אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תיק ‏1056047/2‏ מזונות

תיק ‏1056047/2‏ מזונות

תאריך פרסום : 27/01/2016 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי נתניה
1056047-2‏
26/01/2016
בפני דיין:
הרב שלמה שפירא – אב"ד‏

- נגד -
התובע:
פלוני -טו"ר אברהם שיראזי
הנתבעת:
פלונית
עו"ד רות דיין־וולפנר
החלטה

 

א)      בפני ביה"ד מונחת תביעת הבעל לגירושין שבה כרך עניין החזקת הילדים, מזונות האישה ומזונות בתם של הצדדים.

שני הצדדים הם בעלי תשובה, המשתייכים לאחד מהזרמים החסידיים המזוהים עם הרב אשלג. שניהם מקורבים לרבנים [מ' ש'] ו[י' א'].

על פי האמור בכתב התביעה הבעל עובד בxxxx

הצדדים נישאו ביום * באב ****(****). לצדדים בת שנולדה ביום **באב ***(***).

הבעל הורחק מהבית ביום **במרחשוון ****(****) ע"י המשטרה ולאחר מכן בצו ביהמ"ש, ומאז לא חזר לבית הצדדים.

הרחקת הבעל הייתה בגין אלימות שנקט כנגד האישה ושבעקבותיה נשברה אצבעה.

לטענת הבעל בכתב תביעתו, האישה היא זו שתקפה אותו ונקטה כלפיו אלימות פיזית ומילולית במשך תקופת הנישואין. האישה בכתב הגנתה טוענת שהבעל הוא זה שהכה אותה, ולדבריה היא לא הייתה צד להליך שבו הורחק הבעל מהבית.

האישה הצהירה בפנינו שהייתה רוצה שלום־בית עם הבעל ולתקן מערכת היחסים ביניהם אך מכיוון שהבעל אינו מעוניין בה ורוצה להתגרש, אין לה ברירה אלא להיענות לבקשתו ולהתגרש, אך היא דורשת תשלום כתובתה עם סידור הגט. הבעל מסרב לשלם כתובה וטוען שפטור מתשלום זה.

בדיון הועלתה עוד טענת האישה לתשלום דמי מזונות לה ולבת הקטינה.

ב)       אין חולק שהאב הוא המחויב ע"פ דין בתשלום מזונות ילדיו ובפרט בנדון דידן שהבת היא מקטני קטינים, כמבואר באבהע"ז סימן ע"א סעיף א', והאישה אינה חייבת תשלום מזונות הקטינה ואף אינה חייבת ע"פ דין להניק אותה, ואף אם מת האב, עיין באבהע"ז סימן פ"ב סעיף ה' ו־ח'.

גם לדעת הסוברים שיש מקום להטיל חיוב מזונות על האם, דבר זה הוא רק בילדים גדולים וכשהחיוב הוא מדין צדקה וביה"ד כבר הרחיב בנושא זה בפסקי דין ובהחלטות רבות. ועיין בפסק דיננו מיום י"ד טבת תשע"ה 05/01/15 בתיק 913242/1.

כמו"כ האישה תובעת מזונותיה מכיוון שאין היא עובדת. אין ספק שעל פי דין הבעל חייב במזונות אשתו וכדאיתא באבהע"ז סימן ע', וכל עוד לא הוכיח הבעל שפטור ממזונות אשתו, או שיש בכדי מעשי ידיה למזונותיה, הבעל חייב לשלם מזונות.

אמנם בסימן ע' סעיף י"ב נפסק, שכשהאישה אינה מתגוררת עם הבעל אין הוא חייב במזונותיה אך במה דברים אמורים שהאישה עזבה את הבית ואינה מוכנה לחיות עם הבעל. במקרה דנן הבעל הוא זה שעזב את הבית (יותר נכון, לא חזר אליו לאחר תום תקופת ההרחקה) לפיכך אין בעובדה זו כדי לפטרו מתשלום מזונות האישה.

ג)       בעת הדיון העלה ב"כ הבעל טענה ולפיה "גדולי דור אומרים שאישה תצא לעבוד כדי לאפשר לבעלה לצאת וללמוד תורה ומעבר לכך זה מנהג המדינה והמציאות היא שנשים עובדות היום."

ביה"ד כבר הבהיר בשעת הדיון, שלא ידועה לו הוראה כזו של גדולי הדור שהאישה תצא לעבוד כדי לאפשר לבעלה לשבת וללמוד תורה. הדבר אמנם נעשה במשפחות של אברכים ובהסכמת האישה ומתוך רצון הדדי של בני הזוג שהבעל יעסוק בתורה ולכן האישה עומסת עליה את עול פרנסת הבית ועל כגון דא אומרת הגמרא בברכות (דף יז עמוד א):

"אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן."

ואף אשתו של הח"מ אחרי נישואינו ובנותינו שבעליהן אברכים עובדות לפרנסת המשפחה, אך הדברים נעשים מתוך הסכמה ורצון ולא כחובה משפטית.

יש להדגיש שגם בגמרא זו לא כתוב שהנשים עובדות לפרנסת משפחתן, אלא ממתינות לבעליהן שיחזרו מבית המדרש, אך ברור שאם עוסקות בפרנסת הבית ודאי שיש להן חלק בתורתו של הבעל.

יש להדגיש שהנהגה זו שנוהגת כיום היא הוראת שעה בלבד, והנהיגוה גדולי הדור בתקופה שלאחר השואה מכיוון שעולם התורה שהיה באירופה נחרב והיה צריך לשקמו. אבל על פי דין הבעל חייב בפרנסת אשתו, שנאמר "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", ונחלקו האם הבעל חייב במדור ומזונות אשתו מדאורייתא או מדרבנן. הנהגה זו וחיוב זה היא אף שהבעל עוסק בתורה.

ד)       בפרשת השבוע פרשת בשלח (שמות טז, טז), כותב רבינו בחיי:

ומה שאמר: "מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו", לאשר באהלו, זו אשתו, שהיא ראויה להיות נמצאת באהל... ולמד הכתוב בדרך אסמכתא שחייב אדם במזונות אשתו ובניו הקטנים, וזהו שאמר: מספר נפשותיכם, כן פירש רבינו חננאל ז"ל."

וידוע שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. בני ישראל ישבו במדבר ולמדו תורה ובכ"ז רק הגברים לקטו מן, לצורך פרנסת נשותיהם, ילדיהם וכל המוטלים עליהם, ושמע מינה שאף העוסק בתורה לא פטור מחובתו למזונות אשתו.

ובברכות (לה, ב) אומרת הגמרא:

"תנו רבנן: ואספת דגנך – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן."

ופוסקת הגמרא שם כרבי ישמעאל וכן פסק הרמב"ם וכן פסק השו"ע.

ואף על פי כן, הנהיגו גדולי הדור בתקופה שלאחר השואה בתור הוראת שעה, שבני הישיבות ישבו וילמדו תורה, ומשכך נשותיהם מקבלות עליהן לפרנס את בעליהן, אך דבר זה אינו חיוב אלא נעשה מרצון נשים כדי שבעליהן ילמדו תורה.

ה)      אין ספק שהבעל הוא זה שחייב לזון ולפרנס את אשתו, וכמו שהתחייב בכתובה:

"אנא אזון ואפלח ואוקיר ואפרנס יתייכי כהלכות גובראין יהודאין..."

וכמו שנפסק בשו"ע (אהע"ז מסימן ע') ואילך שהבעל חייב במזונות ובמדור אשתו וכל צרכיה. אמנם כשהאישה מוחלת על מזונות, או אם נעשה תנאי מפורש בזמן הקידושין שאומר "הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה", הבעל פטור מלשלם מזונות האישה. אך כל עוד לא נעשה תנאי זה וכל עוד הבעל התחייב בכתובתו, הבעל חייב במזונות ובמדור אשתו.

נוסיף ונאמר, גם בני הישיבות שמנהיגים את חייהם ע"פ הוראת גדולי הדורות חותמים על כתובה ומתחייבים לפרנס ולזון את נשותיהם בזמן הנישואין. משכך משחתמו על הכתובה (ואף אם לא כתבו כתובה, זוהי חובתו של הבעל כתנאי ביה"ד מתקנות חז"ל).

ובתלמוד ירושלמי מסכת כתובות (פרק ה הלכה ב) איתא:

"נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזונה ולפרנסה ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. מעשה ברבי יהושע בנו של ר"ע שנשא אשה והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה וכיוון שבאו שני רעבון וחלקו הנכסים ביניהן התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל, אמר להן, היא נאמנת עלי יותר מן הכל אמרה להן בודאי כך התניתי עמו אמרו לה אין אחר קניין כלום."

מבואר מדברי הירושלמי שאף רבי יהושע בנו של רבי עקיבא, ללא התנאי המפורש עם אשתו, היה חייב לפרנס את אשתו למרות שאין ספק שהיה תלמיד חכם ומתמיד לא פחות מהאברכים של היום, מפני שזהו דין תורה וזהו חיובו של הבעל.

ביה"ד הוצרך להאריך את כל אריכות הדברים הנזכרים שאינה נוגעת למקרה שלפנינו, מכיוון שכבר כתב התוספות מסכת כתובות (דף סט עמוד א):

"מכאן רגיל ר"ת כשהיה יושב בדין ואחד מבעלי דינין מגזם לחברו ואומר כך וכך תתחייב לי בדין, רגיל היה ר"ת לומר שקר אתה דובר כי לא יתחייב."

לפיכך הוצרכנו להבהיר בעת הדיון ובהחלטה זו, שאין בעובדה שאדם לומד תורה כדי לפטרו ממזונות אשתו וילדיו, ודווקא במקרים שנעשתה מחילה בקניין על פי דין הוא נפטר מהחיובים האישיים הללו.

לגופם של דברים, הדברים אינם נוגעים לבעל שלפנינו, שהרי הוא עובד ואינו לומד תורה ולפיכך חובה עליו לפרנס את אשתו ואת בתו כל עוד לא הוכח שנפטר מחובה זו.

ו)       ומה שאמר ב"כ הבעל שיש מנהג שהאישה יוצאת לעבוד ונשים מפרנסות בעליהן – הנה אם נאמר שאכן התנהלות זאת היא מנהג המדינה יש לומר שכל הנישאת נישאת על דעת המנהג ומקורו של דין זה מהמשנה בב"מ (פג, א):

"במקום שנהגו שלא להשכים ולא להעריב אינו רשאי לכופם... הכול כמנהג המדינה."

דין זה נפסק בשולחן ערוך חושן משפט (סימן של"א) שבכל שכירות פועלים השכירות היא כמנהג המדינה ולמדים מזה לכל התחייבויות ועסקים שבין אדם לחבירו שההתחייבות היא כמנהג המדינה. וכן פסק השולחן ערוך באבן העזר סימן א, סעיף ט' שהנושא אישה במקום שנהגו שלא לשאת שתי נשים אסור לשאת אישה אחרת שעל הדעת המנהג נישאה, ואפילו במקום שלא נוהגים חרמו של רבנו גרשום ומקורם של דברי השולחן ערוך הוא מדברי הריטב"א בקידושין (ז', א).

ולכאורה אם בנידון דידן נקבע שזהו המנהג יש לומר שעל דעת המנהג נישאו והאישה חייבת לעבוד לפרנסתה ולפרנסת בעלה.

אך באמת דבר זה אינו מנהג ברור שיכול להיקרא מנהג המדינה שאין זה מנהג קבוע שהרי כשהתחיל הסדר בני הישיבות בתקופת קום המדינה ושנים רבות אחרי כן הרבה היו לומדים ואחר כך עזבו העיסוק בתורה בלבד ופרנסו בני ביתם. גם בשנים האחרונות שהתרבו בני התורה העוסקים בלימוד התורה ואינם עובדים לפרנסת משפחותיהם, נוהג זה של עבודת הנשים משתנה בין החוגים השונים של לומדי התורה (חסידים; ליטאים; בני עדות המזרח;  דתיים לאומיים; בעלי תשובה) ותלוי בכל חוג ובכל מקרה לגופו בחוג שממנו באים בני הזוג, יכולותיה של האישה לפרנס, מספר הילדים, גובה המלגה שמקבל הבעל, יכולתו לעבוד וגורמים שונים רבים. לכך אי אפשר לומר שיש מנהג קבוע המחייב.

מלבד זאת הלא אין מי שלא כותב כתובה שבה כתוב שהבעל מתחייב לזון ולפרנס את אשתו, ולכך אפילו אם היינו קובעים שיש מנהג קבוע הלא כבר כתב התוס' בב"מ שם, שאם התנה ששוכר שלא על דעת המנהג אין המנהג מחייבו וכן פסק השו"ע בחו"מ סימן של"א שם.

ולכן עצם החתימה על הכתובה היא תנאי שינהגו כמו שמחייב דין התורה ולא כמנהג (אם היינו קובעים שיש מנהג) והוי מנהג ושוברו עמו, אלא על־כורחך שאף שבפועל הרבה מנשות האברכים מפרנסות את בעליהם אין הן עושות זאת אלא משום שמכירות בערך לימוד התורה ולא כחובה משפטית ולכן טענה כזו לא ראוי שתיטען.

נוסיף ונאמר בני הזוג שלפנינו משתייכים לאחד הפלגים של חסידות אשלג, כידוע הרב אשלג בנו של בעל הסולם הקפיד שחסידיו יעבדו לפרנסתם, ולא יתפרנסו ממלגת אברך כנהוג אצל חלק מלומדי התורה ואף הבעל שבפנינו עובד לפרנסתו וברור שלגביו אינו נקרא מנהג המדינה

ז)       ואף אם היינו קובעים שדבר זה הוא מנהג, על כגון דא אומר ר"ת בתוס' בבא בתרא (ב, א), ד"ה בגויל שיש מנהגים שאין לסמוך עליהם ועיין גם ברא"ש שם.

והמרדכי, במסכת בבא מציעא פרק השוכר את הפועלים (המתחיל ברמז שסו) כתב:

"מנהג מבטל ההלכה. פירוש מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כדמפרש ר"ת בב"ב גבי הכל כמנהג המדינה גבי גויל וגזית עי' פ' הכונס ופ' ח"ה."

ואם אכן, יש מנהג כזה זהו אחד מהמנהגים הללו שאין לסמוך עליהם מכיוון שמנהג זה סותר דין תורה, ההתחייבות בכתובה וסדר דרך ארץ הראוי שחובת הפרנסה מוטלת על הבעל־האב.

ח)      כמו"כ על פי האמור באבהע"ז (סימן צ"ג סעיף א') הבעל חייב בתשלום כתובה עם הגירושין, כל עוד לא נפטר מתשלום כתובה.

במקרה שלפנינו הבעל מסרב לשלם כתובה וטוען שפטור מתשלום כתובה אך טענתו זו לא הוכחה לעת עתה.

ביה"ד הבהיר בשעת הדיון שגם אם יוכח שהאישה הפעילה אלימות כלפי הבעל אין זה בהכרח פוטרו מתשלום כתובה שאף אם נקבע שהאישה היא אישה רעה עדיין הבעל מחויב בתשלום כתובתה, ואף אם נקבע שהיא עוברת על דת (דבר שלא הוכח, למרות שזו טענת הבעל בכתב תביעתו), גם במקרה זה אין הבעל נפטר מתשלום כתובה אלא אם הבעל התרה באישה והאישה עברה על התראתו. אך כאמור, לעת עתה, לא הוכחה תביעתו.

כל עוד לא הוכח שהאישה חייבת להתגרש, האישה אינה חייבת לקבל גיטה ללא קבלת כתובתה, ועיין בזה בשו"ע אהע"ז סימן קי"ט ובמש"כ בהחלטתנו מיום ט' טבת תשע"ו 21/12/15 בתיק 904909/5.

העולה מכל האמור לעיל, כל עוד לא הוכח שהאישה חייבת להתגרש, הבעל חייב לשלם מזונות האישה עד שיתגרשו, אם יסכים הבעל לשלם כתובתה, האישה הודיעה שמסכימה להתגרש ואז ייפטר מתשלום מזונות.

ט)      הבעל בכתב תביעתו וכן ב"כ ביקשו בעת הדיון לשלוח הצדדים לבדיקה במכונת אמת, ולקבוע שעל פי תוצאות הבדיקה יקבע גרסת מי מהצדדים נכונה. כידוע, מהימנותה של מכונה זו עומדת בספק ומסיבה זו רשויות שיפוטיות אינן סומכות על הבדיקה, ואף אם תערך בדיקה לשני הצדדים עדיין הסתמכות על בדיקות אלו יכולות להיות רק בדיעבד וכשאין אפשרות אחרת לברר את העובדות. במקרה שלפנינו שני הצדדים מקורבים לרבנים [מ' ש'] ו[י' א'] ומסתבר שגם למקורביהם של רבנים אלו, לפיכך יש אפשרות לברר מהות הסכסוך על ידי אנשים ששמעו הדברים מהצדדים בעת התרחשותם, ולפיכך לעת עתה אין מקום לשלוח הצדדים לבדיקה במכונת אמת, אלא לקיים דיון שבו ייחקרו הצדדים ויובאו עדים.

י)       הבעל דורש קיום הסדרי ראייה עם הבת בת ארבעה חודשים, אך דורש לקיים הסדרי הראייה שלא במסגרת לשכת הקשר. הבעל טוען שרק פושעים רואים את ילדיהם בלשכת הקשר. האישה מתנגדת להסדרי ראייה שלא במרכז הקשר. לטענת האישה הבעל לא ראה את הילדה זה חודשיים וחצי.

ביה"ד קובע שמרכז הקשר מיועד למפגשים של ילדים עם הורים, גם כשההורים הם נורמטיביים במקרים בהם נותק הקשר בין האב לילדו, או שלא נוצר קשר. אין ספק שלאחר שהילדה תכיר את אביה ותינתן המלצה של העו"ס במרכז הקשר, יוכל האב לראות את בתו באופן חופשי.

בתם של הצדדים שהיא בת ארבעה חודשים עדיין יונקת, ולדברי האישה, היא מתחילה להרגיל את הילדה למאכלים אחרים. ולפיכך עכ"פ לעת עתה יש לקבוע מפגשים בלשכת הקשר, כשהאישה נמצאת בסמוך.

לאור כל האמור לעיל ביה"ד קובע:

‏א]        ביה"ד רושם בפניו הסכמתה העקרונית של האישה להתגרש אם ישלם הבעל כתובתה.

‏ב]        ביה"ד קבע מועד להוכחות הבעל לעניין חיוב האישה בג"פ ותביעתו לפוטרה מחיוב כתובה ל־א' סיון תשע"ו, הדיון בחיובו של הבעל בכתובה יתקיים רק אם תפתח האישה תיק לתביעת כתובה.

‏ג]         בשלב זה כל עוד הבת יונקת, והאם אינה עובדת ומטפלת בבת, ישלם האב מזונות הבת בסך 1,000 ש"ח.

‏ד]       מכיוון שהאישה בחופשת לידה ואינה חייבת על פי דין לעבוד לפרנסתה (גם אם תעבוד לפרנסתה על האב יהיה לשלם עבור מטפלת לילדה בשעות עבודתה), על האב לשלם מזונות זמניים לאם, סך 1,200 ש"ח.

‏ה]        כל עוד לא הוכח שהאב פטור ממזונות, האב חייב במדור. אמנם מכיוון שהאישה הודתה שהיא נאלצת לחיות אצל אמה, ביה"ד לא יחייב את הבעל בשלב זה בדמי מדור.

לכשתודיע האישה שברצונה לעבור למדור נפרד עם בתה, יקצוב ביה"ד דמי מדור.

‏ו]         ביה"ד קובע שבתם של הצדדים תהיה במשמורתה של האם.

‏ז]         הסדרי ראייה יתקיימו בשלב זה במרכז הקשר ב***

‏ח]        מבוקשת המלצת מרכז הקשר אחרי מספר פגישות ולאחר שהבת תכיר את אביה, האם לאפשר הסדרי ראייה חופשיים בין האב לבתו.

הדיון נערך בהסכמת הצדדים לפני דיין יחיד ולפיכך ההחלטה ניתנה גם היא בדיין יחיד.‏

מותר לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ט"ז בשבט התשע"ו (26/01/2016).

הרב שלמה שפירא – אב"ד


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ