אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תיק 259879/13 פלוני נ' פלונית

תיק 259879/13 פלוני נ' פלונית

תאריך פרסום : 11/05/2016 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי
259879-13
05/05/2016
בפני הדיינים:
1. הרב מיכאל עמוס – אב"ד
2. הרב שניאור פרדס
3. הרב אריאל ינאי


- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד יוסף מעודה
הנתבעת:
פלונית
עו"ד גיל דודסון
פסק דין

 

הצדדים נישאו כדמו"י ביום כ"ד בחשון תשנ"ז (6.11.1996) ולהם חמישה ילדים קטינים. הבעל הגיש תביעת גירושין ומשמורת על הילדים ביום כ"ה בסיון תשע"ד (23.6.2014) האשה הגישה כתב ההגנה ביום ט"ו באלול תשע"ד (10.9.2014). הבעל הגיש תגובה לכתב ההגנה ביום כ"ג במרחשוון תשע"ה (16.11.2014). התקיימו מספר דיונים – ביום כ"ד במרחשוון תשע"ה (17/11/2014) וביום ב' בשבט תשע"ה (22/1/2015). הוגשו סיכומי הצדדים. הבעל הגישם ביום  22/7/2015 והאשה הגישה את סיכומיה ביום כ"ז בכסלו תשע"ו (9.12.2015). לפני כ-6 שנים נפרדו הצדדים למשך שלש שנים וחיו בנפרד עד שנעשה ניסיון לשלום בית. ביום כ"ט בסיון תשע"ד (27.6.2014) עזב הבעל את הבית עם ילדיו הגדולים.

טענות ומענות הצדדים

לטענתו של הבעל, האשה מקללת ומנבלת את פיה, מאחלת לו ולילדיהם שיחלו בכל מיני מחלות. מכה את ילדיה וזורקת עליהם חפצים. יורקת, מושכת בשערות הבת המשותפת ואף מכה את הבעל. בנוסף, אינה טובלת במקווה כבר חצי שנה ואין יחסי אישות. צורחת לפני אנשים וחברים של הילדים. תלויה במצבי רוח והילדים חיים בפחד. הילדה הרגיזה אותה ולכן הכתה אותה בקולב ללא הרף. היא אף זרקה סכין על הילד ובנס הוא לא נפגע. באחד המקרים זרקה על הילדה נס קפה. לדבריו, לבקשת האשה עברו בני הזוג לפני שש שנים לגור רחוק מאמו וכי טענתה על מעורבות אמו בסכסוך ובפירוק המשפחה, אינה נכונה. האשה הרביצה לבעל ושברה לו את משקפיו. האב תובע גירושין וטוען להתעללות מילולית ופיזית בו ובילדים, ניבול פה ברמות גבוהות, הזנחת הבית וכל הנטען לעיל. לא ניתן לדבר כלל על שלום בית לטעמו עם אשה שמאחלת מוות לילדיה ולבעלה ואשר נכנסת להתקפת אמוק, כלשונו. כשנכנסת לסערה "זה הוריקן", כלשונו. הבעל טען ששמע מאחורי הדלת כיצד האם מקללת את הילדים: "שתמותו. שיהיו לכם גידולים" וכיוצ"ב ועוד קללות וניבולי פה מזעזעים, לדבריו. לטענתו, בתקופה האחרונה החלה האלימות המדוברת. הילדים סיפרו לו על מכות שקבלו מהאם כבר בעבר אך הוא חשב שהיה זה במסגרת חינוכית, ורק לאחרונה התברר לו גודל וחומרת העניין. במקרה אחד, סיפר הבעל, לאחר ויכוח בין הבת ובין האם בעניין המקלחת, נכנסה הבת למקלחת ונעלה את הדלת, והאם איבדה שליטה דפקה על דלת הזכוכית עד שהתפרץ לה דם מהיד.

הבעל סיפר כי לאחר שתיחקר את הילדים על מה שקורה כאשר הוא לא נמצא, פנה לעו"ס בגימלאות הגב' שרה [מ'] שהייתה בעבר מנהלת הרווחה ב[...] ויש לו הכרות עם בנה, ובקש את חוות דעתה. לאחר שהיא תחקרה את הילדים, היא הודיעה לו שעל פי חוק היא נדרשת ל"חובת הדיווח" לגורמים הרשמיים, שכן התגלה לה תיאור מזוויע והיא פנתה לרווחה במכתב המתאר את התרשמותה. לדבריו, עזיבתו את הבית הייתה לאחר פנייה לרווחה ולאחר המלצת הגב' [מ']. (פגישתה עם הילדים הייתה ביום 22/6/2014 כפי שהיא כותבת במכתבה שיצוטט להלן. עזיבתו את הבית גם לפי דברי האשה בתגובתה לכתב התביעה הייתה ביום 27/6/2014 והמכתב של הגב' [מ'] נכתב ביום 2/7/2014). לדבריו גם המטפלת שעבדה עם האשה בפעוטון אותו מנהלת האשה, סיפרה לו שראתה את האשה מכה את הבת בצורה שלא תיאמן. לדבריו, כאשר הייתה מביאה לבת כדור בבוקר הייתה אומרת לה: "קחי משוגעת את הכדור, אולי יעזור לך בראש". או הייתה מתבטאת לילד: "מוח של דגים".

לטענתו, כיום כאשר הילדים במשמורתו, הם מטופלים בעזרתו בטיפולים פסיכולוגיים בעקבות מה שעשתה להם האם. לטענתו גם האם אינה חפצה בשלום בית. היא לא שלחה כל שליח כדי לשכנעו על כך, בניגוד לפעם הקודמת, בעבר שלחה האם שליחים רבים ורבנים. בנוסף, לאחרונה הלכו ביחד להרב [...] לעריכת הסכם גירושין ללא הצלחה. לדברי הבעל, כמה חודשים לפני חודש שישי החלה האלימות. אמנם, תמיד הייתה אלימות וכבר בשנת 2005 הרימה עליו יד אולם לדבריה בזמנו, טוען הבעל, הדבר נבע מלחץ הנגרם לה מהשהות שלה באזור משפחתו. בשל כך, כאמור טוען הבעל עברו בני הזוג לגור בעיר אחרת. האלימות החריפה בשנה האחרונה. הבעל תובע גירושין ומשמורת על כל ילדיו כולל התינוקת [פלונית], שעדיין נמצאת במשמורתה הזמנית של האם. הבעל צירף תמליל ארוך ומסרונים המוכיחים כי האם אמרה את מה שמיוחס לה כאמור. קבלת המשמורת והרחקת הילדים מהאם היא בבחינת סכנת נפשות לטעמו.

האשה הכחישה את כל טענות הבעל ולדבריה ההיפך הוא הנכון כי מעשי בריונות של הבעל הם הביאו לפירוק התא המשפחתי. לטענתה, הבעל איים עליה ואף ממש את איומיו בעזיבתו את הבית עם ילדיו ביום 27/6/2014. ככל הנראה, כותבת האשה, הקשר בין הבעל ובין אמו הם הגורם לפירוק התא המשפחתי. האשה טוענת כי היא דאגה לבעל ולילדיה ואין עילה לחייבה בגט.

לדברי האשה היא רוצה שלום בית וחפצה לפנות לייעוץ. כל דבריו של הבעל הינם שקר. הוא אשם בפירוק המשפחה יחד עם אמו. הוא אמו ואחיותיו השפילו אותה, לדבריה. הילדים לא רוצים לראות אותה משום שהבעל משתלט עליהם. לדבריה, תמיד דאגה לו ובמיוחד בעניין מחלת הסוכרת שלו, וכי הוא לא מעריך זאת.

לדבריה, "בניגוד גמור לטענות התובע, הנתבעת מעולם לא הייתה אלימה לא כלפי התובע ולא כלפי הקטינים, נהפוך הוא". הבעל הינו אדם רגזן השומר טינה וכי פירוק התא המשפחתי הוא מסיבותיו האישיות.

לשאלת ביה"ד על הדברים החמורים שנכתבו ע"י האשה, ענתה האשה:

"אני לא כתבתי דברים כאלה של איומים לרצח. הוא התקשר אליי ואמר לי שאני לא חוזר אלייך. עשו לי טביעות אצבעות במשטרה על כלום, לא עשיתי כלום. ילדים שלי היו חוצפנים בעקבותיו כי הוא והמשפחה שלו היו משתלטים עליהם. ולי אין מילה בבית. ואני נשבעת בזה..."

לעניין מרידתה של האשה מחיי אישות נאמר בפרוטוקול כדלהלן:

"הבעל: היא לא טובלת במקווה.

ביה"ד: כמה זמן את לא טובלת?

האשה: הוא פתח עליי את הפה הוא ואימא שלו השפילו אותי. אני אמרתי לו שאני לא אסדר ילדים איתו.

ביה"ד: אז חצי שנה הוא מחכה?

האשה: הם התעללו בי!

ביה"ד: אז איזה שלום בית את רוצה עם אדם כזה?

האשה: כשהוא יבקש סליחה הוא יקבל הכל. אמא שלו משגעת אותו."

הוכחות וראיות

הבעל ציטט מהודעותיה של האשה כדלהלן:

[חמישה קטעי ציטוטים הושמטו]

"[י'] מחוק ו[ת'] מחוקה (ילדי הצדדים) תראה את זה לרווחה לא רוצה אותם שהשם יקח אותם."

"לך למשטרה שיעשו לי טביעות אצבעות שאני לא ארצח אותכם ויבתר את הגופות..."

בדיון מיום כ' בסיון תשע"ה (7/6/2015) נחקרה האשה, וביחס למה שאמרה לעו"ס שרוצה לסיים את היחסים ולהתגרש וכפי שיצוטט להלן, אמרה האשה, שמותר לה להתחרט והיא הייתה בסערת רגשות וא"א לשפוט אדם בשעת כעסו.

בין השאר נאמר בחקירה כדלהלן:

"ש: אבל שלחת לבעלך בקשה לעשות הסכם גירושין.

ת: הוא הציע את זה. בעלי התקשר לרב [י'] והרב [י'] הזמין אותי...

ת: הוא אמר לי שנלך רק להתייעץ, אבל אני לא רציתי.

ש: את כותבת לבעלך: דיברתי עם הרב [י'] בקשר להסכם גירושין, האם אתה מוכן לומר לו שכל אחד ילך לדרכו.

ת: הרב אמר שאני אדבר בצורה כזאת אולי יתחרט. אבל הוא לא התחרט.

ש: לאחר מכן את כותבת, בוא להסכם גירושין, סידרתי רב, זו לא צורה להמשיך כך.

ת: הפלאפון שלי לא היה טוב, היוד לא במקום, זה לא "סידרתי" אלא "סידרת."

ביה"ד: בסוף כתוב אני לא נלחמת בך, אני רוצה להתגרש.

ת: אני נעזרתי בדברים שאמרו לו והדריכו אותי כאילו אני יילך לקראתו כאילו אני רוצה להתגרש...

ש: את אומרת בהתחלה אני רציתי להתגרש.

ת: אני לא רוצה להתגרש. הוא היה אמור להביא לי פתיחת תיק. היה אמור להביא לי תצהיר על פתיחת תיק כדי לקבל כסף בתמ"ת והוא לא הביא לי. הוא אמר לי "תקפצי לי", ולכן אני לא מוכנה לזה. אני היום אין לי גז בבית, ניתקו, אתם מבזבזים לי את הזמן ואני נשארתי לבדי ואין לי מזונות לא עליי ולא על הילדה שלי."

לאחר שהוכח בפני האשה כי היא הצהירה פעמים רבות שהיא רוצה להתגרש, אמרה האשה:

"אני לא רוצה להמשיך לענות. אני לא מרגישה טוב. אני לא רוצה להיחקר."

אולם משביה"ד הבהיר לה שהימנעותה מהחקירה תהיה לרעתה קמה האשה ואמרה:

"אני התחרטתי, יכול להיות שבאמת רציתי להתגרש. אבל עכשיו אני לא רוצה להתגרש."

בהמשך הדיון נמשכה חקירתה והתנהלה כדלהלן:

"ב"כ ב: יש לי פה תכתובת שלך שאת אומרת בחודש אוקטובר, חשבת שאחרי כל זה אני רוצה אותך? בחלומות.

האשה: אני לא רוצה לשמוע את זה.

ביה"ד: האשה מפריעה למהלך הדיון.

ב"כ ב: את כותבת לו: אתה תשלם על כל מה שעשית לי פיצוי כספי. אני לא רוצה לחזור לזבלון כמוך. ז"א לאחר זמן מה, האם את לא רוצה להתגרש בגלל הפיצוי הכספי?

ת: הבן אדם הזה אמר על אח שלי שאנס אותי. ועל זה אני רוצה פיצוי כספי, על הוצאת דיבה.

ש: את לא רוצה להתגרש בגלל פיצוי כספי?

ת: לא, בגלל מה שאמר עליי. אני אשתו הבאתי לו 5 ילדים, 26 שנה אני איתו ועוד אומר דבר כזה על אח שלי?!"

בהמשך הדיון בו הושמעה קלטת קשה בו נשמעו דברי אלימות קשים על מכות מצד האשה, שבירת משקפיים וקללות ועוד, ענתה האשה:

"זה היה שעת כעס וא"א לדון אותי בשעת כעסי. כשבאים לקחת מאימא את הילדים, זה לקטוע לה את הרגליים."

יצוין כי אגף הרווחה העבירה את הילדים למשמורת האב באופן זמני, ולפי עדותן של הגב' עדי הלוי והגב' הרפז מהרווחה אשר הופיעו לעדות בביה"ד – משום שהגיע אליהם דיווח על אלימות כלפי הילדים. הילדים נבדקו ונחקרו ע"י פקה"ס לפי חוק הנוער, והרווחה התרשמה בבירור כי האם מאבדת שליטה ומתנהלת באלימות כלפי הילדים בשבירת חפצים וכיוצ"ב לא פעם ולא פעמים. עניין האלימות נחקר כרגע גם ע"י הגורמים הפליליים. עוד הוסיפו כי על פי עדותם של הילדים גם הבעל-האב ספג אלימות מהאשה-האם. לדבריהן כל הטענות נמצאות בבדיקה ומשום כך הועברה המשמורת אל האב באופן זמני עד לתוצאות על פיהן יקבע מי המשמורן המתאים.

בעניין רצונה של האשה בשלום בית נטען ע"י אנשי הרווחה בדיון כי שני הצדדים מעוניינים לחיות בנפרד וכי האשה רוצה לסיים את מערכת היחסים עם בעלה בשל המאבק ביניהם. דבריה אלו של האשה נאמרו לדבריהן, ברצף שיחות שהיו להן עמה.

בתסקיר הרווחה מיום ח' באב תשע"ד (4/8/2014) נכתב הדבר על ידיהן:

"... כיום שני ההורים מביעים רצון לסיים את מערכת היחסים ביניהם ואינם רואים סיכוי לשקמה."

בתסקיר נוסף מיום ח' באלול תשע"ד (3/9/2014) נכתב בין השאר:

"היום, בסיום השיחה המשותפת של ההורים עם העו"סיות הח"מ בשעה 9:30 בבוקר, בעת ש[י'] נמצא במסגרת החינוכית, הודיעה האם כי בכוונתה להוציא אותו מהמסגרת החינוכית כיוון שטרם נקבעה משמורת וחוסר הסכמתה עם המלצתנו לעניין זה. כעבור מספר דקות דיווח האב כי האם מימשה את איומה וכי הוציאה את [י'] מהגן."

לאור כל זאת הומלץ ע"י הרווחה לקבוע כי המשמורת של ארבעת הילדים הגדולים (מלבד התינוקת [מ']) תהיה בידי האב. ביה"ד אימץ את המלצות התסקיר וביום ח' באלול תשע"ד נתן להמלצות אלו תוקף של פסק דין.

בסיכומי התובע הוא מצרף את מכתבה של הגב' [מ'] מנהלת הרווחה ב[...] בגימלאות אליה ניגש הבעל-האב לראשונה להתלונן על אלימות אשתו כלפי הילדים, ובמכתב זה מיום 2/7/2014 נכתב:

"פגשתי את הילדים ביום 22/6/14... הילדים סיפרו לי עם דמעות בעיניהם על התעללות שהם עוברים שנים על ידי אמם. הילדים סיפרו לי על מכות צעקות וקללות בלתי פוסקות במשך שנים...

בפגישה לא היה צורך לעודד את הילדים לדבר... [ת'] סיפרה כי האם מכה אותה ללא סיבה בכל הזדמנות. מושכת את שערותיה עד תלישת קבוצת שיער מראשה. קרה מצב ש[ת'] התקלחה והאם רצתה להיכנס למקלחת מיד. לא המתינה שהילדה תסיים היא צעקה תפתחי ותוך כדי צעקות שברה את השמשה של חלון המקלחת. בנס הילדה לא נפגעה. באם [ת'] מנסה להחליף לתינוקת חיתול כי התינוקת עם חיתול מלוכלך. האם צועקת ומכה את [ת'] בשל כך. קורה שהיא מקבלת מכות מהאם עם מקל של מטאטא. הילדים מפוחדים הם מחכים כי האב ישוב מהעבודה עד אז הם משוטטים מחוץ לבית...

האם לא מסדרת את הבית יש בלגן ואי סדר בכל הבית. הילדים לא מצליחים למצוא בגדים לבית הספר בבוקר. כל בוקר האב משכים לקום מעיר את הילדים מגהץ להם בגדים מכין וקונה מצרכים ומכין לילדים את כל צרכיהם. ואם קורה שהם מנסים לסדר או לארגן הם מקבלים מטר של קללות וצעקות... האם לא מכבסת ולא נותנת לאף אחד לכבס...

האם הופכת כל ערב שבת את השולחן וצועקת. הם נאלצים לצאת עם האב החוצה ולהסתובב כמה שעות... לפני כמה ימים האם הכתה את [ת'] עם מקל... אמא זרקה עליו סכין שכמעט ופגע בו אילו לא היה זז... הקללות שהם מקללת את הילדים הם קללות קשות מאד כמו: הלוואי שתקבל סרטן. הלוואי שתמות ועוד קללות שהיה לי קשה לשמוע. לדברי הילדים האם מכה את האב. נותנת לו סטירות לחי ומקללת אותו כל היום... הם בקשו מהאב... לגור בבית אחר רק אתו. קצה נפשם מהחיים בבית עם האם... הם פוחדים מהאם..."

האב מדגיש בסיכומיו כי הוא עזב את הבית ביום 27/6/2014 יממה לאחר הקללות והנאצות בתמליל מיום 25/6/2014.

בין השאר הגיש הבעל העתק – צילום מסרונים של קללות וניבולי פה שנכתבו ע"י האשה ברמות ירודות ונמוכות שלא ניתן אף לצטטם והצריך לראותם יעיין בתיק ביה"ד.

בין השאר כותב הבעל לאשה במסרון:

"אף פעם לא היו לך גבולות!!! שכחת את כל הקללות שקיללת אותי ואת ממשיכה עדיין! את בפה שלך הרסת את הכול והבאת אותו למצב של אל-חזור!!! לא אשכח את הקללות: זיבלון, כלבון. לא מסוגל להסתכל עלייך! זה מה שראית אצלך בבית.. קללות וחוסר הערכה הדדי."

עוד הביא הבעל את המסרון שנכתב ע"י האשה ביום 22/10 בו נכתב:

"חשבת שאחרי כל זה אני רוצה אותך בחלומות לא יכולה להסתכל עליך ולא על המשפחה מנובלת שלך ואתה תשלם על כל מה שעשיתה לי פיצוי כספי לא אוותר לך אני לא רוצה לחזור לזיבלון כמוך יש לך יותר מדי גאוה..."

במסרון נוסף שהגיש האב מיום 1/7 2014 כותבת האשה:

"... דיברתי עם הרב [י'] בקשר להסכם גירושין האם אתה מעונין נקבע איתו וכל אחד ילך לדרכו."

ובמסרון נוסף מאותו תאריך כותבת האשה:

"תפסיק עם המלחמות הטיפשיות האלה למען הילדים שלא יהיה להם בעיות פסיכולוגיות נעשה הסכם תוך שבועים אנחנו גרושים."

תגובת האב במסרון:

"את נלחמת, לא אני."

תגובת האישה במסרון נוסף:

"בא להסכם גירושין המלחמות ממך בלבד מדוע אתה לא מדבר על הסכם גירושין בא סידרתי רב זה לא צורה להמשיך כך אתם עושים חילול השם יש ילדים שנפגעים נפשית ממלחמות אני לא נלחמת בך אני רוצה להתגרש."

בשיחה אחרת מיום 6/7/2014 כותבת האישה במסרון לבעל:

"בא נעשה הסכם תקבע יום אצל הרב [י'] זה לטובת המשפחה ההרוסה הזו."

בתגובת האב:

"מתי את רוצה לקבוע אצל הרב [י']?"

ותשובת האם:

"יום שלישי בערב."

במסרון נוסף מיום 7/7/2014 כותבת שוב האישה:

"מחר אתה פנוי להסכם גירושין בשעה 5 בכולל של הרב."

במסרון אחר כותב הבעל ביום 14/7/2014 כך:

"... את הבאת את זה על עצמך בהשתלחות חסרת רסן כלפינו. אני לא מסית את הילדים. זאת תגובה טבעית שלהם לאחר תקופה ארוכה של גידופים... הערתי לך על כך, אך במקום להתייחס לכך ברצינות, העדפת להתעלם ולומר: אתה לא מפחיד אותי, לך אתה והילדים שלך..."

יצויין שרמיזתה של האשה בכתב ההגנה כאילו הבעל הוא היה אלים כלפיה, הוכחשה על ידה בדיון בו אמרה:

"אני אמרתי שהוא הרביץ לי? הוא לא הרביץ לי."

סיכום

לפנינו תיק קשה ומזעזע בו הוכח מעל כל ספק כי האישה-האם, הינה אישה אלימה פיזית ומילולית כלפי בעלה וילדיה. היא נוקטת במכות נמרצות השלכת חפצים וסכין ומשיכה בשער. היא נכנסת לאיבוד עשתונות וחוסר שליטה מוחלט. הבעל והילדים נמצאו בסיכון גבוה. גורמי הרווחה כולם הזדעזעו מהתנהלות האם ואף העבירו זמנית עד לבדיקה מעמיקה את משמורת הילדים לאב (מלבד התינוקת). העדויות שנגבו מהילדים ע"י מנהלת הרווחה בגמלאות וע"י אגף הרווחה כיום, המסרונים המזעזעים בהם מאחלת אם בישראל לבעלה ולילדיה פרי ביטנה שימותו ושיחלו במחלה ממארת ובגידולים, קללות וניבולי פה ברמה ירודה כלפי בעלה וילדיה ועוד. יצוין, וכפי שיצוטט להלן שלאחר חקירה מאומצת הודתה האשה במיוחס לה אלא שטענה שהיא הייתה בשעת כעס.

על פי כל האמור, האשה שלפנינו הינה עוברת על דת – מקללת את בעלה וילדיה, מכה את בעלה וילדיה והיא חייבת בגט ואף כופין אותה. מלבד זאת הוכח בעליל שהאשה אינה רוצה בבעלה וחפצה להתגרש. היא אמרה זאת פעמים רבות במסרונים שבין בני הזוג בצורה נחרצת וחד משמעית ובביטויים קשים וחריפים המלווים בניבול פה ירוד על רצונה המוחלט להתגרש ממנו. היא זו אשר ניסתה לזרזו פעמים רבות לקבוע פגישה עם הרב [ב'] מ[...] כדי להגיע לידי הסכם גירושין וכפי שצוטט. היא אף אמרה זאת לגורמי הרווחה ברצף של שיחות ואף כל התנהלותה והתייחסותה הייתה כזאת. האשה מעולם גם לא פתחה תיק לשלום בית. כאשר ביה"ד תיחקר אותה בדיון את מי שלחה לו לניסיון לשכנעו לשלום בית, שיחקה במכשיר הנייד כאילו מחפשת הודעות וכיוצ"ב בהקשר לכך, אך לא היה בידה מענה. נראה על פניו כי מעת שלקחה ייעוץ משפטי החלה לדרוש פיצוי כספי ובשל כך אינה אומרת אמת בביה"ד בלשון המעטה וטוענת שהיא רוצה שלום בית וייעוץ. בנוסף התברר לביה"ד מאיסותו הגמורה של הבעל באשתו וכי אינו יכול לסבול אותה.

הנידון הלכתי

חיי צער בלתי נסבלים כעילה לחיוב וכפיית גט

בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' ח) בעניין כפיית בעל בגט בחיי צער בלתי נסבלים, כתב:

"אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים...

תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא היתה אם כל חי בפ' אף על פי (ס"א ע"א) ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאי' בהמדיר בהרבה מקומות (ע' ע"א ע"א ע"ב) דוק ותשכח, כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואף על גב דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפי' לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס (שם ע"ז ע"א) דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש... וכשאמרו כופין עושין בו כפייה אפילו בשוטי...

ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכ"ש אם מרעיב אותה ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי והרשב"א ז"ל כ' בתשובה כדברינו..."

במקרה דנן הנתונים הפוכים. האשה היא זו המצערת את בעלה באופן תדיר והוא אינו יכול לחיות עמה בבחינת "נחש בכפיפה אחת" באופן קיצוני ונדיר וכפי שתואר בהרחבה. אם ניתן לכוף בעל לגירושין בכה"ג, ק"ו שניתן לכוף אשה.

הטעם בדין עוברת על דת

החזו"א בהלכות כתובות (סי' עט אות כז) חולק על דעת המל"מ בטעם החשש של עוברת על דת יהודית, וסובר שאין לחוש שמא זינתה בעבר, וכתב וז"ל:

"מל"מ כו', כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו. נראה דאין לחוש שזינתה ולהפסידה כתובתה מזה, אלא נראה דלא מתדר ליה באשה כזו שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה, והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה..."

ההגדרה של עוברת על דת היא כי במעשיה קלקלה והרסה את מערכת הנישואין בדרך שלא ניתן יותר לדור עמה בכפיפה אחת.

הגדרה זו הובא גם בפסקי דין רבניים (ח"א עמ' 338) בפסק דינם של הרה"ג הגר"י עדס, הגרי"ש אלישיב והגרי"ב ז'ולטי זצ"ל, בזה"ל:

"... דכל עיקר הטעם שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה, זה אינו משום מעשה עבירה שעשתה האשה, כמש"כ הרא"ש בפרק המדיר בכתובות דעוברת הדת לא מקרי אלא במכשלת את בעלה, אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ועיי' במל"מ בפ"ב מהלכות סוטה ה"א, והיינו דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה..."

האשה שלפנינו על כל מכלול התנהלותה בחיי המשפחה גרמה להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים ויכול הבעל לגרשה.

כדוגמא וכבדרך אגב יש לציין שהגדרה זו היא הגדרה של דינים שונים נוספים בהלכות כפייה. ראו למשל את דברי הגר"א גודלשמידט זצ"ל (פסקי דין רבניים ח"א עמ' 12-13) בעניין דין "רועה זונות" שהוא אינו נשוא הדיון שלפנינו, שבאר את הדין בזה"ל:

"ומקור הספק הוא מדברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הי"ח: אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה... ואם היה מאמינה וסומך דעתו דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ואח"כ כופין אותו להוציא.

הרי שאף על פי שאשתו נאסרה עליו ע"י הודאתה וע"י זה שהוא מאמין לה, אין ב"ד כופין אותו לגרש אלא אם כן העידו שני עדים על הדבר...

אמנם, אנו מוצאים שב"ד נזקק לכפיה לגט גם על סמך הודאת הבעל לבד. דפסק הרמ"א בשו"ע שם סימן קנ"ד ס"א: מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים, או שהודה, י"א שכופין אותו להוציא... (חדושי אגדה יבמות). הרי שדי בהודאת הבעל, שהוא רועה זונות, כדי לכוף אותו לגט...

אולם ישנו חילוק יסודי, והוא הכלל של הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הוא רק בסכסוכים שבין אדם לחברו, דשייך בזה תובעים ונתבעים, תביעות והודאות, אבל לא בענינים שבין אדם למקום, דמכיון שאין בזה תביעות, לא שייך הודאות. וזהו ההבדל בין הנושאים, כי ענין הכפיה לגרושין מרועה זונות, אינו מצד העבירה שברעיה אחרי זונות, כי אין דין כפיה לגט, בגלל עבירות שאדם עובר, אלא בגלל הרס חיי המשפחה הבא כתוצאה מהנהגה כזו של הבעל, ועקב קלקול חיי המשפחה מעין זה שהבעל גרמו, זכאית האשה לדרוש גט, וכשהאשה קובלת עליו ותובעת את הגט, בסכסוך זה עומדים שני בעלי דין, הבעל והאשה, והודאת בעל דין היא הוכחה, כמו בכל ריב אחר בין בעלי דברים. אבל זהו רק אם הדיון הוא בריב בין בעלי דין, אבל בדיון בשאלת נשואי עבירה, ענין הכפיה לגט הוא מצד העבירה שבנשואין, ולא מפני תביעת האשה, ומכיון שאין חיוב הכפיה משום תביעת בעל דין, לא שייך בזה הודאת בעל דין."

מקללת כעוברת על דת

במשנה במסכת כתובות (עב, א) איתא: "העוברת על דת וכו'. אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו."

ובגמרא (בע"ב שם) איתא: "אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו, אמר רב יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מוּלָדיו [בקמ"ץ – מאירי, וע' גר"א], וסימניך "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". אמר רבה [ס"א רבא], דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה."

וכתב רש"י וז"ל:

"במקללת יולדיו בפני מולדיו, כלומר בפניו דמתני' לא תימא לפניו ממש, אלא אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל. וסימניך אפרים ומנשה וגו', ופסוק זה יהא לך סימן על משנתנו לזכור על ידו דבפניו דמתני' [לא תימא בפניו ממש אלא] בפני בנו קאמר, והוי כאילו בפניו. אפרים ומנשה וגו', בני בניו כבניו. אמר רבה, לפרושי מילתיה דרב יהודה, כגון דאמרה ניכליה אריא לסבא חמיה. באפי בריה, בפני בנו של בעל אומרת כן."

נמצא כי החידוש הוא שלא רק שמקללת את יולדיו–הורי בעלה לפני הבעל עצמו אלא אף בפני בניו–מולדיו.

והרמב"ם בהלכות אישות (פרק כד הל' יב) פסק וז"ל:

"או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה."

הרי שכתב רק את פשטות לשון המשנה: "מקללת יולדיו בפניו", ואילו את דין הגמ' במקללת אביו בפני בנו, ובני בנים הרי הם כבנים – השמיט הרמב"ם.

והטור (בסי' קטו) כתב וז"ל:

"וכן המקללת אביו בפניו (של בעל – פרישה), או בפני בנו."

וכתב הב"י (שם) וז"ל:

"והרמב"ם בפכ"ד לא כתב אלא מקללת אבי בעלה בפני בעלה, ולפי דבריו אתא שמואל לאשמועינן דלא תימא דבפניו דמתניתין היינו בפני יולדיו עצמן, כלומר שמקללת חמיה בפניו ממש, אלא בפניו דבעל קאמר, ומשום הכי תצא, אבל שלא בפני הבעל אע"פ שהוא בפני חמיה עצמו, לא."

והטור כתב וז"ל:

"וכן המקללת אביו בפניו או בפני בנו."

ובפרישה באר כוונתו, וז"ל:

"בפניו, פירוש של בעל. או בפני בנו, של בעל וכו'". וכ"מ מהב"י.

אמנם בדרישה (ס"ק יד) כתב לבאר את הטור בדרך חדשה. דאחר שהביא את מש"כ הב"י בדעת הרמב"ם (שדוקא קללה אבי בעלה בפני בעלה ולא כשקללה אבי בעלה בפניו עצמו), כתב הדרישה וז"ל:

"ועל דרך זה אפשר לפרש נמי דברי רבנו, ומ"ש וכן המקללת אביו בפניו – רצה לומר שמקללת חמיה בפני עצמו. או בפני בנו – רצה לומר בפני בעלה, ולשון הגמ' נקט דקאמר במקללת יולדיו בפני מולידיו, דלהרמב"ם ר"ל בנו דחמיה."

נמצא שהדרישה העלה אפשרות לבאר בדעת הטור, שמקללת "אביו בפניו" – הכוונה בפני האבא עצמו, ובזה פליג על הרמב"ם.

ובשו"ע (סי' קטו סעי' ד) פסק וז"ל:

"או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה."

וכתב החלקת מחוקק (סקי"ד) וז"ל:

"אבי בעלה בפני בעלה, בגמ' אמרו וכו' אפי' בפני בן בעלה וכו', והמחבר נמשך אחר פי' הרמב"ם מ"ש בב"י ובכ"מ. ולא ידעתי למה השמיט דעת רוב הפוסקים."

ועיין גם במש"כ הגר"א בהגהותיו על השו"ע (סקי"ג), שהאריך להעיר כנ"ל על פסק השו"ע.

נמצא כי שיטת הרמב"ם (וכ"ד הריטב"א) – רק במקללת אבי בעלה בפני בעלה נחשבת עע"ד ומאבדת כתובתה. וכן פסק בשו"ע. אולם שיטת הטור – גם במקללת אבי בעלה בפניו עצמו.

נמצא כי לכל השיטות מקללת אבי בעלה בפני בעלה הרי היא בכלל עוברת על דת וניתן לגרשה בעל כרחה.

מקללת בעלה עצמו

בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סי' קב) מובא בזה"ל:

"אם מקללתו חנם הדין עמו, דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה."

וכן דעת הרא"ה (מובא בשיטמ"ק לכתובות שם), וז"ל:

"והא דאמרינן דמקללת יולדיו, כ"ש לבעל גופיה בפניו שהדין נותן שהיא יוצאה שלא בכתובה, ותו לא מידי.

והב"י (סי' קטו) אחר שהביא את תשובת הרמב"ן הנ"ל, כתב וז"ל:

"ואיני יודע זו מנין לו, ואפשר שהוא לומד כן בקל וחומר ממקללת יולדיו בפניו. וק"ו פריכא הוא, דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כיבוד האב. ועוד דא"כ לא הוה משתמיט חד מהפוסקים לומר כן."

גם הרמ"א (סי' קטו סעיף ד) פסק כהראשונים הנ"ל, וז"ל:

"וי"א דה"ה אם קללה אפי' אבי בעלה בפני עצמו, ה"ה המקללת בעלה בפניו."

ובב"ש (שם סקט"ז) כתב וז"ל:

"ה"ה המקללת בעלה בפניו, הב"י כתב מנ"ל דין זה, וא"ל דלמא בק"ו ממקללת יולדיו בפניו, דהא הק"ו פריכא הוא דא"ל שאני מקללת יולדיו בפניו דחמיר כבוד אב. ול"נ דס"ל [הרמב"ן] כהג"מ (המובא בסמוך אות ב), דמקללת זקנו של בעל בפני הבעל ואין הבעל חייב בכבודו מ"מ דינה כמקללת, מכ"ש המקללת בעלה בפניו."

אשה שאיימה על בעלה ברצח

בהגהות מיימוניות (לפרק כ"ד מהלכות אישות אות ג) כתב וז"ל:

"ועוד אחרי שהביאה ריק אחד רוצח על בעלה לגזמו אם יעשה לה דבר, וגיזם לו להרגו, לא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול והלכתא כוותיה, כ"ש הכא דמגזמת לו להרגו. ועוד דחשיבא כמדברת עם כל אדם, כדאמרינן בפרק המדיר וכו' אמרה ליה עולם הב לי פלך וכו' מדברת עם כל אדם וכו'. וכ"ש זאת שבאת עם אותו ריק ודברה עמו כ"כ, שבשביל אהבתה גיזם לבעל להרגו וכו'."

ובד"מ (שם אות ז) הביא להדין הנ"ל בקצרה וז"ל:

"אשה שגזמה לבעלה שרצונה לשכור עליו גוים להרגו אם יעשה לה דבר מקרי עע"ד". והנו"ב תניינא (אבהע"ז סי' סט) דייק, דנקט הרמ"א רק שגזמה, והיינו, לא שהביאה את המאיים לרצחו, אלא היא בעצמה איימה שתביא לו רוצחים, והיא עע"ד מהטעם הראשון דלא גרע ממקללת.

והנה גם דעת ההגהמ"י צריכה ביאור, דאין להוכיח במכ"ש ממקללת, דשאני מקללת דענינו כיבוד אב, משא"כ גזמה על בעלה להרגו (ויבואר להלן).

ובביאור הדבר כתב הבית מאיר וז"ל:

"ונלע"ד דס"ל דאין הדבר תלוי בכיבוד, אלא מפני שנפש הבן קשור בנפש האב, חשוב כאלו מקללת בעלה עצמו בפניו, וכ"ש הוא, וא"כ ממילא אף קושית הד"מ על דין הגהות מרדכי מיושב, מדחזינן דלפרש"י ה"ה במקללת אבי הבעל בפני בנו של בעל, ושם בלי זה ליכא למימר כדהקשה הד"מ מפני שהבעל חייב בכבוד אביו, דאם כן מה איריא בפני בנו אפילו בפני אחרים נמי, וש"מ הטעם נמי אך מפני שאף נפש בן בנו קרוב אצל אבי אביו, ואי אפשר לסבול קללתו, והבעל מרגיש בצער בנו. א"כ שפיר ה"ה והוא הטעם, במקללת אבי אביו דבעל בפני הבעל. ואף שהתוס' השיגו על פירוש זה וכו', מ"מ דינו מבחוץ נכון וכו'."

נמצא, כי לדעות הללו דין "מקללת" אינו משום הפגיעה בבעל מדין כיבוד אב, אלא יסוד דינו הוא פגיעה רגשית ונפשית בבעל עצמו. ולכן מקללת אבי בעלה בפני בעלה, חשיב פגיעה קשה בו, משום שנפשו קשורה בנפש אביו, וכאילו קללו אותו בעצמו.

ובזה נתבארו השיטות הנ"ל, דמכיון שיסוד דין מקללת הוא משום הפגיעה בבעל עצמו, א"כ מכ"ש שבקללה את הבעל בעצמו שיש לה דין מקללת להפסידה כתובה. וכן גם בקללה זקנו של בעל בפני בעל חשיבא לעע"ד, משום שנפש הבעל קשורה בזקנו, ועשתה כן בפניו. ומטעם זה גם המאיימת על בעלה להורגו יש להחשיבה כעע"ד, ושפיר יש ללומדו בק"ו ממקללת אביו בפניו.

נמצא לסיכום בגדרי מקללת ישנן שתי שיטות יסודיות יש בהגדרת מקללת:

  • גדר של כיבוד אב – והיא דרכו של הרמב"ם (ובעקבותיו הב"י) ודעימיה.
  • גדר של פגיעה בבעל – או ע"י קללת אביו (בפניו או בפני בנו), או ע"י קללת זקנו (בפניו), או ע"י קללת עצמו.

ונמצא, שהמקללת את בעלה בעצמו, דינה תלוי במחלוקת ראשונים גדולה. ואמנם השו"ע לא הזכיר דין זה, ורק הרמ"א בהגהתו הביאו. וגם הח"מ (שם, הוזכר לעיל) שהעיר על השמטת השו"ע בענין קללת אבי בעלה בפני בן בעלה, אך במה שהשמיט את שיטת הפוסקים במקללת בעלה עצמו, בזה לא העיר. וא"כ דין זה של מקללת בעלה בפניו נתון במחלוקת ראשונים, וגם במחלוקת הפוסקים, ולדעת השו"ע לכאורה אין דין עע"ד במקרה זה.

מקללתו בחינם

והנה הרמב"ן שהזכרנו כתב:

"אם מקללתו חנם וכו'."

כלומר, רק כשמקללתו בחנם ללא סיבה נחשבת עע"ד.

וכן כתב בבה"ט (סקי"ד) וז"ל:

"ודוקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. מהרא"ם סי' נג."

וכ"כ בהגהות הרעק"א (שם, אות ב):

"המקללת בעלה בפניו, נ"ב, בחנם, ועי' תשו' לחם רב (סי' נב)."

וז"ל תשובות 'לחם רב' (בתו"ד הנוגע לענינינו):

"נ"ל, דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו, דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה, מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן וכו', ומשמע דמקללת דיוצאת הוי מקללת בחנם וכו', אבל אם אינו חנם אלא לסיבה, אין להפסידה בשביל כך, אבל אם קללה אחר ההתראה על לא דבר, מן הטעם הזה מפסדת כתובתה וכו'."

קללה בכינוי או בשם

בפת"ש (לסי' קטו סק"י) כתב וז"ל:

"שהיתה מקללת כו', שמעתי בשם הגאון החסיד מהרח"ל זצ"ל מבריסק, שאמר דדוקא מקללת בשם או בכינוי, כמו במקלל עצמו וחבירו במס' שבועות דל"ה ע"א ובח"מ (סי' כז), ומקלל אביו ואמו ביו"ד (סי' רמ"א ס"א) ע"ש. ואני שאלתי ע"ז ממה דאיתא בש"ס במקומו בכתובות (דף עב), דאמרה ליה ניכליה אריה לסבא באפי בריה. והשיב לי חכם אחד, דאריה הנאמר כאן הוא משל להקב"ה, כדאיתא בחולין (נט ע"ב), וגם בספרי המקובלים אריה הוא שם. וכוונת הגמ' לכנות ע"ד דאיתא בסנהדרין (דף נו) ע"ש, וצ"ע."

ובשטמ"ק בסוגיין איתא:

"וז"ל תלמידי רבינו יונה וכו' ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכינוי תצא שלא בכתובה, כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואשה."

מעתה, אף שבפת"ש הסתפק בזה ולא פשט, אך מכיון שבראשונים נמצא להדיא שא"צ כנוי ושם, וגם שאר הראשונים סתמו ולא פירשו בענין זה, וגם בשו"ע הביא דין הקללה בסתם, נראה לכאורה דא"צ שם וכינוי.

הכפשות והשמצות – אם הם בכלל "קללות"

בגמ' שם איתא בזה"ל:

"אמר רבה דאמרה ליה ניכליה אריה לסבא באפי בריה". ולכאורה משמע, שדוקא קללה כזו שמקללת את אביו [או אותו] שימות מן העולם – זו היא בכלל "מקללת", אך קללות וגידופים אחרים לא.

אמנם מסתימות דברי הרמב"ם השו"ע והרמ"א, שלא הביאו את דוגמת הגמ', אלא כתבו "או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה"; "וי"א דה"ה אם קללה אפי' אבי בעלה בפני עצמו, ה"ה המקללת בעלה בפניו", משמע שכל סוגי הקללה בכלל.

וכן מבואר בתשובת 'לחם רב' שהבאנו בסמוך, דמנה שם "השואל" בכלל "מקללת" את מה שמגדפת את בעלה שחי עם בתו הנשואה וכלתו. ומשמע שגידופים והכפשות גם הם בכלל "מקללתו."

אמנם מדברי המהרח"ל מבריסק (המובא באות ו), שדן אם בעינן שם וכינוי, משמע לכאורה ש"קללות" היינו שמקללתו שיקרה לו מאורע שאינו טוב, ומצרפת לזה כינוי או שם, אך גידופים אחרים לא, משום שבהם לא ניתן לצרף שם או כינוי. דאם גם גידופים והכפשות הם בכלל "מקללת", א"כ פשוט שמקללת א"צ שם או כינוי. אמנם גם לדעה זו משמע, דלא בעינן דוקא שמקללתו שימות. ומ"מ דעה זו היא שלא כדעת ה'לחם רב', שמדבריו משמע לכאורה, שגם גידוף והכפשה כלולים ב"מקללת."

אמנם הרמ"א (שם סעיף ד) כתב:

"ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת."

ובפת"ש (שם סקי"ז) כתב וז"ל:

"עיין בתשו' נו"ב (סי' פט), באשה שנתברר עליה שהוציאה קול על בעלה שמזנה עם זכרים במשכב זכור, ורצה השואל לומר דהפסידה כתובתה, ומדמה לדברי הרמ"א אלו. והוא ז"ל כתב דאין הנדון דומה, כי הרמ"א כתב שרוצה לשכור כותים להרגו, אבל זו אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו, לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להרגו וכו'."

נמצא כי לדעת הנו"ב, רק קללה על מיתה נכללת ב"מקללת", וכפשטות הגמ' – שיאכל אריה את הסבא, אבל גידופים אחרים או הכפשות – כמובא בתשובת ה'לחם רב', וכן כל כיוצא בזה שלא שייך בהם חשש הריגה, לא חשיב גיזום או קללה, ואינה מאבדת כתובתה. ומתבאר א"כ, כי נידון זה הוא במחלוקת הנו"ב והלחם רב.

"מקללת" לדעת ה"לחם רב"

וז"ל תשובת 'לחם רב' (לבעל הלח"מ):

"שאלה, ראובן שאשתו מתקוטטת עמו מדי יום ביומו ומקללת ומחרפת אותו בפניו, גם לאביו ולאמו היא מקללת כמה קללות נמרצות, ובכלל החרופים והגדופים היא אומרת לו ששוכב עם בתו נשואה ועם כלתו וכו', [עיי"ש בפרטי המעשה]. יורנו מורנו מה דינה של אשה זו וכו'.

וא"כ בניד"ד, אם מקללת לאביו ולאמו בפניו, ודאי דלכ"ע מפסדת כתובה, אפי' להרמב"ם ז"ל. ואפילו אם היא אינה מקללת לאביו ולאמו בפניו, כיון שכתוב בשאלה שמקללת לו בפניו, ודאי דאין לה כתובה, וכדכתוב בתשובות להרמב"ן (סי' קב): 'אם מקללת חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה'. ונראה דלמדו מק"ו דמקללת יולדיו בפניו, ואע"ג שהרב ב"י תמה עליו, אין לדחות דברי התשובה ההוא, כיון שלא מצינו בשאר הפוסקים שיחלקו עליה בפירוש.

ומ"מ צריך בזה תנאים: הא' – שיתרו בה בפני עדים, וכדכתב הטור ז"ל, ואם אחר ההתראה קללה תצא שלא בכתובה. וכתב המרדכי בפרק המדיר בשם הר"ם ז"ל, דבהתראה בפעם א' סגי, ואם עברה פעם אחרת אח"כ על ההתראה, אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה, תצא שלא בכתובה. וכ"כ בתשובות הרשב"א (סי' תתסד) בשם הר"ם ע"ש. ואם לא התרו בה בפני עדים, אלא בינו לבינה, ועברה אח"כ בינו לבינה, אם מודה בהתראה ושעברה, כתב הרמב"ם ז"ל דמפסדת כתובה. ואם מכחשת, בין שמכחשת בהתראה, או שמודה בהתראה אבל אומרת שלא עברה אח"כ, תשבע.

השני – נ"ל דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו, דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה, מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן וכו', ומשמע דמקללת דיוצאת הוי מקללת בחנם וכו', אבל אם אינו חנם אלא לסיבה, אין להפסידה בשביל כך.

אבל אם קללה אחר ההתראה על לא דבר, מן הטעם הזה מפסדת כתובתה, דהיינו כתובתה ותוספת. ואפילו מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שהוא בעין, וכן מנכסי מלוג, אבל לא מה שכבר בלה ואבד, וא"כ אינה נוטלת אלא הנדוניא הדבר שהוא קיים, אבל המעות שהכניסה ומה שבלה מהבגדים שהכניסה, אין לה כלום בהיות לה התנאים הנזכרים שזכרנו, דהיא – ההתראה ועברה אח"כ וקללה לבעלה או לאביו ולאמו, והוא לא עשה לה סיבה גורמת. וכו'. הנראה לענ"ד כו"ח שמי הקטון אברהם בכמהר"ר משה דין בוטון זלה"ה."

נמצא לדבריו כי אשה שמקללת בעלה בפניו, נכללת בדין "מקללת" של עע"ד, ומפסידה כתובתה, וכדעת הרמב"ן. כל זאת בתנאי שהיתה התראה ולאחריה קללתו, כדין עע"ד שמפסידה כתובתה רק אם קדמה התראה. עוד כתב כי רק כאשר מקללתו בחנם ללא סיבה, רק אז נחשבת עע"ד. אבל אם מקללתו משום שמכה אותה ומצערה – אין אדם נתפס בצערו, והבעל הוא שגרם לה שתקללו, ואינה מפסידה כתובתה.

התראה על הפסד הכתובה

הרמב"ם בהלכות סוטה (פ"ב ה"א) פסק וז"ל:

"אשה שקינא לה ונסתרה אין כופין אותה לשתות וכו'. וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה וכו', הרי זו אינה שותה, ונוטלת כתובתה ויוצאה, והיא אסורה עליו לעולם". עכ"ל.

והמשנה למלך (שם) האריך לבאר את דברי הרמב"ם, ובתו"ד כתב:

"וראיתי תשובה אחת למהר"ם, והיא בתשובת הרשב"א (סי' תתסו), שכתב גבי עוברת על דת שמתרין בה בעדים, הזהרי שלא תעבורי עוד ואם תעבורי עוד תפסידי כתובתיך ותצאי בלא כתובה ע"כ. וכ"כ הרא"ש (סוף כלל לב) וז"ל: ומ"ש שהפסידה כתובה היינו דוקא כשהתרו בה תחלה אם תעברי על שבועתך תפסידי כתובתיך ע"כ. והן הן הדברים שכתבנו בשם רבו מהר"ם ז"ל, וכ"כ הרא"ש באותו כלל (לב) סי' ח יע"ש. א"כ נמצינו למדין דקינוי לא חשיב התראה להפסידה כתובתה מדין עוברת על דת, שהרי אינו אומר לה שתפסיד כתובה אם תסתר.

ובזה ניחא דכל שבעלה אינו רוצה להשקותה דנוטלת כתובה, משום דאי משום עוברת על דת, הרי לא התרה בה שאם תעבור תפסיד כתובה, ואי משום דנאסרה עליו, הרי היא רוצה לשתות, ואם הוא אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובתה, וההיא דפרק ארוסה יש ליישבה כדכתבינא לעיל.

אך ראיתי בשה"ג פרק המדיר שכתב בשם ריא"ז וז"ל: ונראה בעיני שאין צריך להתרות בהן ולהודיען שמפסידות כתובתן, אלא אפילו אם התרו שלא ינהגו מנהגות הרעות הללו והן מחזיקות ברשען, יוצאות בלא כתובה. ע"כ. וכפי דברי ריא"ז הללו, הדרא קושיין לדוכתה. וראיתי למהרח"ש (אבה"ע תשו' נז) שתפס דברי ריא"ז, וכתב שדברי הרא"ש לאו בדוקא. הן אמת שהדבר קשה בעיני, שהרב והתלמיד בסגנון אחד יאמרו דבריהם שלא בדקדוק, מ"מ מסתייה דרב גובריה אמרה, וא"כ הדרא קושיין לדוכתה"

המל"מ הזכיר בזה ב' שיטות: א. המהר"ם, והרא"ש – מצריכים להזכיר בהתראה את ענין הכתובה בלשון: "שאם תעברי תפסידי כתובתך". ב. הש"ג בשם ריא"ז והמהרח"ש (אף בדעת הרא"ש)אין צריך כלל להזכיר את הפסד הכתובה בהתראה.

והב"מ (שם) כתב לדייק מדברי התוס' ביבמות (שם), שאין צריך להתרות על הפסד כתובתה. וז"ל:

"ונשמע נמי מדבריהם, מדיהבו טעם זה לארוסה, דאזלו נמי בשיטת הש"ג, דאל"ה לא היתה מפסדת הכתובה ע"י ההתראה דקינוי שלא היתה להפסיד הכתובה."

והנה, החזו"א בהלכות כתובות (סי' עט אות כז) ביאר, דבמחלוקת זו תלויים שני התירוצים שבתוס', וז"ל:

"ובתירוצם זה (הב') מוכח, דחשיבא עע"ד אף שלא התרה בה בהפסד הכתובה (וכדברי הב"מ הנ"ל), ולתירוצם קמא י"ל, דס"ל דלא חשיבא התראה, וכדעת מהר"מ והרא"ש שכ' המל"מ". עכ"ל.

דין התראה נפסק בשו"ע (סי' קטו סעי' ד) בזה"ל:

"בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו וכו'."

ובח"מ (סקט"ז) כתב וז"ל:

"שהתרה בה תחילה, ואין צריך להתרות בשעת מעשה כמו בדיני נפשות. וצריך לומר לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסידי כתובתך, ועיין בתשובת הרא"ש ובמרדכי, דלא כהגהות אלפסי וכו'."

ובב"ש (סקי"ז) כתב וז"ל:

"בש"ג כתב דא"צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה, אלא מתרה בה סתם שלא תעשה עוד, וכ"נ לכאורה וכו' אלא בד"מ (הארוך ססק"ד) כתב, דנ"ל מתשובת מהר"ם וכו' ומתשו' הרא"ש וכו' דצריך להתרות אותה שתפסיד הכתובה, וע"ש דיש לדחות וכו'."

נמצא שמחלוקת הראשונים הנ"ל, היא גם מחלוקת בפוסקים כי לדעת הח"מ צריך להזכיר בהתראה את הפסד הכתובה, ואילו לדעת הב"ש המל"מ והרח"ש אין צריך להזכיר.

ובפת"ש שם (סקי"א) כתב בשם השבו"י שהסכמת האחרונים כדעת הש"ג שאין צורך בהתראה מפורשת על הכתובה ושכ"ד בעל ה"גאוני בתראי", וז"ל:

"שהתרה בה תחלה, עבה"ט מ"ש והש"ג כ' דא"צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה סתם כו'... וע' בס' ב"מ שהביאו וכ' עליו... אך כתב ליישב ע"פ דברי התו' יבמות ל"ח ב' בד"ה בש"א שכתבו... וכ' עוד דמדבריהם נשמע מדיהבו טעם זה לארוסה דאזלו נמי בשיטת הש"ג הנ"ל דאל"כ לא היתה מפסדת הכתוב' ע"י ההתרא' דקינוי שלא היתה להפסיד הכתובה... ועיין בתשו' גאוני בתראי סימן כ"ו שהסכי' ג"כ לדעת הש"ג והביא ראי' לדבריו (היא הראי' בעצמה שהביא הב"ש) וכ' דגם הרא"ש בתשובה שכ' ודוקא שהתרו בה אם תעברי תפסיד כתובתך (כמ"ש בש"ע ס"ס זה) אורחא דמלתא נקט שדרך להתרות כך אבל לדינא מודה לדעת הש"ג הנ"ל ע"ש.

ועיין בתשו' שבו"י ח"ג ס"ס קכ"ז שכתב נלע"ד דאפילו נימא דכל עוברת על ד"מ צריכה התראה מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים אפילו שהיא עם הארץ גמורה מ"מ בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד תזהר בנדת' שוב א"צ התראה אחרת בשעת מעשה כו' אף על גב דבתשו' הרשב"א סי' תק"ס משמע דגם במשמשת נדה בעי התרא' היינו לפי שאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התרא' לומר לה שתפסיד כתובת' וכל שלא אמר לה כן הוי כלא התרה בה אבל לפי הסכמת אחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש וכ"כ בתשו' מהרח"ש סימן נ"ז דא"צ לומר לה כן הרי דהתראה בזו רק הודעה שתזהר בנדת' וזו הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר עכ"ד ע"ש. וזה שלא כדברי הנו"ב דלעיל..."

נמצא כי הגאוני בתראי סובר כדעת הש"ג וכי השבו"י כתב שזו הסכמת האחרונים שהתראה אינה זוקקת את הזכרת הכתובה.

האם עוברת על דת בדבר מפורסם וידוע לכל צריכה התראה

מדברי הפת"ש בשם השבו"י שהזכרנו התחדש עניין נוסף, והוא כי בדבר מפורסם וידוע לכל אין צורך כלל בהתראה לשיטות אלו שאין צריך להזכיר את הכתובה בהתראה.

והנה, בפתחי תשובה שם סיים שמהנודע ביהודה משמע שחולק על כך. כוונתו לנו"ב המובא בקצרה קודם לכן וביתר אריכות לעיל שם בפת"ש סק"ג, וכך כתב שם הפת"ש:

"שוב ראיתי בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"ו... וז"ל השאלה שם ע"ד האשה אשר שימשה נדה יותר מחצי שנה... וכתב עוד, ובנדון עוברת על דת שצריכה התראה (כמ"ש בש"ע לקמן סוף סעיף ד') קשה לסמוך על דעת רש"י לחוד נגד רוב הפוסקים שלא חילקו בין דת משה לד"י בזה (עב"ש ס"ק י"ז ומ"ש לקמן ס"ק י"א). ואמנם כ"ז לענין כתובה אבל לענין שיהא מצוה לגרשה כבר כתבתי בתשו' אחרת שא"צ התראה היכא שכבר הכשילתו מצוה לגרשה אף שלא התרה בה כלל במה דליכא למיתלי בשגגה (עמ"ש לקמן ס"ק י"ד מזה) ולכן יכול הבעל לגרשה בע"כ (עמ"ש לקמן ס"ק י')..."

נמצא כי הנו"ב חולק על השבו"י וסובר שאף במכשילתו בדבר מפורסם שידוע לכל, מפסידה כתובתה רק לאחר התראה.

נראה כי אשה שמכה את בעלה ומגדפת אותו ומנבלת את פיה כנגדו ברמות קיצוניות כל כך, הוא דבר ידוע ומפורסם ולדעת השבו"י אין צורך להתרות בה כדי להפסידה כתובתה.

בפסקי דין רבניים (ח"א עמ' 335-336) פסקו הרה"ג הגר"י עדס, הגרי"ש אלישיב והגרי"ב ז'ולטי זצ"ל בפשיטות כדעת השבו"י, בזה"ל:

"תביעת הבעל לגירושין בטענה, כי אשתו שפכה עליו תמצית חומצן כדי להרגו או לעוורו...

... בנדון דידן היא גם יוצאת בלא כתובה, והגם שעוברת על דת לא מפסידה כתובתה אלא לאחר התראה כנפסק בשו"ע אה"ע סימן קט"ו ס"ד, ובמקרה אשר לפנינו הלא לא התרו בה. אמנם בפתחי תשובה שם סקי"א הביא משו"ת שבות יעקב שכתב דאפילו נימא דכל עוברת על דת צריכה התראה, מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים, אפילו שהיא עם הארץ גמורה, מ"מ בשעת נישואין לומדים עמם קרובים ושכנים כיצד תיזהר בנדתה, שוב אינה צריכה התראה אחרת בשעת מעשה... אף על גב דבתשובת הרשב"א סי' תק"ס משמע דגם במשמשתו נדה בעי התראה, היינו דאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התראה לומר לה שתפסיד כתובתה, וכל שלא אמר לה כן הוי כלא התרה בה, אבל לפי הסכמת האחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש וכ"כ בתשובת מהרח"ש דא"צ לומר לה כן, הרי דהתראה בזו רק הודעה שתזהר בנדותה, וזה הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר.

וא"כ גם במקרה דידן שדבר ידוע הוא שמעשה כזה של שפיכת נוזל חריף על הבעל הוא מעשה פלילי ועבירה חמורה, אינה צריכה התראה על זה והיא יוצאת בלא כתובה גם בלא התראה."

רגילה בכך

במשנה במסכת כתובות (עב, א) איתא:

"ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה וכו'. ואיזוהי דת יהודית וכו', טווה בשוק ומדברת עם כל אדם וכו'."

ובגמרא (שם ע"ב) איתא:

"ומדברת עם כל אדם, אמר רב יהודה אמר שמואל במשחקת עם בחורים. אמר רבב"ח זימנא חדא הוה קאזילנא בתריה דרב עוקבא, חזיתיה לההיא ערביא דהוה יתבה קא שדיא פילכה וטווה ורד כנגד פניה, כיון דחזיתינן פסיקתיה לפילכה שדיתיה, אמרה לי עולם הב לי פלך. אמר בה רב עוקבא מילתא. מאי אמר בה, רבינא אמר טווה בשוק אמר בה, רבנן אמרי מדברת עם כל אדם אמר בה".

על דברי השו"ע (שם) – "איזו היא דת יהודית וכו', ומראה זרועותיה לבני אדם", הוסיף הרמ"א:

"ורגילה בכך."

ואילו לאחר המשך דברי השו"ע – "או שהיתה משחקת עם הבחורים", לא הוסיף דבר. לכאורה ניתן להבין מכך, ש"משחקת" – דהיינו "מדברת" (לחלק מהשיטות במפרשים) – גם באינה רגילה בכך, נחשבת לעוברת על דת.

אולם בב"י הובאה תשובת הרשב"א (א, תקעא) שכתב בזה"ל:

"בנידון אשה אחת שנתקוטטה עם בעלה בשוק ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה, ודנוה קצת חכמים לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית...

זה אינו, שלא אמרו אלא ברגילה בכך, אבל אם גילתה ופרעה ראשה באקראי או שדיברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה". עכ"ל.

ואכן הט"ז הסיק להלכה, שגם "מדברת" נחשבת לעע"ד רק אם היא רגילה בכך, ובדבריו כתב גם ליישב את שיטת הרמ"א הנז"ל, וז"ל הט"ז (שם בתו"ד):

"ואיכא למידק למה לי משחקת ממש, כיון דאף בדיבור שחוק הוי עוברת, י"ל וכו'. ונראה דגם בזה צריך שהיא רגילה בכך, וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א וז"ל: אבל אם גילתה ראשה באקראי או דברה עם בחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה. ומ"ה נראה דהך "ורגילה בכך" שזכר ברמ"א דוקא אטווה בשוק ולא אמשחקת עם הבחורים, הוא דוקא לפי שיטת הרמב"ם דמפרש משחקת ממש, בזה אפילו אינה רגילה, אבל לפי שיטת הטור דבמדברת דברי שחוק, צ"ל גם בזה ורגילה בכך.

נמצא שבדברה עם הבחורים באקראי משום שנתקוטטה עם בעלה, לא חשיבא עע"ד להפסידה כתובתה בזה, אף שהדבר ודאי אסור מדיני הצניעות.

והנה, כבר הוזכרה לעיל תשובת הרשב"א – על אשה אחת שנתקוטטה עם בעלה בשוק ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה, ודנוה קצת חכמים לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית. וכתב הרשב"א:

"זה אינו שלא אמרו אלא ברגילה בכך, אבל אם גילתה ופרעה ראשה באקראי או שדיברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה."

וכתב עליו הב"י:

"ואיני יודע למה לא טען עליהם מטעם דעוברת על דת צריכה התראה כדלקמן."

ובד"מ (אות ה) כתב ע"ז, וז"ל:

"ונראה דמיירי בהתרו בה, דאי לאו הכי אפילו הוי עוברת לא הפסידה כתובתה כדלקמן."

וראה גם בט"ז (שם) שכתב וז"ל:

"והב"י הקשה על הרשב"א, למה לא נתן טעם לפי שלא התרה בה תחילה. ונראה דס"ל לרשב"א דא"צ התראה כיון שרגילה בכך, שכ"כ אח"כ ב"י (בסימן זה ד"ה ומ"ש ואם רצה) בשם תרומת הדשן (סימן רמ"ב), ברגילה להתייחד עם הגויים אפשר שא"צ התראה. אבל מדברי הטור משמע דבכל מילי בעינן התראה תחילה."

מהב"י והד"מ הנזכרים, משמע שסבורים שאף ברגילה לכך מ"מ כדי להפסיד כתובתה צריכה התראה, כדין כל עע"ד שמפסידה כתובתה רק בהתראה. וכ"כ הט"ז בדעת הטור. אולם הט"ז ס"ל בדעת הרשב"א, שכיון שרגילה בכך א"צ התראה, והוכיח כן מדברי הת"ה (המובא בב"י) שכתב שברגילה להתייחד עם הגוים שנחשב עע"ד (רמ"א שם סעיף ד), אפשר שמפסידה כתובתה גם בלי התראה.

ובחלקת מחוקק (סקי"א) כתב על דברי הרמ"א שהוסיף (ביחס למראה זרועותיה) "ורגילה בכך", וז"ל:

"לא ידעתי למה העתיק זה, דאי בלא התרו בה אפילו ברגילה אינה מפסדת כתובתה, ואם התרו בה ועברה על ההתראה, אפילו בפעם אחת מפסדת כתובתה, דלא נתנו חכמים שיעור לדבר, והרשב"א בתשובה לרווחא דמילתא נקט וכו', עכ"ל. ועיין בב"ש ס"ק יא.

ובפתחי תשובה (סק"י) כתב וז"ל:

"והנה מדברי הגמרא וכו' משמע שדעת הרמ"א ז"ל אף בהתרה בה בעי דוקא רגילה. אך מדברי הב"ש וכו'. ועיין בספר ב"מ שכתב שדברי הרשב"א אפשר לישב בפשוט ע"פ דברי הת"ה סימן רמב וכו', עיין ביאור הגר"א ז"ל ס"ק יב וכו'."

ובביאור הגר"א שם כתב בתו"ד וז"ל:

"ופירש בר"מ דהיינו בהתרו בה, דאל"כ בלא התראה לא הפסידה וכו'. והוא תמוה, דבהתרו אף בפעם אחת. ואפשר לומר דבלא התרו, וכל שרגילה אין צריכה התראה כמו שכתב הת"ה וכו', כיון שרגילה איכא פריצותא ביותר ואינה צריכה התראה וכו'."

ובהמשך הפת"ש שם כתב וז"ל:

"ולישב דברי הרמ"א יש לומר, דגם הרמ"א מודה לדינא דלענין כתובה אין נ"מ ברגילה, אלא בהתראה תליא, אך מפני שהגיה לקמן דעע"ד יכול לגרשה בעל כרחה, וזהו אפילו בלא התראה כמבואר בת"ה שם וכו', לזה הוציא מהרשב"א דלא מקריא עוברת בלא התראה אלא ברגילה וכו', אבל ודאי כו"ע מודים דבתר התראה אין לחלק ברגילה וכו', וזה לענ"ד נכון מאד לדינא וכו', עיי"ש."

נמצא דלדעת הב"מ והגר"א, ברגילה לא בעינן התראה להפסד כתובתה (וכדעת הט"ז בהבנת הרשב"א שהבאנו לעיל). ואילו לדעת הפת"ש נראה לדינא, דרק בהתראה מפסידה כתובה, והנפ"מ ברגילה זהו רק לענין לגרשה בעל כרחה, אך לא לענין הפסד כתובתה.

כל מורדת טענה אית לה

הרמ"א אבהע"ז (סי' פ סעי' יח) כתב בזה"ל:

"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום, אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה."

ובחלקת מחוקק (סקל"ג) כתב וז"ל:

"דכל מורדת טענה אית לה, לשון הרשב"א בתשובה זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה כלומר ולמה תהיה ידה על העליונה תבא אליו בתחלה ואח"כ יפרע מה שלותה."

גם במקרה דנן האשה הודתה שמרדה בבעלה בטענות שלא הוכחו ולא הובא להן כל בסיס. ואדרבא נראה מכל העדויות והאסמכתאות שהאשמה בה.

מורדים זה על זה במקרה דנן

כידוע, ביחס לצדדים שאינם חפצים זה בזה אלא שצד אחד מעגן את רעהו, כתב רבינו ירוחם בספר מישרים (חלק שמיני, נתיב עשרים ושלשה) את דבריו וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

בפסקי דין רבניים (חי"א עמ' 95-89, ביה"ד הרבני האזורי תל אביב בפני כב' הדיינים, הרבנים הגאונים ח' צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי) נכתב על פי דברי רבינו ירוחם:

"כשהבעל והאשה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה."

עוד הוסיפו שם (עמ' 95):

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סימן קנד סכ"א בהגהה) וז"ל: "ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד."

יצוין כי הפסיקה הינה כי האשה אינה זכאית לעכב סידור הגט בנסיבות אלו, כשהעמדה הברורה של שני בני הזוג היא שאין כל אופציה לשלום בית. אין מקום לטענה שאין לחייב את האשה בגט מאחר שהמצב הנוכחי אירע בעטיו של הבעל וכו'. ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין, טענה זו אינה מתקבלת, מאחר ולמעשה כעת שני בני הזוג בפירוד ממושך ואינם רוצים זה בזה, וזו עילה מספקת לפסיקת חיוב הגירושין על בן הזוג המעכב את הגירושין, גם בלא להגדירו כמורד.

הרה"ג רבי נחום פרובר שליט"א, אב"ד תל-אביב, עוסק במאמרו (פורסם בקובץ "כנס הדיינים תשס"ח", עמוד 114) בדינו של רבינו ירוחם ובחיוב גט לבני זוג המורדים ומעגנים זה את זה. לדבריו, טענת עיגון הינה עילה מספקת לחיוב בגט, אף אם הצד המעגן אינו אשם בהפרת שלום הבית. וז"ל:

"כפי שכתבנו לענין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו"כ אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באשה כלל אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחילופין, כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה, זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו."

במקרה דנן כפי שהוכח באופן ברור מכיוונים שונים שהאשה אינה חפצה בבעלה כלל וכל טענתה כיום לשלום בית הוא מהפה ולחוץ כדי להשיג פיצוי כספי. לפיכך רק על פי נימוק זה היה ניתן לחייבה בגט ואולי אף לכפותה. בצירוף כל העילות ואף על פי חלקן לבד ניתן אף לכפותה לגט.

סיכום

בפסק הדין דנן עסוקים אנו באשה שמקללת את בעלה בפניו וכן מקללת את אמו בפניו וכן מקללת את בעלה ואת אמו בפני ילדיה. ולא רק שמקללתם, הרי כי היא גם מקללת אותם שיחלו בכל מיני מחלות קשות ושימותו. ולא רק זאת אלא שמקללתם בשם הקב"ה. ולא רק זאת אלא ש"רגילה בכך" ומקללתם ללא גבול. ולא רק זאת אלא שעל פי חקירת הילדים ועדות הרווחה הרי כי היא מקללתם בחינם ולא כפי שטענה שהבעל הוא זה אשר גורם לה לדבר. האשה מכה את ילדיה מכות קשות ואף מסכנת את חייהם זורקת חפצים ואף סכין. גם אם לא היינו מחשיבים את המקרה דנן כהתראה, נראה כי בהתנהלות קיצונית שכזו המשולבת בעילות כה רבות ומגוונות, אין צורך בהתראה שהרי אין אדם שאינו יודע שעניין זה אסור בתכלית איסור.

מלבד זאת האשה הוזהרה ("התראה") ע"י בעלה על התנהלותה וכפי שנראה בהתכתבויות ביניהם מלבד תלונתו מהעבר משנת 2006 על אלימותה. בנוסף נראה על פי החקירות ועדות הרווחה מלבד טענות הבעל בפני אשתו, כי האשה מזניחה את הבית ואינה עושה מלאכות הבית המוטלות עליה. כמו כן האשה הודתה שהיא אינה טובלת על פי החלטתה כבר חצי שנה טרם הדיון. לטענתה הדבר הוא בגרמת הבעל. עניין זה לא הוכח כלל ולהפך נראה מכל ההתנהלות כי האם אשמה בכל ההתדרדרות המתוארת לעיל.

מלבד מה שכבר כתב הרשב"א שכל מורדת טענה אית לה, במקרה דנן הרי מתברר כי כל טענותיה אינם נכונות וכל האשם הוא בתכונותיה והתנהלותה, מלבד העובדה הפשוטה שמרבית טענות הבעל הוכחו, כאשר מנגד לא הובאו לכל תשובותיה והכחשותיה של האשה כל ראיות. טענותיה כי הבעל כמורה נהיגה מלמד נשים הוכחו כשקריות. טענותיה כאילו הגב' [מ'] הייתה נגועה בעקבות הקשר של הבעל עם בנה התבררו בדיון כלא נכונים כלל. ביה"ד התרשם מהעדויות בדיון כאמינות וענייניות. כאמור התנהלותה הכוללת של האשה היא בבחינת "נחש בכפיפה אחת" ולא ניתנו חיי הנישואין לצער שכזה וכפי שכתב התשב"ץ ביחס לכפיית בעל בכה"ג. האשה הרסה בידיה את יסודות הבית והפכה את ביתה לחיי גיהנם פחד אימה מכות קללות גידופים ניבולי פה מרידה בבעלה והזנחת הטיפול בבית. האשה אינה רוצה בבעל כלל כפי שהוא אינו רוצה בה וניתן לחייבה אף מטעם דעתו של רבינו ירוחם.

נפסק

  • האשה חייבת לקבל את גיטה ואף כופין אותה.
  • על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט. אם האשה לא תסכים לקבל את גיטה יהפוך הדיון הנזכר לדיון על הסנקציות.

הרב שניאור פרדס

אנחנו מצטרפים לפסק דינו המנומק של חברנו הגרש"ז פרדס שליט"א.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד              הרב אריאל ינאי

נפסק

  • האשה חייבת לקבל את גיטה ואף כופין אותה.
  • על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט. אם האשה לא תסכים לקבל את גיטה יהפוך הדיון הנזכר לדיון על הסנקציות.

ניתן ביום כ"ז בניסן התשע"ו (05/05/2016).

הרב מיכאל עמוס – אב"ד             הרב שניאור פרדס                        הרב אריאל ינאי


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ