אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תיק 1050837/1 בירור יוחסין

תיק 1050837/1 בירור יוחסין

תאריך פרסום : 02/12/2015 | גרסת הדפסה

בית דין רבני אזורי
1050837-1
03/11/2015
בפני הדיינים:
1. הרב אברהם מאיר שלוש - ראב"ד
2. הרב שמואל אברהם חזן
3. הרב רפאל גלב


- נגד -
המבקש:
כהן
:
בירור יוחסין

 

עניינו של פסק דין זה בבקשת המבקש, [נ' כהן], כי בית הדין יתיר לו לשאת אשה גרושה.

תיאור העובדות

אבי המבקש מר [ש' כהן] נישא לאם המבקש מרת [מ'] כדת משה וישראל על ידי הרבנות המקומית בנהריה. לאבי אביו של המבקש מר [פ'] ז"ל היו תשעה ילדים חלקם כיום שומרי מצוות ולהם אף בנים חרדים וכולם מוחזקים בכהונה. המבקש הדגיש כי סבו קבור בחלקת כהנים ובעבר הוא עצמו עלה לתורה ככהן. עם זאת לא נשא את כפיו מעולם מחוסר ידיעה.

המבקש הוסיף כי גם אבי אמו מר [ח'] מוחזק לכהן אך סבו [ח'] נשא אשה גרושה בשם [ש'] באמצעות הרבנות בחולון. לדבריו הסבתא [ש'] התארסה תחילה שלא ברצונה למר [ס'] ולאחר זמן התגרשה ממנו ומשכך היתה 'גרושה מהאירוסין' בשעה שנישאה לסבו [ח'] המוחזק לכהן. מנישואין פסולים אלו נולדו שלוש בנות, אחת מהם היא [מ'] הנזכרת, אמו של המבקש.

לאור האמור טען המבקש כי אמו [מ'] היא חללה שהרי נולדה מנישואי כהן וגרושה. משכך הם פני הדברים נמצא שגם אביו [ש' כהן] לא יכול היה לשאת את אמו כדין, ומשעשה כן נמצא שהמבקש חלל ולכך יש להתיר לו לשאת אשה גרושה.

הופיעו גם אחיות אם המבקש [מ'] ו[...], שאף הם נולדו מנישואי [ח'] ו[ש'], וחזרו שוב על עיקרי הדברים הנזכרים. לדבריהם, רק לאחר נישואי אביהם לגרושה אמרו לו מכרים כי אביו היה כהן ושמו [א' מ'] הכהן.

עוד ציינה [מ'] בתו של [ח'], כי לא ערכה לבנה הבכור פדיון הבן מאחר שידעה שאביה [ח'] הוא כהן. עם זאת המבקש ודודותיו לא הציגו כל ראיה כי אכן אמו של המבקש היתה גרושה בטרם נישאה לאביהם.

גם במרשם האוכלוסין לא צוין כלל כי אם המבקש [ש'] הנזכרת התגרשה אי פעם ומשכך לא ניתן לאמת את טענות המבקש. אכן בהשתדלותם הנמרצת של עובדי בית הדין המסורים הרב שמואל פריי והרב זאב ברמן כבר למחרת הדיון הוצג בבית הדין תיק הנישואין של [ח'] ו[ש'] הנזכרים.

והנה מהעיון בתיק עולה כי אכן הגברת [ש'] התגרשה ממר [ס'] בבית הדין בחיפה ביום כ"ט טבת תשכ"א (17.1.61) על ידי הרב רפאל עבו זצ"ל. לא זו אף זו בראש תעודת הגירושין מופיע 'תעודת גירושין מאירוסין'.

אמור מעתה, כי אכן טענות המבקש עולות בקנה אחד עם האמת ונמצא כי סבו [ח'] נשא אשה גרושה ומשכך אמו היא חללה שנישאה לכהן ולפיכך אף הוא עצמו חלל ויכול לשאת אשה גרושה.

אלא שאם כנים אנחנו, היא גופא קשיא, איך הרבנות המקומית אפשרה ל[ח'] הכהן לשאת אשה גרושה ובפרט במקום שתעודת הגירושין צורפה לתיק הנישואין. אולם אחר העיון בתיק כולו נמצא אישור נוסף מרב שאינו מוכר בזה הלשון:

'הנני מאשר בזה כי [ח' חס'] הוא איננו כהן לפי מיטב הכרתי שאני מכיר אותם'.

לאור האמור נמצא כי אכן לא היתה כל מניעה ש[ח'] ישא את אשתו [ש'] מאחר שבשעת הנישואין הציג אישור כי אינו כהן.

איברא, דאי הכי נפל פיתא בבירא עמיקתא (ראה שבת סו:) שהרי אם הסבא [ח'] אינו כהן נמצא שכדין נשא את אשתו [ש'], ומשכך גם ילדיהם ובכללם אם המבקש כשרים לכהונה ואינם חללים. ודוק מינה נמי שאבי המבקש [ש' כהן] כדין נשא את אשתו [מ'] שהיתה כשרה לכהונה ונמצא שאף המבקש כהן כשר הוא ואסור בגרושה.

מברור שערך בית הדין עם סבו של המבקש, [ח'] הנזכר, נמצא כי אביו של [ח'] נפטר על פניו כאשר הוא עצמו היה בגיל שנה ונקבר בתימן. בגיל שבע עלה [ח'] לארץ עם אמו שהזדהתה בשם משפחתה הקודם [חס']. לפיכך לא ידע כלל בשעת נישואיו כי הוא כהן האסור בגרושה.

שנים מספר לאחר נישואיו, כאשר התגורר בסמוך למכרים מבני העדה שהכירו את אביו מתימן, סיפרו לו כי הוא כהן ואף לאביו היו קוראים [א' מ' הכהן ה'].

לדברי [ח'] למרות שהוא אדם מאמין אך מאחר שגדל בקיבוץ אינו מופיע כלל בבית הכנסת ומשכך גם כיום דבר היותו כהן לא בא כלל לידי ביטוי. אכן למרות כל זאת ברור לו כי הוא כהן. משכך הם פני הדברים נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו האם רשאי המבקש לשאת אשה גרושה.

דיון והכרעה

כאמור, [ח'] סבו של המבקש לא ידע בשעת נישואיו כי הוא כהן, רק לאחר מכן נודע לו הדבר וכיום רק מפיו אנו חיים כי הוא כהן ואף הוא מחזיק עצמו לכהן.

חזקת כהונה על פי עצמו

והנה פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כ הלכה יג):

מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים. ואם נשא או נטמא לוקה. והנבעלת לו ספק חללה.

מבואר בזה כי הטוען שהוא כהן ואין ראיה לדבריו אוסר עצמו בגרושה שהרי שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא ולכך אם נשא גרושה לוקה והנבעלת לו ספק חללה. וכן פסק בשולחן ערוך (סימן ג סעיף א). וכתבו בח"מ (סק"ג) ובב"ש (סק"ד) שאף זרעה הם ספק חללים.

והנה המשנה למלך שם כתב שהאומר כהן אני לוקה רק אם הוחזק שלושים יום לכהן על פי עצמו. אבל אם לא הוחזק שלושים יום אינו לוקה. ומזה העיר על הרב המגיד שכתב שהנבעלת לו היא ספק חללה ואף זרעה ספק חללים ע"ש. שהרי מאחר שהוחזק שלושים יום ככהן ודינו ככהן, הדין נותן שאם נשא גרושה זרעו חלל ודאי ולא רק ספק חלל, שהרי ברא כ'רעותיה, וכשם שהוא לוקה כשנשא גרושה כך בנו מהגרושה חלל ודאי.

אמנם מדברי הרב המגיד מבואר שהאומר כהן אני ונשא אשה גרושה לוקה אף אם לא הוחזק שלושים יום לכהן משום דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. והנבעלת לו מפסולי כהונה כגון גרושה וזונה היא ספק חללה וזרעה ספק חלל. דשמא ישראל הוא ואין כאן חלל כלל ושמא כהן הוא שנשא מפסולי כהונה וזרעה חלל ואם היתה בת אסורה לכהונה ע"ש. וכן הסכימו הפוסקים שאף בלא הוחזק לכהן דינא הכי שנאמן על עצמו וזרעו ספק חלל כמבואר באוצר הפוסקים שם (סק"י) מפי סופרים וספרים ע"ש.

ומהכלל אל הפרט. מאחר ש[ח'] סבו של המבקש טוען כי כהן הוא, ודאי שנאמן על עצמו ואסור הוא בגרושה. משעבר ונשא גרושה נמצא שילדיו, ובכללם אם המבקש [מ'], הינם ספק חללים. שהרי אביה אסר עצמו בגרושה והנבעלת לו ספק חללה ומינה שאף זרעה ספק חללים כמבואר בזה עליונים למעלה.

ובלכתך בדרך הזו שאם המבקש [מ'] היא ספק חללה נמצא שאף היא אסורה היתה להינשא לבעלה ש. הכהן. שהרי ספק חלל דינו ככהן שאסור בגרושה ונושא אשה הכשרה לכהונה בלבד כיון שנותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל ולכך אסור לישא פסולי כהונה כמבואר כיוצא בזה בשולחן ערוך (סימן ז סעיף כ):

כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה הרי זו ספק חללה. וולדה ספק חלל, ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל ונושא אשה הראויה לכהן.

מבואר בזה שוולד הנולד מכהן ודאי וספק גרושה הוא ספק חלל ואסור בפסולי כהונה. ודון מינה לוולד הנולד מגרושה ודאי ומכהן הטוען כהן אני שאינו כהן ודאי, שהוולד ספק חלל ונותנים עליו חומרי כהנים.

נמצא אפוא כי אם המבקש שנולדה מ[ח'] הטוען כהן אני ומ[ש'] הגרושה, היא ספק חללה ואסורה היתה להינשא לבעלה [ש' כהן] שהוא כהן ודאי. ומשעשתה כן אף בנה המבקש ספק חלל.

אמור מעתה כי אף שסבו של המבקש נשא גרושה ודאי אין בכך כדי לפגום את המבקש עצמו ולהתירו בגרושה, כיון שסבו לא הוחזק לכהן רק על פי דבריו, וזרעו וזרע זרעו ספק חללים הם ונותנים עליהם חומרי כהנים שנושאים רק אשה הראויה לכהונה בלבד ולפיכך לא יוכל המבקש לשאת אשה גרושה.

חזקת כהונה על פי אביו

והנה, הגם שלא ניתן לקבוע את כהונת [ח'] סבו של המבקש על פי עצמו ככהן ודאי, עדיין פעמים שניתן להוכיח את כהונתו של אדם מוודאי ולא מספק באופנים אחרים כמבואר בשולחן ערוך (סימן ג סעיף ו):

מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא הרי זה בחזקת אביו.

נמצא כי בכל אחד משלושת האופנים הנזכרים יש כדי לקבוע את כהונתו של אדם בוודאי. והיינו או באמצעות עד אחד המעיד על האדם עצמו כי הוא כהן או באמצעות שני עדים המעידים כי אביו היה כהן. ולחילופין כאשר אין עדים כלל ניתן לסמוך גם על חזקה שהוחזק אביו לכהן.

אכן בנדון דידן לא ניתן לקבוע את כהונת [ח'] על פי עדים שהרי אין לנו כלל עדי כהונה, לא עד אחד על [ח'] שהוא כהן ולא שני עדים על אביו שהוא כהן. אמנם עדיין יש לדונו ככהן מאחר שהוחזק אביו לכהן וכמו שטען [ח'] שכך שמע מזקנים ומכרים שהכירו את אביו בתימן ולדבריהם אף היה נקרא [א' מ' הכהן ה'].

אכן יש לפקפק בדבר זה אם ניתן להחזיק את [ח'] בכהונה מכח חזקה זו שאינה ידועה לנו כלל רק מפי [ח'] עצמו. ולפיכך בית הדין נדרש להוכיח את כהונתו של [ח'] הנזכר בדרכים חלופיות.

חזקת כהונה על פי דודו

כאמור לדברי [ח'], אביו היה נקרא [א' מ' הכהן ה']. עוד טען [ח'] כי לאביו לא היו בנים נוספים. אולם לאביו היה אח בשם [ס'] כהן ז"ל ול[ס'] שני בנים המתגוררים בנהריה בשם [ה'] כהן ו[י'] כהן. כמו כן לאביו היה אח נוסף בשם [ר'] כהן ז"ל ול[ר'] בן בשם [א'] כהן.

לבקשת בית הדין הופיע לעדות העד [ה'] כהן, בן אחיו של [א' מ'] הנזכר. העד אישר כי שם אביו [ס'] כהן וכי יש לו אח בשם [י'] כהן. עוד הוסיף כי לאביו היה אח נוסף בשם [ר']. לדבריו כל ילדיהם נקראים בשם כהן וכי ידעו כולם שאח נוסף נפטר בתימן ושמו [מ']. העד הדגיש כי עד כה לא היה קשר כלל בינו לבין ילדיו של [ח'] כיון ש[ח'] נשא גרושה ואביו לא היה מעונין בקשר זה וראה בזה פגם משפחה.

אמור מעתה כי לאביו של [ח'], הנקרא [א' מ'] הכהן, היו שני אחים בשם [ס'] ו[ר'] כהן, ובניהם מוחזקים בכהונה עד היום, ואף שמם נקרא כהן. משכך פני הדברים יש ללמוד על [ח'] הנזכר בנו של [א' מ'] הכהן שאף הוא כהן כשם שדודיו כהנים הם, בבחינת 'הלוא אב אחד לכולנו... מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבתינו' (מלאכי ב-י).

וכן מתבאר בשולחן ערוך שם שכתב 'אבל אם הוחזק אביו כהן... הוא הרי זה בחזקת אביו'. ומסברא נראה כי אין חילוק אם הוחזק אביו או אח אביו לכהונה שהרי גם כאשר הוחזק אחי אביו לכהונה על כרחך שאף אביו כהן הוא.

ודון מינה לנדון דידן שאף שלא הוחזק אביו של [ח'] לכהן, רק אחי אביו [ס'] ו[ר'] הוחזקו לכהונה. מכל מקום חזקה שלהם תועיל אף לאחיהם [א' מ'] אביו של [ח'] שהרי אם הם כהנים מכח אביהם על כרחך שגם אחיהם [א' מ'] כהן הוא שהרי ונמצא ש[ח'] בנו כהן גמור.

איברא שהרב באר היטב (סקי"א) העיר על דברי השולחן ערוך שחזקת כהונה של האב מועילה גם לבן בזה הלשון:

לאו דוקא אביו אלא אבי אביו נמי. ואם הוחזק דודו או בן דודו לכהן נסתפק מהר"ם מטראני (ח"ב סימן מ) אם הוא כהן ע"ש.

נמצא שהגם שחזקת כהונה של אביו או אבי אביו מהני להוכיח כי המבקש כהן, אך חזקת כהונה של דודו או בן דודו לאו מילתא פשיטא היא להוכיח ממנה כי המבקש כהן שהרי המבי"ט עלה ונסתפ'ק בדבר, ומשכך לא ניתן לסמוך על חזקת כהונה של בני דודו.

ולכאורה צריך ביאור טובא, מאי שנא בין חזקת כהונה של אביו לחזקת כהונה של דודו אחי אביו. הרי כשם שחזקת כהונה של האב מהני לבן הכא נמי נימא שחזקת הכהונה של דודו אחי אביו תוכיח על אביו כי הוא כהן ונמצא שאף הבן כהן הוא.

ואכן במשי'ם חפשי במבי"ט עצמו מצאתי שכתב תחילה כסברא פשוטה דחזקה זו חזקה גמורה היא להחזיקו בכהונה וזה לשונו:

'מה לי הוחזק אביו או אבי אביו או דודו כיון שהוא יודע שדודו שהוחזק לכהן הוא אחי אביו אם כן הוא כהן כמוהו. ולא אמרינן שמא חלל הוא כמו שאין אנו מחזיקים בחלל לבן כשאביו הוא מוחזק לכהן הכא נמי כשהוחזק בן דודו'.

מבואר בדבריו שכל שהוחזק דודו של אדם לכהן מהני חזקה זו גם עבורו, ולא חיישנן שמא אביו נשא פסולה והוא עצמו חלל אף שדודו כהן, כשם שבהוחזק אביו כהן אף בנו בחזקת כהן ולא חיישנן שאביו נשא פסולה והבן חלל.

אכן בסוף דבריו כתב שם בזה הלשון:

'ואפשר לדחות, שזה שהחזיק לכהן בנו לא היה חלל ולא נאמר שנשא אביו חללה או גרושה דאם היה נושא חללה אף על פי שהוחזק לכהן היה נשמע עליו שנשא חללה וכיון שלא נשמע זה היה מוחזק בסתם לכהן נראה שלא נשא מאיסורי כהונה והיה מוחזק מכל וכל.

אבל אם הועד שדודו או בן דודו הוחזק בכהונה אף על פי שאחי אביו של זה יהיה גם כן מוחזק לכהן על חזקת אחיו אפילו הכי אפשר שהוא חלל או שנשא זה חללה ולא יהיה בנו מוחזק לכהן'.

נמצא שבסוף דבריו אך בחלקו'ת ישית למו (תהלים עג, חי) בין חזקת כהונה של האב דמהני אף לבן ולא חיישינן שאביו נשא אשה פסולה והבן חלל שהרי סוף דבר הקו'ל נשמע, ומשלא שמענו קול כזה אף הבן בחזקת כהונה כמו אביו.

מה שאין כן חזקת כהונה של הדוד אף דמהני לגבי אחיו שאף אחיו כהן, אך אין בזה ראיה לבנו של אחיו דשמא אחיו נשא אשה פסולה והבן חלל ולכך אינו מוחזק בכהונה.

ודון מינה ואוקי באתרין כי חזקת הכהונה של העד [ה'] בנו של [ס'], אף אם מלמדת כי גם [א' מ'] אחיו של [ס'] כהן היה, אין בכך ללמד על [ח'] בנו של [א'] [ח'] כי הוא כהן דשמא אביו נשא פסולה והוא חלל.

אמור מעתה כי אף אחר עדות בן הדוד [ה'] יש להסתפק אודות מעמדו האישי של [ח'], שאם נתפוש לשון ראשון של המבי"ט חזקת הכהונה של [ה'] בן [ס'] מהני גם ל[א'] אחיו של [ס'] וגם ל[ח'] בנו ונמצא ששניהם כהנים גמורים הם.

אך אם נתפוש לשון שני של המבי"ט נמצא כי למרות ש[ה'] ו[ס'] מוחזקים בכהונה, יש בכך ללמד רק על [א'] אחיו של [ס'] כי כהן הוא, אך אין מזה ראיה כי [ח'] עצמו כהן דשמא אביו [א'] נשא אשה פסולה ונמצא שבנו [ח'] חלל הוא.

אלא שאם כנים אנחנו נמצא שממה נפשך יש להתיר למבקש נכדו של [ח'] לשאת אשה גרושה מאחר שלכל הדברות אם המבקש [מ'] היא חללה.

שהרי אם נתפוש לשון ראשון של המבי"ט שחזקת הכהונה של הדוד מהני גם לאב [א'] וגם לבנו [ח'], נמצא ש[ח'] ודאי כהן הוא ומשעבר ונשא גרושה שלא כדין בתו [מ'] אם המבקש חללה היא האסורה לכהן.

ואף אם נתפוש לשון אחרון של המבי"ט, שחזקת הכהונה של הדוד מהני רק לאב [א'] ולא לבנו [ח'], דשמא האב נשא פסולה ובנו [ח'] חלל, מכל מקום כבר פסק בשולחן ערוך (סימן ז סעיף טז):

'חלל שנשא כשרה הולד ממנה חלל וכן בן בנו כולם חללים עד סוף כל הדורות ואם ילדה בת אסורה לכהונה'.

נמצא דאף אם [ח'] חלל הוא ונשא את אשתו הגרושה בהיתר ולא באיסור מכל מקום בתה [מ'] חללה היא ואסורה היא לכהן. נמצא שבכל אחד משני האופנים אמו של המבקש היא חללה האסורה לכהן. ומשעברה ונישאת לכהן באיסור נמצא שבנה המבקש חלל ומותר הוא בגרושה.

חזקת כהונה על פי עדות דודו

זאת ועוד אחרת. אף לדברי המבי"ט שחזקת כהונה של הדוד מהני רק לאחיו ולא לבן אחיו עדיין יש לומר כי חזקת כהונה שעל פי עדות הדוד מהני אף לבן אחיו.

וכן מתבאר בדברי המבי"ט גופיה שכתב לדון אודות עדות יוסף כהן המוחזק לכהן, המעיד על יצחק כי הוא כהן כשר מאחר שאביו של יצחק הוא אחי אביו של יוסף וכשם שיוסף מוחזק בכהן כך גם דודו אחי אביו מוחזק לכהן.

וכתב שם שעדות יוסף על אבי המבקש חשיב כעדות על יצחק עצמו שהוא כהן ומעלים אותו לכהונה, וזה לשונו שם:

'ואפילו הכי נראה שעדות יוסף פומאה שהיה מוחזק לכהן והיה אומר על זה שאביו היה אחי אביו הרי בנו כאלו היה מעיד על זה יצחק שהיה כהן לא על אביו לבדו שהיה אחי אביו והרי כתוב שעד אחד המעיד על אחד שהוא כהן שמחזיקים אותו בכהן. ואף על פי שאלו הם עדים מפי עד מהני כיון שעל פי עצמו נמי מעלין אם הוא מסיח לפי תומו ואם כן מחזיקין לזה בכהן לישא כפיו ולקרוא בתורה'.

ומבואר שם שיוסף כהן העיד על יצחק שהוא בן אחי אביו, ונמצא שאביו של יוסף כהן הוא דודו של יצחק, וכתב שם דעדות יוסף אינה רק על אביו של יצחק אלא אף על יצחק עצמו שהוא כהן. והוא בכלל עד אחד המעיד על האדם שהוא כהן דנאמן ומחזיקין לזה בכהן לישא כפיו ולקרוא בתורה.

הרי שאף המהרי"ט שעלה ונסתפק אם חזקת כהונה של דודו מהני להחזיק בכהונה כמו חזקת כהונה של אביו, מכל מקום הכריע שם שכאשר יש עדות כהונה של בן הדוד ודאי מהני עדות זו להחזיק בכהונה.

ונדון דידן דמי ממש לעובדא דהמבי"ט שהרי אף כאן העד [ה'] כהן בנו של [ס'] כהן העיד על דודו, אחי אביו, [א' מ'] כי כהן הוא. ולדברי המבי"ט עדות זו הוא בכלל עדות על [ח'] עצמו בנו של [א' מ'] שכהן גמור הוא.

סיכומם של דברים, מאחר ש[ח'] מוחזק לכהונה על פי עדות בן דודו נמצא כי [ח'] כהן גמור הוא ואסור היה לו לשאת את אשתו הגרושה. עבר ונשא גרושה נמצא כי בתו [מ'], אם המבקש חללה היא ואסורה היתה להינשא לבעלה [ש' כהן]. משנישאת לו באיסור נמצא כי המבקש [נ' כהן] חלל גמור הוא ורשאי לשאת גרושה. ודון מינה שאין לו לעלות לתורה ראשון או לשאת את כפיו.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א.            המבקש [נ' כהן] חלל הוא ורשאי להינשא לגרושה כדת משה וישראל.

ב.            לאור האמור אין למבקש לעלות לתורה ככהן או לשאת את כפיו.

ג.             על המזכירות להעביר החלטה זו לידיעת הנהלת בתי הדין.

ד.            למבקש אח נוסף בשם [ש'] כהן ועל המזכירות לדאוג להמצאת החלטה זו לידיו, והוא זכאי להופיע בבית הדין ולהתייחס להחלטה והשלכותיה.

ה.            בהעדר תגובה עד תום עשרים ואחד יום מהמצאת ההחלטה, יחליט בית הדין על מעמדו בהתאם לחומר שבתיק.

ו.             יש להציג את התיק למתן החלטה משלימה עם תום זמן התגובה.

הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד

בהמשך לדברי הראב"ד שליט"א בעניין אצרף בזה כמה סימוכין נוספים להתיר לכהן זה לשאת אשה גרושה.

הוחזק אביו ככהן

השו"ע (סימן ג, סעיף ו) פסק: "אם הוחזק אביו כהן וכו' הרי זה בחזקת אביו". וברמ"א: "ובכל דבר הולכין אחר החזקה שהרי שורפין וסוקלין על החזקה", ע"כ.

והנה לפי עדותו של [ה'] הוחזקה משפחתו לכהן א"כ גם [ח'] שהוא בן דודו נחשב ככהן. אמנם ראיתי בבאה"ט (סקי"א) שכתב על דברי השו"ע: "הוחזק אביו" לאו דווקא אביו אלא גם אבי אביו אם הוחזק לכהן גם הוא נחשב כהן. אך הביא בשם שו"ת מבי"ט (ח"ב, מ) שהסתפק מה הדין אם הוחזק דודו או בן דודו (מש"כ שם 'בן לוי' הוא ט"ס וצ"ל 'בן דודו') האם מהני חזקה זו. ולדעת המבי"ט יצא שבמקרה שלפנינו גם אם נאמר שבן דודו ודודו הוחזקו לכהנים יש להסתפק האם יועיל גם ל[ח'] להחזיקו ככהן או שעדיין יש לחוש עליו שהוא חלל.

עד המעיד על אביו שהוא כהן

גם אם נקבל את עדות גיסו של [ח'] הרי בכל זאת הוא מעיד רק שאביו הוא כהן ובזה באנו לדברי השו"ע (סימן ג, סעיף ו):

"מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא", ע"כ.

אמנם ראה בחלקת מחוקק (סק"ט) שכתב: "שזה דעת הרמב"ם ואינו מוסכם משאר פוסקים ובפרט בזמן הזה שכל המשפחות בחזקת כשרות הם למה נחוש לחלל". ומנגד הבית שמואל כתב בשם הרב המגיד שהטעם שעד אחד אינו נאמן אם מעיד על אביו: "שאין לנו אלא מה שאמרו חז"ל ובש"ס איתא דמעיד עליו שהוא כהן משמע אם מעיד על אביו לא מהני."

אמנם במקרה שלפנינו יש לומר שהחשש חללות היא סיבה נוספת להקל על המבקש לשאת גרושה שהרי אם נבוא לחוש שמא הוא חלל א"כ הבת [מ']  (אימו של המבקש) היא חללה שניסת לכהן ש. ונמצא שבנה [נ'] הוא חלל. ומבוארת הלכה זו בשו"ע (סימן ז סעיף טז):

"חלל שנשא כשרה, הולד ממנה חלל. וכן בן בנו, כלם חללים עד סוף כל הדורות. ואם ילדה בת, אסורה לכהונה. אבל אם נשאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת, אותה הבת כשרה לכהונה, שישראל שנשא חללה הולד כשר."

יוצא אפוא שבין אם נקבל ש[ח'] סבו של המבקש היה כהן ובין אם נבוא לחוש שסבו היה חלל, המבקש בכל מקרה הוא חלל.

עד המעיד על אחד שהוא כהן והוא אינו יודע בכך

הגם שלשון השו"ע הוא 'מי שבא ואמר כהן אני' ועד אחד מעיד שהוא כהן. אין ללמוד מכאן שעדותו של העד מועילה רק במקרה שגם הוא עצמו מודה לכך. ובמקרה שלפנינו הרי [ח'] אינו יודע אם הוא כהן או לא אלא שכך אמרו לו. ראה באוצר הפוסקים (אות ל) שהביאו בשם המבי"ט (ח"ב סימן מ) שאפילו אם הוא עצמו אינו יודע שהוא כהן מועילה עדותו של העד ושאין צורך להודאתו. וראה עוד בזה בשבט הלוי (ח"ג סימן קעח) שבתחילת דבריו הסתפק בזה ולבסוף הכריע כדעת המבי"ט הנ"ל.

האומר כהן אני

השו"ע (שם סעיף א) פסק שאין אדם נאמן להעיד על עצמו שהוא כהן. אך הרמ"א כתב שבזמן הזה שאין לנו תרומה מהתורה נאמן לישא כפיו ולקרוא ראשון בתורה וכך נוהגין האידנא וליכא למיחש למידי ע"כ. ומלבד זאת גם השו"ע עצמו פסק שלהחמיר על עצמו נאמן ולכן אוסר עצמו בפסולי כהונה ואם נשא אשה הפסולה לו הרי היא ספק חללה, וכתבו החלקת מחוקק (סק"ג) והבית שמואל (סק"ד) שהוולד עצמו הוא ג"כ ספק חלל. נמצא שגם אם לא נקבל עדותו של [ח'] שהוא כהן בכל זאת אשתו ש. נעשית ספק חללה על פיו וממילא המבקש הוא ספק חלל. ולדעת הרמ"א היא חללה וזרעה חללים גמורים.

חזקת כהנים בזמן הזה

ניתן להוסיף עוד קולא אחת והיא שגם אם נטיל ספק בכהונתו של [ח'] ונדונו כספק כהן נמצא שהמבקש [נ'] מעמדו הוא ספק חלל ובכך יש מקום להקל להתירו לשאת גרושה.

ידועה שיטת הריב"ש הביאו בפת"ש (ז. סק"ב) שכל כהנים בזמן הזה כיון שאין להם כתב יחס אינם כהנים ודאים. ועל הנחה זו דן המהרשד"ם (סימן רל"ה) להתיר לכהן לישא שבויה שהרי כל שבויה אסורה לכהן רק מכח ספק אם נטמאה. ויש ספק אם הוא כהן בכלל ויש כאן ספק ספיקא. ואמנם הביא בשם שער המלך שחלק עליו וטעמו ששתי ספיקות שאינם מגוף אחד אין לדונם כספק ספיקא ספק אחד בכהן עצמו וספק אחר בשבויה. ועוד הוסיפו לתמוה שהרי שבויה מאחר שאסרו אותה חכמים נחשבת כודאי איסור עי"ש. ותמיהות [ה']ו אינם במקרה שלפנינו ששתי ספיקות עצמם הם בגוף אחד המבקש עצמו יתכן שהוא חלל וגם אם אינו חלל אלא כהן זה עצמו אינו ודאי.

ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סימן ט' וסימן י') שהביא כמה דעות ההולכים בשיטה זו שהכהנים בזמן הזה אינם ודאים ה"ה: המהרש"ל, שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א קנה) מור וקציעה (קכח). בית אפרים (חאו"ח, ו), האלף לך שלמה. שבות יעקב. ואמנם נראה שלא התקבלה דעה זו בקרב כל הפוסקים ראה בפת"ש שם ה"ה: מהרי"ט (ח"א קמ"ט) חוט השני (י"ז) כנסת [י'] (נ"ו) ועוד. מ"מ בהסתמך על עוד קולות ניתן להוסיף גם היתר זה. ראה ביביע אומר (שם) שצירף ספק ספיקא כזה לעוד כמה צירופים להתיר לכהן לישא אשה פסולה לו, עי"ש.

לאור כל זאת ניתן להתיר למבקש לשאת גרושה.

הרב שמואל אברהם חזן

ראיתי את פסק הדין הארוך והמנומק שכתב כבוד הראב"ד שליט"א, אשר ערוך בטוב טעם ודעת, כמו"כ את דברי עמיתי הרב חזן שליט"א, והנני מצטרף לפסק הדין. אבקש להוסיף על הדברים ולפלפל בהם כדרכה של תורה.

ראשית, נסכם את הנקודות שיש לברר בתיק זה:

א.            במישור העובדתי, האם [ח'] [חס'] הוא כהן אם לאו.

ב.            אם התשובה לשאלה הקודמת היא חיובית – וכפי ש[ח'] עצמו מאשר את הדבר, א"כ כיצד ארע שלפני חמישים שנה הוא הצהיר שהוא איננו כהן וכפי שהופיע בתעודת הרווקות ברבנות נהריה, וכן הציג את עצמו כן ברבנות בחולון וכפי שהובא באישור הנ"ל.

ג.             האם [ח'] נאמן כיום לחזור בו מגרסתו בעבר ולטעון כיום שהוא כהן.

ד.            האם ניתן להסתמך על עדותם של הגיס המבוגר ואותם אנשים שהסבו את תשומת ליבו לכך. הן מבחינת היותו קרוב והן מפאת שאיננו שומר תו"מ.

ה.            מדוע הזוג [ח'] מצאו לנכון להתחתן ברבנות חולון ולא ברבנות נהריה – מקום מגוריהם.

ו.             האם ישנה אפשרות כלשהי לחזק את כהנותו של הסב [ח'], ובכך נוכל להתיר את נישואי הנכד [נ'] לגרושה שהרי עפ"י גרסתו של הסב שהוא כהן, נמצא שבנותיו וכל זרעו חללים.

בס"ד נדון בהלכה בנושאים הבאים:

א.            חזקת כהונה עפ"י עצמו.

ב.            אין אדם משים עצמו רשע.

ג.             טוען וחוזר וטוען כשנותן אמתלא לדבריו.

ד.            דין "יכיר" כשהוא מפי אחרים.

ה.            חזקת כהונה ע"י שם משפחה.

ו.             עדות עד אחד ליוחסין.

ז.             תעודות ומסמכים אי הוי כשטר בעדים.

ח.            ייחוסם של כהני זמננו – כהני ודאי או ספק.

ט.            חזקת כהונה על פי עדות בן דודו.

י.             מסקנות הדיון ופסק הדין.

ננסה בס"ד ללבן את הדברים אחת לאחת.

א.            חזקת כהונה עפ"י עצמו

ראשית יש לעיין האם נאמן אדם לומר כהן אני, ועל בסיס זה להעלותו לכהונה.

בשו"ע אבן העזר סימן ג' סעיף א' כתב וז"ל:

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו".

וברמ"א שם:

"ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה. וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי". עכ"ל.

מקור הדברים במשנה בכתובות דף כ"ג ע"ב "וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין". ויעויין ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ' הלכה י"ג שפסק כן שאינו נאמן לומר שהוא כהן. ובבית יוסף באבה"ע סימן ג' מביא אף את דברי הר"ן בכתובות שכתב כן, שאין נאמן להעיד על עצמו שהוא כהן אפילו לא לגבי עליית ראשון לתורה, שהרי מעלין מקריאת התורה לתרומה.

ובהמשך דבריו מביא את דעת הרמ"ך בהגהותיו על הרמב"ם שם שהקשה "תימא דמנהגינו להאמינו לקרות בתורה ראשון, וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון, מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה, כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן". ואפשר שמנהגינו הוא עכשיו לפי שאין תרומה מצויה עכשיו בינינו, ואעפ"כ דברי הרמב"ם עיקר עכ"ל.

ובמגיד משנה שם כתב שאין להביא ראיה ממנהג בטעות, ואעפ"כ מנסה ליישב את המנהג שמאחר שכיום אין אנו נוהגים כלל בארצינו בתרומה לפיכך לא חששו להאמינו בקריאה בתורה. ומסכם המגיד משנה "ומ"מ אין ראוי לעשות כן."

ויעויין בחלקת מחוקק שם בס"ק א' וכן בבית שמואל בס"ק ב' שהקשו על תרוצם של הר"ן, הרמ"ך והמגיד משנה שניסו ליישב את המנהג, שהרי עדיין איכא למיחש שיעלה לנשיאת כפים ובזה איכא איסור תורה ממש גם בימינו שהרי כתיב "כה תברכו" ולא זרים, והוי איסור לאו הבא מכלל עשה. ובחלקת מחוקק מסיק להלכה שאף לפסק הרמ"א אין מקילין גבי נשיאת כפים. מנגד, הבית שמואל מתרץ ומבאר את פסיקת הרמ"א לפי שסובר שכל דבר שאין לו הנאה ממנו לא חיישינן שאדם ישקר, ולכן לגבי נשיאת כפים מאמינים לו.

ובברכי יוסף הקשה על דברי הב"ש שעדיין יש לחשוש שמא יקבל חמשה סלעים לפדיון הבן, וכאן יש לו מזה הנאת ממון. וכן הוא בבאר היטב עיי"ש. ובפתחי תשובה שם בס"ק א' הביא בשם הישועות יעקב שכתב לחדש שרק בזמן בית המקדש שהיו הכהנים מברכים את העם בשם המפורש, בהא איכא איסור תורה לזר, משא"כ בימינו. וכן כתב בשו"ת מהרי"ט בסימן קמ"ט.

להלכה מסיק הפתחי תשובה להלכה כדעת הרמ"ך וכפסיקת הרמ"א שבזמן הזה נאמן לנשיאת כפים, ומנהגן של ישראל תורה הוא, ודלא כדעת הרמב"ם והמחבר.

ובהמשך דברי הרמב"ם שם למרות שפסק שהאומר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו כאמור, כתב הרמב"ם וז"ל: "אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים. ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת לו ספק חללה". עכ"ל. מבואר א"כ בדבריו שהגם שאינו נאמן כאמור, מ"מ מדין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא יכול לאסור על עצמו בגרושה וחללה ולוקה ע"ז כדין כהן גמור, והנבעלת לו היא ספק חללה וכן פסק בשו"ע בסוף סעיף א'. ויעויין בח"מ (בסק"ג) ובב"ש (בסק"ד) שכתבו שאף זרעה הינם ספק חללים.

והנה נחלקו המגיד משנה והמשנה למלך שם בדעת הרמב"ם במה שפסק שאם נשא או נטמא לוקה, האם בעינן שהוחזק לכהן על פי עצמו שלושים יום או לא. דעת המגיד משנה דלא בעינן וכמו שמשמע מסתימת לשון הרמב"ם שלא כתב דאיירי שהוחזק שלושים יום, ואף בלא שהוחזק לכך לוקה על פי עצמו אם נשא גרושה או חללה. אך דעת המשנה למלך דאיירי דווקא בהוחזק שלושים יום לכהן עפ"י עצמו וכמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה כ' "מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה." והרמב"ם כאן לא פירש זאת, אך סמך על דבריו דלעיל.

ועיי"ש במשנה למלך שנשאר בקושיה על הרב המגיד מדוע כתב שהנבעלת לו היא ספק חללה ואף זרעה הינם ספק חללים, הרי כיון שמדובר שהוחזק על פי עצמו א"כ הגם שהאשה איננה אלא ספק חללה שהרי חיישינן שמא ישראל הוא, מ"מ זרעה צריך להיות ודאי חלל "דברא כרעא דאבוה". וכשם שהוא עצמו הוי ודאי והוחזק כך ולוקה, כך זרעו מן הגרושה הוי חלל ודאי ולא ספק.

ויעויין בערוך השולחן באבן העזר סימן ג' סעיף כ"ב שכתב, שאף לדעת המשנה למלך דבעינן שהוחזק בכהונה שלושים יום, כל זה רק לגבי דין מלקות, משא"כ לעניין איסור שמודה המשנה למלך שהוא אוסר את עצמו מיידית בדיבורו שהוא כהן.

סיכומם של דברים. מצינו מחלוקת מרן השו"ע והרמ"א האם נאמן אדם לומר כיום שהוא כהן, ולדעת הרמ"א בזמננו נאמן.ורבו הפוסקים להקל בזה כיום כדעת הרמ"א והרמ"ך הן לעניין קריאה בתורה ראשון והן לעניין נשיאת כפיים וכהב"ש ודלא כהח"מ. אך מדין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא כ"ע לא פליגי שנאמן לאסור על עצמו פסולי חיתון דכהונה כפסיקת השו"ע, ואף זרעו הוי חלל או ספק חלל.

לכן בנידוננו נאמן [ח'] סבו של המבקש [נ'] לטעון שהוא כהן מדין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא. ומאחר שנשא גרושה, הרי שהיא ספק חללה ואף זרעה ספק חללים. מעתה, [מ'] אם המבקש בתו של [ח'], היא ספק חללה האסורה להינשא לבעלה ש. הכהן שהרי שנינו שספק חלל דינו ככהן ואסור להינשא לפסולי חיתון כהונה, וכפי שפסק השו"ע באבן העזר סימן ז' סעיף כ':

"כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה הרי זו ספק חללה, וולדה ספק חלל, ונותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל ונושא אשה הראויה לכהן". עכ"ל.

א"כ בנידוננו, [מ'] אם המבקש היא ספק חללה והיתה אסורה להינשא לבעלה ש. הכהן, ואף זרעה כאמור ספק חללים. ומאחר ששנינו שספק חלל נותנים עליו חומרי כהונה. לפיכך אסור למבקש [נ'] שהוא ספק חלל לישא את הגרושה.

ב.            אין אדם משים עצמו רשע

עוד יש לדון האם בכך שאומר שהוא כהן הוא משים עצמו רשע שהרי לדבריו הוא כהן שנשא גרושה, וא"כ אינו נאמן.

מקור לכלל תלמודי זה הוא בסוגיה במסכת סנהדרין ט: בדין "פלגינן דיבורא" ששנינו שאדם האומר "פלוני רבעני לרצוני" איננו נאמן אלא לומר שזה היה באונס, מאחר שאם ננקוט כדבריו שזה היה מדעתו א"כ הוא עושה את עצמו לרשע, וקיי"ל שאין אדם משים את עצמו רשע וכדברי רבא שם בסוגיה. וכן בסוגיה בכתובות י"ח: בדברי רמב"ח גבי עדים אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דאינם נאמנים לומר כן לפי שאין אדם משים עצמו רשע, וכן הוא להלכה בשו"ע חו"מ סימן מ"ו סעיף ל"ז עיי"ש.

א"כ בנידוננו אין להאמין לכאורה ל[ח'] על דבריו שהוא כהן שהרי בעדות זו הוא הופך עצמו לרשע שהרי נשא גרושה במזיד, ואינו נאמן.

אמנם, יתכן לומר שאם בית הדין היה מתרשם ש[ח'] אומר זאת היום מתוך דרך של וידוי, תשובה וחרטה על מעשהו זה בעבר, ביה"ד היה שוקל לקבל את דבריו שהרי איננו עושה את עצמו לרשע. להיפך, הוא מנסה עתה לחזור בתשובה גמורה על מעשיו.

סברא זו מצינו בדברי התוס' במסכת בבא מציעא דף ג': ד"ה "מה אם" עיי"ש בדבריו, וכך נקט ה"פתחי תשובה" הלכה למעשה ביורה דעה סימן א' ס"ק ו'. הנידון שם היה בשוחט שגילה לרב כי איננו מדקדק בהלכות שחיטה, ואף העיד על עצמו כי פעמים מספר שחט תוך כדי היותו שתוי לשכרה. הפתחי תשובה מצטט את דברי שו"ת "גבעת שאול" בסימן י"ז שפסק שאין השוחט נאמן לקבוע שכל אותן שחיטות הן טרפות, משום שאין אדם משים עצמו רשע. אך בסוף דבריו נוטה לצדד כדעת שו"ת חוות יאיר בסימן ע"ב בסופו, שפסק שאם אותו שוחט מספר על מעשיו הרעים בדרך וידוי וחרטה משום שהוא "מבקש להורות לו סדר תשובה", יש להאמין לדבריו, וכדברי התוספות בבבא מציעא הנ"ל. ברם, יעויין בשו"ת חת"ס ביו"ד סימן כ"ב שפקפק קצת בזה.

ובתומים בכללי מיגו אות ק"ה כתב לחדש שהדין שאין אדם משים עצמו רשע, היינו רק באיסור תורה, משא"כ באיסור דרבנן שהוא נאמן. ובשו"ת ברית אברהם באבה"ע סימן י"ג פליג על התומים, וס"ל שאף באיסור דרבנן אמרינן שאין אדם משים עצמו רשע, עיי"ש.

בנידוננו, כיון שעסקינן באיסור תורה של נישואי כהן עם גרושה, א"כ בודאי שלכ"ע אמרינן בזה שאין אדם משים את עצמו רשע ואין להאמין לו בגרסתו הנוכחית שהוא כהן, אא"כ מדובר שאמר זאת בדרך של וידוי וחרטה, וכפסיקת הפתחי תשובה כדעת החוות יאיר הנ"ל.

משכך, מאחר שנראה לבית הדין שאין בדבריו של [ח'] שום שמץ של חרטה על העבר, על כן אין לבית הדין לקבל את גרסתו של [ח'] בדבר היותם כהנים. לפיכך הנכד [נ'] איננו נכד של כהן הנישא לגרושה ואיננו חלל כלל, אלא כהן כשר הוא האסור להינשא לגרושה מדאורייתא.

ג.             טוען וחוזר וטוען כשנותן אמתלא לדבריו

בנידוננו שכבר טען בעבר שהוא איננו כהן, האם יכול לחזור בו מגרסתו – האם מהני בזה אמתלא.

סיבה נוספת שאין לבית הדין לקבל את גרסתו של [ח'] שהוא כהן שהרי יש בפנינו את גרסתו הקודמת של [ח'] בהיותו צעיר לימים כשבא להינשא לאשתו [ש'] הגרושה מאירוסין ואז הוא טען בלהט בפני פקידי הרבנות בחולון שהוא ישראל ואיננו כהן כלל – גרסה המאוששת בשני מסמכים רשמיים. א"כ הרי כלל נקוט בידינו ש"אין אדם חוזר וטוען" וכדאיתא בגמרא בבבא בתרא ל"א. גבי "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי" שאף לעולא הסובר שם שאדם רשאי לחזור בו ולטעון טענה אחרת, זהו רק כאשר מתרץ את דבריו הראשונים וכפי הנפסק בשו"ע חו"מ סימן פ סעיף א'. וברמ"א שם פסק כדעת הנימוקי יוסף שאפילו היכא שיש לו עדים על גרסתו השניה נמי אינו נאמן, ואינו יכול לשנות את גרסתו.

אולם, על אף האמור שאינו נאמן לשנות גרסתו, מ"מ מצינו בהלכה שאדם הנותן אמתלא לדבריו ומבאר מדוע בתחילה גרס אחרת ועתה שינה את גרסתו, הריהו נאמן, וכדאיתא בגמרא במסכת כתובות דף כ"ב. "ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת", ומקשה הגמרא שם "והא שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא"? ומבאר רבא בר רב "כגון שנתנה אמתלא לדבריה" וכפי שפסק השו"ע באבן העזר בסימן מ"ז סעיף ד', דרק היכא שנתנה אמתלא נאמנת לשנות גרסתה אפילו לאחר כדי דיבור. (ועיי"ש בפתחי תשובה בס"ק ב' מה שכתב בזה בשם הנודע ביהודה תניינא סי' ל"ח ובשם שו"ת רבי עקיבא איגר סי' פ"ה ואכמ"ל).

מעתה, בנידוננו בודאי שיש אמתלא טובה לדבריו לשנות את גרסתו, ושתי תשובות בדבר: א. לדבריו באותה עת הוא כלל לא ידע את עובדת היותו כהן שהרי כפי שכבר הוזכר לעיל הוא היה נקרא [ח'] [חס'] ע"ש משפחתה של אמו לפני הנישואין, ולא [ח'] כהן ע"ש אביו, שהרי אביו נפטר בתימן ונקבר שם בהיותו בן שנה בלבד, ובעת עלייתם לארץ אמו האלמנה נתנה את שמה הקודם "[חס']". ב. זאת ועוד, גם אם ננקוט שהוא ידע שהוא כהן, אך מאחר שהוא התחנך בקיבוץ וחי חיי מתירנות הרחוקים כליל מדרך התורה, כלל לא הפריע לו להינשא לגרושה, אך מאחר שבכל זאת מסיבה זו או אחרת רצה להינשא ברבנות, לפיכך נאלץ לשקר ולומר שהוא איננו כהן כלל, ועל סמך גרסה כוזבת זו ניתנו לו שני המסמכים הנ"ל.

יתכן אף שזו הסיבה שהוא ברח מנהריה מקום מגוריהם, והלך להתחתן ברבנות חולון ששם לא מכירים אותו ככהן. לכן אפשר לקבל את גרסתו שהוא כהן.

ברם, עדיין יש להסתפק האם מפאת אורך הזמן מאז ועד עתה, יכול לחזור בו מגרסתו הראשונה ותועיל בזה האמתלא, שהרי שנינו בשו"ע אבה"ע סימן י"ט סעיף ב' שלא אמרינן אמתלאה לאחר שלושים יום, וכמו שכתבו שם הח"מ בס"ק ג' והב"ש בס"ק ב' דלא כהב"ח, עיי"ש. וא"כ בנידון דדן אין הסב [ח'] יכול לחזור בו מגרסתו בעבר הרחוק שאמר שהוא איננו כהן, ולדבריו הוא הוחזק כישראל במשך שנים רבות עד שנאמר לו שהוא כהן, ומהיכי תיתי שיוכל לחזור בו ע"י האמתלא. א"כ שוב נמצא המבקש [נ'] הכהן אסור בגרושה.

הנה, בטעם הדבר שמצינו שלאחר שלושים יום לא מהני האמתלא, כתב הלבוש בס"ב וז"ל:

"..דקים להו לחז"ל כיון שבשלושים יום לא נתברר שאינה אשתו, שוב לא יתברר לעולם שאינה אשתו.. ושיעור השלשים יום אסמכוה אקרא כגון בנזיר כתיב (במדבר ו' ה') "יהיה" ודרשו (נזיר ה' ע"א) יהיה בגי' שלשים ללמד שאין נזירות פחות משלושים יום..אבל נראה לי שאינן אלא הלכה למשה מסיני ככל שאר השיעורים וכו', לפיכך נתנו ז"ל בכל דבר זמן בי"ד שלושים יום אפילו להרוג עליו כגון הכא" עכ"ל.

ובערוך השולחן באבה"ע סימן י"ט בסעיף ג' כתב טעם אחר מסברא, דיותר משלושים יום אין אדם מעמיד את עצמו מלהתגלות בדבר שאינו כפי הנראה, ועד שלושים יום אדם מעמיד את עצמו וכמבואר בגמרא במסכת יבמות דף קי"א ע"ב.

מעתה נראה לומר שבנידוננו אין לחשוש לזה, מאחר ששם חזינן שלא מהני אמתלא לאחר שלושים יום כיון שזהו פרק זמן סביר שהוא היה אמור לדעת על אשה זו שהיא אשת איש, ולפיכך אם הוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה, וכמו שחזינן בסברא שהביא הערוך השולחן שלאחר שלושים יום זהו דבר ברור שאין בו ספק כי הוא כבר לא יחזור בו – אם לא גילה את האמת עד עכשיו, וכנראה שהאמת היא כפי מה שנראה כלפי חוץ וכמו שפורסם. משא"כ בנידוננו יש לומר שהאמתלא כוללת גם על דבר זה שמדובר על פרק זמן כ"כ גדול שהרי הוא מסביר היטב את העובדה שלא יכל לדעת שהוא כהן מאחר שאמו האלמנה החליפה את שם המשפחה והוא גדל בקיבוץ וכו'. ומאחר שהאמתלא כוללת בהסברה גם את עובדת פרק הזמן הארוך שהוא לא שינה את גרסתו הראשונה, לפיכך מהני האמתלא אפילו לאחר שלושים יום.

ברם, יתכן שהסבר זה עולה בקנה אחד רק אם טעמו של הערוך השולחן בסברתו, משא"כ לדעת הלבוש שהבין שזוהי אסמכתא והלכה למשה מסיני, דמהיכי תיתי לחלק בזה.

אך פוסקים רבים מצאתי שמקילים בזה באופן שהאמתלא מבארת גם את אורך הזמן כאמור כמו שביארנו, ונציין כמה מהם.

יעויין בפתחי תשובה שם בסימן י"ט בס"ק ג' שהביא את דבריו ביורה דעה בסימן קפ"ה סק"ה מה שכתב שם בשם שו"ת החתם סופר (יו"ד סימן ט') שאם האמתלא היא באופן שהיה צריך להאריך יותר משלושים יום מועילה האמתלא אפילו לאחר שלושים. (ועיין עוד בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ק"ט, ואכמ"ל.)

ויעויין בשו"ת הרמ"א סימן ב' שכתב וז"ל:

"רק הוחזקה בא"א ימים רבים אפ"ה יכולה לומר אח"כ גרושה הייתי... משמע אע"ג דהוחזקה למקודשת ע"פ עצמה ימים רבים אפ"ה נאמנת אם נותנת אמתלא לדבריה...אפילו לאחר כמה ימים".עכ"ל.

ובשו"ת חת"ס חלק ו' סימן מ"ח כתב:

"והכלל על כל דבר מהני אמתלא אפי' במעשה ואפי' אחר ל' יום אפ' עושה עצמו רשע אלא שכל אמתלא צריך להיות על כל אופן שיתורץ המעשה וזמן איחור ל' יום ועשיית עצמו רשע". עכ"ל.

וכן יעויין בשו"ת רב פעלים חלק ג' אה"ע סימן א' החל מד"ה פש ועד לד"ה והנה, שהביא הרבה פוסקים שמהני אמתלא אף לאחר ל' יום. ויעויין בשו"ת "יביע אומר" למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל חלק ג' אות א' שהביא הרבה פוסקים שאף לאחר ל' מהני אמתלא.

סוף דבר. אכן יש אפשרות לסב [ח'] לחזור בו מגרסתו הראשונה לאחר שנתן אמתלא לדבריו, המבארת את גרסתו הראשונה, וכן את מעשהו שנישא ל[ש'] הגרושה מהאירוסין, וכמו"כ את דבר התקופה הארוכה שחלפה עד שהוא שינה את גרסתו וטען שהוא כהן.

אך כבר העלינו לעיל שמכאן לא תצמח הישועה למבקש, הנכד [נ' כהן], מאחר שהוא נחשב לספק חלל כאמור, הנותנים עליו חומרי כהן כשר ואסור לו לישא גרושה כפסיקת השו"ע שהבאנו לעיל[סעיף א'].

ד.            דין "יכיר" כשהוא מפי אחרים

עתה יש לנו לדון האם נאמנותו לומר שכהן הוא, היא אף בגוונא שהוא מסתמך על אחרים ואין ידוע לו מעצמו כלום.

מאחר שאנו כסומא באפילה המחפשים כל שביב של מידע בדבר קביעת ייחוסו של הסב [ח'], כדי לנסות ולמצוא מזור וסעד למבקש להתיר לו לישא גרושה, ומאחר שאין לנו חזקה על משפחתו שחיו והתנהגו בכהונה, אך הסב עומד על גרסתו שהוא כהן ואף יש אמתלא טובה לגרסתו הראשונה [וכדלעיל בסעיף ג'],

עדיין יש לדון טובא בגרסתו של הסב [ח'], שמאחר שאף לגרסתו עתה שהוא טוען שהוא כהן, הוא נסמך בדבריו רק על אחרים ואין לו מדיליה ולא כלום, שהרי הוא טען שרק בהיותו כבן עשרים נודע לו מפי מכרי משפחתו עוד בתימן, וכן מפי גיסו הבוגר [ח' מ'] – בעלה של אחותו [ש'] – שהם כהנים, א"כ יש לעיין האם אפשרי להסתמך על דברי הסב, שכל המידע שיש לו כיום על היותו כהן הוא לא מעצמו בכלל אלא ע"י אחרים שאמרו לו, ואע"ג שהוא מאמין להם, מ"מ מאחר שאין שום ראיות לכך יש לדון האם בכה"ג ניתן בכלל להסתמך על דבריו.

הנה מקור הדין שיש לאב נאמנות ובעלות לקביעת ייחוסם של בניו, הוא מדין "יכיר", בסוגיה במסכת קידושין דף ע"ח: בדברי רבי יהודה במשנה דפליג על חכמים וסובר שהאומר בני זה ממזר נאמן, וביארה הגמ' שם דילפינן מדכתיב "יכיר" יכירנו לאחרים, וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה. וכן נפסק בשו"ע באבן העזר סימן ד' סעיף כ"ט, ובחו"מ סי' רע"ז סעיף י"ב. אך כאמור יש לעיין האם נאמנותו היא רק היכא שהוא יודע זאת בודאות בעצמו או"ד יתכן שאף אם המידע שבידיו הוא מאחרים, אך מאחר שהוא מאמין להם לגמרי, אף בזה נתנה לו התורה נאמנות מיוחדת על גורל בנו.

ובאמת שמצאנו בזה מחלוקת הפוסקים וכדלהלן:

הנה השולחן ערוך באבן העזר סימן ו' סעי' י"ג פסק וז"ל:

"אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אף על פי שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיתה זונה, שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא". ע"כ.

ויעויין ב"בית שמואל" (שם סקכ"ז), שכתב וז"ל:

"נראה אם נשאת לכהן, בניה כשירים, דאינה נאמנת לפסול בניה, דוקא לאב נתנה התורה נאמנות ולא לאם. ואם האב אומר דמאמין לדבריה, יכול לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה היא"..ע"כ.

ובביאור שיטת הב"ש כתב באבני מילואים (סי' ו סק"ו), וז"ל:

כתב הב"ש ז"ל... והיינו מדכתיב "יכיר – יכירנו לאחרים", מש"ה אף על גב דאב בעצמו אינו יודע, אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו ודומה לו שהוא כן, הוה ליה בכלל "יכיר". וכמו שיוכל לאסור על עצמו ע"י מה שמאמין לאחר, הכי נמי האב לבנים הווה ליה כמו בעל דבר, וכשסומך דעתו בזה הווה ליה בכלל יכיר יכירנו לאחרים, ועיין מה שכתבתי בשב שמעתתא ש"ב פ"כ.

כלומר, שלשיטת הב"ש והאבני מילואים אין לנו שום נפק"מ מהיכן דולה האב את הנתונים. ומאחר שהוא עצמו בטוח בדבריו, הריהו נאמן על בניו –אע"ג שהוא מסתמך על אנשים אחרים.

אולם ה"בית מאיר" בסימן ו' תמה על שיטת הב"ש, דהיכן מצינו שנתנה תורה נאמנות על ידי "יכיר" במה שבעצמו אינו יודע ומאמין לאשתו או לאחר? לכן דוחה הבית מאיר את חידושו של הבית שמואל וה"שב שמעתא" הנ"ל.

ובספר "אבי עזרי" (מהדו"ק פ"ג מהלכות יבום וחליצה ה"ד) הוכיח שלא כדעת הב"ש והאבני מילואים, וז"ל:

"ונראה להוכיח, שאף מדין יכיר נאמן הוא רק באם יודע מעצמו, ולא באם סומך על דברי אחר אף שמאמין לו, מהא דאיתא ביבמות דף מ"ז. מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי ולא היו לו עדים. אמר לו ר"י נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך, והטעם אמר שם רב נחמן בר יצחק משום דלדבריו עכו"ם הוא, ואין עדות לעכו"ם, וע"כ אינו נאמן לפסול הבנים אף מדין יכיר. וכן הוא ברמב"ם בפי"ג מהל' איסו"ב ה"ח, וז"ל הרמב"ם שם: "היה נשוי לישראלית או לגיורת ויש לו בנים, ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול הבנים, וחוזר וטובל בבית דין", עכ"ל.

ומקשה ה"אבי עזרי", שמאחר שטובל עצמו בב"ד ועתה הוא ישראל כשר אף לדבריו, א"כ שוב יפסלו בניו, שהרי אית ליה עכשיו דין "יכיר", והרי אומר על הבנים שהם עכו"ם, והרי גם עכשיו אומר שעכו"ם היה ויפסלו הבנים מדין "יכיר"? ועל כרחך שגם לעניין נאמנות של יכיר בעינן הראיה, וכמו בעדות שבעינן תחילתו וסופו בכשרות, כך הוא לעניין נאמנותו של אב מדין יכיר בעינן שיהיה תחילתו וסופו ישראל. ואם נימא כהשב שמעתתא, שאף אם יודע מפי אחר אם סומך עליו נאמן האב, א"כ מכ"ש אם יודע מפי עצמו שנאמן, ומה מגרע מה שהיה מקודם עכו"ם, סוף סוף עכשיו שנתגייר הוא ישראל ויודע שבניו הם עכו"ם והיה נאמן. ומזה ראיה ברורה דלא כהש"ש והב"ש הנ"ל (וראה בספר "רווחא דשמעתתא" על השב שמעתתא שם, שנשא ונתן עם ה"אבי עזרי" בעניין זה).

ובפשטות נראה לבאר את סברות החולקים, על פי החקירה הנודעת בגדר נאמנות האב מדין "יכיר": האם הנאמנות שנתנה התורה לאב היא כנאמנות של עדים, או כנאמנות של בעלים וכדין הודאת בעל דין ומדין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא.

והנפקא מינא בזה לדידן היא, כי אם נאמנות האב היא כנאמנות עדים, הרי שאין להאמינו לאב אלא אם כן יודע בעצמו, לפיכך אם ידיעתו היא רק על סמך שמיעה מאחר שסומך על דבריו, א"כ כשם שעדות בכה"ג אינה עדות, כך גם אין להאמין לאב במקרה זה. משא"כ אם נימא שנאמנות האב היא מתורת בעלים וכעין הודעת בעל דין שנאמן על עצמו בכל מה שיאמר, וכך האמינתו תורה לגבי זרעו, א"כ מאחר שזה כלל לא שייך לדיני עדות, אלא מדין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, לפיכך יהיה רשאי להסתמך על ידיעת אחרים, וכשם שלגבי עצמו יכול לקבל דברי אחרים, כך גם לגבי בנו שהוא הבעלים עליו. (ואפשר שיש נפק"מ נוספת האם בדין "יכיר" בעינן הגדה בפני בי"ד ממש או אי"צ, ואכמ"ל בזה.)

להלכה, פוסקים רבים דחו את שיטת ה"בית שמואל" וה"אבני מילואים", וסוברים שדין "יכיר" הוא מעין עדות אלא שנתנה התורה נאמנות לאב אף שהוא קרוב ויחיד, וממילא, ככל עדות שאין אדם נאמן על פי דבריו של אדם אחר, כך גם אין דין "יכיר" על פי אחר, ורק כאשר הוא יודע בעצמו על פסלות בנו, אז נאמן. אולם אם ידיעתו היא רק מחמת שמאמין לדברי אחרים, אין זה נכלל בדין "יכיר", ואינו נאמן לפסול את בנו על סמך ידיעה זו.

נפרטם בקצרה:

יעויין בשו"ת משיב דבר חלק ג' סימן ח' שהכריע כדעת הבית מאיר והאבי עזרי, וכן פסק בשו"ת צמח צדק (ליובוויטש) באבהע"ז סי' י"ד אות ט' מסברא, וז"ל:

"ומצאתי גם כן להב"ש... שאם הבעל מאמינה יכול לעשות לבניו חללים... ואני אומר דמלתא דפשיטא ליה מיבעיא לי טובא, משום דהסברא נותנת לומר דהא דהאמינה התורה לאב היינו במה שראה בעצמו, לא במה שמאמין לאחרים, דבודאי לא עדיפא כח האב משני עדים, והרי עד מפי עד לא מהני בכל מקום דצריך עדים אף ששמעו מפי נאמן כבי תרי". עכ"ל. (יעויין שם, שאף הביא ראיה לזה מדברי הרמב"ן במסכת יבמות דף מ"ז. בסוגיא דלעיל.)

וכן מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (מובא בפסקי דין רבניים חלק ג' עמ' 104–106) בקובץ תשובות ח"ב חו"מ סי' קמ"ח ג"כ אזיל לדינא כשיטה זו שלא כדעת הב"ש, והוכיח דבריו מביאור הגר"א בהגהותיו על השו"ע אבה"ע סי' ד' סעף כ"ו, בס"ק נ"ז, עיי"ש.

ומצאתי ב"דברי יוסף" להגר"י כהן זצ"ל (ח"ב עמ' רמ"ד), לאחר שהביא את הדעות החולקות בדין זה, מחד דעת הב"ש והש"ש – שנאמנות האב מדין "יכיר" היא גם אם מאמין לאדם אחר, ומנגד מביא את דעת הבית מאיר הצמח צדק והמשיב דבר – שנאמנות מדין "יכיר" היא רק אם יודע מעצמו, כתב להלכה וז"ל:

"עכ"פ נראה לענ"ד, שאין להתעלם לגמרי מדעת הב"ש והשב שמעתתא, אבל אפשר דהוי ספיקא דדינא ולהצטרף לספק... ולעשות ספק ספיקא". עכ"ל. (ועיין עוד באוצר הפוסקים שם בסעיף י"ג אות ב' ואכמ"ל.)

עתה נחזור לנידוננו. לאחר שהארכנו בהבאת מחלוקת הפוסקים בדין "יכיר" האם מהני מדין עדות או מדין הודעת בע"ד, והנפק"מ האם יכול האב להסתמך על אחרים על אף שאין לו מדיליה ולא כלום, א"כ במקרה דנן כאשר אנו עוסקים לאשש את גרסתו של הסב [ח'] שהוא כהן בן כהן, מאחר שהוא אינו יודע מעצמו כלום, וכמו"כ אין לנו מסמכים המעידים על כהונה במשפחתו ואף לא חזקה על מנהגי כהונה בקרב המשפחה, וכל ידיעותיו בנושא נסמכים על מידע שקיבל מגיסו [ח' מ'] וממספר מכרי המשפחה, א"כ באנו בזה למחלוקת הפוסקים הנ"ל. ומאחר שרוב מנין ובנין של הפוסקים הכריעו כדעת ה"בית מאיר" ודלא כה"בית שמואל" וה"אבני מילואים" הנ"ל, הרי שדין "יכיר" הוי מדיני עדות ולא מהני להסתמך על נתונים שקיבל מאחרים כל עוד שאינו יודע זאת מעצמו.

[במאמר המוסגר: יש לציין שגם אם ננקוט כפסיקתו של הדברי יוסף שיש לצרף את דעת הב"ש והשב שמעתא לעשותו ספק ספיקא, בנידון דדן (גם אם נימא שיש כאן איזשהו ספק ספיקא) זה לא יעזור לנו, מאחר שכל מה שמצינו להקל בספק ספיקא ביוחסין זהו רק בדיעבד אם נשא, אבל ודאי שלכתחילה לא ישאנה וכדאיתא בסוגיה בקידושין דף ע"ה. "אמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונה", אלא שאם נישאת לא תצא וכפסיקת השו"ע באבה"ע סימן ב' סעיף ה' עיי"ש, ואכמ"ל.]

משום כך, אין מקום להסתמך על גרסת הסב [ח'] לעשותו כהן, כדי שנהפוך את בתו [מ'] ואת המבקש [נ'] לחללים. מעתה עדיין איסורו של [נ'] הכהן לישא את הגרושה בעינו עומד.

ה.            חזקת כהונה ע"י שם משפחה

עוד יש לדון, האם האב [ח'] נחשב מוחזק ככהן עפ"י השם משפחה בלבד, ובפרט כשאיננו שומר תורה ומצוות כלל.

כחלק מהמאמץ לסייע למצב בו נקלע המבקש, יש לעיין האם ניתן להתייחס לסב [ח'] כמוחזק לכהונה שהרי דבר אחד הוא ידע בברור ושמע על כך כנראה מאמו, ששמו של אביו שנפטר היה [א' מ'] ([מ']) הכהן, וא"כ אולי על בסיס זה ניתן להתייחס כמשפחה שהוחזקה בכהונה וכפי שכתב השו"ע באבה"ע סימן ג' סעיף ו' שפסק וז"ל:

"אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא, ה"ז בחזקת אביו". וברמ"א שם הוסיף: "ובכל דבר הולכים אחר החזקה שהרי שורפין וסוקלין על החזקה" עכ"ל.

השאלה האם על סמך שם משפחה בלבד איכא חזקת כהונה:

יתכן לומר שמאחר שאין בידינו שום הנהגה או ידיעה כלשהי על מסורת מנהגי כהונה כלשהם העוברים במשפחה זו כגון מניעה להתחתן עם פסולי כהונה כגרושה וחלוצה או נשיאת כפיים וקריאה בתורה ראשון או אפילו קבורה בחלקת הכוהנים, מה גם שאין הם שומרי תורה ומצוות כלל, הרי שאין לנו על פי שם משפחה בלבד להתייחס לכך כחזקה לכהונה.

והנה ב"ערוך השולחן" בריש סימן ג' בסעיף א' כתב "אמנם זהו לכל הפוסקים... לכהונה אין שום חזקה בסתמא אא"כ מוחזק בחזקה ודאית". ובודאי שבמקרה דנן שאין לנו שום עדות שהסב [ח'] התנהג ככהן, אולי להיפך מזה, הרי שלא ניתן להסתמך על חזקה זו כלל ובודאי שלא לנסות ולהתיר על פיה איסור תורה של המבקש דנן.

זאת ועוד. מאחר שאנו יודעים שהמבקש ואף סבו חיים בדרך של פריקה מעול תורה ומצוות, א"כ אין לנו אלא את פסיקתו של שו"ת "שבט הלוי" להרב וואזנר זצ"ל שפסק בחלק י' רכ"ה שכיום לחילוניים החיים ומתנהגים כגויים ופרקו מעליהם עול תו"מ, אין חזקת כשרות כלל. וכן כתב בתשובות והנהגות בחלק ד' רפ"א, עיי"ש. וכש"כ לגבי חזקת כהונה כאמור.

אך עדיין יש לנו לדון האם ניתן להסתמך על כך ששם משפחתו של הסב הוא כהן. האם ניתן על בסיס זה בלבד להחזיקו לכהונה?

והנה חזיתי בפסק דין שכתב ידידי הדיין הרה"ג אייל יוסף שליט"א בהיותו יושב בבית הדין כאן בחיפה, הדן האם ניתן להסתמך על קריאת שם משפחה להעלותו לכהונה. וכתב שם להוכיח מדברי הקצות החושן בסימן רפ"ד סעיף א' שהביא את הגמרא במסכת בבא בתרא בדף קכ"ו עמוד ב', וז"ל:

"ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא אמר ליה מוחזקני בזה שהוא בכור, אמר ליה מנא ידעת אמר ליה דכי הוו אתו לגבי אבוה אמר להו זילו לגבי דשכחת ברי דבוכרא הוא".. עכ"ל.

וכתב שם הקצות החושן שלאו דוקא שהוחזק בכור ע"פ אביו אלא אף אם שאר בני אדם קוראים לו בכור, אף זה בחזקת בכור לטול פי שניים.

מוכיח מכאן ידידי הרב שליט"א שכשם שע"י שקוראים לו בכור הוא מוחזק כבכור אע"פ שאינו נוהג כבכור, ונפק"מ לעניין שמקבל פי שניים, א"כ הוא הדין אם נקרא בפי כל כהן שמוחזק ככהן אע"פ שאינו נוהג מנהגי כהונה. ועיי"ש שכתב שכיון שמוחזק ככהן מכוח שם משפחתו, אין בעובדה זו שאינם נוהגים מנהגי כהונה, כדי להרע את חזקת כהונתם.

לענ"ד נראה לומר שאין להחזיק בכהונה על פי שם משפחה בלבד, ובודאי שזה לא נכלל בהאי "חזקה ודאית" כמו שכתב הערוך השולחן, ובפרט בנידוננו ששמע זאת רק ממספר אנשים מצומצם ותו לא.

יתירה מזו נראה לומר, דאף שעסקינן במשפחה מהעדה התימנית שבד"כ ידועים יותר כשומרי מסורת, מ"מ כיון שיש מצבים בהם השמות משתנים מפני נסיבות כלשהן, אין להוכיח עפ"י השם בלבד את היותם כוהנים, ובודאי שלא הוי בגדר חזקה ודאית כדברי הערוך השולחן דלעיל.

ובהא שמצינו בסוגיה בבבא בתרא קכ"ו: ובחידושו של הקצות החושן הנ"ל, נראה לענ"ד לומר שכל זה רק לגבי בכור, אלא שבלא חידושו של הקצוה"ח היינו אומרים שזהו רק דין באביו של הבכור שהוא נאמן מדין "יכיר", ולכן העדים ששמעוהו קורא לבנו בכור, יכולים להעיד על פי זה ולהחזיקו לכהונה. מוסיף ע"ז הקצוה"ח ומחדש, שלא רק אם אביו קורא לו כן אלא גם אם כולם קוראים אותו כך, ואע"ג שאנו מוציאים עפ"י זה ממון ונוטל פי שניים, מ"מ כיון שכך קוראים אותו כולם, הרי זה נחשב שהוחזק לבכור וכבר שנינו שסוקלין ושורפין על החזקות, משו"ה מהני החזקה. משא"כ בנידוננו לגבי חזקת כהונה יש לומר שלא מהני מה שקוראים אותו משפחת כהן, וזאת מכמה סיבות:

א. במשפחת כהן יש מצב שקוראים להם כן אע"ג שהם אינם כהנים כלל ואינם מוחזקים בכהונה, אלא ששמם שונה מסיבה זו או אחרת, ופוק חזי מאי עמך דבר. [זכורני שראיתי פעם בשו"ת "יביע אומר" חלק ז' שהביא, שידוע היה שבאיראן היו שנתנו את השם "כהן" כתואר כבוד לאדם שרצו מאד לכבדו ולייקרו בעיני כל הציבור, מאחר שסבו ז"ל היה מנכבדי וחשובי הקהילה ואע"ג שהוא איננו כהן כלל]. לכן זוהי ריעותא גדולה בהתהוות חזקה ע"י קריאת שם המשפחה.

ב. בקריאת שם בכור, כעל"פ שמהות שם זה אכן מבטא את עובדת היותו בכור, ולא מצינו שם פרטי שכזה לאדם אא"כ הוא בכור וזו כל משמעתו של השם. לכן מחדש הקצוה"ח שחזקת היותו בכור יכולה להיווצר לא רק אם אביו קורא אותו כן אלא גם אם בנ"א קוראים לו כן. משא"כ בשם משפחת כהן כפי שביארנו שאין בשם זה הוכחה ודאית להחזיקו ככהן, ולכן א"א להחזיקו ככהן ע"י שם משפחתו.

ג. לגבי דין בכור אין בהתנהגות זו או אחרת של הבן הבכור בכדי לגרע או להמעיט את עובדת היותו בכור, ולכן אמרינן שזו חזקה טובה שאפשר להסתמך עליה, משא"כ בנידוננו לגבי חזקת כהונה, דכיון שאיירי בגוונא שאיו בהנהגת המשפחה שום סממן היכול להזכיר את עובדת היותם כהנים, והם אינם שומרי תורה ומצוות וממילא אינם קוראים בתורה ראשון ואינם נושאים כפיים, נראה לומר שזה גופיה מערער את יכולתינו להסתמך על קריאת שם המשפחה כבסיס לחזקת כהונה.

ומצאתי בשו"ת "יביע אומר" אבה"ע חלק ז' סי' ט', שהתיר בית דין רבני לאדם בשם "כהן" מפרס להינשא לאסורה לכהן, כי לא שמע מאביו ולא הוחזק, או כי ניתן הסבר לשם כהן אף שאיננו כהן. וכן ידוע במקומותינו כי רבים נושאים בשם כהן או שם אחר הנהוג במשפחות כהנים אף שאינם כהנים כלל.

ויעויין עוד בשו"ת שבט הלוי להרב וואזנר זצ"ל שכתב בחלק י' סימן רכ"ה, להכריע בכה"ג שלא היה חזקת כהונה עפ"י מנהגים, ודן האם ניתן להעלותו לחזקת כהונה על בסיס הכתוב במציבה, וכתב שם וז"ל:

"אבל כשגם בעצמו אינו יודע כלום ומעולם לא נהג כהונה לא הוא ולא אביו, רק ראו על מצבה ישנה שזה משפחת כהנים, שאין כאן חזקה ואין כאן עדות, וכמש"כ כיו"ב בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ט שהעיר גם כ"ת, א"כ פשיטא שא"צ להתחשב בזה, ועדיפא כ' מבי"ט שם שאפילו סיפר לו אחד שהוא כהן כל זמן שלא נתקבל עדות זו בפני בי"ד אין חוששין לו אפילו להחמיר עכ"פ דיעבד". עכ"ל.

ובהמשך דבריו כתב שם הרב וואזנר זצ"ל בזה"ל:

"אבל באלו משפחות שכבר מדורות חיוחיים בלי תורה ומצוות וכמש"כ גם כ"ת, באלו שהיו מעודם בקיבוצים חילוניים שפרקו עול מכל מצוות התורה בעו"ה, והרימו ראש להתיר שם עריות ואיסור אשת איש בלי הגבלה, וגם אם היה להם אישות אולי ע"י חופה וקידושין, הבעלים עצמם הפקירו נשותיהם מדעת זל"ז ביודעם ובלא יודעם... פשיטא דזה עדיף הרבה מהמבואר בסוטה כ"ז ע"א ובאבה"ע סימן ד' סעיף ט"ו לעניין פרוצה ביותר דחשבינן בניה כחללים, ואם שם ישנם קצת צדדים להחמיר עכ"פ, לא כן בנידון כזה שהחילוני הזה בא מתרבות אנשים האלה, ואם רבינו המהרש"ל כתב על כהני יראי אלוקים דקרוב דרובם נתבלבלו, א"כ בהתווסף עוד ע"ז כהני הקיבוצים או כהני רוסיא החילונים גמורים מדורות שכמעט אין ספק דודאי נתחללו, והדברים נוטים שא"צ להתרחק מגרושה הזאת [וכמש"כ ג"כ רבינו מהרי"ט ח"א סי' רי"ט הנ"ל] כנלע"ד" עכ"ל.

הרי שהשבט הלוי מכריע בנידוננו שאין אפשרות להעלות לחזקת כהונה ע"י סממן חיצוני זה או אחר כל עוד לא הוחזקו ממש במנהגי וענייני כהונה עפ"י תורת ישראל ומצוותיה.

מעתה לנידוננו. יתירה מזו נראה, שאף אם היתה לנו עדות מאחד מבני המשפחה כי על מצבת אביו של [ח'] [א' מ'] הכהן בתימן יש ציור של נשיאת כפיים, ג"כ לא היינו יכולים להסתמך על כך, ולא רק מהטעם שעדות זו נשמעת מפיהם של אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, אלא בגלל שאין לחשוש על פי זה לכהונה וכמו שפסק בשבט הלוי הנ"ל, וכן הוא ב"אגרות משה" באבה"ע חלק ד' סימן י"א וכן פסק שם בסימן מ"א. א"כ ה"ה בנידוננו שאין ניתן להסתמך על שם משפחה בלבד.

ואפשר שאף ידידי הרה"ג בפסקו הנ"ל כיוון דווקא בגוונא שהחזיקו במשפחה הנהגה כלשהי של כהונה, דבלא הא לא סגיא, ופשוט.

ו.             עדות עד אחד ליוחסין

עוד יש להסתפק במקרה שלפנינו, כאשר אין לסב [ח'] ראיה כלשהי לאשש את גרסתו הנוכחית שהוא כהן מלבד מה ששמע מגיסו וכן ממספר מכרי המשפחה שאביו היה כהן. מה משקל יש בהלכה לדבריהם.

הנה פסק בשולחן ערוך סימן ג' סעיף ו' וז"ל:

"מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן, אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא, הרי זה בחזקת אביו", עכ"ל.

מבואר א"כ שעד אחד המעיד על אביו שהוא כהן אין בזה כדי להועיל לבן על הכהונה, דאע"ג ששנינו שאם עד אחד מעיד עליו שהוא כהן, נאמן להאכילו בתרומה דרבנן ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בברכת כהנים וכפסיקת השו"ע באבה"ע סימן ג' סעיף ב', וכמו"כ מצינו שעד אחד נאמן באיסורין בין להקל ובין להחמיר היכא דלא איתחזק איסורא (ולדעת הרמב"ן ביבמות אפי' היכא דאיתחזק איסורא נאמן) וכפסיקת השו"ע ביו"ד סימן קכ"ז, מ"מ כשהעד מעיד על אביו איננו נאמן כלפי בנו, זאת משום שמעלה עשו ביוחסין וחיישינן שמא אביו נשא חללה. ורק כאשר שני עדים מעידים על האב שהוא כהן, אז מהני חזקת הכהונה גם לבניו אחריו ובהא לא חיישינן כלל. ועיין בערוך השולחן בסימן ג' סעיף י"ב שהאריך לבאר בזה.

מעתה בנידוננו, מאחר שאין לנו עדות על [ח'] כלל אלא רק על אביו, ומאחר שגיסו ושאר מכרי המשפחה שאינם שומרי תורה ומצוות הינם פסולים לעדות מחמת עברה וכן גיסו פסול לעדות מדין קרוב וכפסיקת השו"ע בחו"מ סימן ל"ג סעיף ד', לפיכך אין להסתמך על דבריהם כעדות כלל וכלל.

ויעויין עוד בשו"ת "אגרות משה" אבה"ע חלק ד' סי' י"א (וכן בסימן מ"א) מה שכתב בזה שאין לחשוש כלל לעדות קרובי משפחה, ואפילו אב המעיד על בנו אע"ג שיש לו נאמנות מדין "יכיר", מ"מ היכא שהוא אינו שומר תורה ומצוות אינו נאמן כלל. וה"ה לענייננו.

ז.             תעודות ומסמכים אי הוי כשטר בעדים

הנה יש לעיין במקרה דנן שהסב [ח'] טוען כיום שהוא כהן ובזה סותר את שני המסמכים הנמצאים בפנינו – תעודת הרווקות של [ח'] ואישור הרבנות בחולון – המוכיחים בעליל שאינו כהן כלל. האם יש אפשרות לבעל דין לסתור מסמכים שבכתב ששניהם מסתמכים על גרסתו הראשונה.

לעיל הבאנו שבכה"ג שנותן אמתלא לדבריו נאמן לחזור בו. אולם כאן אנו דנים לא מצד היכולת לחזור בו מדבריו הראשונים, אלא מפאת כך שאין ביכולתו לסתור את מה שכתוב בשטר.

שאלתינו האם מסמכי הרבנות יש להם דין של שטר ממש או אינו אלא כפנקס רישומים בעלמא ותו לא.

הנה בשו"ת מנחת יצחק חלק ב' סימן נ"ח דן בבחור שבא בקשרי שידוכין עם אלמנה שחלצה ליבמה, ולאחר שעיינו בפנקס הרב מצאו שם שנכתב על אביו שהוא כהן, ועכשיו בא אביו שאינו שומר דת כלל, והוא מן הפוחזים וריקים, ואינו הולך לבית הכנסת גם ביום כפור, והוא דר בשכונת עכו"ם, ואומר שהוא אינו כהן כלל, ונותן הסבר כלשהו לכתוב בפנקס הרב. השאלה האם נאמן בזה לומר שאין בנו כהן כנגד העולה מרשומי הרב. מהות הדיון האם יש לפנקס שבלשכת הרב דין שטר, או"ד לא.

בתחילת דבריו מביא את השו"ע בחו"מ (סי' ל"ט סעי' ג') וברמ"א שכתב שם, "וכל שלא אמר כתבו וחתמו, אעפ"י שכתבו בשטר אינו אלא כפנקס בעלמא", וע"ע בשו"ע אבה"ע סי' מ"ב בח"מ סק"י וב"ש סקט"ו בשם ת' הרשב"א (סי' אלף ר"ט ר"י), במש"כ דיש לחוש שמא כתבו העדים בלא ריצוי הצדדים, ואז דינו כפנקס ולא כשטר, ואין מקבלין עדותן, דהוי מפי כתבם, ועיי"ש בפת"ש בסקי"ז מה שכתב בשם ת' הרדב"ז ושאר פוסקים באריכות, וע"ע שם בסי' קמ"ב בט"ז בסק"ד ופת"ש בסק"ז באריכות.

מבואר א"כ שלמסמכי הרבנות ורושמי הנשואין למיניהם, אין דין שטר כלל.

אך בהמשך דבריו מסיק דפנקס כה"ג דנד"ד יש לו דין של שטר ממש על כל המשתמע מכך. טעם הדבר דלא גרע ממ"ש בת' הרשב"א (ח"ג סי' ט"ו) והביאו הב"י בחו"מ סי' ס"ח, וז"ל שם:

"ספר הערכי כשטר הערכי שאין עיקר העניין אלא משום נאמנותו של הערכי, א"כ ספרו כשטרו וכו', וכל מה שהערכי מוצא כתוב בספרו, עליו הוא סומך, לכתוב בשטר, א"כ אין לחלק בין ספרו לשטרו" עכ"ל, וכ"פ הרמ"א שם (סעי' א').

ועיי"ש שמביא בשם האחרונים שכתבו:

"דה"ה מה שנכתב בפנקס החברה קדושה, או בבית החולים או אצל שר בית הסוהר, או באהן ושיפ – דירעקציאן, /רכבת והנהלת אניות/ או אצל רב הממשלה, י"ל דדינם כערכאות. וע"ע בשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' ס"ז) שכתב, דעדות רב יושב על כסא הוראה בכתב לא יהא גרע מערכי דנאמן עיין שם, וא"כ בנד"ד נמי לא גרע מכל זה, דהרי כתב במהרי"ט (סי' קמ"ט) הטעם, דע"א נאמן בכהונה הוא, משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, וא"כ ה"ה בענייננו", עכ"ל.

להלכה מסיק המנחת יצחק שם דאע"ג דהוי כשטר שיש בו חתימת עד אחד בלבד, מ"מ כיון שעיקרו ותפקידו של פנקס זה כדי שידקדקו בו על כל פרט ופרט ואין אפשרות לומר שהעד מעיד רק על המנה שבשטר, משו"ה יש לו דין של שטר רגיל לכל דבר ועיקר. וכנראה שה"ה לכל מסמך רשמי של מדינת ישראל וכדו'.

אמור מעתה בנידוננו, שמאחר שהסקנו שיש לרישומי הרבנות בחולון דין של שטר, א"כ אין ל[ח'] הסב היכולת להכחיש את האמור שם שהוא ישראל ולא כהן – הגם שכל מה שנאמר שם נסמך על גרסתו הראשונה שעתה הוא נתן אמתלא כדי לשנותה. לפי"ז המבקש העומד בפנינו הוא כהן כשר האסור מדין תורה להינשא לגרושה.

ח.            יחוסם של כהני זמננו – כהני ודאי או ספק

הבאנו עד עתה צדדים רבים לאסור את המבקש להינשא לגרושה. מנגד ישנם שהסבו תשומת ליבי שאולי אפשר שיש מקום להקל ולהתיר ל[נ' כהן] המבקש להינשא לגרושה-בפרט אם נימא שהמבקש [נ' כהן] איננו כי אם ספק חלל כאמור לעיל (בסעיף א' וסעיף ג' עיי"ש) – עפ"י שיטת המהרשד"ם הסובר שכהני זמננו כהני ספק הם ולא ודאי וכדלהלן.

הנה ידועה מחלוקת הפוסקים לגבי קביעת מעמדם של הכהנים בני זמננו האם הינם כהנים מדין ודאי לכל דבר ועיקר, או"ד מאחר שאין להם כתב יוחסין המתייחס עד לאהרן הכהן, משו"ה הוי רק כהני ספק ולא ודאי, וכל כהנותם אך ורק ע"י חזקה גרידא. מקור הדברים בסוגיה בכתובות כ"ד ע"ב וקידושין ס"ט ע"ב.

קולמוסים רבים נשתברו בנידון זה – יעויין בשו"ת שבט הלוי חלק ג' סימן ק"ס מה שכתב בזה, וכן בפסק דינו של אב"ד נתניה הגר"ש שפירא שליט"א שסיכם את העניין. אנו רק נציג את עיקרי השיטות בנושא.

ראש המדברים בעניין זה הוא המהרשד"ם [הביאו הפתחי תשובה באבה"ע סימן ז' ס"ק ב' וכן הבאר היטב שם בסימן ו' בסק"ב ] עפ"י דברי הריב"ש, שכתב בסי' רל"ה וז"ל:

"שאני סומך בזה על דעת הריב"ש בסימן צ"ד, וז"ל: כ"ש כהנים שבדורינו שאין להם כתב היחס, אלא מפני חזקתם נהגו היום לקרוא ראשון בתורה וכו'. יעו"ש. הרי שכהנים בזמננו אינם כהנים ודאי, שהכהנים בזמן הזה שעולים ראשון לקרוא בתורה אינו אלא מנהג בעלמא, שהרי אין להן ספר היחס, שמעת מינה שאינם כהנים ודאי אלא ספק. וא"כ אחר שאיסור זה דשבויה אינו אלא איסור דרבנן, א"כ די לנו להחמיר במה שהוא אסור ודאי, אבל בעניין ספק כזה ראוי לנו לומר ספיקא דרבנן לקולא..." עכ"ל. ויעויין בפתחי תשובה באבה"ע סימן ז' סק"ב שהביא את דברי הריב"ש הנ"ל.

ובשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קמ"ח) הובאה תשובת חכמי ונציה, ובתוך דבריהם כתבו על דברי המהרשד"ם בזה"ל:

"א"כ חזינן דהתיר מכח דשבויה הוי ספק דרבנן, כמו שכתב איהו גופיה שם בשם הרמב"ם פי"ח מאיסורי ביאה הי"ז, ונידון דידן גרושה לכהן ודאי אסורה מדאורייתא. ועוד התיר דהוי ספק ספיקא... מה שאינו כן בנידון דידן דגרושה זו ודאי אסורה לכהן, באופן דבנדון דידן גם הרב מדינה יודה דאסור, דלא הוי מדרבנן ואינו ספק ספיקא, וקל להבין".עכ"ל.

נמצא שלטענת חכמי ונציה, המהרשד"ם בתשובתו פסק להקל דווקא לגבי איסור דרבנן, וכן במקום שיש ספק ספיקא להתיר, ואולם בלא התנאים [ה']ו, גם המהרשד"ם סובר שיש לדון את כהני החזקה כודאי כהנים.

גם המהרי"ט בתשובתו (שם סימן קמט) הסיק כדבריהם, וז"ל:

"ומה שהרב מור"ר שמואל די מדינה ז"ל נסתייע מדברי הריב"ש, לא אמר כן אלא לעניין שבויה שנשבית ויש לה עד מפי עד מעידה שהיא טהורה, כגון אשה מפי אשה, ואמר הואיל ושבויה דרבנן ומסתפקא מילתא אם נאמין בה עד מפי עד עשאו בספק ספקא... מכל מקום לא הקל בה הרב ז"ל אלא בשבויה דרבנן דספיקא לקולא, וכל שכן ספק ספיקא."..

מנגד, בתשובת "חוט השני" (סימן יז) כתב, שאין לסמוך על דברי המהרשד"ם כלל, וז"ל:

"ומ"ש בכתב יד החכם סראוול נר"ו, בגליון הפסק הנדפס מדברי תשובת ראש מדינה, הדברים תמוהים בעיני לחלק בין הכהנים בזמן הזה לכהנים שהיו בימי הראשונים, והספר ההוא אינו בידי לעיין בו, וכבר כתב החכם הנזכר שאין דבריו עניין לנידון דידן" ע"כ.

בדבריו שם הוסיף וכתב, שגם אם נאמר שהכהנים הם כהני ספק, אין זה אלא לאסור עליהם דברים האסורים לזרים, אבל לא להתיר דבר האסור לכהנים, וסמכינן על חזקה, וכל איסורי כהונה נוהגים לגביהם.

הגדיל לעשות בשו"ת "שבות יעקב" (ח"א סימן צ"ג) שחידש על פי דברי המהרשד"ם, שכהן שנשא חלוצה בטעות, אין לכפותו להוציא, מכיוון שאיסורו מדרבנן. וסיים בזה"ל:

"אך כיון שהוא מילתא חדתא, ומיראי הוראה אני, לא אסמוך עלי למעשה עד שיסכימו איזה גדולי חקרי לב". עיי"ש בדבריו.

ואולם בשו"ת כנסת [י'] (סימן כו) נחלק על ה"שבות יעקב", וכתב שחלילה להוציא לעז על ייחוסי כהונה. והובאו הדברים ב"באר היטב" באהע"ז סימן ו' סק"ב, ובאוצר הפוסקים סימן ו' אות יד.

נמצאנו למדים, שלדעת הכל המהרשד"ם לא אמר את חידושו אלא לעניין הנידון המדובר בדברי תשובתו, היינו לגבי שבויה שאיסורה מדרבנן, וכעובדא דידיה שהוא ג"כ ספק ספקא, וכפי שכתב המהרי"ט. אך לעניין איסור דאורייתא, כגון לאיסור זונה או גרושה לכהן, אין מי שלא יכפהו להוציא, וכפי שכתב הריב"ש בפשיטות (סימן שמ"ח), שמי שנשא גרושה על ביה"ד לכפותו לגרשה. וק"ו בן בנו של ק"ו שאין מי שיוכל להתיר לכתחילה לישא אשה האסורה מדאורייתא לכהן, גם בכהני הזמן הזה.

ובאמת שמצד הסברא ופשטות הסוגיה בכתובות ובקידושין, משמע כדעת כנסת [י'] וחוט השני ועוד, ודלא כהמהרשד"ם והמהרש"ל, סברת ההלכה מורה יותר כמהרי"ט ודעמי' דחזקת כהונה היא חזקה גמורה מהתורה אפי' לענייני דאורייתא כפדיון הבן וכו', ואף שנינו להלכה שסוקלין על החזקות ומהיכי תיתי להקל בזה. והגאון יעב"ץ שפטר כהנים מפדיון הבן, וחייב בת כהן ולוי בזה"ז בפדיון הבן, ודאי שסוגיא דעלמא דלא כוותיה, וכאשר רמז ע"ז בקצור מרן החתם סופר בתשובותיו ביו"ד סוף סימן רצ"א. יעויין בשו"ת שבט הלוי חלק ג' סימן ק"ס שהאריך מאד בכל השיטות האלה.

ולעניין הלכה, האם אזלינן בשיטת המהרשד"ם, מצינו בזה מחלוקת בפוסקים: המג"א בשו"ע אורח חיים סימן תנ"ז סעיף ב' בס"ק ט' הביא את דברי הש"ך ביו"ד (סימן שכב סק"ט), שהמנהג ליתן לכהן קטן את החלה בערב פסח, וכשיטת הראשונים שהביא הרמ"א (שם) בתחילת דבריו. הרי שלא חיישינן לסברת המהרי"ו והמהרשד"ם, ולא מרעינן חזקת כהונה. ואדרבה, הש"ך (שם) העיר מדוע בשאר ימות השנה אין נותנין לכהן קטן.

ומנגד, עיין בט"ז (ביו"ד שם) שהביא את דברי המהרי"ל, ופסק כוותיה. ועיין ב"חוק יעקב" שכתב על דברי הש"ך, שבמדינות אלו לא נהגו לתת החלה לכהן. ויתכן דאזיל לשיטתו בשו"ת "שבות יעקב", דסבר כדעת המהרשד"ם. ועיין גם ב"ברכי יוסף" מש"כ בזה.

ואולם נראה, כי פוסקים רבים אכן נוקטים כסברת המהרשד"ם – בדיני כהונה השונים – וסוברים להלכה שיש לפקפק בחזקתם של כהני זמננו ולדונם כספק כהנים, ולדבריהם גם על הכהן לנהוג בעצמו רק כספק כהן – אולם כל זה לעניין להחמיר עליו, אך לא להקל מחמת כך, ושלא כהמהרשד"ם שסבר כן אף להקל (במילי דרבנן והיכא שיש ספק ספיקא בלבד). ולהלן נביא מקצת מדבריהם:

א. לגבי מצות "וקדשתו", שיש להקדים את הכהן לכל דבר, כתב במגן אברהם בסי' ר"א סק"ד, וז"ל:

"וצריך עיון, למה אין נזהרין עכשיו להקדים כהן לכל הני מילי... ואפשר דאין אנו בקיאין ביוחסי הכהונה, כמוש"כ בסוף סימן תנ"ז ", עכ"ל.

מבואר א"כ, שטעם מנהג העולם שלא להקדים כהן לכל הדברים – מלבד לעלותו ראשון לתורה – היינו מחמת שהכהנים כיום הינם כהני ספק. [ולדבריו מתבאר עוד, כי גם לגבי דינים מדאורייתא נקטינן כן].

ב. בשו"ת "בית אפרים" (חלק או"ח סימן ו) נשאל בטעם הדבר שהכהנים בחו"ל נושאים כפיהם רק במועדים, והרי זוהי מצות עשה דאורייתא, ומדוע א"כ לא ישאו ידיהם גם בשאר ימות השנה. וביאר על פי דברי המהרש"דם שהכהנים שבזמננו אינם כהני ודאי, וחילק בין כהני חו"ל שנתערבו בפסולים לכהני ארץ ישראל, עיי"ש בדבריו.

ג. לגבי חמשה סלעים הניתנים לכהן בפדיון הבן, פסק השו"ע ביו"ד סימן ש"ה סעיף ח' וז"ל:

"אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון רשאי... ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד שאר הכהנים". עכ"ל.

ובשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סי' קנ"ה), כתב ע"ז, וז"ל:

"ראיתי להזכיר בעניין זה שנוהגים הרבה כהנים להחזיר הפדיון, שנכון הוא בעיני וטוב וישר לנהוג כן תמיד, אע"פ שכתבו ז"ל שלא יהא הכהן רגיל בכך, הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו, אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא, אע"ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו, משום דלא אפשר באחריני, מיהא להקל לאב, דהיינו להוציא ממון האב מספק, נראה שאין כחן יפה להפקיע ממון בחזקתן הגרועה. וכמעט שאני אומר דמדינא צריכין להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן.."עכ"ל.

ואולם בגליון מהרש"א (שם) כתב, שהשאילת יעב"ץ הפריז על המידה, וזאת למרות שבמקום אחר (בסימן שעב) כתב, שיש לצרף את סברת המהרשד"ם לספיקות. גם החת"ס בתשובתו (חלק יו"ד סימן רצא) כתב, שדברי השאלת יעב"ץ אינם נראים לו.

וכבר הבאנו לעיל את דבריו של שו"ת שבט הלוי [חלק י' סימן רכ"ה] שכתב להכריע בכה"ג שלא היה חזקת כהונה עפ"י מנהגים ודן האם ניתן להעלותו לחזקת כהונה על בסיס הכתוב במציבה. ובהמשך התשובה שם כתב הנוגע לנידוננו באשר לחזקת כהני זמננו האם הם ודאי או ספק, וכתב וז"ל:

"ועתה לעניין עצם הכהונה של אנשים כאלה, גם לו יהי' נכון שהם באים ממשפחת כהנים, הנה כבר כתבתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' ק"ס בעניין מחלוקת הקדמונים ביחוסי כהונה בזה"ז אם חזקה גמורה היא כדעת כת הקדמונים שס"ל כן, או רק בגדר ספק בעלמא כדעת מהרשד"ם והשבו"י ועש"ה הבירורים בזה, ובסו"ד הבאתי דברי רבינו המהרש"ל ב"ק פ"ה סי' ל"ה, וכ"כ עוד ביש"ש חולין פ"ח דזרע כהנים קרוב לודאי שנתבלבלו ואם לא כולו רובו נתבלבל ואם לא רוב קרוב למחצה נתבלבל, ובתשובת בית אפרים או"ח סי' ו' הביא דברי מהרש"ל ג"כ וחיזק אותם, אלא דרצה לחלק בין יושבי חו"ל לכהנים יושבי א"י דעכ"פ כהני חזקה הם, וכבר כתבתי שם ועוד מקומות דזה לא שייך לפי מציאות דורינו בא"י דרוב רובם של כהנים שבא"י באו מחו"ל, ואם על כהני חו"ל ע"י שעבר עליהם כוס התרעלה של גליות והגזירות נחליט דכמעט רובם נתבלבלו ה"נ בכהנים יושבי א"י, אבל כמובן אין זה סיבה ח"ו להקל ראש בדיני כהונה כמובן, ומה דהוחזקו הוחזקו בין לזכות, בין לחיוב ואיסור". עכ"ל.

ויעויין בשו"ת יביע אומר באבה"ע חלק ז' סימן ט', שדן שם האם שייך להתיר לכהן להינשא לבת שלטענת אמה היא נולדה מביאת גוי, והרי קיי"ל באבה"ז סי' ד' שנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה. ודן שם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל האם ניתן להתירה מכח דהוי ספק ספיקא. א. ספק שמא אמה מישראל נתעברה. ב.את"ל שנתעברה מנכרי, מ"מ איכא ספק שמא הלכה נפסקה כדעת הרמב"ם שבת ישראלית מביאת גוי כשרה לכהונה, וכמו שהביא הבית יוסף שם בריש סימן ד', וכדעת הריטב"א בחידושיו למסכת קידושין ס"ז: בשם רבו שהבת כשירה לכהונה ודלא כפסיקת השו"ע שהבאנו שפסק כדעת הרא"ש, שהבת פגומה לכהונה. ועיי"ש שמביא נידון זה האם כהני זמננו כהנים ודאי הם או ספק. ויעויין שם שהביא כמה דעות ההולכים בשיטה זו שהכהנים בזמן הזה אינם ודאים ה"ה: המהרש"ל, שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א קנה) מור וקציעה (קכח). בית אפרים (חאו"ח, ו), האלף לך שלמה ועוד.

והגם שלא התקבלה דעה זו בקרב כל הפוסקים ראה בפת"ש שם (אבה"ע סי' ז' סק"ב), מ"מ בהסתמך על עוד קולות ניתן להוסיף גם היתר זה. ראה גם ביביע אומר (שם) שצירף ספק ספיקא כזה לעוד כמה צירופים להתיר לכהן לישא אשה פסולה לו, עיי"ש.

ברם מוכח מדבריו שם שלכתחילה הוא נמנע מלהתיר את המקרה ע"י שיטת המהרשד"ם הנ"ל, וכמו שהביא את המהרימ"ט (ח"א סימן קמ"ט) שפליג על המהרשד"ם, ושאף למהרשד"ם גופיה לא הקלנו בזה אלא באיסור שבויה מדרבנן ובספק ספיקא. לכן בתחילה מתיר שם מצד ספק ספיקא אחר, (למרות שגם בספק ספיקא שהוא מביא יש ריעותא מאחר שזה ספק ספיקא בשני גופים נפרדים דל"מ וכפי שכתב בשו"ת האלף לך שלמה להר"ש קלוגר) ורק לאחר שהביא את דבריו של שו"ת "ויען אברהם" הסובר שכל דין זה של בת ישראלית מביאת גוי שהוולד פסול לכהונה זהו רק לכתחילה, אבל בדיעבד לא תצא, וכ"מ מהח"מ שם (סימן ז' ס"ק כ"ו) הסובר כן דהיא לא כחללה ממש אלא פגומה גרידא רק לכתחילה, עיי"ש. (והמקרה שם חשיב כבדיעבד דאיירי שכבר גרים יחדיו ונולד להם בן וכמעט א"א שיפרדו זמ"ז), וכן לאחר שהביא את שיטתם של שו"ת רבי עקיבא איגר והבית מאיר והמהרש"ל, הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן בלבד, רק אחרי כל זאת הוא מכריע בסוף דבריו להקל גם בצירוף שיטת המהרשד"ם הנ"ל בדבר כהני זמננו שאינם אלא ספק וכדלעיל.

המורם מכאן, כפי שהזכרנו לעיל ממשמעות המהרשד"ם גופיה וכן משאר הפוסקים שאף לשיטת המהרשד"ם שהקל, זהו רק באיסור שבויה דרבנן ובספק ספיקא בלבד.

עתה נחזור לנידוננו. בתחילה חשבתי שיש בזה מקום להקל ולומר שעל אף אם נאמר שהמבקש הוא ספק חלל ושמטילין עליו חומרי כהונה כדלעיל, מ"מ אולי יש מקום לצרף את שיטת המהרשד"ם הנ"ל שכיום הכהנים הינם ספק, וא"כ הוי ספק ספיקא, מאחר שבנידון דדן נמי איכא ספק ספיקא לפי שהמבקש עצמו ספק חלל ויתכן שהוא חלל גמור ומותר בגרושה, וגם אם נימא שאינו חלל אלא כהן כשר, זה עצמו אינו ודאי דכהני זמננו בחזקת ספק הם-עפ"י פסקו של המהרשד"ם הנ"ל, למרות שלא נפסק להלכה כמוהו. (וכאן אין את החיסרון של הגר"ש קלוגר באשר לספק ספיקא בשני גופים שהרי שני הספיקות כאן הינם בגופו של [נ'] המבקש, ופשוט.) עכ"ז, לענ"ד קצת קשה לומר כן להתיר לכתחילה לכהן לישא גרושה, ובפרט שחזינן שלהרבה מהפוסקים שהכריעו כהמהרשד"ם, כוונתם היתה רק לחומרא ולא לקולא. ואף בדעת המהרשד"ם גופיה נראה שכוונתו להקל אך ורק במילי דרבנן ובספק ספיקא כדלעיל, ולא ח"ו באיסור דאורייתא לכתחילה.

יתכן שאם היה מדובר לאחר שנשאה וכל הנידון האם לכופו לגרשה, בכה"ג אולי היה מקום להקל בצירוף שיטת המהרשד"ם. אך בנידוננו שהנידון להתיר לכתחילה, קשה מאד להקל מחמת זה. לפיכך נראה לענ"ד שאיסורו של המבקש [נ' כהן] לישא גרושה בעינו עומד.

זאת ועוד. לאחר שחזינן בדברי הפוסקים בשו"ת שבט הלוי הנ"ל וכן ביביע אומר הנ"ל באבה"ע חלק ז' סימן י' אות ד', שכיום רוב הכהנים התבלבלו או לפחות חציים, וכפי שכתב הים של שלמה בחולין וכן בבבא קמא בפרק ה' סימן ל"ה. ואפילו מצד דין שוויה אנפשיה לא שייך כאן וכפי שכתב שם מרן "שבט הלוי" ז"ל:

"היינו מי שעכ"פ מחזיק עצמו מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל מי שאינו יודע כלום, ולא נהג כהונה לעולם, ואין לו עדות על עצמו.. רק ראו על מצבה ישנה שזה משפחת כהנים, שאין כאן חזקה ואין כאן עדות, וכמש"כ כיו"ב בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ט שהעיר גם כ"ת, א"כ פשיטא שא"צ להתחשב בזה, ועדיפא כ' מבי"ט שם שאפילו סיפר לו אחד שהוא כהן כל זמן שלא נתקבל עדות זו בפני בי"ד אין חוששין לו אפילו להחמיר עכ"פ דיעבד." עכ"ל.

וא"כ בנידוננו הדברים שייכים בק"ו כיון דאיירי במשפחה שאינם שומרי תורה ומצוות.ומאחר שאין להם כל סממן של כהונה, וכמו"כ אין להם שום עדות על כך, הרי שבכה"ג ליכא כלל חזקת כהונה דאי אפשר להסתמך אך ורק על שם המשפחה וכדלעיל.

מעתה שוב אין לנו אפשרות להתיר למבקש [נ'] להינשא לגרושה, שהרי א"א להחזיק את סביו [ח'] ככהן, ובפרט שחיו חיים המנותקים מתורה ומצוות ללא כל מנהגי כהונה. ומשכך אין אמו והוא חללים כלל.ומאחר שהוא ואביו [ש' כהן] וסביו [פ' כהן] (הקבור בחלקת כהנים) הינם מוחזקים בכהונה, הרי ש[נ'] הוא כהן כשר האסור בגרושה. ולענ"ד קצת קשה לצרף את שיטת המהרשד"ם ולהקל בזה על נשואיו של [נ'] עם גרושה, וכמו שהבאנו לעיל שרוב הפוסקים לא הסכימו עימו בזה, ואולי רק להחמיר עליו ולא להקל עליו. ואף לדברי המהרשד"ם שפסק כן גם לקולא, מ"מ חזינן שזה רק במילי דרבנן ובספק ספיקא. לכן בנידוננו שהוי איסור דאורייתא, אין להקל בזה והאיסור במקומו עומד.

[במאמר המוסגר. יעויין עוד ב"יביע אומר" (ח"ז ס"י) שהביא בשם תשובות רבי עקיבא איגר סימן פ"ה וכן ב"דרוש וחידוש" בכתובות כ"ז: מה שהקשה על המשנה שם גבי רבי זכריה בן הקצב שלא האמינוהו על אשתו שנשבתה אפילו שהעיד שאין ידו זזה מתוך ידה ומשום שאין אדם מעיד על עצמו, מהא דאומרת "ברי לי" היכא ששנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת והיא נישאת לאחד מעדיה דכשאומרת ברי לי שאין לבה נוקפה ושיודעת בברור שבעלה מת ושאילו היה קיים היה בא, והדין שם שאם נישאת לא תצא, ומאי שנא מהא דרבי זכריה בן הקצב, שאפילו הוא ואשתו טוענים ברי שלא נטמאת אעפ"כ תצא. וכן הקשה הרש"ש שם. וכן באור שמח (פרק י"ב מהלכות גירושין הלכה ז'). ותירץ בשו"ת נחל יצחק שההבדל שבספק ממזר אינו אסור מן התורה לכן לא החמירו שם רבנן, משא"כ בספק חלל שהוא אסור מהתורה ולכן בשביל הבנים גזרו חז"ל שתצא ממנו, ולא מהני טענת ברי שלהם לעניין הוולד. – חזינן אפוא את חומרת דין ספק חלל. ומאחר שזהו איסור תורה חמור, קשה מאד להתיר עפ"י שיטת המהרשד"ם הנזכר]

ט.            חזקת כהונה עפ"י עדות בן דודו

הנה בס"ד לאחר מאמצים מרובים של דודתו של המבקש [מ'], ולאחר שהבן דוד הנזכר [י'] כהן מנהריה לא יכול היה להגיע לבית הדין למתן עדות, הצליחה [מ'] לשדל את אחיו של [י'] הגדול לבוא לבית הדין למתן עדות. ואכן הגיע בפנינו בן דודו של [ח'] העונה לשם [ה'] כהן ת.ז [...] מנהריה. לאחר שהוזהר לומר את האמת וכפי שמופיע בפרוטוקול הדיון תיאר העד בפנינו שלאביו [ס'] כהן היו 3 ילדים, שני בנים ובת. אביו נפטר לפני כ-15 שנה ונקבר בנהריה בחלקת הכהנים. כמו"כ סיפר שלאביו היו שלשה אחים ואחות. [ר'], [ע'], אחות בשם [מ'], ואח נוסף בשם [א' מ'] שכלל לא זכה לעלות לארץ מאחר שנפטר בתימן במגיפה. לדבריו, לדוד [מ'] היו שני ילדים, בת בשם [ש'] (אשת [ח' מ']- גיסו של [ח']) ובן בשם [ח']. לדבריו המשפחה איננה שומרת תורה ומצוות, אך אביו כן היה שומר יותר ומקפיד על כל דיני הכהונה. גם הוא הולך בראש השנה ויום כיפור לבית הכנסת, ועולה לתורה ראשון ונושא כפים בברכת כהנים. עוד ציין [ה'], כי עד היום יש נתק משפחתי רב בשנים עם דודו [ח'] ומשפחתו, מאחר שאביו [ס'] כהן ז"ל מאד כעס על אחיו [ח'] כהן שנשא גרושה, ולכן ניתק כל קשר עימו. כמו"כ סיפר [ה'] כי יש לו גם בן-דוד בשם [א'] בנו של הדוד [ר'] ז"ל אחי אביו, שאף הוא שומר מצוות והולך לבית הכנסת ועולה לתורה בעליית כהן ונושא כפים בברכת כהנים.

בית הדין התרשם מעדותו הקולחת של העד כי המשפחה מוחזקת בכהונה על כל המשתמע מכך, ובדבריו שפך העד אור על הסיפור הנדון בפנינו בדבר המבקש [נ'] הכהן לישא גרושה. לדבריו יוצא, שאכן [מ'] אם המבקש היא חללה ודאי וכן בנה המבקש [נ'] הוא חלל ודאי ומותר בגרושה, שהרי מעתה אין אנו צריכים להסתמך אך ורק על דבריו של [ח'] שאוסר על עצמו ומדין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, שאז באמת דינם של זרעו ספק חללים האסורים בחומרות הכהנים וכפי שביארנו לעיל (בסעיף א'). כאמור מעתה לכאורה המבקש חלל גמור המותר בגרושה.

ברם, עדיין יש לעיין טובא האם ניתן להתייחס לעדות זו ולהתיר על פיה את המבקש [נ' כהן] לישא גרושה, שהרי הוא עד פסול ואינו נאמן בעדותו וכפסיקת השו"ע בחו"מ בהלכות עדות סימן ל"ג סעיף ב' ששני בני דודים הוי שני בשני ופסולים לעדות, ומהיכי תיתי שנוכל לקבל דבריו, ובפרט כשמדובר להתיר איסור תורה ח"ו.

אך לאחר העיון נראה דאפשר לומר שעדותו של הבן דוד [י'] כהן בבית הדין תועיל עד מאד להחזיק את אביו של [ח'] –[א' מ'] מתימן ([א'] [מ'] הכהן) בכהונה, אך לא מדין עדות כלל.

הנה בשו"ע אבה"ע סימן ו' סעיף ג' שהובא לעיל, פסק בסוף הסעיף, שאם הוחזק אביו כהן, הרי שהבן נמי בחזקת אביו וכפי שכתב ישם הרמ"א ששנינו ששורפין וסוקלין על החזקות.

א"כ לכאורה ה"ה בענייננו נמי יש לומר כן שמאחר ששני אחיו של אביו של [ח']-[א' מ']- מוחזקים בכהונה עד ימינו ואף בניהם אחריהם מחזיקים במנהגי ודיני כהונה על כל המשתמע מכך, א"כ גם האח [א' מ'] חשיב כהוחזק לכהן, ואף בנו [ח'] הבא אחריו הוא כהן, וכו', דאין סברא לחלק לגבי חזקת [ח'] לכהונה בין אם הוא מוחזק כן מכח אביו ישירות ממש או שזה פועל יוצא מהא שדודיו אחי אביו ובני דודיו מוחזקים לכהונה, והחזקה שלהם תועיל איפוא ל[א' מ'] ובנו [ח']. א"כ שוב נמצא שבתו של [ח'] [מ'] ובנה המבקש ניר, הינם חללים גמורים מאחר ש[ח'] הכהן נשא גרושה. מעתה יש להתיר למבקש להינשא לגרושה.

והנה בבאר היטב שם בס"ק י"א – על דברי השו"ע שאם הוחזק אביו כהן הרי זה הבן בחזקת אביו – כתב וז"ל:

"לאו דווקא אביו אלא אבי אביו נמי. ואם הוחזק דודו או בן דודו [בשו"ע הוצאות ישנות כתוב "או בן לוי" אך בשו"ע "מורשה להנחיל" תיקן ט"ס וכתב "או בן דודו", עיי"ש.] לכהן, נסתפק מהר"ם מיטראני ח"ב סימן מ' אם הוא כהן עיי"ש". עכ"ל.

בריש דבריו חזינן א"כ כדברינו שאין נפק"מ לגבי הבן להחזיקו בכהונה בין אם אביו הוחזק ככהן או סבו. אך מה שהביא בשם המהרי"ט להסתפק גבי דודו או בן דודו שהוחזקו בכהונה האם תועיל לבן דוד/האחיין, ממש צריך עיון, דמהיכי תיתי לחלק ביניהם, הרי יסוד הדברים חד הוא שכל היכא שיש חזקת כהונה לדור הקודם אנו ממשיכים זאת לדור הבא –אא"כ נפל ריעותא ח"ו. ומאי נפק"מ בין חזקת הסב לחזקת הדוד, הרי שניהם משפיעים על [א' מ'] הכהן, וכהונתו נגזרת מכך במידה שווה, ומזה נגזרת לכאורה ג"כ כהונתו של [ח'], ומדוע נסתפק בזה המהרי"ט.

ובשו"ת המבי"ט [ח"ב סימן מ'] שהביאו ה"באר היטב", דן ממש במקרה שכזה בעדות של העד "ר' יצחק בן אלעזר" המעיד שאמר לו אביו על אביו של "ר' יצחק פומאר" שהוא נשא בת אנוסים ולדבריו הוא כהן מאחר שהוא ועוד עד אחד שמעו מ"ר' יוסף פומאר" המוחזק בפי כל ככהן, שסיפר שאביו של אותו יצחק פומאר הוא דודו אחי אביו. דהיינו, שיוסף פומאר מעיד בעצם על יצחק פומאר בן דודו שהוא כהן. ועתה השאלה האם על בסיס עדות זו יש להחזיקו ככהן לעלות לתורה ראשון ולישא את כפיו או"ד לא.

וכתב שם בהמשך דבריו שיש מקום לחלק בין חזקת כהונה ע"י האב דמהני, לבין חזקת כהונה ע"י דוד או בן דוד דלא מהני, וז"ל:

"ואפשר לדחות שזה שהחזיק לכהן, בנו לא היה חלל ולא נאמר שנשא אביו חללה או גרושה, דאם היה נושא חללה, אעפ"י שהוחזק לכהן היה נשמע עליו שנשא חללה. וכיון שלא נשמע זה היה מוחזק בסתם לכהן, נראה שלא נשא מאיסורי כהונה והיה מוחזק מכל וכל. אבל אם הועד שדודו או בן דודו הוחזק בכהונה, אעפ"י שאחי אביו של זה יהיה ג"כ מוחזק לכהן על חזקת אחיו, אפ"ה אפשר שהוא חלל או שנשא זה חללה ולא יהיה בנו מוחזק לכהן". עכ"ל.

מבואר א"כ בדבריו שיש סברא לחלק, שכל עוד שהחזקת כהונה מגיעה מן האב או הסבא, הרי שזו מהני לבן-לנכד ולא חיישינן שמא האב-הסב נשא גרושה או חללה ופוסל את בנו, שהרי מאחר שמוחזק הוא לכהונה, דבר שכזה חיש מהר היה מתפרסם. ומזה שלא התפרסם, הרי שהחזקת כהונה במקומה עומדת, וכמו שנפסק להלכה שאם האב מוחזק לכהונה הרי שבנו נמי באותה חזקה ולא חיישינן לזה. משא"כ היכא שהחזקה מגיעה לסב/לאב דרך האח/הדוד או הבן דוד, דאע"ג שכלפי האח /הסב מהני החזקת כהונה, אך לגבי בנו אחריו לא מהני דחיישינן שמא האב נשא פסולי חיתון דכהונה, וזה לא התפרסם מאחר שאין לו חזקת כהונה מעצמו, וממילא בנו אחריו ספק חלל הוא.

א"כ בנידוננו שרצינו לומר שחזקת הכהונה של [ה'] בן [ס'] הכהן משפיעה ישירות על דודו [א' מ'] ובן דודו [ח'] שהינם כהנים, חזינן בדברי המבי"ט שא"א לומר כן דעדיין חיישינן שמא האב/ הסב נישא לפסולי חיתון כהונה, והבן [ח'] חלל הוא, ושוב אין לנו עדות או חזקה על היותו כהן.

אך בהמשך דבריו חוזר בו המבי"ט ומחדש חידוש גדול וז"ל:

"ואפילו הכי נראה בנ"ד שעדות יוסף פומאר שהיה מוחזק לכהן והיה אומר ע"ז שאביו היה אחי אביו, הרי בנו כאילו היה מעיד על זה יצחק שהיה כהן, לא על אביו לבדו שהי' אחי אביו, והרי כתוב שעד אחד המעיד על אחד שהוא כהן שמחזיקים אותו בכהן", עכ"ל.

הרי שהמבי"ט מחלק חילוק גדול בין דין חזקה המגיעה ע"י הדוד דהתם חיישינן שמא האח המוחזק ע"י אחיו לכהונה נשא פסולי חיתון כהונה, וממילא הגם שהחזקה מועילה עבורו מ"מ היא איננה מועילה כלפי בניו אחריו וחיישינן שמא חללים הם, וכמו שהבאנו לעיל דבריו בסברת הדברים עיי"ש. משא"כ כשמדובר על עדות של הבן דוד, כאן מכריע המהרי"ט שכן מהני העדות אף לבן דוד ולא חיישינן הכא שמא הוא ספק חלל ושאביו אולי נשא פסולי חיתון דכהונה, מאחר שזה נחשב שהעיד ישירות על הבן שהוא כהן ולא שזה דרך החזקה מאביו. ומשכך, הרי כבר שנינו שמעלין לכהונה ע"י עד אחד לקרוא בתורה ראשון ולישא את כפיו, וכאן אנו לא חיישינן כדלעיל שמא הבן חלל וכפי שביארנו.

כיון שהגענו עד הלום, מעתה יש לומר בנידוננו, שמאחר שבית הדין שמע את עדותו המפורטת של [ה'] בן [ס'] הכהן שתיאר בהרחבה את חזקת כהונתם של בני משפחתו וכפי שתואר לעיל מפרוטוקול הדיון בבית הדין, א"כ נידוננו דמיא ממש לנידון המבי"ט בתשובה הנ"ל, ועפ"י חידושו הנ"ל של המבי"ט נמצא, שעדותו של [ה'] איננה מתייחסת אך ורק לדודו [א' מ'] הכהן ואנו דנים על בנו [ח'] רק מצד חזקת אביו בכהונה שהוחזק ע"י אחיו [ס'] כהן ז"ל, אלא העדות מתייחסת ישירות לבן דודו [ח'] סבי המבקש שהוא מוחזק ככהן, וכבר פסק בשו"ע באבה"ע סימן ג' סעיף ו' שמהני עדות ע"א לכהונה כשמעיד על פלוני הטוען שהוא כהן.

ואין להקשות כדלעיל שאין להסתמך על עדותו של הבן דוד דהוי עד פסול וכנפסק בחו"מ סימן ל"ג סעיף ב', דיעויין במבי"ט שם בסוף תשובתו שהקשה על כשרות העדות מצד אחר וז"ל:

"ואעפ"י שאלו הם עדים מפי עד, מהני כיון שעל פי עצמו נמי מעלין אם הוא מסיח לפי תומו וא"כ מחזיקין לזה בכהן לישא כפיו ולקרא בתורה", עכ"ל.

וא"כ אף אנו נאמר כן בנידוננו, כיון ש[ה'] הסיח לפי תומו על משפחתו שלו ועל פי חידושו של המבי"ט, דבריו מקרינים ישירות על בן דודו, א"כ אין חיסרון בזה שהם בני דודים, כי אנו לא נתייחס לזה כחזקה גרידא ואף לא כעדות על כהנותו של הבן דוד, אלא כעדות על חזקה במשפחה כי כובד ומשקל דבריו אינם מתקבלים כעדות רגילה אלא כגילוי מילתא לכך שיש במשפחתם חזקת כהונה כאמור.

י.             מסקנות הדיון ופסק הדין

לאחר שדנו בארוכה בהאי עניינא, נסכם את הדינים העולים ומסקנות הדיון עפ"י הסעיפים דלעיל:

א.            אדם נאמן לטעון על עצמו שהוא כהן מדין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא. מ"מ היכא שהתחתן עם גרושה, אין זרעו חללים גמורים אלא ספק חללים, ונותנים עליו כל חומרי כהונה. משכך [נ'] המבקש הוא ספק חלל האסור בגרושה.

ב.            קיי"ל שאין אדם משים עצמו רשע אא"כ זהו בדרך של עשיית תשובה ותוך כדי וידוי וחרטה. לפיכך במקרה דנן [ח'] הסב אינו נאמן על כהנותו, ונמצא שהמבקש [נ'] הוא כהן כשר האסור בגרושה.

ג.             מצינו שכאשר אדם נותן אמתלא לדבריו הראשונים, הוא יכול לחזור בו מגרסתו הראשונה ואפילו לאחר שלושים יום, ואין בזה "טוען וחוזר וטוען". לפיכך בנידוננו, כיון שהסב [ח'] נתן אמתלא הן על גרסתו הראשונה והן על משך הזמן הארוך שהוא אחז שאיננו כהן, לכן מועילה האמתלא. אך לדינא כאמור לעיל, זרעו אחריו הוי ספק חלל ואסור בגרושה.

ד.            מצינו מחלוקת הפוסקים בדין "יכיר" שיש לאב נאמנות על ייחוס זרעו, האם מהני ג"כ כשהוא ניזון רק מידיעתם של אחרים. רוב הפוסקים נוקטים לדינא כדעת הבית מאיר שנאמנות זו הוי מדין עדות ולא מהני ע"י אחר. לפיכך בנידוננו אין הסב [ח'] נאמן על כהנותו, ו[נ'] המבקש כהן כשר האסור בגרושה.

ה.            אין להעלות לחזקת כהונה ע"י שם משפחה בלבד, ולכן הסב [ח'] אינו מוחזק ככהן. לפיכך [נ'] איננו חלל אלא כהן כשר האסור בגרושה.

ו.             מעלין לכהונה על פי עדות עד אחד לעניין קריאה בתורה ראשון ונשיאת כפים. אך כל זה רק אם העד כשר ומעיד על הנידון. אולם בגוונא שהעד מעיד רק על אביו של הנידון, בכה"ג חיישינן שמא הבן חלל, שאולי אביו נשא פסולי כהונה. א"כ בנידוננו שאין עדות על [ח'] שנוכל עי"ז להופכו לחלל, לכן אין להתירו בגרושה.

ז.             מסמכים ותעודות רשמיות מטעם המדינה וכדו' שיש להם משקל רב בקביעת נתונים וקביעת מעמדו של פלוני, והנוהג לדקדק בכל הנכתב שם ובפרט כשיודעים שבעתיד ישתמשו במידע המופיע במסמך זה, יש להם דין של שטר על כל המשתמע מכך. לפיכך במקרה דנן אין [ח'] הסב יכול להכחיש את האמור במסמכי הרבנות שהוא איננו כהן כלל. לכן [נ' כהן] כשר האסור בגרושה.

ח.            מצינו מחלוקת הפוסקים האם כהני זמננו כהני ודאי הם או ספק. רוב הפוסקים נוקטים לדינא דלא כהמהרשד"ם, אלא כדעת חוט השני, כנסת [י'] ועוד, שכהני זמננו נחשבים לכהני ודאי לכל דבר ועיקר. יש אמנם מהפוסקים שמסכימים עם המהרשד"ם והמהרש"ל לדון את כהני זמננו כספק, אך לדבריהם נקטינן הכי רק לחומרא ולא לקולא. גם למהרשד"ם שנוקט כן אפי' לקולא, כ"ז רק באיסור דרבנן ורק היכא שיש ספק ספיקא. המורם מכאן, שבנידוננו שהוי איסור דאורייתא קשה להסתמך על שיטה זו להקל. לכן [נ' כהן] אסור בגרושה. (אא"כ נימא דנצרף שיטת הפוסקים שכ"מ דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא זהו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא אמרינן ספק דאורייתא לקולא. וא"כ נוכל לומר גם הכא שיש ספק ספיקא ובאיסור דרבנן גרידא. -ויש לעיין בזה. ואולי כסניף נוסף להיתר עפ"י מה שיובא להלן, יש לצרף ולומר כן).

ט.            פסק השו"ע שניתן לקבוע כהונתו של אדם על פי חזקה של אביו וחידשו הפוסקים שה"ה נמי ע"י חזקת כהונה של סביו. ובחזקה של דודו או בן דודו, לאחר חידושו של המבי"ט חזינן שמהני עדות בן הדוד להעלות אדם לכהונה ואפילו שזה עד מפי עד. לפיכך בנידוננו יש אפשרות לקבל את עדותו של הבן דוד [ס'] על [ח'] שהוא כהן גמור.

הכרעת הדברים

לאור הדברים האמורים לעיל, ולאחר שבית הדין קיבל את עדותו של [ה'] כהן, בית הדין קובע שמשפחת כהן המורחבת היא בחזקת כהונה על כל המשתמע מכך. לפיכך, [א' מ'] ובנו [ח'], הינם כהנים לכל דבר. ומאחר ש[ח'] נשא גרושה ואפילו גרושה מן האירוסין, הרי שבזה הוא הופך את זרעו לחללים גמורים. משכך, בתו של [ח'] [מ'] – אם המבקש – היא חללה והיתה אסור להינשא לבעלה [ש' כהן] אבי המבקש. נמצא א"כ ש[נ'] הנולד מפסולי חיתון כהונה, חלל הוא.

ואפשר שיש מקום לצרף כסניף נוסף להיתר גם את שיטת המהרשד"ם לשיטת הרמב"ם הסובר שספק דאורייתא לחומרא זהו רק מדרבנן, אך מעיקר דין תורה אמרינן לקולא, וכדלעיל במסקנות הדיון בס"ק ח' בסופו, עיי"ש.

משום כך יש בהחלט לבית הדין להתיר למבקש [נ' כהן] להינשא לגרושה ברבנות כדת משה וישראל.

הרב רפאל גלב

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א.            המבקש [נ' כהן] חלל הוא ורשאי להינשא לגרושה כדת משה וישראל.

ב.            לאור האמור אין למבקש לעלות לתורה ככהן או לשאת את כפיו.

ג.             על המזכירות להעביר החלטה זו לידיעת הנהלת בתי הדין.

ד.            למבקש אח נוסף בשם [ש'] כהן ועל המזכירות לדאוג להמצאת החלטה זו לידיו, והוא זכאי להופיע בבית הדין ולהתייחס להחלטה והשלכותיה.

ה.            בהעדר תגובה עד תום עשרים ואחד יום מהמצאת ההחלטה, יחליט בית הדין על מעמדו בהתאם לחומר שבתיק.

ו.             יש להציג את התיק למתן החלטה משלימה עם תום זמן התגובה.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א במרחשון התשע"ו (03/11/2015).

הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד   הרב שמואל אברהם חזן     הרב רפאל גלב

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

אברהם מאיר שלוש

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ