכומיו עתר למחוק את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט.

     

    תמצית טענות התובעת:

13. לטענת התובעת הצדדים הכירו בשנת 1999 ומאז ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור לכל דבר וענין, תוך הבאתם לעולם של 4 ילדים.

14. לטענת התובעת הצדדים התגוררו יחדיו בבית המגורים ברחוב ---- 13 ב----(להלן: "בית המגורים"), בית מגורים שעל אף שהיה רשום על שם הנתבע בלבד, היא שותפה מלאה לו.

15. התובעת מפנה למשכנתא שנלקחה על ידי הצדדים לשם רכישת בית המגורים, בסך של 910,000 ₪, ולטענתה יש בכך בכדי להעיד על שותפות מלאה. התובעת מוסיפה כי טענת הנתבע לפיה חתמה על מסמך העדר זכויות בבית המגורים, לאחר שנרשמה כלווה שותפה למשכנתא, לא הוכחה והיא אחד הלווים ללא כל סייג.

16. התנהלות הנתבע כלפי התובעת היא זו שגרמה לה להגיש בקשה בהליך של הטרדה מאיימת. ביום 11.5.22 ניתן צו הרחקה כנגד הנתבע, מה שהוביל לפרידת הצדדים.

17. לטענת התובעת בסמוך למועד מתן צו ההרחקה נמכר בית המגורים וביום 10.5.22 נחתם הסכם מכר בעבור סך של 3.4 מיליון ₪. לטענת התובעת מחיר המכירה עלה מסך של 3 מיליון ₪ לסכום שנמכר בפועל, בזכותה.

18. לטענת התובעת הייתה מעורבת בפרטי המכירה למעט הצורך בחתימתה, וזאת נוכח היותו רשום בבעלות הנתבע בלבד.

19. לטענת התובעת מסרונים ששלח לה הנתבע בהם מציין כי חלקה בתמורה עומד על סך של 1.4 מיליון מעידים כי הוא בעצמו מכיר בכך שבית המגורים משותף. ההסבר לסך של 1.4 מיליון ₪, לשיטתה של התובעת, נובע מכך שבתחילה מחיר המכירה עמד על 3 מיליון ₪ והנתבע הפחית מחלקה סך של 100 אלף ₪ בגין השתתפות בהוצאות המכירה.

20. עוד לטענת התובעת אופי חיי הצדדים מעיד כי נהגו בשיתוף כלכלי כדלהלן:

    1. עוד בטרם עברו לבית המגורים חיו יחדיו גם ב---- וגם ב----.

    2. בשנת 2000 הלכה לעולמה אימו של הנתבע ואת הדירה שהייתה לה ברחוב ----- ב----(להלן: "הדירה ב---- ----") הורישה לשלושת ילדיה ביניהם הנתבע. הנתבע רכש מכספים משותפים של הצדדים, בסך של 280,000 ₪ את חלקם של שני אחיו, ולא כפי שהעיד שקיבל את חלקם במתנה. בשנת 2007 שילם לאחיו סך של 140,000 ₪ במזומן מכספי הצדדים, ולאחר מכן נטל משכנתא של 140,000 ₪ על מנת לשלם לאחותו, כאשר התובעת חייבת נוספת במשכנתא.

    3. הצדדים פיצלו את הדירה ב--- --- לשתי יחידות דיור ומשכר הדירה שקיבלו מימנו את הוצאות התא המשפחתי.

    4. בשנת 2010 עברו הצדדים להתגורר בדירה ב----- והשיבו אותה לקדמותה – קרי לדירת מגורים יחידה.

    5. לצדדים חנות מושכרת ב--- ---(להלן: "החנות ב--- ---"), שאומנם רשומה על שם הנתבע, אולם היא נרכשה בשנת 2009, בעבור סך של 160,000 ₪, כאשר הצדדים היו עמוק בזוגיות.

    6. החנות הושכרה וכספי התמורה ניתנו לנתבע, אשר העבירם לתובעת, שעשתה בהם שימוש למימון חיי היומיום.

    7. לטענת התובעת הצדדים מנעו מעצמם לא מעט על מנת להתקדם כלכלית, אולם בשנים האחרונות חיו ברמת חיים גבוהה לרבות שרכשו רכבי יוקרה.

    8. לצדדים היה חשבון בנק משותף מאז שנת 2011 שנעשו בו במהלך השנים פעולות רבות במאות אלפי שקלים, הופקדו בו כספים, ניטלו הלוואות שהוחזרו, נלקחה משכנתא וכיוצ"ב.

21. לטענת התובעת, הרכוש רשום על שם הנתבע אולם מאחר ומדובר ברכוש משותף, יש ליתן פסק דין הצהרתי ולאחריו יש להורות על פירוק שיתוף. יחד עם זאת, מאחר ובית המגורים נמכר, עותרת התובעת לזכות אותה במחצית סכום התמורה או במחצית מהזכויות בדירה שרכש הנתבע.

22. לעניין הדירה החדשה שרכש הנתבע טוענת התובעת, כי הצדדים תכננו לרכוש אותה טרם פרידתם ולרשום אותה על שמה, והיא זו שאיתרה אותה ואף סיכמה עם המתווך על רכישתה. מאחר והצדדים נפרדו הנתבע רשם אותה רק על שמו, יום לאחר הדיון בצו הגנה.

23. בסיכומיה הוסיפה התובעת כי עדות הנתבע מעידה על חוסר מהימנות, ודי בעצם העובדה שביקש לסתור את היות הצדדים ידועים בציבור בכדי להבין עד כמה. עוד מפנה התובעת לגרסת הנתבע לגבי מסרונים ששלח לה, כאילו היא זו שעשתה שימוש בטלפון שלו ושלחה הודעות לעצמה במקומו. לטענת התובעת לא מדובר במסרון אחד אלא במאות ולא ניתן להאמין לגרסה זו של הנתבע. לשיטת התובעת כאשר עדות הנתבע כה חסרת אמינות, יש לקבל את גרסתה.

24. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי מעדות הנתבע עולה כי הוא מודה שבמהלך השנים בית המגורים נחזה להיות משותף בעיני שני הצדדים והנתבע לא ראה כל חשיבות לעצם רישומה על שמו בלבד.

25. לטענת התובעת הוכח מעדותו של הנתבע כי בזמן אמת הוא הפגין שיתוף קלאסי בספינת הדגל של השותפות בין הצדדים – בבית המגורים.

26. לעניין בית המגורים מפנה התובעת בסיכומיה גם לעדות הנתבע בעצמו, בדיון שהתקיים במסגרת הליך ה"ט ביום 11.5.22 כאשר אמר "....מי ניסה להוציא אותה. זכותי לפרק שותפות" לאחר שמכר את בית המגורים בהסתר, במחטף, יום לפני אותו דיון.

27. על מנת להוכיח כי לתובעת הייתה זיקה לבית המגורים עוד טרם רכישתה, הביאה התובעת לעדות את גב' מ' ח', שהייתה הבעלים הקודם של בית המגורים. לשיטתה של התובעת עדותה של הגב' ח' מחזקת את טענותיה לפיהן היא הייתה שותפה מלאה, שלא לומר הנושאת ונותנת, בכל מה שקשור לרכישת בית המגורים.

28. לטענת התובעת הנתבע בעדותו אישר את טענותיה לפיהן הצדדים התכוונו למכור את הדירה ב---- ---- ולרכוש דירה נוספת ועל מנת לחסוך במיסים שכנע הנתבע את התובעת שבית המגורים ירשם רק על שמו והדירה החדשה תירשם רק על שמה.

29. לטענת התובעת הוכיחה בעדותה כי הייתה שותפה מלאה להכנסות הנתבע מסחר בסמים קלים, הכנסות במזומן, ששימשו את הצדדים וסייעו להם להחזיר הלוואות רבות.

30. לסיום טוענת התובעת כי סמכה על הנתבע, לא פקפקה באמינותו ולעצם היותו נאמן עבורה כחלק משותפות כלכלית כוללת.

31. התנהגותו של הנתבע, אשר מכר את בית המגורים יום לפני הדיון בצו הגנה ורכש את הדירה החלופית ברחוב ברדה ב---- (להלן: "הדירה החלופית") יום לאחר הדיון, מדברת בעד עצמה.

32. לטענתה של התובעת חלה על הצדדים חזקת השיתוף על בסיס הלכת השיתוף ועל כן כל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים הינו משותף. לשם כך הפנתה התובעת את בית המשפט, בסיכומיה, למספר פסקי דין של בית המשפט העליון, ובמיוחד לבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 10/8/23.

    תמצית טענות הנתבע:

33. לטענת הנתבע ניהלו מערכת יחסים לפרקים ולא היו ידועים בציבור, וכל עניינם היה גידול הקטינים תחת קורת גג אחת. הנתבע לא התנהל כבן זוגה של התובעת ולא היו בין הצדדים מחויבויות. כל עניינה של התביעה, כך לטענת הנתבע, הינה בצע כסף וחמדנות בנכסיו של הנתבע אשר מומנו מכספי ירושה.

34. לטענת הנתבע יש לדחות את טענת התובעת כי עצם ניהול קשר זוגי לכאורה עימו מקנה לה זכויות קנייניות בנכסיו, ולמעשה אופי מגוריהם בדירה ב--- ---, עם קיר מפריד, מוכיח כי התובעת ידעה כי אין בין הצדדים מערכת יחסים. לטענתו, לצדדים היה ברור כי התובעת והקטינים מתגוררים בנכס בבעלות הנתבע רק לשם מתן קורת גג לקטינים מתוך דאגה להם ולא בכדי בית המגורים רשום רק על שם הנתבע.

35. יתר על כן, ההלוואות שניטלו לשם רכישת בית המגורים שולמו על ידי הנתבע לבד ונלקחו על שמו. לטענת הנתבע התובעת הוחתמה על המשכנתא מתוך דרישה פורמלית של הבנק אולם לא שילמה מעולם שקל על מנת לפרוע אותה.

36. לטענת הנתבע לא רק שלא היתה כוונת שיתוף בבית המגורים אלא שהתנהלות הצדדים במרוצת השנים לא העידה על כוונת שיתוף כלל שעה שהנתבע מימן את צורכי הקטינים וכל אחד מהצדדים ניהל את חייו באמצעות חשון בנק נפרד. הצדדים מעולם לא שילמו משכנתא או שכירות יחדיו ואף לא את הוצאות הבית והתובעת מעולם לא העבירה לנתבע כספים.

37. לענין החנות טוען הנתבע כי מדובר בחנות שניתנה לו במתנה מאביו ולא בנכס שנרכש ובטח שלא מכספי התובעת ועל כן אין לה יד ודבר בחנות.

38. בסיכומיו מוסיף הנתבע וטוען כי רק מטענת התובעת באשר להיותם ידועים בציבור משנת 1999 כאשר היה באותה העת נשוי, והתגרש רק בשנת 2003, יש ללמוד כי מדובר בסיפור בדיוני.

39. עוד מוסיף הנתבע וטוען כי גם אם בית המשפט יקבל את הטענה כי הצדדים הכירו בשנת 1999 אזי לא ניתן לקבוע חיים משותפים לפני שנת 2009, וכך גם לא שותפות כלכלית, משום שעד אז התובעת חיה בשכירות לבדה. לעניין זה מפנה הנתבע למסמך רפואי בו נראה כי התובעת ציינה בפני רופא כי היא מתגוררת עם אימה ב"שעריה", לרבות הסכם שכירות ורישומים עירונים על שם התובעת משנת 2009.

40. הנתבע עומד על גרסתו לפיה הקשר עם התובעת לא התקיים ברצף, וטוען כי גם כאשר התובעת התגוררה בדירה ב--- --- היה זה לאחר שחילק אותה לשתי יחידות ואיפשר לתובעת ולילדים לגור ביחידה אחת.

41. לטענת הנתבע קיבל בירושה חלק מהדירה ב--- --- מאת אימו, כאשר 2 אחיו נתנו לו במתנה את חלקם באותה הדירה, ולראיה קיימים הסכמי מתנה. לפיכך הדירה ב--- --- היא בבעלות יחידה שלו. לשיטתו של הנתבע מאחר והציג הסכמי מתנה, יש לדחות את כל טענות התובעת כאילו חלקם של האחים נרכש מכספים משותפים. יתר על כן, טענות אלה נטענו ללא כל הוכחה. אם לא די בכך טוען הנתבע כי העובדה שהשיפוץ שעשה בדירה ב--- --- נעשה טרם היות הצדדים בקשר זוגי, כבר בשנת 2003, מעיד כי לא ניתן לקבל את טענות התובעת לגבי כספים משותפים.

42. עוד טוען הנתבע כי לא יכולות להיות לתובעת זכויות בדירה ב--- ---, משום ששאלת בעלותו בדירה זו הוכרעה בהליך משפטי שניהל עם גרושתו לשעבר, בו היא טענה לזכויות וטענותיה נדחו.

43. לגבי החנות טוען הנתבע כי מדובר בחנות שנרכשה מכספים של אביו, וגם זו ניתנה לו במתנה. ניתן לראות כי מלוא התשלום לרכישת החנות, בסך של 206,000 ₪, ולא בסך של 160,000 ₪ כטענת התובעת, שולם על ידי אביו.

44. הנתבע טוען כי לימים מכר את הדירה ב--- --- ורכש את בית המגורים, ולשם כך נטל הלוואת "בלון" על סך של 900,000 ₪ למשך כשנתיים אשר כולה נרשמה על שמו והוא גם החזיר את תשלומיה מכספים שלו. סך הכל החזיר הנתבע סך של 300,000 ₪ בלבד מתוך ההלוואה שנטל, משום שבסמוך ללקיחת הלוואת הבלון פרע אותה מכספים שקיבל תמורת מכר הדירה ב--- ---.

45. לשיטת הנתבע בית המגורים עלה 1.3 מיליון ₪. מימון רכישת בית המגורים נעשה משילוב של כספי פיצוי פינוי שקיבל בסך 350,000 בתוספת תמורת מכירת הדירה ב--- --- עבור סך של 1.1 מיליון ₪ וסך של 350,000 ₪ ממכירת החנות שהוריש לו אביו. לפיכך, מדובר בבית מגורים בבעלות יחידה שלו.

46. הנתבע מכחיש כל טענה וטענה של התובעת לגבי שיתוף בבית המגורים. לא רק שהכספים ששימשו לרכישתו הינם כספים שלו, הוא זה ששילם את כל התשלומים החודשיים לשם אחזקת בית המגורים, והצדדים, שאינם נשואים, חיו מאז ומתמיד בהפרדה רכושית.

47. טענות התובעת כאילו הייתה שותפה לרכישת בית המגורים מוכחשות, ולשיטתו של הנתבע העובדה שהתובעת הגיעה עמו לראות את בית המגורים, בטרם זה נרכש, אינה מעידה על דבר ולראיה גם בני משפחה נוספים שלו הצטרפו.

48. את טענת התובעת שרישומה בארנונה מעיד על בעלותה בבית המגורים יש לדחות, טוען הנתבע. הרישום לשיטתו נעשה לצורך רישום הקטינים למסגרות חינוך בסביבת בית המגורים והוא נבע משיקול טכני ואבהי בלבד.

49. הנתבע מכחיש את כל טענות התובעת כאילו שלח לה הודעת סמס שמגיע לה מחצית מכספי התמורה שהתקבלו, ולטענתו התובעת נטלה את מכשיר הטלפון שלו, ללא ידיעתו, שלחה ממנו הודעות למכשיר הטלפון שלה, כאילו נשלחו אלה מטעמו, ולאחר מכן מחקה אותן, והכל במטרה לזייף התחייבות. על מנת לתמוך בטענה זו מפנה הנתבע לתלונה שהגיש למשטרת ישראל בגין גניבת הטלפון הסלולארי שלו, ולהודעה ששלחה הבת המשותפת של הצדדים, בה היא כותבת לו כי התובעת שולחת הודעות בשם הילדים.

50. הנתבע מוסיף וטוען כי התובעת ניסתה לסכל את מכירת בית המגורים וסירבה להתפנות ממנו ועשתה זאת רק לאחר 3 החלטות שיפוטיות, וגם כאשר פינתה את בית המגורים הוא זה שנשא בעלות הובלה ורכישת ריהוט בסך של 60,000 ₪.

51. את טענות התובעת לגבי לקיחת משכנתא משותפת על סך 130,000 ₪ מכחיש הנתבע מכל וכל ולטענתו רישומה במסמכי ההלוואה נועדו לשמש ערבון בלבד, ויתרה מכך כתוב בטופס כי התובעת הינה "בת זוג ללא זכויות בנכס".

52. לטענתו של הנתבע גם אם בית המשפט יכיר בתובעת כידועה בציבור אין לפסוק לטובתה סכומים נוספים. לשיטתו שילם די והותר על הוצאותיה במהלך השנים, ויש לקחת בחשבון שהיא מתגוררת כיום בבית שקיבלה אמא בירושה, כאשר הוא משלם מזונות ומדור בגובה של 6,500 ₪, מצוי במינוס, הכנסותיו מעוקלות והוא חשוף להליכי הוצל"פ בהיקף של 150,000 ₪.

53. לשיטתו של הנתבע עדותו עמדה במבחן האמת וההגיון ונתמכה באסמכתאות כאשר מנגד התנהלותה של התובעת מלמד על חוסר תום לב מובהק ועל ניסיון ציני לנצל את ההליך המשפטי.

    מתווה נורמטיבי:

54. כאמור מעלה הזכויות בבית המגורים שנמכר היו רשומות ע"ש הנתבע בלבד. כך גם נרשמו הזכויות בדירה החלופית (החדשה שנרכשה) על שם הנתבע.

55. סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..." .

56. יחד עם זאת, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, אולם, על המבקש לסתור את החזקה מוטל נטל כבד מאוד (ראו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (21.02.2007)). לגבי דירת מגורים קבעה הפסיקה כי נדרשת עמידה ברף ראייתי נמוך יחסית, מאחר וזה הנכס העיקרי של התא המשפחתי וכפי שכונה בפסיקה "גולת הכותרת".

57. ראיות שיצביעו על אורח חיים תקין ומאמץ משותף עשויות ליצור חזקה בדבר כוונת שיתוף לגבי דירת מגורים, אך גם חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות נסיבות המצביעות על העדר גמירות דעת לשיתוף בדירת המגורים, תוך כוונה להפרדה רכושית, כך שיכול ויהיו נסיבות בהן דירת מגורים, אשר נרכשה ע"י אחד מבני הזוג, שייכת לו בלבד (ראו: ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1), 433, פורסם במאגרים אלקטרוניים ביום 16.02.84).

58. בענייננו, הצדדים לא היו נשואים אלא חיו כידועים בציבור, או לכל הפחות כך הוסכם לשם מתן פסק דין זה, ומשכך חלה עליהם הלכת השיתוף. 

59. המסגרת המשפטית החלה על ידועים בציבור שונה מזו החלה על נשואים והיא מחייבת הוכחה קונקרטית של כוונת שיתוף ומטילה נטל כבד יותר על הטוען לשיתוף. בבג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סב(1) 235), נקבע באשר לידועים בציבור כדלקמן: "כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי "...מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (דברי השופט בך בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443, 457; כן ראו: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 438; עע"מ 4614/05, 6626 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (טרם פורסם), [נבו], בפיסקה 22 לפסק-דיני). עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, פיסקה 14)." (הדגשה אינה במקור – ש.ש.)

60. הפסיקה קבעה כי אין די בעובדה שבני זוג חיים יחדיו, על ‏מנת להסיק כי כלל הרכוש הרשום על שם מי מהם, הוא רכוש משותף וכי התנאי להחלת הִלכת השיתוף היא הוכחת אורח חיים תקין ומאמץ משותף/ניהול משק בית משותף .ככל שהתשובה לשאלה זו תהא חיובית על בית המשפט לבחון מה תחולת הִלכת השיתוף, מה היקפהּ ועל אלו נכסים. ראו עמ"ש 4294-03-20 א.ב. נ' מנהל עזבון המנוח ג.ד. ז"ל, מיום 29/11/2020.

61. הפסיקה גם קבעה כי הוכחת כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה הנבחנית בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה באשר לקיומה או אי קיומה של כוונה לשתף, וזאת על מנת שלא לכפות הסדר של שיתוף מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל הסדר כזה (ראו: בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (מיום 20.6.13) ופסקי הדין המאוזכרים שם).

     

    ומן הכלל אל הפרט

    מועד ההיכרות, תחילת הזוגיות ומשך החיים המשותפים

62. לטענת התובעת הצדדים הכירו בשנת 1999 ומאז הם נוהגים כידועים בציבור (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 32 שורה 10), כאשר בשנת 2001 עברו להתגורר יחד (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 15 שורות 28-30). במהלך השנים שהתגוררו תחת קורת גג אחת, חיו בשכירות, חלק מהזמן באמצעות פלישה לדירה, חלק מהזמן בדירה ב--- ---, וחלק מהזמן בבית המגורים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 16 שורות 11-15).

63. התובעת נשאלה איך הטענה למגורים משותפים מאז שנת 1999 עולה בקנה אחד עם העובדה שהיא חתומה על חוזה שכירות, לבד, בשנת 2009 ותשובתו היתה שגם בדירה זו התגוררו הצדדים יחד, למשך פחות מחצי שנה ואחרי זה עברו לגור יחד בדירה ב--- ---. לטענת התובעת פעם הדברים היו רשומים על שמה ופעם על שם הנתבע, בגלל שנוכח העיסוק של הנתבע (סחר בסמים קלים) ביקש להיות מתחת לרדאר (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025, עמוד 19 שורות 1-20 ועמוד 23 שורות 2-5).

64. בהמשך נשאלה התובעת מדוע אם כך במסמכים רשמיים כמו של קופת חולים/בית חולים הצהירה, בשנת 2009, שמתגוררת אצל אימא שלה, ותשובתה היתה שלא שינתה כתובות. יחד עם זאת בהמשך התשובה שינתה את גרסתה והעידה כי הצדדים יחד משנת 2001 ומאז נפרדו רק 3 פעמים, כאשר הפרידה הכי ארוכה היתה לשבועיים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 21 שורות 20-29) והוסיפה כי ב- 2004 הייתה בהריון מהנתבע אז ברור שגרו יחד.

65. מנגד, לטענת הנתבע היה נשוי לאחרת עד שנת 2006 לפחות, כך שלא יכול להיות שטענות התובעת לגבי השנים הקודמות לכך, נכונות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 58 שורות 22-23). לטענתו, הצדדים הכירו רק בשנת 2009 ורק לאחר שהתובעת הרתה אפשר לה להתגורר עימו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 74 שורות 1-7).

66. טענות אלה לא הפריעו לנתבע ליתן, בשלב מאוחר יותר של החקירה, גרסה שונה. כך למשל העיד כי החיים המשותפים של הצדדים כבר החלו בשנת 2009 (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 63 שורות 1-8), וכי התגרש בכלל בשנת 2002 (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 59 שורות 14-16), וכי בשנים הראשונות היו לו כמה חברות והתובעת היתה אחת מהם, והיא ישנה אצלו רק לפעמים כמו "יזיזה" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 63 שורות 18-20). כך גם העיד הנתבע כי בדירה ב--- --- הצדדים גרו תמיד ב- 2 צדדים, ובחדרים נפרדים ובבית המגורים ניסה לתת לתובעת "צ'אנס" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 64 שורות 10-27).

67. הנתבע עומת עם מספר הודעות ווטצאפ, שהגישה התובעת, שלדבריה שלח אליה, שהיו מצוינות בהן מספר שנים של זוגיות. כך למשל כתב הנתבע לתובעת "24 שנים, מכוניות נוסעת הכי חדשות שיש, או "22 שנים איתך... נהפכת להיות קרח". לטענת התובעת מהודעות אלה ניתן ללמוד על השנים הרבות בהן הצדדים חיו בזוגיות מלאה. לשיטתו של הנתבע אין בכך כדי להעיד דבר על שיתוף. הנתבע טוען כי הודה שמכיר את התובעת שנים רבות, בהן היו בידידות אבל עמד על טענתו ששנות ההיכרות לא קשורות לשיתוף, והוסיף וטען כי יש לו לב רחב ונהג לתת לכל מי שביקש, ובכלל יש לפחות עוד 2-3 בחורות שמעל 20 שנה הוא איתן (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 68-69). בפועל, מתאריכי לידת ילדי הצדדים, עולה כי הבן הבכור של הצדדים נולד בשנת 2009 כך שגם אם טענת הנתבע נכונה, לפיה התובעת עברה לגור עימו רק כשהייתה בהריון, אזי מדובר לכל הפחות בחיים תחת קורת גג אחת החל משנת 2009.

68. כפי שניתן לראות אף לא אחד מהצדדים הציג גרסה אחת התומכת בטענותיו לגבי מועד ההיכרות או לגבי מועד התחלת החיים המשותפים. יתר על כן אף לא אחת מהגרסאות הייתה מהימנה לחלוטין. נכון הדבר שמשך שנות החיים המשותפות מהווה פרמטר בבואו של בית המשפט לקבוע שיתוף או לאו, אולם אין מדובר בפרמטר יחיד, ובמקרה דנן, גם אם הצדדים ניהלו חיים תחת קורת גג אחת רק מהשנה לה טוען הנתבע 2009, עדין מדובר בשנים לא מבוטלות של חיים משותפים.

69. נוכח האמור - לשם ההכרעה בית המשפט קובע כי משך חיי הצדדים בזוגיות ותחת קורת גג אחת, ארוך.

    האם נהגו בשיתוף ברכוש, בכספים ובחשבונות בנק - כן או לאו?

70. לטענת התובעת במהלך כל החיים המשותפים הצדדים התנהלו בשיתוף, לרבות כלכלי, הנתבע אמר לה תמיד כי הכל משותף, וכי "הכל שלי ושלך. הכל עשינו ביחד. הכל" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.25 עמוד 15 שורות 6-8 ושורה 23). טענות אלה הוכחשו על ידי הנתבע ולא נתמכו בראיות על ידי התובעת.

71. עוד טוענת התובעת כי הצדדים עבדו יחד והיא סייעה לנתבע בעסקיו כאשר הייתה אחראית על ההתנהלות. כשנשאלה באיזה עסק מדובר השיבה בעסקי סחר בסמים קלים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 48 שורות 20-29), ולטענתה זו הסיבה שכל הכספים שהתקבלו ניתנו במזומן אולם הם כספים משותפים. על מנת לבסס טענה לכספים במזומן הוסיפה התובעת והסבירה בחקירתה היכן נהגו הצדדים לשים את המזומנים בבית (מתחת למטבח) וכיצד ומתי השתמשו בהם (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 49 שורות 17-25). גם אם יש אמת בדברי התובעת, אין לטענות אלה אסמכתאות ו/או הוכחות.

72. התובעת נשאלה כיצד היא טוענת לשיתוף בכספים כאשר הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף, ועל כך השיבה "לא התעסקנו עם בנקים בכלל" והכל התנהל במזומן עד הקורונה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 23 שורות 23-28). גם טענה זו לא הוכחה.

73. בפועל לכל אחד מהצדדים היה חשבון בנק נפרד מבלי שלצד השני הייתה זכות או הרשאה חוקית לפעול בו. היה לצדדים חשבון בנק משותף אחד, בבנק הפועלים בקרית אונו, אולם אין בו בכדי להוכיח על שיתוף, נוכח העובדה שמדובר בחשבון שנפתח רק לצורכי לקיחת הלוואה חד פעמית, ולא הייתה בו פעילות כלל וכלל, גם לפי טענות הצדדים שהיו זהות בענין זה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 90 שורות 22-27).

74. התובעת נשאלה איך היא טוענת על הנכסים "קנינו, בנינו, עשינו" כאשר לא שילמה שקל אחד ותשובתה היתה לקונית "הכל היה ביחד" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 48 שורה 14).

75. כפי שניתן לראות לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה שיש בה כדי לקבוע כי הייתה התנהלות כספית משותפת בין הצדדים.

    האם החנות היתה משותפת – כן או לאו?

76. לגבי החנות טוענת התובעת כי זו נרכשה בשנת 2009 בסכום של 160,000 ₪, עת הצדדים חיו כבר בזוגיות.

77. לטענת הנתבע החנות הועברה אליו ללא כל תמורה מאביו.

78. התובעת נשאלה כיצד יכולה לטעון שמדובר בנכס שלה כאשר לשיטתו של הנתבע אביו קיבל את הנכס מעיריית --- ---, לאחר שנפצע במלחמת ששת הימים, לשם שיקום, ותשובתה היתה ששיפצה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמודים 49 ו- 50).

79. בפועל, הראיות שהוצגו בפני בית המשפט לענין החנות הינן תצהיר מתנה מאביו של הנתבע, לפיו העביר לו את חלקו בחנות במתנה – נספח ב' לכתב ההגנה, ורישום בעלות של הנתבע על החנות, כאשר מנגד אין כל ראיה לטענות התובעת.

80. נוכח האמור במיוחד כאשר החנות הינה נכס חיצוני, לא ניתן לקבל את טענות התובעת שהחנות הינה נכס משותף.

    הרכב מסוג אאודי 

81. במסגרת התביעה עתרה התובעת להורות, בין היתר – סעיף 41ד', על זכויותיה ברכב מסוג אאודי.

82. בסיכומים, אף לא אחד מהצדדים התייחס לעתירה זו.

83. על אף שהנתבע נשאל, אודות הרכב, מספר שאלות מועטות, לא ניתן היה ללמוד מעמדות הצדדים מה עלה בגורלו של הרכב (פרוטוקול דיון 06.03.2025, עמ' 133 שורות 4-11 ).

84. משאין לבית המשפט מידע אודות הרכב וכאשר התובעת בסיכומיה לא עתרה בעניין הרכב, אין מקום להכריע בסוגיה זו.

    האם הדירה ב--- --- היתה משותפת – כן או לאו?

85. הדירה ב--- --- הייתה דירה בבעלות אימו של הנתבע, ועל כך אין מחלוקת. אימו של הנתבע נפטרה בשנת 2000, ועל פי צו ירושה הנתבע ושני אחיו ירשו את הדירה בחלקים שווים – גם על כך אין מחלוקת.

86. מאחר ואין מחלוקת כי הנתבע קיבל 1/3 מהדירה ב--- --- בירושה, תידון ראשית המחלוקת האם 2/3 הנוספים בדירה ב--- --- ניתנו לנתבע במתנה מאחיו, כטענתו, או נרכשו על ידו, בכסף משותף של הצדדים, כטענת התובעת. בהמשך תיבחן שאלת כוונת שיתוף ספציפית בדירה זו, נוכח הטענה כי חלק מכספי תמורת מכר דירה זו שימשו לרכישת בית המגורים וטרם מכירתה הצדדים התגוררו בה.

     

    האם הנתבע רכש את חלקם של אחיו בדירה ב--- --- או קיבל את חלקם במתנה?

87. לטענת התובעת הצדדים רכשו את חלקם של 2 אחי הנתבע בעבור סך של 280,000 ₪ מכספים משותפים של הצדדים. התובעת טענה כי הצדדים ביחד מ- 1999, את הדירה ב--- --- רכשו ביחד ב- 2006-2007, שילמו במזומן 140,000 ₪, כסף שצברו ביחד מהעיסוק של הנתבע ממכירת סמים כאשר התובעת עזרה לו בהכל (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 16 שורות 25-34 ועמוד 17 שורות 1-24, עמוד 47 שורות 21-31), וסך של 140,000 ₪ שילמו לאחותו של הנתבע באמצעות הלוואה בסך של 130,000 ₪. לשיטתה של התובעת מדובר בהסכמי מתנה שהנתבע החתים את אחיו על אף שרכש מהם את חלקם בכסף, והכל על מנת להלבין כסף (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 25 שורות 13-15).

88. התובעת נשאלה מדוע היה צריך להעביר כספים במזומן וזו השיבה "על מנת להלבין את הכסף, זה היה כסף שחור, והוא היה צריך להלבין אותו... הוא החתים את שתי האחים שלו...את הכסף שלה, אבל ב- 2006, 2007 ככה, זה גבולי, הוא החתים את שניהם באותו יום שהם לו מתנה את הבית... זה היה על מנת להלבין את הכסף. מצטערת שאנחנו יורדים לרמות האלה" (פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 25 שורות 6-17), ואף הוסיפה שנתנו לאחיו של הנתבע סך של 140,000 ₪ במזומן "מהרמקול בבית, ביהודה נשאי הוצאנו חבילה של 140,000 שקל" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 25 שורה 19).

89. לטענת הנתבע קיימים הסכמי מתנה מאחיו, ועל כן לא יכולה להתקבל טענת התובעת לשיתוף בדירה ב--- ---. לעניין המגורים הסביר כי הצדדים התגוררו בדירה זו במשך שנים בודדות בלבד, כאשר כל אחד בצד אחר, ולפני כן היא הייתה מושכרת למשך מספר שנים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 75 שורות 21-75 ועמוד 76 ).

90. בחקירתו נשאל הנתבע מדוע שאחיו יוותרו לו על זכויות במקרקעין שקיבלו בירושה, וזה השיב שאימו רצתה לתת לו את הדירה, אבל היא לא הספיקה לרשום בצוואה, ומאחר ואמרה זאת ואף הסבירה כי יצא מסמים, אחיו הסכימו ומימשו את רצונה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 101).

91. בית המשפט מבין את הקושי בהוכחת העברת כספים במזומן, אולם אותו הקושי קיים גם לקבל תביעה על סמך טענות שאינן מבוססות על ראיות מוכחות. גם טענת התובעת כי ההסכם נעשה רק למראית עין ועל מנת להלבין כספים לא הוכחה. במצב דברים זה יכולה הייתה התובעת, שלא לומר צריכה הייתה, לזמן את אחיו של הנתבע לעדות, גם לעניין הטענה לקבלת כספים וגם לעניין הטענה להסכם למראית עין, ואת זאת לא עשתה התובעת. הלכה ידועה היא כי בעל דין לא ימנע מצירוף ראיות שהן לטובתו ואם נמנע מלהביא ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ללא כל הסבר, חזקה כי אילו הביא אותה היא הייתה פועלת לרעתו. ראו ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4) 595 (19.11.90).

92. הלכה למעשה בפני בית המשפט 3 ראיות המוכיחות כי מדובר בדירה בבעלות בלעדית של הנתבע: הראשונה – צו ירושה לגבי שליש דירה לטובת הנתבע, השניה – הסכמי מתנה מאחיו של הנתבע לפיהם הועברו לו שני שליש נוספים בדירה, השלישית – הדירה היתה רשומה על שם הנתבע בלבד. מנגד, אין כל הוכחה לטענות התובעת בקשר להעברת כספים במזומן לידי האחים. נוכח האמור בית המשפט קובע כי מדובר בדירה בבעלות יחידה של הנתבע.

    האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בדירה ב--- --- או לאו?

93. לטענת התובעת הצדדים התגוררו בדירה ב--- --- יחדיו במהלך מספר שנים, והיא אף סייעה בשיפוצה ודי בכך בכדי להעיד על כוונת שיתוף ספציפית. לטענת הנתבע הצדדים חיו בדירה זו כשותפים כל אחד בחדר נפרד, וחלק מהזמן היה קיר חוצץ בתוך הדירה, ביניהם (טענה שאושרה על ידי התובעת – ראו פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 48 שורות 6-8), והסכמתו למגורי התובעת בדירה זו היו מטוב ליבו, כאשר במקביל אורחו בדירה זו נשים רבות אחרות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 64 שורות 29-30).

94. לטענת התובעת כאשר הדירה ב--- --- הושכרה לצדדי ג', היא זו אשר הייתה חתומה על הסכמי השכירות ודמי השכירות ניתנו לנתבע אולם הוא העבירם לידיה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 52). טענה זו הוכחשה על ידי הנתבע, והתובעת לא סיפקה הסכמי שכירות ולא הביאה את השוכרים לעדות, על אף שנקפה בשמם. גם לעניין זה מתאימה ההלכה כי בעל דין לא ימנע מצירוף ראיות שהן לטובתו ואם נמנע מלהביא ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ללא כל הסבר, חזקה כי אילו הביא אותה היא הייתה פועלת לרעתו.

95. התובעת נשאלה מדוע היא לא רשומה כבעלים של הדירה, ותשובתה הייתה "אמרתי לך הדירה מופיעה על 3 יורשים" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 47 שורה 26). נראה כי גם באמור יש בכדי לחזק שמדובר בדירה שבבעלות יורשים.

96. גם אם בית המשפט יתעלם מטענותיהם המנוגדות של הצדדים, האם חיו בדירה ב--- --- בשני חדרים נפרדים, כשותפים בלבד כל הזמן או חלק מהזמן, או חיו כזוג לכל דבר וענין, משך מגורי הצדדים בדירה ב--- ---, אינו במחלוקת, והוא מסתכם במספר שנים בודדות בלבד. מספר שנים זה לא מעיד, בוודאי לא באופן אוטומטי וכפרמטר אחד בלבד אל מול יתר הפרמטרים, על כוונת שיתוף.

97. התובעת לא הוכיחה כל מעשה אקטיבי הקשור לדירה ב--- --- ממנו ניתן ללמוד על כוונת שיתוף ספציפית ו/או מאמץ משותף ו/או שיתוף באופן כללי.

98. בהצטרף למסקנה אליה הגיע בית המשפט שהדירה ב--- --- הינה דירה בבעלות הנתבע בלבד, חלקה מכוח ירושה וחלקה מכוח מתנה, לא הצליחה התובעת להרים את הנטל ולהוכיח כי הייתה לגבי דירה זו כוונת שיתוף ספציפית.

    בית המגורים - האם הוכח כי בית המגורים, על אף רישומו בבעלות בלעדית של הנתבע, הינו נכס בבעלות משותפת מכוח הלכת השיתוף – כן או לאו?

99. בית המגורים נרכש בסמוך למכירת הדירה ב--- --- ונרשם על שם הנתבע בלבד. חוזה הרכישה נחתם בין הנתבע לבין מוכרי בית המגורים, ביום 2.5.2013.

100. הדירה ב--- --- נמכרה בעבור 1,100,000 ש"ח – על כך אין מחלוקת. מחיר רכישת בית המגורים, על פי חוזה הרכישה, נקבע לסך של 1,300,000 ₪ - נתון שאינו במחלוקת. רכישת בית המגורים מומנה מכספי תמורת מכר הדירה ב--- ---, בתוספת כספי פיצויים שקיבל הנתבע מעיריית -------- בסך של כ- 300,000 ₪ (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 46 שורות 25-27) – גם על כך אין מחלוקת.

101. לטענת התובעת משהדירה ב--- --- משותפת, ותמורת מכירתה מימנה את רכישת בית המגורים, אזי גם בית המגורים משותף. לטענתה של התובעת גם כספי הפיצויים שקיבל הנתבע מעיריית ---- --- משותפים.

102. יתר על כן טוענת התובעת, הצדדים התגוררו בבית המגורים מאז רכישתו ועד פרידתם, ושם גידלו את ארבעת ילדיהם. הצדדים, לשיטתה של התובעת, ראו את בית המגורים כבית משותף, ואף בחרו אותו יחדיו. לשם הוכחת טענות התובעת לפיהן הייתה שותפה מלאה ושוות זכויות לנתבע בכל מה שקשור לבית המגורים ורכישתו, זימנה התובעת את מי שהיו בעלי בית המגורים (יקראו להלן: "בעל הדירה" ו/או "בעלת הדירה" בהתאמה), מהם נרכש בית המגורים, לעדות.

103. בסופו של יום ויתרה התובעת על עדות בעל הדירה והיחידה שהעידה הייתה בעלת הדירה. מעדותה עלו הנקודות הבאות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמודים 38- 44):

     1. הצדדים שניהם הגיעו לראות את בית המגורים ביום פתוח שערכו המוכרים, בו הוצג הנכס למכירה, אליהם הצטרפו בני משפחה נוספים של הנתבע, וילדי הצדדים.

     2. על אף שלכאורה נסגרה עסקת המכירה, זו עוכבה בפועל בעטיים של המוכרים. חידוש הקשר לשם ביצוע המכירה נעשה על ידי בעלת הדירה מול התובעת.

     3. הקשר הטלפוני שהיה בין בעלת הדירה לצדדים היה לרוב אל מול התובעת.

     4. התובעת הביעה התעניינות לגבי היכולת לעשות שינויים בבית, במטבח וכן בקשר לאופציה לרכישת מיטלטלין מהבית.

     5. ההיכרות של בעלת הבית עם הצדדים מקורה באותן הנסיבות – הרצון לרכוש את הנכס.

     6. בעלת הדירה העידה שראתה בצדדים זוג לכל דבר וענין שבא לרכוש את הבית יחדיו.

     7. חתימת החוזה הייתה אצל עו"ד מטעם בעלי הדירה.

104. כבר כאן יאמר כי עדותה של בעלת הדירה הייתה אמינה. יחד עם זאת אין בעדות בכדי להוכיח שיתוף, ומקובל כי בני זוג יסייעו אחד לשני, בהתלבטויות ובבחירות, גם אם אין בכוונתם ליצור שיתוף קנייני.

105. לטענת הנתבע לא הדירה ב--- --- ולא בית המגורים משותפים. הדירה ב--- --- ניתנה לו בירושה ובמתנה ועל כן לא יכולה להיות דירה משותפת, ואת בית המגורים רכש מכספים אלה בתוספת כספים נוספים שהיו רק שלו. לטענת הנתבע לא היה אף פעם שיתוף כלכלי בין הצדדים. מעולם לא הבטיח לתובעת כלום ולראיה הנכסים רשומים רק על שמו. הצדדים לא ניהלו משק בית משותף, לשיטתו של הנתבע והוא לא כלכל את התובעת. כל הכספים שנתן לתובעת היו לשם מימון צרכי הילדים. לצדדים לא היה חשבון בנק משותף. הצדדים לא תמיד גרו ביחד.

106. לשאלה כיצד מסביר את מעורבות התובעת ברכישת בית המגורים השיב הנתבע כי לא הייתה כל מעורבות מצד התובעת והעובדה שהגיעה איתו לראות את בית המגורים אינה נותנת לה זכויות בו. עוד הוסיף הנתבע והעיד כי לא רק התובעת הגיעה עימו לראות את בית המגורים כי אם גם אחיו, אחותו, אבא שלו, ואין זה מעיד על זכויות (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 95 שורות 23-26).

107. אין מחלוקת כאמור כי גם הדירה ב--- --- וגם בית המגורים היו רשומים על שם הנתבע ומעולם לא נרשמו זכויות על מקרקעין אלה על שם התובעת. לטענת התובעת אין כל קשר בין הרישום של בית המגורים לבין הבעלות, כי הצדדים נהגו בשיתוף והכל היה משותף. אשר על כן נשאלה התובעת בחקירתה רבות בקשר לטענתה לשיתוף בבית המגורים כאשר כל השאלות כיוונו למטרה אחת – להוכיח כי לתובעת אין כל ראיה שתומכת בטענתה לשיתוף. כבר כאן יאמר כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל הנדרש להוכיח כוונת שיתוף בבית המגורים.

108. כך למשל נשאלה התובעת מדוע היא חתומה על מסמך של הבנק בו מצהירה כי אין לה זכויות בבית המגורים במילים "בת זוג ללא זכויות" – נספח ו' לתצהירי הנתבע . התובעת סיפקה לשאלה זו 3 תשובות שונות:

     האחת - "למעלה גם מופיע שהוא נשוי וזה לא נכון. וגם זה לא נכון" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 27 שורה 6).

     השנייה – זה היה בשל אמון ומאחר וסמכה עליו (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 26 שורה 14, עמוד 27 שורה 6 ושורה 21).

     השלישית – לא ידעה על מה חתמה בכלל זה היה אוסף של דפים מבלי להסתכל על מה חתמה וחתמה איפה שהיה צריך לחתום (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 28 שורות 5-10).

     כפי שניתן לראות התובעת זגזגה בין הגרסאות ונהיר כי התשובה "סמכתי עליו" מנוגדת לתשובה "לא ידעתי על מה חתמתי".

109. כך גם נשאלה התובעת מדוע הסכם רכישת בית המגורים חתום רק על ידי הנתבע. גם לשאלה זו הציגה התובעת 3 גרסאות שונות:

     האחת – "לא היה צורך " - (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 45 שורה 25).

     השניה – "אמרתי לו שאני רוצה שהבית ב--- יהיה רשום על שמי" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 27 שורות 29-30).

     השלישית – "היינו צריכים לקנות עוד נכס והנכס הבא היה רשום על שמי כי י' לא ישלם מס רכישה על דירה שניה" (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 46 שורות 2-3).

     גם בענין זה נהיר תשובת התובעת שלא היה צורך שגם היא תהיה חתומה על הסכם הרכישה אינה עולה בקנה אחד עם תשובתה השנייה לפיה רצתה שבית המגורים יירשם על שמה ואף אמרה זאת לנתבע.

110. כפי שניתן לראות הוצגו במהלך ההליך גרסאות שונות ומנוגדות. עדויות הצדדים לא היו מהימנות כלל וכלל. בפני בית המשפט טענות רבות שלא גובו במסמכים, והמסמכים היחידים שהוצגו, כפי שיפורט להלן, לא תומכים בטענות התובעת:

     1. אישור ביטוח לאומי מיום 8.9.2022, המופנה אל התובעת ובו נרשם, בי היתר, כי "נקבע כי ניהלתם אורח חיים של ידועים בציבור וזאת החל מתאריך 1.1.2002 ועד 31.12.2020".

     2. הסכם שכירות של התובעת, משנת 2009 בדירה ב---.

     3. צו ירושה לפיו 1/3 מהדירה ב--- --- ניתנה לנתבע בירושה.

     4. תצהירי מתנה לפיו 2/3 מהדירה ב--- --- הועברו לנתבע מאחיו, ביום 16.10.2006.

     5. הסכם מכירת הדירה ב--- --- עליו חתום רק הנתבע.

     6. הסכם רכישת בית המגורים עליו חתום רק הנתבע.

     7. בקשת הלוואת דיור מבנק הפועלים, לצדדים שניהם כלווים, כאשר תחת ההגדרה סוג הלווה לגבי התובעת נרשם "בן/ת זוג ללא זכויות בדירה, ומספר חשבון בנק לפירעון הינו חשבון הבנק של הנתבע.

     8. חוזה הלוואה מבנק פועלים ע"ס 910,000 ₪, מיום 16.12.2013, ובו רשומים הצדדים שניהם כלווים.

     9. שיק בנקאי מביצוע משכנתא ע"ס 350,000 ₪ לטובת מוכרי בית המגורים, מיום 28.4.2014, ועליו מצוין שם הלווה הנתבע.

     10. אישור הפקדה על חשבון הלוואת המשכנתא, בסך של 347,931 ₪, מיום 28.4.2014, עבור לווה ראשי – הנתבע.

     11. שיק בנקאי מביצוע משכנתא ע"ס 130,000 ₪ לטובת מוכרי בית המגורים, מיום 19.6.2014, ועליו מצוין שהלווה הוא הנתבע.

     12. נסח טאבו של בית המגורים לפיו הנתבע בעלים יחיד של בית המגורים.

     13. הסכם רכישה של בית המגורים והסכם מכירת בית המגורים עליהם חתום רק הנתבע.

     14. רישום בית המגורים בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבע לבד.

     15. תצהיר מתנה מאב הנתבע בקשר להענקת החנות במתנה מיום 19.9.2006 חתום ומאושר על ידי עו"ד.

     16. חשבונות בנק, נפרדים ללא העברות כספים מחשבון אחד לחשבון שני.

111. המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט אינם מספיקים ונהיר כי חסרים מסמכים רבים אשר הותירו שאלות רבות, מהותיות, ללא מענה. כך למשל אף לא אחד מהצדדים צירף את דפי חשבונן הבנק שלו, במלואם. משכך, לא ברור מתי כוסתה המשכנתא ואיך? לטענת הנתבע לא מדובר במשכנתא אלא בהלוואה מגשרת, בריבית פחותה, תוך התחייבות למכור את הדירה, ולשיטתו מכר את הדירה ב--- --- לאחר כחודשיים ועל כן לא היה צריך לקבל את כל הסכום, ואולי לקח סכום של כ- 350,000 ₪ מכל הסכום שאושר לו בסך של 910,000 ₪ (ראו: פרוטוקול דיון מיום 6.3.2025 עמוד 79 שורות 22-23), כאשר גרסת התובעת לענין זה לא ניתנה במלואה אולם היא הכחישה את טענות הנתבע.

112. יחד עם זאת הצדדים הסכימו על נתון אחד חשוב ומהותי – כל המשכנתא שנפרעה שולמה מחשבון הבנק של הנתבע בלבד. יתר על כן ביצוע חישוב הסכומים שהתקבלו בידי הנתבע ממכירת הדירה ב--- --- אל מול מחיר רכישת בית המגורים, מביא למסקנה כי מדובר באותם כספים.

113. בית המשפט לא מתעלם מכל טענות התובעת לגבי תחלופת הודעות בין הצדדים אשר מעידות לשיטתה על כוונת שיתוף ביניהם. לטענת הנתבע לא כל ההודעות שהתייחסה אליהן התובעת בחקירה ובסיכומים נכתבו על ידו. לטענתו, התובעת עשתה זאת מהטלפון שלו, ושלחה הודעות לעצמה ואף הודתה בכך שעשתה שימוש בטלפון שלו, גם אם לא בקשר להודעות ספציפיות אלה (ראו: פרוטוקול דיון מיום 5.3.2025 עמוד 31). מאחר וכאמור עדויות הצדדים לא היו מהימנות, לא יינתן להודעות משקל במסגרת פסק הדין, ועל כן בית המשפט לא נכנס לשאלה מי כתב אותם מתי ולמה.

114. לסיכום - משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים אינו הפרמטר היחיד לקבוע כוונת שיתוף. בין הפרמטרים שעל בית המשפט לבחון על מנת להכריע בסופו של יום שהייתה כוונת שיתוף ניתן למצוא את שאלת מידת השיתוף והמאמץ המשותף בהשגת מקורות פרנסה והכנסה ומקורות המימון של הנכסים הספציפיים. התובעת לא הוכיחה כל שיתוף כספי בין הצדדים, אין חשבונות בנק משותפים, אין העברות כספים מצד אחד למשנהו, אין ערבוב כספים, אין השקעות כספים בבית המגורים, אין "מאמץ משותף" ואין תרומה שוויונית באופן שמצדיק להחיל על הרכוש משטר של שיתוף ולחלקו באופן שוויוני. טענות התובעת כי הנתבע מימן אותה, את הוצאות התא המשפחתי ואת הוצאות הילדים, אין בהן כדי לקבוע שיתוף קנייני, אף לא בנכס מגורים, קל וחומר בנכסים חיצוניים. בעניין זה אי אפשר להתעלם מנספח 2 לתצהיר התובעת, אישור "תקופת עיסוק", מביטוח לאומי, המעיד כי בניגוד לטענתה כאילו עבדה עם הנתבע או לא עבדה וכל התלושים פיקטיביים (פרוטוקול דיון מיום 5.3.25 עמוד 53 שורות 29-32), עבדה במהלך השנים 1995 עד 2021 אצל כ- 20 מעסיקים.

115. כאמור, הדירה ב--- --- הינה דירת ירושה. החנות ניתנה לנתבע במתנה. בית המגורים מומן רובו מכספי מכר הדירה ב--- ---, ויתרתו מכספים ששולמו על ידי הנתבע לבדו. בית המגורים שנרכש במהלך החיים המשותפים נרשם בבעלות בלעדית של הנתבע.

116. במקרה דנן התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנכסים שהיו רשומים או שרשומים על שם התובע הושגו במאמץ משותף או מומנו ממקורות כספיים משותפים.

117. במקרה דנן עולה כי אף הנתבע לא צבר את מלוא הנכסים במאמץ או ממקורות כספיים עצמאיים ורובם ניתנו לו במתנה או בירושה, והדין והפסיקה בעניין מתנות וירושות ידוע. נתון זה מחזק את המסקנה כי לא ניתן לקבל את עתירות התובעת להורות כי היא בעלים של מחצית שווי הנכסים.

118. מעבר לתקופת החיים המשותפים שבהחלט הייתה ארוכה, והבאת 4 ילדים משותפים לעולם, ומבלי להיכנס לשאלת אופי החיים המשותפים של הצדדים – תקין או לאו, וגם בעניין זה טענותיהם של הצדדים מנוגדות, לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה לשיתוף כלכלי בנכסים שבעלות הנתבע וטענותיה לא גובו במסמכים. נהפוך הוא, כל הראיות הוכיחו הפרדה רכושית. גם חתימתה של התובעת על טפסי המשכנתא, מבלי שנשאה בהחזריה אין בהם כדי להקנות זכויות בנכסים, שכן לא הוכח שאין מדובר בנוסח סטנדרטי שהבנק מחייב להחתים גם ידועים בציבור.

119. למעלה מן הצורך יאמר כי לא ניתן להתעלם מהאפשרות של צדדים לערוך הסכם ביניהם על מנת להבהיר את מידת השיתוף שהם מעוניינים בו, ולצדדים בעניינו, שמעולם לא נישאו, הייתה אפשרות לעשות זאת מספר רב של פעמים, לכל הפחות בעת מכירת נכסים ו/או בעת רכישת נכסים חדשים.

120. רגע לפני סיום, ומאחר והתובעת הפנתה את בית המשפט לבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, יצוין כי המקרה שם אינו דומה למקרה כאן. בבע"מ 1983/23 נידונה שאלת החלוקה בנכסים שהוכרע לגביהם שהינם משותפים על פי הלכת השיתוף, האם יש מקום ל"שיתופיות מוחלשת" ולחלוקה שלא בחלקים שווים, או לאו. כאשר במקרה דנן בית המשפט הגיע למסקנה כי לא הוכחה כל כוונת שיתוף ועל כן הנכסים שבמחלוקת אינם נכסים משותפים.

121. נוכח כל האמור לעיל דין התביעה להידחות:

     1. הצדדים לא נהגו בשיתוף כלכלי כלל ולא הוכחה כוונת שיתוף ו/או כוונת שיתוף ספציפית.

     2. הדירה ב--- --- הינה דירה שהייתה בבעלות בלעדית של הנתבע.

     3. רכישת בית המגורים מומנה ממקורות הנתבע ועסקינן בנכס שהיה בבעלות הנתבע בלבד.

122. חרף התוצאה אליה הגעתי, נוכח התנהלות הצדדים, כמפורט מעלה, הריני מורה כי כל אחד מהם ישלם הוצאות לקופת המדינה, בסך של 10,000 ₪.

123. ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

124. המזכירות תסגור את התיק.

     ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ו, 26 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.