פס"ד בתביעה רכושית ביחס לדירה

לפני תביעה בה עותרת התובעת להצהיר כי היא זכאית להיות בעלים של מחצית הזכויות בנכס הרשום על שם הנתבע (להלן – הנכס/הדירה), בהינתן שנרכש במהלך התקופה בה היו ידועים בציבור לטענתה, וכן כוונת הצדדים כי יהיה משותף; עוד עותרת כי לאחר הכרה בזכותה זו יבוצע פירוק שיתוף בדירה.

1. התובעת גרושה ולה ארבעה ילדים, מנכ"לית בחברת -------; הנתבע רווק ו--- במקצועו. הצדדים שניהם מגיעים מתוך המגזר החרדי. לצדדים אין ילדים משותפים.

    

2. הנתבע כהן, ונתון זה הינו רלוונטי לעניינו. הצדדים שניהם הצהירו כי לא יכלו להינשא האחד לשנייה, נוכח האיסור החל על כהן להינשא לגרושה.

    

3. היכרותם של הצדדים הייתה בשנת 2016, עת התגוררו בשכנות בעיר ----- ונרקמה ביניהם מערכת יחסים. בפברואר 2021 עברה התובעת להתגורר עם ילדיה ב------, ולאחר מספר חודשים, באפריל 2021 עבר הנתבע להתגורר עימם בדירתה השכורה (סעיף 9 לכתב תביעתה סעיף 4 לתצהירה) .

    

4. בחודש נובמבר 2021, כחצי שנה לאחר מעבר המגורים של הנתבע עם התובעת, רכש הנתבע את הנכס שבמחלוקת, ביישוב --- נכס הידוע כגוש ---- חלקה ---- מאת חברת --------.

    

5. מדובר בנכס שנרכש לצרכי השקעה, ועלותו עמדה על סך של 1,130,000 ₪. מקורות המימון היו מהון ראשוני של הנתבע בסכום של כ 300,000 ₪ והיתרה שולמה באמצעות הלוואת משכנתה, שנלקחה על ידי הנתבע והחזרה החודשי שולם על ידו. הדירה הושכרה ודמי השכירות שולמו לחשבונו של הנתבע, אשר אף העיד כי היה פער להשלמה בין דמי השכירות לסכום השבת הלוואת המשכנתא.

    

6. בסמוך למועד זה אף נטל הנתבע הלוואה מאת הוריו (להלן – ההלוואה). הוריו העבירו לו סכום של 100,000 ₪ כאשר לטענת הנתבע מתוך סכום זה 40,000 ₪ ניתנו במתנה. בין צדדים מחלוקת לעניין מטרת ההלוואה ואופן השבתה וסוגיה זו תדון בהמשך.

    

7. הצדדים נפרדו בחודש דצמבר 2023 (נסיבות הפרידה לא פורטו מטעם מי מהם). חודש ימים לאחר הפירוד הוגשה התביעה דנן על ידי התובעת.

    

8. לתמצות טענת הצדדים, התובעת טוענת שהצדדים היו ידועים בציבור החל מחודש יוני 2016 ועד ליום 00.00.2023 וניהלו משק בית משותף. לטענתה, הנכס נרכש במהלך חייהם המשותפים, מתוך כוונת שיתוף, כאשר התובעת השקיעה את מרצה ברכישה, שיפוץ וטיפול בענייני הנכס כמנהג בעלים והנתבע "נח על זרי הדפנה". בנוסף, לטענתה, נשאה מחשבונה בהחזרי הלוואה בסכום של 1,300 ₪ לחודש, וכל זאת מתוך ידיעה שמדובר בנכס משותף של הצדדים. עוד טענה כי כוונת הצדדים הייתה לרכוש תחילה נכס על שמו של הנתבע ולאחר מכן למכור אותו ומתמורתו לרכוש דירה נוספת על שמה ובכך לנצל את הטבת מס רכישה על דירת מגורים יחידה, ולהגדיל את מסת נכסיהם ושווים.

    

9. הנתבע מכחיש את טענות התובעת, וטוען מנגד כי בין הצדדים הייתה זוגיות, אך הם לא היו מוכרים כידועים בציבור, והיו לצדדים ובפרט לו ספקות בנוגע לקשר ובעיקר נוכח הנידוי הדתי שחווה וחוסר היכולת להביא עם התובעת ילד משותף לעולם (אבהיר כי הנתבע בהיותו דתי טען כי אינו יכול להביא לעולם ילד משותף אשר יענה על ההגדרה הדתית "חלל" כילד לכהן ולגרושה). עוד טען כי הצדדים נהגו הפרדה רכושית מלאה על רכושם, לרבות בנכס שנרכש. התובעת אכן סייעה לו, כפי שהוא סייע לה בדברים אחרים, אך אין בכך בכדי להקנות לה מחצית מהנכס.

    

   הנתבע הוסיף וטען כי לא היה זקוק להלוואה מהוריו לצורך רכישת הנכס, שכן, היו לו די כספים בחשבונו לצורך תשלום ההון הראשוני. ההלוואה ניתנה נוכח כך שהוריו רצו להעביר לו כספים במתנה ולשם כך נטלו הלוואה בתנאים נוחים, ועל כן ביקש מהם לקחת את מלוא ההלוואה האפשרית, על מנת שזאת תממן את הנסיעה לחו"ל עם התובעת וילדיה. החזר הלוואה שולם על ידו, ומחשבונו, ופעמים שהוא שכח להשיב את ההחזר להוריו והוא ביקש מהתובעת להעביר להוריו את החזר ההלוואה בהינתן נגישותה הגדולה יותר לחשבון בנק (הנתבע אינו טכנולוג) והנתבע השיב לה את הסכום באמצעות העברה מחשבונו לחשבונה או בכספים במזומן.

    

   דיון והכרעה

    

10. לצורך דיון בתביעה, עלינו להבין האם הצדדים היו ידועים בציבור, ומה המשמעות של המושג על יחסיהם הרכושיים. לצורך כך נפתח בהבנת המושג ידועים בציבור.

     

    ברע"א 5096/21 פלוני נגד ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (15.12.21) מסבירה כב' השו' וילנר את תולדת מוסד זה, שנוצר מתוך הדין האזרחי החילוני במדינה נוכח דרישות הדין הדתי בענייני נישואין וגירושין, והתנגדות חלק מהזוגות לנישואין דתיים או לנישואין "במשפט הישראלי, "ידועים בציבור" הוא כינוי כולל לבני זוג שהיחסים ביניהם מדמים יחסים שבין בני זוג נשואים, ואולם הם אינם נחשבים לנשואים מן הבחינה המשפטית... ". המדובר במושג שמתאר מצב עובדתי, גורר תוצאות משפטיות שונות, אך אינו בגדר סטטוס המשנה מעמד אישי.

    עוד הדגישה כב' השופטת וילנר כי להכרה כידועים בציבורים ישנן השלכות משמעותיות במישור היחסים הפנימיים בין בני הזוג וכן ביחסים חיצונים בינם לבין צדדי ג'. כך במישור היחסים הפנימיים ישנה השלכה במגוון תחומים כגון החלת הלכת השיתוף, זכויות ירושה ועוד. נוכח השלכות משמעותיות אלו, "נראה כי יש לנקוט משנה זהירות בטרם הכרזה על בני זוג כידועים בציבור, ויש להיצמד למבחנים שנקבעו בעניין זה בפסיקה...".

     

11. לעניין מיהם ידועים בציבור הרי שלאחר שסרקה את הפסיקה והתפתחותה ציינה כי המבחן לקביעת ידועים בציבור הינו "...מבחן סובייקטיביהבוחן את אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם. ... בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין והשלכות הגירושין, מבלי לקבל מעמד של נישואין (ראו:שם, בפסקה 11; וראו גם:עניין ביטון, בפסקה 18;ע"א 3352/07בנק הפועלים נ' הורש, פ"ד סג(3) 248, 279-278 (2009);בע"מ 2478/14פלונית נ' פלונית, בפסקאות 37-36(20.8.2015)[פורסם בנבו]; ליפשיץ, בעמ' 65)."

    השופטת וילנר הוסיפה וציינה כי לעמדתה המונח ידועים בציבור הינו מונח "ארכאי ואף מטעה" והציעה לשנותו ולכנות את מערכת היחסים כ"שותפות זוגית", מונח שמשקף את המשמעות של בני זוג שלא נישאו והסכימו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מרבית הזכויות והחובות הכלכליות של מוסד הנישואין.

     

12. ההכרעה אם בני זוג אכן הסכימו להחיל את האמור על מערכת היחסים ביניהם תבוסס "על ראיות המלמדות על אומד דעתם. בהקשר זה, נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה (ראו:ע"א 621/69נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 621 (1970); כן ראו שאוה, בעמ' 495; שרשבסקי וקורינאלדי, בעמ' 1079)), ואולם, נתונים אלה ישמשו אך כאינדיקציות לבחינת אומד דעתם של הצדדים, וזאת בין יתר הנסיבות והראיות הרלוונטיות לבחינת שאלה זו (ראו והשוו:ע"א 79/83היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, 695-694 (1985);ע"א 107/87אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1)431, 434 (1989);ע"א 11902/04חסין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 4 (14.8.2007)[פורסם בנבו])."

     

13. על דברים אלו שבה כבוד השופטת וילנר ברע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [נבו] (6.5.24) והוסיפה שיש להתאים את רף ההוכחה להיותם של בני זוג ידועים בציבור למניעים אשר עמדו בבסיס ההימנעות ממיסוד הקשר הזוג.

     

    עוד נקבע כי ניתן להוכיח רצון להחלת חובות אזרחיות כלכליות כאשר למשל קיימים נכסים משותפים, קיים רישום רשמי של כתובת מגורים משותפת, חשבון בנק משותף, ילדים משותפים, רישום בן הזוג כמוטב בפוליסת בן זוגו או עריכת טקס פורמלי של מיסוד הקשר. נקבע שיש לוודא שהתוצאה המשפטית של החלת הזכויות והחובות תשקף את כוונת הצדדים ועל בית המשפט לבחון האם הוכח שהצדדים התכוונו "להחיל על עצמם את ההשלכות המשפטיות של חיי הנישואין".(להלן – פסקי הדין שלמה).

     

14. לאחר פסק דין אלו הועלתה שאלה הן בעמ"ש 32785-01-24 (מחוזי תל אביב) פלוני נ' פלוני (25.12.24) (להלן עניין פלוני) והן עמ"ש (מחוזי חיפה) 59086-02-25 פלונית נ' אלמוני(נבו 8.1.2026)‏‏ (להלן – עניין אלמוני) האם ממשיך המבחן הדו שלבי על פיו ראשית נבחנת השאלה אם הצדדים היו ידועים בציבור ולאחר מכן נבחנת שאלת וסוגיית השיתוף הרכושי ביניהם, או שמה נוכח פסקי הדין שלמה ישנו כעת מבחן חד שלבי ‏‏ על פיו מרגע שהוכרו הצדדים כידועים בציבור חל שיתוף על יחסיהם הרכושיים.

    בעניין פלוני הושארה שאלה זו בצריך עיון, ואילו בעניין אלמוני מצא כבו' השופט סארי ג'יוסי כי "יש לבחון את כוונת השיתוף של הצדדים כתנאי אחד מני רבים בשלב הקביעה האם צדדים ידועים בציבור ואין עוד להידרש לכך לאחר שנקבע כי הצדדים ידועים בציבור ...בחינת כוונת השיתוף של הצדדים שלובה היא בשאלה האם עסקינן בידועים בציבור....עלינו לאתר "נקודה ארכימדית" שבה השתכללו יחסי הצדדים לכדי יחסים משפטיים מחייבים".

     

15. נטל הראיה בהליך דנן מוטל על כתפיה של התובעת (ראו לעניין זה ע"א 52/80ישעיהו שחר נ' מנדל פרידמן, לח(1) 443 (1984) ) (להלן - עניין שחר נ' פרידמן) , ומדובר בנטל כבד יותר מנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן זוג נשוי (ע"א 4385/91 רחל סלם נ' רם כרמי נא(1)337 (1997) והנטל כבד יותר כאשר לא מדובר בנכס משפחתי מובהק (בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים סב(1)235 (2006) וזאת מתוך נקיטת זהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור.

     

16. בפסקי דין שונים הובאה רשימת ראיות (רשימה פתוחה) שיכולים להצביע על קשר עם התחייבות " הראיות היכולות להצביע על קשר כזה הן, חיים תחת קורת גג אחת, רישום רשמי בכתובת מגורים משותפת, הימנעות מקיום יחסי אישות עם אחרים, שיתוף כלכלי במשק בית משותף, חשבון בנק משותף, תקופת שותפות ממושכת, הולדת ילדים, ועוד (ביטון לעיל, סעיף 18 לפסק הדין,ע"א 6434/00 דנינו נ' משה פד"י נ"ו(3) 683, 689,ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון פד"י מ"ג(1) 431, 433,ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר פד"י כ"ד(1) 617),". עמ"ש (מחוזי חיפה) 418-12-08 ס.ג נ' ג.ג. [נבו](8.3.2009)

    עוד נקבע בתמ"ש 50340-09-11 א.ל. נ' ד.פ.מ. (26.4.2015)) אפשרויות דומות ונוספות לפרמטרים שייסעו בבחינת כוונת המחוייבות של הצדדים:

    "בין הפרמטרים המסייעים לבית המשפט בבחינת כוונת שיתוף ניתן למנות את משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; האם זהו הקשר זוגי ראשון של הצדדים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; ילדים משותפים או היעדרם; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה, כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכד'; מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם וכיו"ב אינדיקציות נוספות בהתאם לנסיבות ... כמו כן, על יחסיהם של בני הזוג הידועים בציבור חולש עקרון תום הלב. התנהגותם זה כלפי זה צריכה להיעשות ביושר ובהגינות ובמסגרת זו יש לייחס חשיבות לשיקולים הנוגעים להגנה על צדדים חלשים במשפחה, הוגנות, שוויון, צדק ועוד" 

     

17. היינו, לתמצות האמור לעיל, הרי שעל מנת לבסס את תביעתה על התובעת להוכיח שמערכת היחסים ביניהם ענתה על הגדרת ידועים בציבור תוך בחינה במשנה זהירות אם הצדדים התכוונו להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין, תוך בחינת ראיות המלמדות על אומד דעתם, ונטל הראיה המוטל על כתפיה הינו גבוה. עם זאת, נקבע בפסיקה כי ככל שמדובר בבני זוג מנועי חיתון, יש להנמיך את רף הראיות.

     

18. בענייננו, התרשמתי כי בין הצדדים הייתה מערכת יחסים תקינה, טובה, הנתבע אהב את ילדיה של התובעת והיה קשור אליהם, השקיע בהם, בילה איתם ופינק את התובעת וילדיה, הצדדים עזרו אחד לשני בדברים שונים, ברם, לא התרשמתי כי הצדדים קשרו חייהם "בקשר של גורל חיים" (ראו בע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 619 (1970)(להלן עניין נסיס)) וכי הצדדים ביקשו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מרבית הזכויות והחובות הכלכליות של מוסד הנישואין.

     

19. כמפורט, בני הזוג הינם כהן וגרושה, וככאלו, מנועי חיתון ובנסיבות המקרה הספציפי דנן, העובדה שהצדדים לא יכלו להינשא עמדה בעוכרי מערכת היחסים ביניהם, והביאה לכך שהם עוד היו בעלי ספקות באשר לעתיד יחסיהם. מדובר באנשים השייכים למגזר החרדי, אשר העובדה שהם חיים יחד ללא נישואין כדת משה וישראל הפריעה להם, ובעיקר לנתבע; הפריעה להם אי ההכרה החברתית והמשפחתית, לנתבע הפריע מאוד הנידוי הדתי, והעובדה שהוא נודה בבית הכנסת מתפקידיו ככהן ולא יכול היה לעלות לתורה ככהן, ויותר מכל רצונו של הנתבע (אם לא של הצדדים) להביא ילד לעולם והשלכות הבאת ילד משותף מבחינה דתית. לא התרשמתי כי הצדדים שמו את הלבטים בדבר מערכת היחסים בצד וגמרו אומר לחיות את שארית חייהם יחדיו ועד עולם.

     

    משכך, בנסיבותיהם של בני הזוג, בהן הצדדים ובעיקר הנתבע התנהלו עם ספקות באשר לעתידם המשותף סבורתני כי העובדה שהצדדים לא יכלו להינשא, לא מורידה את הרף הראייתי לבחינת השאלה האם הם היו ידועים בציבור, אלא מהווה נדבך נוסף בבחינת השאלה באשר לכוונת הצדדים באשר למערכת היחסים ביניהם ומהותה.

     

20. הצדדים התגוררו יחדיו, זמן קצר באופן יחסי (כשנתיים עד למועד הפירוד) אך לא ניתן לומר כי ניהלו משק בית משותף; חוזה השכירות היה על שמה של התובעת, כמו שאר חיובי תשלומי הוצאות החזקת הבית, בהם היא נשאה ישירות. הנתבע לא נשא ישירות בשום תשלום והיה מעביר סכום חודשי לתובעת עבור השתתפותו בהוצאות אלו. כפי שצוין בעניין נסיס, היסוד של ניהול משק בית משותף הוא לא סתם "מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים". בשלב זה של חייהם והקשר של הצדדים, סבורתני כי ניהול משק הבית המשותף נבע ושירת צרכים שונים של הצדדים שניהם, אך עוד לא ענה על שותפות גורל ומחויבות כלכלית ומשפטית.

     

    בין אם לצורך בחינת השיתוף יש צורך במבחן חד שלבי, לפיו הקביעה כי הצדדים היו ידועים בציבור משמעה שיתוף רכושי, ובין אם יש צורך במבחן דו שלבי, לפיו לאחר הקביעה שהצדדים היו ידועים בציבור יש לבחון אם היה שיתוף בין הצדדים, הרי שלא מצאתי כי הצדדים עונים על הגדרת ידועים בציבור ולא מצאתי כי היה ביניהם שיתוף רכושי. לא מצאתי כי לצדדים הייתה שותפות זוגית, לפיה הם הסכימו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מרבית הזכויות והחובות הכלכליות של מוסד הנישואין, וכפי העולה מבחינה סובייקטיבית של מערכת היחסים שהייתה ביניהם.

     

21. בין הצדדים הייתה הפרדה רכושית, כאשר כל אחד ניהל חשבונותיו הוא ואת ענייניו הכלכליים. לצדדים לא היה חשבון משותף, והתובעת לא הוכיחה טענתה לפיה ניהלה את חשבונותיו של הנתבע והעובדה שידעה את המספרים של חשבונותיו של הנתבע או המליצה לו לסגור חשבון בנק אינם מהווים כל ראיה לשיתוף. כך, גם אם הנתבע סייע לתובעת ואפשר לה להשתמש בכרטיס האשראי שלו או מימון צרכים מסוימים שלה או של ילדיה, מרצונו, אין בכך עדיין ראיה לשיתוף כלכלי, והתרשמתי כי מדובר בסיוע או התנהלות לא מחייבת לסיוע באופן קבוע. לא ראיתי כל תלות כלכלית וכל חיבור כלכלי בין הצדדים.

     

22. מצאתי קושי עם כך שהתובעת לא תבעה כי יש לאזן את כלל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, הזכויות הסוציאליות וחסכונות שנצברו (אשר יש לשער כי בהינתן שהיא עבדה כשכירה בכל שנים אלו, בתפקיד בכיר, נצברו זכויות רבות יותר על שמה) אלא תבעה מחצית הדירה בלבד, ובפועל, תביעתה הינה לשיתוף ספציפי של נכס של הנתבע וללא כוונת שיתוף בנכסיה.

     

23. התובעת צרפה כראיה את העובדה כי סייעה לנתבע לסדר דברים רבים לרבות אל מול סוכן הביטוח, ברם, על אף שפעלה מול סוכן ביטוח המתמחה בתכנון פיננסי, ועל אף ששוחחה עמו בנוגע לפנסיה של הנתבע ולביטוח החיים, לא ראיתי כי נוהל שיח או שניתנה הוראה לרשום את התובעת כמוטבת. עם זאת אדגיש כי לא ניתן כלל מידע בעניין, ולא ידוע מי המוטב, ברם, על פניו, יש בשתיקה בעניין בכדי ללמד כי ככל הנראה התובעת אינה המוטבת.

     

24. לעניין רכישת הדירה עצמה, הרי שהתובעת העידה כי לא הייתה כל כוונה לרשום את הדירה על שמה, ולא הייתה כל כוונה לקחת במשותף הלוואות לצורך רכישתה. התובעת טענה כי כוונת הצדדים הייתה לרכוש דירה על שם הנתבע, ובהמשך, למכור אותה ולקנות דירה אחרת על שמה וכך להשביח את הדירות, תוך שהצדדים ייהנו מפטור ממס רכישה לו זכאי כל אחד מהם.

     

    כוונה זו לא הוכחה, ואף העדה שהובאה לתמוך בטענות אלו לא שכנעה כי כך הוסכם בין הצדדים. ידיעותיה של העדה היו כלליות, מבלי לתאר כל סיטואציה ספציפית, או אמירה במסגרת כל שהיא, והיא ידעה אך לומר שהתובעת סייעה רבות במעשיה לנתבע סביב רכישת הדירה, אך לא ידעה לומר דבר על הפן הכספי שהתנהל בין הצדדים.

     

    התובעת לא השקיעה כספים ברכישת הדירה (על אף טענת העדה כי לתובעת הייתה יכולת כלכלית לעשות כן). הדירה כאמור לא נרשמה על שמה, לא הייתה כוונה לרשום על שמה, ולא לקחת כל מחויבות הנוגעת לדירה.

     

    התובעת טענה ש"הדירה נרכשה בסך 1,130,000 ₪ אשר בחלקה שולמה באמצעות הלוואה בסך 100,000 ₪ שאביו של הנתבע נטל בתנאים מועדפים ואשר בפועל החזר ההלוואה שולם מחשבונה של התובעת" (סעיף 26). התובעת לא הכחישה בכתב התשובה את טענות הנתבע לפיה ההון העצמי לרכישת הדירה הגיע ממקורותיו האישיים של הנתבע, מכספים שחסך עוד טרם עבר להתגורר עם התובעת או להיכרותו עמה, וכי הוא מי שנטל את המשכנתא ונושא בהחזרי תשלומה ומקבל את דמי השכירות. ברם, בסיכומיה, טענה התובעת לראשונה כי הנתבע לא הוכיח שהנכס נרכש מכספיו, וטענה כי בפועל הנכס נצבר במהלך הזוגיות, ממשאבים משותפים, שכן, היא נשאה בהוצאות החזקת הבית והדבר אפשר לנתבע לחסוך כספים. מצאתי קושי בהעלאת טענה זו לראשונה בסיכומים, ואף מצאתי לדחות אותה; כאמור, נטל ההוכחה להיות הצדדים ידועים בציבור ולשיתוף הנטען מוטל על כתפי התובעת (עניין שחר נ' פרידמן) והתובעת לא הוכיחה את מקורות רכישת הנכס, והטענה המאוחרת שאינה מתיישבת עם הטענות בכתב התביעה גורמת לאי נוחות. זאת ועוד, הדירה נרכשה חצי שנה לאחר שהנתבע עבר להתגורר עם התובעת, ולא הוכחה כל יכולת כלכלית לצבור את ההון הראשוני, כ 300,000 ₪ בחצי שנה.

     

25. לעניין ההלוואה מהוריו של הנתבע, הרי שלא מצאתי כי השבת מספר החזרי הלוואה יש בה בכדי להוכיח שיתוף בנכס. התובעת העידה כי לא ידעה את פרטי ההלוואה ומה סיכם הנתבע עם הוריו, היא לא התחייבה אישית מול הוריו להשבת ההלוואה, ואף לא הייתה לה כל הוכחה כי הכספים שימשו לצורך רכישת הדירה. הנתבע הראה תדפיסים לפיהם העביר את ההון הראשוני מתוך כספים שחסך בחברת מנורה מבטחים, וכי לאחר התשלום עבור הנכס נותר בחשבונו יתרה של 85,000 ₪ (נספחים 2-3 לתע"ר).

     

    יתרה מזאת, התובעת השיבה כספי הלוואה להוריו בסך כולל של לכל היותר 13,000 ₪, פחות ממחצית התשלומים שהיה צריך להשיב בתקופה בה התגוררו הצדדים יחדיו. אמנם, הנתבע לא הוכיח כי השיב את הכספים לתובעת, ברם, התובעת הודתה בתצהירה כי הנתבע היה מעביר לה כספים באמצעות שקים של לקוחותיו וכן כספים במזומן (סעיף 8 לתצהירה), כך שטענתו אינה מופרכת, ובאופן כללי עדותו הייתה אמינה, גם אם העיד בצורה דרמטית. ומעבר לכך, כאמור, לא מצאתי כי בתשלום של 13,000 ₪ הוכח שיתוף והוכח כי בתשלום זה רכשה התובעת זכאות למחצית מהדירה של הנתבע. הנתבע גם הוא נתן כספים לתובעת, ולא נשמעה הכחשה מצידה כאשר טען ששילם עבור טיפולים רגשיים לה ולילדיה. הצדדים עזרו האחד לשנייה כדרך זוג שחי יחדיו, ברם, לא איחדו חשבונותיהם, ושמרו על הפרדה לפיה התובעת הייתה אחראית על הדירה השכורה והוצאותיה, על הכנסותיה ועל הוצאותיהם הקבועות של ילדיה, והנתבע הבעלים של הרכוש אותו צבר, משיב את המשכנתא החודשית, גובה דמי שכירות ומשלים את היתרה. כל צד היה אחראי על הכנסותיו והוצאותיו, תוך שהנתבע מעביר סכום חודשי לתובעת, וכעולה מתדפיסי החשבון, סכום של בין 2,500 ₪ ל 3,000 ₪. כך שלא מצאתי בכך כל הוכחה לשיתוף כלכלי, ולא לשיתוף כלל על אחת כמה וכמה בנסיבות בהן ישנם סימני שאלה של הצדדים ולמצער של הנתבע (בידיעת התובעת) אודות הקשר.

     

26. התובעת, אישה מעשית ונמרצת, סייעה לנתבע, חסר כישורים טכנולוגיים ומעשיים, בעניינים בירוקרטים, אך לא התרשמתי כי הייתה כוונת שיתוף וכי יש בכך בכדי להחיל שיתוף על רכושו של הנתבע. סבורתני כי הסיוע של התובעת לנתבע נעשה הן מכוונות טובות על מנת לסייע, וייתכן, מתוך ידיעה כי הנתבע תומך ומסייע לה כלכלית, הן לה והן לילדיה וכי בעתיד לבוא יסייע לה כלכלית ברכישת דירה עבורה, ברם, לא למדתי מכך על כוונת שיתוף.

     

27. ראיה נוספת לכוונת הצדדים ניתן ללמוד מתכתובת שהייתה בין הצדדים וצורפה על ידי הנתבע. כאמור, הנתבע עבר להתגורר עם התובעת רק באפריל 2021. הנתבע אינו מכחיש כי היה בזוגיות עם התובעת קודם לכך, אך לא הובאו כל ראיות מטעם מי מהצדדים על קשירת גורל או שיתוף מכל מין וסוג שהוא בין הצדדים. הנתבע החל בחיפוש דירה עוד קודם למעבר המגורים המשותף, וביום 14.3.2021 שלחה התובעת לנתבע הודעת וואטסאפ בו כתבה לו "מקודם בתוך כל הבלגן של העבודה והילדים פה התקשרתי למתווך לברר על דירה בשבילך...אחכ הודעה לפוסטמה של ----...--- (=בתה) אומרת לי גם לזה את דואגת עכשו?? משעמם לך?? אז תהיה בשקט וזריזזזז אכפת לי ממך" (נספח 7 לתע"ר נתבע). היינו, עוד טרם למעבר המגורים של הנתבע עם התובעת החל הנתבע בחיפוש דירה עבורו; "דירה בשבילך" "אכפת לי ממך", ובתה מתרשמת כי התובעת עושה לנתבע טובה. היינו, גם מהודעה זו ניתן ללמוד כיצד הצדדים והמשפחה ראו את מערכת היחסים בין הצדדים; לא שיתופית, התובעת מסייעת לנתבע, ואין מדובר בכל חשיבה לפיה מדובר בדירה התובעת אלא בדירה לנתבע והתובעת אך מסייעת לו, אחרת ברי כי לא היה מתקיים שיח כזה.

     

28. גם בתמלול השיחה שצורף על ידי התובעת מצאתי תמיכה בכך שלא הייתה כוונה לשיתוף בדירה. התובעת צרפה תמלול שיחה בין הצדדים, שיחה שבהתאם לתוכנה (ולתאריך הלכאורי שנרשם למועד קיומה) התנהלה לאחר שהתובעת הודיעה לנתבע על רצונה להיפרד. התובעת ביקשה מהנתבע להודיע מתי הוא עוזב את הדירה בה התגוררו יחדיו, וביקשה ממנו לפנות לגישור אצל צד שלישי על מנת לדבר על הפירוד ועל "הנושא הכספי" ביניהם והדגישה בפניו שהוא הבטיח לה שידאג לה ביום שאחרי (עמ' 5) והנתבע לא מכחיש כוונתו לתת לה משהו. ברם, לאורך כל השיחה עמו אין מילה מצד התובעת על הדירה ואין כל דרישה לקבלת מחציתה, כי אם עולה כי היא מבקשת, והנתבע אף מעוניין, ליתן לה משהו.

     

29. נטען על ידי התובעת אף כי הצדדים רצו לעשות הסכם ממון, ברם, מעבר לכך שהסכם הממון לא השתכלל ואף לא דובר מה יהיה תוכנו, הרי יש קושי עם הטענה בהינתן שעלה שהתובעת הינה מי שרצתה לעשות הסכם ממון, ולא הנתבע, והתובעת הודתה שהנתבע התחמק מכך ולא שיתף פעולה. התובעת אף הביעה את הרצון לערוך הסכם לאחר רכישת הדירה, ולא לפניה, ולטענתה היא, טרם לרכישת הנכס על שמה. "צריך להתקדם עם הסכם ידועים בציבור בשביל הנכס הבא" ויודגש – הנכס הבא. לא בשל הרכישה של הנכס הקודם. לא להסדיר את השיתוף בו. אלא, טרם או לצורך רכישת נכס התובעת.

     

30. זאת ועוד, כאמור, לא התרשמתי כי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים היה להחיל עליהם את החובות והזכויות של בני זוג נשואים והתרשמתי כי שמרו על הפרדה רכושית ביניהם, ברם, אם יכלה להיות התלבטות בנוגע לתקופה שממועד מעברו של הנתבע להתגורר עם התובעת, הרי שלא הונחו כל אינדיקציות לכל שיתוף טרם למעבר המגורים המשותף.

     

31. אינני מוצאת כי לאחר תקופת זוגיות וחיים משותפים של חצי שנה ניתן להחיל שיתוף על נכס חיצוני, שנרכש בהגדרה (ואין מחלוקת על כך) לצרכי השקעה, נכס לא משפחתי, שנרכש ממשאבי הנתבע, אשר נטל משכנתה על שמו, שילם על כל ההוצאות הכרוכות ברכישה, ורוכש לראשונה נכס להשקעה בהיותו בן 45. אף אינני מוצאת כי נשמעו ראיות לפיהן בגין תקופת חיים משותפת של שנתיים ימים, בדירה שכורה על שם התובעת, בהן הנתבע השיב לבדו מחשבונו של תשלומי הלוואת המשכנתא, גבה את דמי השירות ונשא בהפרש בין הסכומים בגפו, וכי הועלתה כל ראיה לכוונה לשיתוף ספציפי בתקופה זו.

     

    היינו, לא ראיתי כי כוונות שיתוף כלכלי משפטי בין הצדדים המוכיח כי הצדדים היו ידועים בציבור, ולא הוכחה חזקת השיתוף. כך, גם לא מצאתי שהוכח שיתוף ספציפי בנוגע לנכס מכוח הסיוע אל מול אנשי המקצוע שנתנה התובעת לנתבע והשבת חלק מהחזרי ההלוואה להוריו של הנתבע, או כל סיוע אחר.

     

32. אזכיר, כי מדובר בנכס להשקעה ולא בדירת מגורים, דבר שמעלה את נטל ההוכחה לרף גבוה יותר מהוכחת שיתוף בנוגע לדירת מגורים. לכך מתווסף אופן רישום הנכס, אשר מהווה ראשית ראיה לבעלות, והנטל להוכיח אחרת מוטל על כתפי התובעת, ובענייננו, הנטל הינו גבוה ובפרט כאשר הצדדים אינם נשואים.

     

33. מהראיות עולה כי אכן, בין הצדדים הייתה זוגיות, ברם, כפי שציינתי לעיל, לא התרשמתי כי הצדדים קשרו גורלם האחד עם השנייה כי החלו שיתוף על רכושם, ביתם וחייהם. לכל היותר הייתה בכוונת הצדדים שהנתבע ירכוש עבור עצמו נכס השקעה, והתובעת תרכוש עבור עצמה בהמשך נכס להשקעה, כל אחד נכס משלו. הצדדים חיו יחדיו תקופה לא ארוכה, של כשנתיים ימים, ושמרו על הפרדה. כל אחד המשיך לנהל את ענייניו הרכושיים והכספיים. הצדדים לא פתחו חשבון משותף, והנתבע היה מעביר כספים מידי חודש בחודשו לתובעת. לא הובאו כל ראיות לכל שיתוף למעט מגורים משותפים לתקופה זו, וסיוע כלכלי שהנתבע נתן לתובעת מעת לעת וסיוע בירוקרטי שנתנה התובעת לנתבע, וכן החזרי ההלוואות הספורים.

     

    כל צד תמך במשנהו בדרכו ומתוך כוונה כי כל צד יתקדם וירכוש נכס עבורו, ולא נכס במשותף. לא מצאתי כי הידועים היו ידועים בציבור, לא מצאתי כי חלה חזקת השיתוף ולא שחל שיתוף ספציפי. כאמור, הפסיקה מחייבת אותנו לנקוט במשנה זהירות טרם להכרזה על בני זוג כידועים בציבור, והתובעת לא עמדה בנטל הראיה להוכיח שהצדדים עמדו במבחנים שנקבעו בפסיקה, ובעיקר, כאמור וכמפורט, לא התרשמתי כי הצדדים "החילו על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות - כלכליות של מוסד הנישואין ...מבלי לקבל מעמד של נישואין".

     

34. לסיכום, התביעה נדחית. בנסיבות אלו אני מוצאת לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בסך של 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך שישים יום.

     

35. פסק הדין יפורסם בהשמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, ט' שבט תשפ"ו, 27 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.