אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תו"ב 55745-05-15 מדינת ישראל - הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה נ' אלשמאלי

תו"ב 55745-05-15 מדינת ישראל - הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה נ' אלשמאלי

תאריך פרסום : 25/07/2016 | גרסת הדפסה
תו"ב
בית משפט השלום רמלה
55745-05-15
17/07/2016
בפני השופטת:
רבקה גלט

- נגד -
מאשימה:
מדינת ישראל - ועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה
עו"ד ויטלם
נאשמת:
אמירה אלשמאלי
עו"ד ואראס
הכרעת דין

מה שקרה לי הוא רק מקרה יחיד, וככזה אין לו

חשיבות יתרה, מה גם שאינני מתייחס אליו בחומרה,

אלא שהוא דוגמה להליך כפי שהוא מופעל נגד רבים.

למען אלה אני עומד וטוען, לא למעני"

פרנץ קאפקא, המשפט, שוקן 1992, 43.

 

 

כמצוות המחוקק אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשמת מן האישום.

 

האישום והשתלשלות ההליך

  • כתב אישום מייחס לנאשמת עבירה של שימוש חורג, לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

    על פי תיאור העובדות, בתאריך 23.2.15, נמצא כי במקרקעין הידועים כגוש 4344 חלקה 44 וגוש 4342 חלקה 5, ברחוב גן חק"ל א' ברמלה (להלן: המקרקעין), על קרקע המיועדת לשטח לבנייני ציבור, על פי תכנית לה/בת/1000 22 במרחב התכנון של רמלה נעשה שימוש למגורים במבנה שנבנה במועד לא ידוע, על ידי הנאשמת, ללא היתר, בשטח של כ-750 מ"ר, על פי הפירוט הבא: בשטח כולל של כ-166 מ"ר העשוי בלוקים וכיסוי גג איסכורית; סככה בשטח של כ-24 מ"ר מקונסטרוקציית ברזל וכיסוי לוחות איסכורית; שטח תחום על ידי גדר מברזל לגינה בשטח של כ-400 מ"ר; מבנה לצורך מכלאת כבשים בשטח של כ-120 מ"ר מקונסטרוקציית ברזל וכיסוי גג מלוחות איסכורית. הנאשמת מואשמת בהיותה המחזיקה והמשתמשת ומי שמוטלת עליה החובה להשיג היתר בנייה כדין.

  • הנאשמת כפרה בביצוע השימושים המצוינים בכתב האישום ובנוסף טענה לשיהוי. נטען כי המניע להגשת כתב האישום הוא פסול, שכן היא מצויה במקרקעין במשך שנים ארוכות ולא ננקטה אכיפה נגדה, עד שלפתע, כעבור 17 שנים, מתעוררת התביעה ומגישה את כתב האישום, כל זאת אך משום שהמקרקעין דרושים כעת לצורך הקמת גן ילדים, לפי פרוגרמה של משרד החינוך.

     

  • בתום פרשת התביעה טענה הנאשמת כי אין לחייבה להשיב על האשמה, כיוון שהמפקחים לא נכנסו לתוך המבנים בעת עריכת הביקור, אלא הסתפקו במבט מבחוץ, ועל כן לא הוכח שאכן מתבצעים השימושים. בנוסף, טענה כי נפל פגם או פסול בכתב האישום, בכך שהוגש מבלי שנחקרה על העבירות. בהחלטה מנומקת דחיתי את הטענה שאין לחייב את הנאשמת להשיב על האשמה, היות שהובאו ראיות שדי בהן בשלב זה בהתאם להלכה הפסוקה. בעניין הטענה לפגם או פסול, קבעתי כי המדובר בטענה כבדת משקל, אשר תיבחן במסגרת הכרעת הדין.

     

  • הנאשמת בחרה שלא להעיד להגנתה, זאת לאחר שבא כוחה הסביר לה כי הימנעותה עשויה לחזק את ראיות התביעה נגדה. בסיכומיה, חזרה על כל הטענות שפורטו לעיל.

     

     

    מסד הראיות- כללי

  • במהלך המשפט הסתבר כי התביעה נסמכת על עדותם של שני המפקחים מטעם הועדה המקומית, שחר קולטקר ואופיר דואני, שערכו ביקור במקרקעין ביום 23.2.15, על פי דו"ח ביקור ת/1. ואולם, עדותם של המפקחים הותירה רושם בעייתי ביותר, לנוכח ליקויים שונים שנפלו באופן התנהלותם כלפי הנאשמת.

    אביע דעתי כבר עתה כי אין לקבל את טענת הנאשמת להגנה מן הצדק בשל שיהוי, אך מצד שני הליקויים בהתנהלות המפקחים יורדים לשורשו של עניין, באופן המונע אפשרות להרשיע את הנאשמת, זאת גם לאחר שנלקחת בחשבון הימנעותה מלהעיד במשפט.

    להלן אבחן את הראיות, באספקלריא של הקשיים השונים שעלו.

     

     

     

    שיהוי בהגשת כתב האישום

  • הנאשמת טוענת כי יש פסול בכך שכתב האישום הוגש נגדה רק כעת, לאחר שהרשות היתה מודעת לנוכחותה במקרקעין על פני שנים ארוכות, בהן לא ננקטה שום אכיפה נגדה. נטען כי גם כעת, לא היה כתב האישום מוגש אלמלא הגיעה לעירייה פרוגרמה להקמת גן ילדים במקרקעין, מטעם משרד החינוך, וזה הגורם להגשה המואצת של כתב האישום.

     

  • המפקחים לא הכחישו כי אמנם ביקרו במקרקעין במהלך השנים כמה וכמה פעמים, ואף ראו את בית הנאשמת, אך לא ננקטו פעולות אכיפה. כמו כן, אישרו כי בעקבות קבלת הפרוגרמה, נתבקשו להגיע למקרקעין כדי לבחון האם קיימים שם מבנים שיפריעו לבניית הגן (עמ' 16; עמ' 22).

     

     

  • עדויות המפקחים אכן מותירות ספק באשר לתקינות ההתנהלות בעניינה של הנאשמת. ואולם, למרות שאכן השתהתה הרשות מטעמים לא ברורים בביצוע האכיפה נגד העבירות, אין בכך כדי לסייע לנאשמת, שכן הלכה היא כי בנוגע לעבירות לפי חוק התכנון והבנייה, לא תשמש טענת שיהוי כמחסום מפני הרשעת הנאשם (רע"פ 2463/09 שוורצמן נ'ו' מקומית חוף הכרמל (8.9.09); ע"פ 2695/07 זבידה נ' ו' מקומית מבוא העמקים (19.3.08). ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' מד"י (18.3.02) אמר בית המשפט העליון:

    כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על-פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך-כלל, בנסיבות של אי-חוקיות, ובייחוד כאשר אי-החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה (השוו:בג"ץ 5992/97 ערער נ' ראש-עיריית נתניה, פולג [4], בעמ' 656-655; י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [5], בעמ' 732-724).

    במקרה שלפנינו פעולתן של הרשויות הייתה רחוקה מלהיות תקינה. ... עם זאת התנהגותה של הרשות והשתהותה אין די בהן בנסיבות שלפנינו כדי למנוע מן הרשות להפעיל את סמכויותיה כדי לאכוף את חוקי התכנון והבנייה. נוכח חומרת ההפרות של ההוראות התכנוניות קשה לקבל טענת מניעות ביחס לפעולות האכיפה של הרשות. נזכור רק כי מדובר בשטח המוגדר על-פי הוראות תמ"א 31 כ"שטח משאבי טבע", שטח המאופיין בריבוי משאבי טבע ונוף איכותיים, שנועד לשימושו של הציבור הרחב למטרות נופש וקיט...

     

  • בענייננו, לא טענה הנאשמת כי השימושים המבוצעים במקרקעין מותרים על פי הדין, והיא אף אינה חולקת על ייעוד המקרקעין על פי התכניות. משכך, ובשעה שהייעוד הוא לצורך מבני ציבור, דעתי היא כי גם אם חל שיהוי של ממש בהתנהלות הרשות, עדיין אין בטעם זה כשלעצמו כדי להביא לביטול האישום.

     

    לפיכך, אני דוחה טענה זו.

     

    תיעוד ממצאי הביקור מיום 23.2.15

  • קולטקר ודואני העידו כי ביום 23.2.15 ערכו ביקור במקרקעין בעקבות קבלת פרוגרמה (ת/3) ממשרד החינוך, להקמת גן ילדים במקום, ומטרת הביקור היתה לצורך בירור האם ישנם מבנים המפריעים לכך.

    באמצעות קולטקר הוגש הדו"ח, שכותרתו "הודעה על קיום עבירה על חוק התכנון והבניה, מיום 23.2.15" (ת/1), המופנה אל יו"ר הועדה המקומית, ובו נרשמו כתובת המקרקעין, ותאריך גילוי העבירה: 23.2.15. בהמשך, פורטו השימושים המבוצעים, בצירוף תמונות צבעוניות של המבנים.

    בת/1 לא פורטו בשום אופן נסיבות עריכת הביקור, ולא תועד אופן התנהלותו. כמו כן, לא צוין מי נכח, מה נאמר, מה בדיוק ראו המפקחים במו עיניהם, ומה המידע שמסרו לנאשמת.

  • בניגוד ללקוניות הבולטת של הדו"ח, העיד קולטקר באופן מפורט ביותר, אודות מה שהתרחש במהלך הביקור, תוך שהוא מתאר את התנהגותה המפלילה של הנאשמת, בכך שנכחה במקום, ישבה בפתח הבית, קשרה עצמה למקרקעין בדיבור ובמעשה, והודתה בפניו בעבירה. בנוסף, ציין נוכחותם של בני משפחה נוספים, שקשרו עצמם בדרך זו או אחרת, תוך פירוט חלקו של כל אחד מהם, וכל זאת מבלי שכל הפרטים הללו תועדו בחומר החקירה, ולו ברמז. בתוך כך, הדגיש במיוחד את העובדה שבמקום נכחה כלתה של הנאשמת, אשר תרגמה עבורה, ועל כן הוא משוכנע שהנאשמת הבינה היטב את מה שנאמר לה. כשנשאל אודות הפער שבין עדותו לבין תוכן הדו"ח, אישר במפורש כי לא תיעד את הדברים בסמוך לביקור, וכי הוא סבור שיש להסתמך על מה שהוא זוכר (עמ' 17 ש' 3-23).

    גם דואני העיד אודות כל השתלשלות העניינים בעת הביקור במקרקעין, תוך פירוט רב. עדותו תאמה באופן מדויק לעדותו של קולטקר, לרבות שימת הדגש על נוכחותה של כלת הנאשמת, אשר לדבריו הבינה לחלוטין את משמעות הביקור, ותרגמה עבור הנאשמת. כשנשאל היכן תיעד את כל תוכן השיחות שניהל במקרקעין עם הנוכחים, השיב כי התוכן אינו רשום בדו"ח או בהתראה, והנאשמת היתה שומעת הכל אילו היתה באה למסור גרסה, אך היא לא הופיעה כפי שזומנה. כשנשאל האם לדעתו מצופה כי הנאשמת תסמוך על הזיכרון שלו, השיב כי הוא לא מציין בדו"ח את האזהרות ומה שנאמר בביקור, אך לא צריך לסמוך על הזיכרון שלו, כיוון שיש בידם תמונות של העבירות, שחור על גבי לבן (עמ' 23 ש' 10).

  • לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהביקור במקרקעין על ידי המפקחים, היה בגדר פעולת חקירה, ולמעלה מזה- המדובר בפעולת החקירה שהיא הבריח התיכון של כתב האישום, אשר בלעדיו אין.

     

    לאור זאת, היה על המפקחים לנהוג בעת הביקור, כפי הנדרש בכל פעולת חקירה, ולתעד את אשר התרחש. ואולם, למרבה הצער, לא כך נהגו המפקחים, עת נטלו חירות לעצמם שלא לתעד את פרטי הביקור, לא בזמן אמת, לא בסמוך לאחר מכן, ולא בשום שלב שעד הגשת כתב האישום.

    התנהלות זו, עומדת בסתירה למושכלות יסוד של שיטת משפטנו, המחייבת להעלות על הכתב כל פרט מפעולות החקירה והממצאים שעלו. בעניין זה, אמר בית המשפט העליון בע"פ 848/76 ביאזי נ' מד"י (14.7.77):

    וכבר נלאיתי מלהתריע על הצורך בניהול רישומים מלאים ומידיים על כל הליך וצעד, כדי שחקירה משטרתית תהא ראויה לשמה:נ פרשה זו משמשת, לצערי, דוגמה מאלפת לכך כיצד מחדל זה מצד חוקרי המשטרה, אם מתוך הבורות ואם מתוך ההתרשלות או העצלות, עלול להביא לידי סיכול משפט צדק.

     

    ובע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מד"י (1.10.92) נאמר:

    גמישותה של ראיה על-פה שלא הועלתה על הכתב - וגמישות זו מובנית בעצם היותה ראיה על-פה - אינה מאפשרת לבית-המשפט לעשות מלאכתו כהילכתה, ..., וממילא עלולה היא לפגום קשות בהגינות ההליך הפלילי.

    ...פסיקת בית המשפט העליון רצופה אמרות אודות חובתם של חוקרי המשטרה להעלות על הכתב - באורח מלא ומיידי - כל אירוע במהלכה של חקירה..

    ...כללם של דברים: גם לו היו כל ההליכים בבית משפט השלום מתנהלים למישרין, למתחילה ועד סיום, גם אז לא היה בידי התביעה להציג לפני בית המשפט את עדותו של אותו "אחר" - אך באשר לא נמסרה מפיו, ובמועד הנכון, כל הודעה שהועלתה על הכתב - אלא על דרך דברים על-פה של קצין משטרה לבית המשפט. בכך נפל, לדעתי, פגם חמור בחקירה ובאיסוף הראיות, ויש בו בפגם זה כדי לחתור תחת כל האישום כולו. הגב' יסכה ליבוביץ (פרקליטת מחוז הדרום ר.ג) הודיעתנו, כי לא עוד יארע כדבר הזה, וכי בעתיד תיגבינה הודעות מפי "אחרים"; וכן יהי.

     

    עולה מן הדברים, כי בהעדר תיעוד מפורט של כל מהלך הביקור במקרקעין, נוצר פגם בחקירה, החותר תחת האישום כולו, והיגיון הדברים הרי ברור: הציפייה לכך שבית המשפט יקבל את עדות המפקחים, על סמך זיכרונם, בחינת "כזה ראה וקדש", טומנת בחובה את הסיכון לכך שבית המשפט יהיה נתון לתעתועי הזיכרון של העדים, או במקרה הגרוע, למאמציהם להוכיח את האישום, זאת בשעה שאין בידי הנאשמת כל אפשרות לעמת את עדותם מול הממצאים כפי שתועדו בזמן אמת (ר' גם ע"פ 334/86 סבאח נ' מד"י (14.8.90); ע"פ 6613/09 סמירק נ' מד"י (4.3.02); ד"נ 23/85 מד"י נ' טובול (11.12.88).

     

    ]

  • מעבר לאמור, יש לזכור כי הוראת סעיף 77(א) לחסד"פ, קובעת במפורש:

     

    "לא יגיש תובע לבית המשפט ראיה ולא ישמיע עד אם לנאשם או לסניגורו לא ניתנה הזדמנות סבירה לעיין בראיה או בהודעת העד בחקירה, וכן להעתיקם, אלא אם ויתרו על כך."

    מכאן עולה בבירור כי בעניין דנן, רשאי היה ב"כ הנאשמת להתנגד לעדותם של המפקחים מלכתחילה, באשר לא ניתנה לנאשמת ההזדמנות לעיין בתוכן עדותם, שכל כולה (פרט לעצם התיעוד של המבנים במקרקעין, וצילום תעודת הזהות של הנאשמת) נאמרה מזיכרונם, בעל-פה, ולא תועדה באופן שניתן היה לעיין בה או להעתיקה (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל (6.11.85).

     

  • היעדר התיעוד של ביקור המפקחים, טומן בחובו פגם משמעותי נוסף, שהרי למעשה העידו שניהם אודות הודאת חוץ של הנאשמת, אשר מסרה להם כי היא מתגוררת במקרקעין, לאחר שנפטר בעלה. ואולם, אמרה זו לא תועדה בשום צורה ואופן, כי אם נשלפה מזיכרונם של המפקחים לראשונה בעת עדותם, זאת באופן הנוגד את חובתם על פי הדין. על עוצמתו של הפגם הטמון בעדות בעל-פה אודות אמרת נאשם, אמר המלומד קדמי (על הראיות, חלק ראשון, 2009 עמ' 11):

     

    משקלה הראייתי של עדות בעל פה על ידי איש מרות אודות תוכן אמרתו של נאשם, במיוחד כאשר עדותו אינה מלווה בתרשומת שערך במהלך אמירת הדברים, או בסמוך למועד אמירתם, עשוי להיות פחות במידה ניכרת ממשקלה של אמרה בכתב...

    כאשר נמסרת הודיה בעל פה בפני איש מרות, מן הדין שזו תירשם בזיכרון דברים סמוך ככל הניתן, למועד אמירתה. כל השהייה...משמשת מקור להיסוסים בדבר דיוקם של הדברים שנאמרו, ואיחור ממשי עלול לבסס טענות, לא רק לעניין משקלה של ההודיה אלא גם לעניין עצם אמירתה: שמא לא נתקיימה כזו כלל והיא נולדה בשלב מאוחר של כישלון החקירה.

    יש להניח שמן הטעם הזה קבע המחוקק כי בתיעוד בכתב של חקירה או תשאול מחוץ לתחנת המשטרה, כשלעצמו, אין די, אלא קיימת חובה להציג בפני החשוד את התיעוד שנערך, במקום העבירה, ולבקש את אישורו, כהוראת סעיף 11(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) התשס"ב-2002. למותר לציין כי בענייננו לא מולאו הוראות החוק.

     

    משכשלו המפקחים בתיעוד אמרת החוץ של הנאשמת, פוחת משקל העדות אודותיה, ואף נותר ספק לעניין עצם אמירתה. כבר מטעם זה, נותר ספק סביר באשמת הנאשמת, שהרי אמרתה היא הראיה העיקרית הקושרת אותה לשימוש החורג, באין תיעוד ראוי של הביקור במקרקעין. יש לזכור כי פרט לאותה אמרה, מה שקושר את הנאשמת לעבירה הוא אך ורק העובדה שצולמה תעודת הזהות שלה, אך משהעידו המפקחים כי בעת הביקור נכחו במקרקעין עוד אנשים -כך על פי זיכרונם, מי לידנו יתקע כי דווקא הנאשמת היא האחראית לכל השימושים שבכתב האישום?

     

    לדעתי, עוצמת הפגם הטמון בעדות המפקחים על האמרה, גבוהה במיוחד, לנוכח דלותן של יתר הראיות, ובהעדר הצדק כלשהו למחדל זה.

     

  • ודוק, חובת התיעוד של פעולות החקירה חלה על המפקחים מטעם הועדה המקומית, הממונים על אכיפת חוקי התו"ב, באותה מידה שהיא חלה על שוטרים, שהרי אלה גם אלה, אמונים על אכיפת החוק, ונקראים לעדות בפני בית המשפט, במסגרת תפקידם. השוואת מעמדם של המפקחים למעמד שוטר ואף למעמד של קצין משטרה, נעשתה במפורש בהוראות סעיף 257א' לחוק התכנון והבניה, וכבר נקבע לא פעם כי זהו שטר ששוברו בצדו ( ע"פ (מחוזי י-ם) 9159/05 כהן נ' מד"י (14.12.06); חע"מ 124/07 ו' מקומית שמעונים נ' מאייר (17.5.11); ת.פ 11132/10 מד"י נ' שריון (12.2.13); על חובת התיעוד של חקירות ופעולות החלה על עובדי הרשות ככלל, ר' חע"מ 434/13 מד"י נ' אבייב (13.1.15); ת.פ 5741/98 מד"י נ' זילברשטיין (20.3.02).

     

  • יכולה היתה להישמע הטענה, לפיה בכל זאת יש לייחס משקל נכבד לעדויות המפקחים, אף אם נפל פגם מסוים בחוסר התיעוד, וזאת לנוכח העובדה שהמדובר בשתי עדויות, המתיישבות זו עם זו. לטענה זו, יש להשיב כי במקרה דנן, העובדה שהמדובר בשתי עדויות ולא אחת, מובילה דווקא למסקנה הפוכה, זאת מאחר שהוכח כי המפקחים שוחחו ביניהם אודות המקרה, עיינו בראיות יחד בטרם מועד עדותם, ואף טיכסו עצה כיצד להתמודד עם העובדה שנפלה טעות בכתב ההתראה, בכך שהנאשמת זומנה למסירת גרסה במועד שגוי, כפי שהעיד דואני (עמ' 23 ש' 22):

     

    ת. לשאלת בית המשפט, אני ראיתי את המזכר (שערך קולטקר. ר.ג), הוא נמצא בתיק, לאחר מכן... כשאנו עורכים ביקורת לבית המשפט, אנו עוברים על כל המסמכים. כאשר מנהל הפיקוח ראה את זה, אנו עובדים ביחד ולכן זה נרשם. גם ההתראה עצמה חתומה על ידי ועל ידי שחר, ישנן שתי חתימות, עשינו את זה שנינו. כשהוא כותב את ההתראה, אני נמצא לימינו ואנו נמצאים כדי שלא תהיינה טעויות במה שהוא כותב.

    ש. העיד חברךשחר, שרק לפני שבועיים הוא גילה שישנה טעות במסמך. אתה גילית את זה קודם לכן, או רק לפני שבועיים?

    ת. גילינו את זה ביחד. הוא הראה לי את זה, אמר שישנה טעות. בסמוך למועד הזה, לא במועד שלו, גיליתי...

    ש. סמוך למה?

    ת. אני לא יודע בדיוק. לפני כשבוע וחצי לצורך העניין. היה זיהוי של טעות סופר בלבד. מה גם שתאריך ההתראה היה 23.2, שזה לא הגיוני לזמן מישהו, שבועיים לפני כןביום 8.2. מדובר בטעות סופר.

     

    מעדות דואני עולה במפורש כי המפקחים שוחחו ביניהם לקראת הדיון, ושחזרו את מה שאירע בעת הביקור במקרקעין, ובעקבות זאת אף ערכו מזכר (אשר לא התקבל כראיה, כפי שיפורט בהמשך), כדי לשכנע כי האחריות לאי ההתייצבות למסירת הגרסה מוטלת לפתחה של הנאשמת. בנסיבות אלה, נפל פגם של ממש בעדויות המפקחים: אם לא די בכך שהעידו מזיכרונם ללא תיעוד כדין, הרי כעת מסתבר שלפנינו "זיכרון משותף".

  • גם לגופו של עניין, לא טרחו המפקחים לתעד את השימושים החורגים המבוצעים לטענתם, במידה המניחה את הדעת, לגבי חלק מן המבנים הנזכרים בכתב האישום.

    אמנם, על פי התמונות שב-ת/1, נראה כי אכן מבוצע שימוש למגורים במבנה A, שכן ניתן להבחין בבירור בכיסאות הפזורים בקרבתו, וכביסה תלויה על החבל, וכן שני בלוני גז העומדים בסמוך אליו. באופן דומה, נראה כי גם הסככה הצמודה, מבנה B, משמשת למגורים. בעניין מבנים אלה, אינני מקבלת את הטענה לפיה היה על המפקחים להיכנס לתוך המבנה על מנת להיווכח בקיומו של שימוש, מה גם שחלות בעניין זה הוראות סעיף 257 לחוק התו"ב.

    מצד שני, אני סבורה כי הצדק עם הנאשמת, בטענתה שלא הוכח קיומם של שימושים חורגים ביתר המבנים, ואפרט.

    לעניין המכלאה D - קולטקר העיד כי לא נכנס לתוכה (עמ' 18 ש' 12), וכך העיד גם דואני (עמ' 25 ש' 3). אף אחד מן השניים לא העיד באופן פוזיטיבי כי ראה שהמבנה משמש בפועל כמכלאה לכבשים או עיזים, והדבר אינו ניכר מהתמונה ת/1, בה נראה מעין פחון מט ליפול, שחלק מחזיתו מכוסה יריעת בד גדולה, והוא נראה נטוש למדי. למותר לציין כי בתמונה לא נראה אף זנב עז.

    לעניין השטח המתוחם C - אמנם ניתן להבחין בת/1 בעץ פרי בסמוך למבנה, אך לא נראה כי כל השטח המתוחם משמש כגינה, שכן יתר השטח המצולם נראה כמצבור של גרוטאות ולא בשימוש. מן התמונות לא ניתן להבין מה יחס השטחים בין אזור הגרוטאות הנחזה להיות נרחב למדי, לבין הגינה הנראית קטנה יחסית.

  • העולה מכל האמור הוא כי נפלו פגמים היורדים לשורשו של עניין באופן תיעוד הביקור במקרקעין, לרבות העדות על אמרת הנאשמת, וכבר בכך היה די על מנת להותיר ספק של ממש באשמתה.

    להלן אראה, כי גם אלמלא קבעתי קיומו של פגם מהותי זה, עדיין עולה כי נגרמה פגיעה של ממש בתחושת ההוגנות והצדק כלפי הנאשמת.

     

     

    הזכות לאי הפללה עצמית ולהיוועצות בעורך דין

  • כבר ראינו כי מרכז הכובד של ראיות התביעה נשען על אמרת הנאשמת בפני המפקחים, בה קשרה עצמה לעבירה, בכך שאמרה שהיא גרה במקום, לאחר שבעלה בנה את הבית והוא נפטר. על אמרתה זו העידו שני המפקחים (עמ' 14 ש' 20; עמ' 20 ש' 18).

    הנאשמת טוענת כי יש לפסול את אמרתה מלשמש כראיה נגדה, היות שאופן התנהלות המפקחים בעת הביקור פגע בהוגנות ההליך, בכך שלא הודיעו לה מיד בכניסתם למקרקעין, כי זוהי זכותה לסרב לביקור, אף כי הסירוב יכול שייחשב כעבירה פלילית. כמו כן, היה על המפקחים להזהירה כי כל מה שתאמר עלול לשמש כנגדה, וכי יש לה זכות להיוועץ בעורך דין. משלא עמדו המפקחים בחובת ההודעה, סבורה הנאשמת כי יש להחיל את כלל הפסילה הפסיקתית (הלכת יששכרוב).

  • שני המפקחים אישרו בחקירתם הנגדית, על פי זיכרונם, כי הנאשמת מסרה שהיא מתגוררת במקרקעין, מבלי שהודיעו לה קודם לכן, על זכויותיה. קולטקר העיד כי על זכויות אלה הוא נוהג להודיע רק כשמגיעים אליו למסירת גרסה (עמ' 16 ש' 22), ואילו דואני העיד כי אילו היתה הנאשמת מגיעה למסירת הגרסה, היתה מוזהרת, ולא ידוע לו כי מחובתו להודיעה על זכות ההיוועצות בעו"ד, בעת הביקור (עמ' 22 ש' 30).

     

    יתרה מזו, מעדות קולטקר עלה כי כשהגיע למקרקעין, כלל לא הודיע לנאשמת כי היא חשודה בעבירה כלשהי, אלא אמר לה באופן סתמי שהגיע ב"הקשר לבנייה הבלתי חוקית במקום" (עמ' 12 ש' 1), וביקש ממנה תעודת זהות. כמו כן, מסר לידיה את כתב ההתראה ת/2. באופן תואם העיד דואני כי כשהגיעו החלו בצילום המבנים וביקשו מן הנאשמת תעודת זהות, אך לא עלה מעדותו כי הנאשמת הוזהרה או כי הודע לה שהיא חשודה כלל ועיקר.

     

  • אינני מקבלת את טענת הנאשמת לפיה חלה על המפקח מטעם הועדה חובה להודיע לה על זכותה לסרב לעריכת הביקור במקרקעין, שכן טענה זו חותרת תחת הוראות סעיף 257 לחוק התכנון והבנייה, הקובעות במפורש כי מי שהורשה לכך, רשאי להיכנס בכל עת סבירה למקרקעין, ולסקור לבדוק ולמדוד אותם. על פי הוראת החוק, הצורך לקבל הסכמת מחזיק המקרקעין קיים רק בנוגע לכניסה לבניין המשמש למעשה בית מגורים, ללא הודעה מראש. למעלה מזה, הסירוב לאפשר כניסת המפקח עלול להיחשב כעבירה פלילית, לפי סעיף 217 לחוק התכנון והבניה. משכך, ברור הוא כי המחוקק ראה את הסירוב, כבלתי לגיטימי.

     

    ב"כ הנאשמת הפנה לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מיום 14.1.03, וטען כי יש בה כדי לתמוך בטענתו לעניין חובת ההודעה על קיומה של זכות סירוב. ואולם, לדעתי אין בהנחיה זו כדי לתמוך בטענה, שכן כל עניינה הוא במקרים שבהם מעוניינת הועדה לערוך ביקורת במבנה המשמש למעשה למגורים, ויש חשש לסירוב המחזיק. לגבי המקרים הללו, הציע היועץ כי במכתב ההודעה מראש (לפי סעיף 257 לחוק), יצוין ויובהר שסירוב לאפשר הכניסה מהווה עבירה פלילית. בשונה מכך בענייננו, מעבר לכך שלא דובר על ביקור בתוך מבנה מגורים, גם לא נטען כי הנאשמת סירבה לביקור.

    לפיכך, אני סבורה כי לא היה צורך לקבל הסכמת הנאשמת לביקור במקרקעין, ולא היתה חובה להודיעה אודות זכות סירוב לביקור.

     

  • לעומת זאת, אני סבורה כי הדין עם הנאשמת, בטענתה שהיה על המפקחים להודיעה בבירור דבר החשד לביצוע עבירות בנייה על ידה, להזהירה כי כל מה שתאמר עלול לשמש כראיה נגדה, ולהודיעה אודות זכותה להיוועץ בעו"ד (שלוש חובות שיכונו להלן: חובות ההודעה).

    אודות חשיבות החובה ליידע את החשוד על זכויותיו ולהזהירו, כבר נשפכו נהרות של דיו, ועל כן לא אאריך במקום שניתן לקצר. די אם אפנה להלכות ידועות (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הראשי (4.5.06). כמו כן, הוכרה החובה להודיע לחשוד את זכויותיו, כבר בשלב התשאול (תפ"ח (מרכז) 10101-11-09 מד"י נ' ע'ש' (29.11.15).

     

    בע"פ 3445/01 אלמליח נ' מד"י (22.1.02), אמר בית המשפט העליון:

    כידוע, מימוש הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית במהלך חקירת המשטרה אינו מותנה בקביעת מעמדו הפורמאלי של הנחקר, כעד או כחשוד. בעניין זה המבחן הוא מהותי ומתמקד בשאלה אם בתשובות שהנחקר נדרש לתת יש כדי להעמידו בסיכון ממשי שיואשם בפלילים, שאז אין הוא חייב להשיב לשאלות חוקריו. ראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך א) [2], בעמ' 491-490.

    עם זאת הכלל הוא שכאשר משתנה מעמדו של מי שנחקר על-ידי המשטרה והוא הופך מעֵד לחשוד בביצוע עבירה, קמה לו זכות רחבה עוד יותרלשתוק בחקירתו בלי לומר דבר אף ביחס לשאלות שאילו היה עֵד היה מחויב על-פי החוק להשיב עליהן.

    גם בדברים הללו יש כדי לתמוך בעמדה לפיה קמו חובות ההודעה, כבר בשלב התשאול.

  • מאז ניתנה הלכת יששכרוב, קבעו בתי המשפט לא פעם, כי חובות ההודעה חלות גם על אנשי מרות שאינם שוטרים, ובפרט נקבע כי הן חלות על מפקחים מטעם הועדות לתכנון ובנייה (ת.פ 11132/10 מד"י נ' שריון (12.2.13); ת.פ 700/12 עיריית חולון נ' ליסטר (28.1.13).

     

  • אינני יכולה לקבל את טענת המפקחים לפיה קמה החובה להודיע לחשוד את זכויותיו ולהזהירו, רק בשלב של גביית הודעתו, לאחר שהתייצב במשרדי הוועדה, שכן בכך יש כדי לעודד תשאול מפליל תוך כדי הביקור במקרקעין, במצב שבו החשוד טרם הבין את מעמדו ואת משמעות הביקור והשלכותיו. כך, כשיגיע מעמד החקירה הסדורה, יימצא החשוד בעמדת נחיתות, שהרי כבר נרשמו אמרותיו המפלילות, אשר נמסרו שלא מדעת.

    הניסיון מלמד כי במקרים רבים מאד נערכים ביקורים מטעם מפקחי הוועדה לתכנון ובנייה במקרקעין, ובמהלכם מתבצע תשאול נוקב כלפי הנוכחים, שהם, לא פעם, אנשים פשוטים שאינם יודעי חוק, והם נוטים להשיח לפי תומם, מבלי שהבינו כי הביקור הוא פעולת חקירה לכל דבר ועניין, ודברים שייאמרו עלולים לשמש, בסופו של יום, כראיה מרכזית נגדם. לדעתי, כי ככל שכך פועלת הוועדה המקומית, מן הדין הוא כי לכל הפחות תימסר הודעה מפורשת לאלה העלולים להפליל עצמם, אודות החשד ואודות זכויותיהם.

    במיוחד יפים הדברים לגבי מקרים שבהם נתקלים המפקחים בחשודים שאינם דוברי השפה העברית על בוריה, וניתן להתרשם כי אינם אמונים על ידיעת זכויותיהם, כפי שאירע בענייננו. אמנם בעת הביקור במקרקעין נהגה הנאשמת בצייתנות יתרה כלפי המפקחים, השיבה לכל שאלה, ומיהרה להציג את תעודת הזהות שלה, כשנתבקשה לכך. ואולם על פי התרשמותי ממנה, עולה ספק רב שמא לא הבינה כלל את מטרת הביקור, ואת העובדה שהיא חשודה בביצוע עבירה, שהרי המפקחים פנו אליה בשפה העברית, ולא הוכח כלל מה היה טיב התרגום שבוצע. לדעתי, ייתכן בהחלט שהנאשמת סברה לתומה כי במסירת הפרטים היא מגנה על ביתה מפני פעולות רשויות התכנון, ולא הבינה כי היא כורה בור לעצמה.

  • בנסיבות שכאלה, ברור הוא כי גביית אמרת חוץ מפי הנאשמת, ושימוש בה כראיה יחידה כמעט, לצורך הרשעתה, יש בהם כדי לפגוע בהוגנות ההליך, קל וחומר בשעה שלא תועדה אמרתה כדין, כפי שהראיתי לעיל.

     

    (במאמר מוסגר אציין כי אני ערה לקביעת בית המשפט העליון ברע"פ 4536/14 רעד נ' הועדה המרחבית לתו"ב מזרח השרון (9.7.14), שם נקבע כי לא הופרה חובת המפקחים בכך שלא הבהירו לנאשם את זכותו להיוועץ בעו"ד. ואולם, עיון מעמיק באותה החלטה מעלה כי באותו עניין, עלה ספק האם השיחה בין המפקחים לנאשם נשאה אופי של פעולת חקירה, ועל כן נותר ספק האם נפל פגם בהתנהלות המפקח. בשונה מכך, בעניין דנן, כפי שהראיתי לעיל, אין ספק כי התשאול שנערך היווה פעולת חקירה מרכזית, שבלעדיה לא היה קם האישום).

     

    גביית גרסה בהודעה תחת אזהרה

  • אין מחלוקת על כך שכתב האישום הוגש מבלי שנגבתה מן הנאשמת הודעה תחת אזהרה. לפי עדות המפקחים, האחריות לכך רובצת לפתחה של הנאשמת עצמה, אשר לא התייצבה במשרדי הוועדה כפי שזומנה. ואולם, מן הראיות עולה כי הנסיבות היו שונות.

    ראשית, כפי שכבר נאמר לעיל, נסיבות זימונה של הנאשמת לגביית גרסה לא תועדו כלל על ידי המפקחים, והם העידו על פי זיכרונם, וכבר בכך יש קושי, כאמור לעיל.

    שנית, גם אם אקבל את העדויות, הרי עלה מהן כי חלה תקלה אצל המפקחים, בכך שבטעות רשמו בכתב הזימון את התאריך 8.2.15, בעוד שהתכוונו לרשום: 8.3.15. היות שהביקור עצמו נערך ביום 23.2.15, אך ברור הוא כי הנאשמת לא היתה יכולה להתייצב במועד שאליו זומנה, שהוא מועד שכבר חלף. משכך, ניתן היה לצפות כי המפקחים יטרחו לזמן את הנאשמת בשנית, אם במכתב ואם בביקור נוסף במקרקעין, אך כזאת לא עשו, אלא העדיפו לזקוף לחובתה את אי ההתייצבות, והעבירו את התיק למחלקה המשפטית, לצורך הגשת כתב אישום. בהמשך, הוגש כתב האישום ביום 28.5.15, לאחר שאף התביעה לא מצאה לנכון להנחות בדבר הצורך בהשלמת החקירה, על ידי זימון הנאשמת לגביית גרסה.

    לנוכח ראיות התביעה, ובייחוד בשים לב לכך שהנאשמת היא אשה פשוטה שאינה דוברת עברית, ולא ברור מה הבינה ומה לא הבינה בעת הביקור במקרקעין, אני סבורה כי לא ניתן להניח את המחדל לפתחה, אלא היה זה מחובתה של הרשות לפעול כדין, לזימונה וחקירתה.

  • הסוגיה של הגשת כתב אישום מבלי שניתנה לנאשם ההזדמנות למסור גרסתו, נדונה בהחלטות רבות, והיא כבר בגדר "קרקע חרושה". שוב ושוב קבעו בתי המשפט כי גם אם אין המדובר בזכות מוחלטת של הנאשם, עדיין בהתנהלות שכזו יש טעם לפגם, עד כדי פגיעה בהוגנות ההליך, שכן נמנעה מן הנאשם ההזדמנות להעלות את טענותיו, אשר יכול שהיו מביאות לשינוי ההחלטה, ובכך נמנעה חקירה יסודית, כדי שהאמת תצא לאור (רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי (14.12.06); רע"פ 1030/05 ברקו נ' מד"י (3.2.05). בנוסף, אי גביית הגרסה בסמוך לביצוע העבירה, גוררת שמיעת גרסתו של הנאשם רק במשפטו, לאחר חלוף זמן רב, ובכך יש כדי להקשות עליו לזכור את הפרטים. לעתים עלול העיכוב בשמיעת גרסתו לפגוע ביכולתו לגייס ראיות להגנתו, וגם בכך יש כדי לפגוע בזכותו להליך הוגן. ואמנם, לא פעם בוטלו כתבי אישום מטעם זה, כשלעצמו (תו"ב 30245-06-10 ו' מקומית בקעת בית הכרם נ' סמעאן (8.10.15); תו"ב 15398-03-10 ו' מקומית בקעת בית הכרם נ' מוחמד (16.1.13); תו"ב 44015-04-12 ו' מקומית לב הגליל נ' נסאר (12.6.14); עמ"ק 20602/06 מד"י נ' לוי (20.5.07); ת.פ 5565/14 מד"י נ' סולימאן (19.7.15); רע"ס 3507-07-15 עיריית רחובות נ' יוזגוף (13.1.16); רע"ס 1903/14 מד"י נ' סיינוב (1.5.16). במקרים נוספים נקבע כי הגם שנפל פגם מהותי בהתנהלות הרשות באי גביית גרסת הנאשם, לא יבוטל כתב האישום, אך זאת בשל הנסיבות הפרטניות שחלו (תו"ב 9493/07 מד"י נ' טי.טי.וי הפקות (26.12.07); ת.פ 8633/12 מד"י נ' טל (28.7.13).

     

  • מעמדה הרם של החובה לגבות גרסת הנאשם לפני הגשת כתב האישום, הוכר גם אצל רשויות התביעה עצמן, כך עולה ממסמכים אליהם הפנה ב"כ הנאשם: עוד בשנת 1993 כתב היועץ המשפטי לממשלה מ. בן יאיר כי הנחייתו היא שבטרם מוגש כתב אישום, תינתן לחשוד הזדמנות למסור גרסתו. בהמשך לכך, ביום 26.6.07 הנחה מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, מר חובב ארצי, את התובעים, כי יש חובה לתת לחשוד את האפשרות למסור גרסה, ואם לא יתייצב, ניתן לראותו כמי שוויתר על האפשרות. במכתבו הנחה כי יש להקפיד שלא יוגשו כתבי אישום, אם מהחומר עולה כי התיק הועבר לטיפול ללא מתן האפשרות למסור גרסה, ואף יש להחזיר את התיק ליחידת הפיקוח בהנחיה להודיע לחשוד את דבר החשד ולאפשר לו למסור גרסתו.

    לאחרונה, בשנת 2014 הונחו התובעים שוב, על ידי מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, מר ציון אילוז:

    "... אני מבקש ומזכיר את הנחייתנו רבת השנים לפיה עובר להגשת כתב אישום יש לבצע חקירה בכל מקרה של חשד לביצוע עבירה לפי חוק התכנון והבניה, במסגרתה יוזמן החשוד לחקירה ולמסירת גרסה... אני מבקש להזכיר כי טרם העברת התיק לתביעה, על הפיקוח לוודא כי החשוד הוזמן לחקירה וכי מצויים בתיק אישורים על משלוח ההזמנה בדואר רשום ואישור על מסירתו או אישור על כך שלא נדרש. גם על התובע לבדוק ולוודא כי ההזמנה אכן נשלחה. ככל שלא נשלחה הזמנה ואין לכך טעם מספק, יש להחזיר את התיק לפיקוח להשלמת חקירה... הנכם מתבקשים להנחות את הפיקוח בהתאם ולהקפיד על הגשת כתבי אישום רק לאחר מילוי החובות האמורות..."

  • מסתבר כי קולטקר ודואני היו ערים מאד לליקוי שנפל בהתנהלותם כלפי הנאשמת, ועל כן טרח כל אחד מהם להדגיש ביתר שאת, כי אין לו ספק שהנאשמת הבינה היטב שזומנה לתאריך הנכון (8.3.15), ולא כפי שנרשם בזימון שמסרו לה.

    לא זו אף זו, מסתבר כי בעת שהכינו עצמם לקראת העדות, כשבועיים לפני מועד הדיון, גילו המפקחים את התקלה שנפלה בתאריך הזימון של הנאשמת, ובשלב זה, בחרו לכתוב מזכר "הבהרה", שבו ציינו את ההתנהלות שהיתה בעת הביקור במקרקעין, ואת עמדתם לפיה היה ברור לנאשמת כי היא מזומנת ליום 8.3.15 ולא כפי שנרשם. לדעתי, הדרך שבה פעלו המפקחים, היה בה משום תיקון עוול בעוול, גם אם בתום לב, ועל כן דחיתי את בקשת התביעה להגשת המזכר כראיה. אני מוצאת לנכון להקדיש לעניין זה משפטים ספורים.

    אך ברור הוא כי עריכת מזכר בעיצומו של המשפט, לצורך הגשתו כראיה, היא מהלך פסול, שכן הכלל הוא כי פעולות החקירה מסתיימות בטרם הגשת כתב האישום, כך שמיד עם הגשתו קמה זכות הנאשם לעיין בכל חומר החקירה שנאסף נגדו, לפי סעיף 74 לחסד"פ.

    בנוסף, נאסר על התביעה לעשות שימוש בראיה אשר לא ניתנה לנאשם האפשרות לעיין בה, לפי סעיף 77 לחסד"פ. אמנם הדין מכיר באפשרות לכך שיעלו פרטים חדשים במהלך המשפט, למשל במסגרת של ראיון עדים, אך במקרה שכזה, מחובתה של התביעה להעביר פרטים אלה לידיעת ההגנה (בש"פ 687/00 מסיקה נ' מד"י (3.2.00); הנחיית פרקליט המדינה 6.1 עיון הנאשם בחומר חקירה, 1.1.03, סעיף 25), מה שלא בוצע בעניין דנן.

    יוצא אפוא, כי עריכת אותו מזכר, לוקה בשלושה מובנים: ראשית, אין כל הצדקה לתיעוד מאוחר כל כך של מהלך הביקור במקרקעין; שנית, לא הועבר כל דיווח להגנה על דבר עריכת המזכר; שלישית ועיקר, התיעוד המאוחר נעשה על ידי שני המפקחים במשותף, באופן הפוגע במהימנותם, ומשליך על משקל עדותם.

  • עצמת הפגם שנוצר כתוצאה מאי חקירת הנאשמת בעניין דנן, היא גבוהה במיוחד, זאת בשל העובדה שלא נערך תיעוד כדין של הביקור במקרקעין, לרבות נסיבות אמרתה המפלילה במהלכו. ייתכן שאילו ניתנה לה הזדמנות למסור גרסתה בסמוך לאחר אותו ביקור, היה בכוחה להסיר את החשד מעליה, או להצביע על כיווני חקירה נוספים. ואולם, היות שלא זומנה, ואף לא תועדה אמרתה, התוצאה היא שהיה עליה להתמודד, בחלוף זמן, מול אישום הנסמך כולו על זיכרונם של המפקחים.

     

  • לאור כל האמור, נסיבות המקרה מובילות למסקנה לפיה אי מתן ההזדמנות לנאשמת למסור גרסתה, הביא לפגיעה של ממש בזכותה להליך הוגן, ובטעם זה כשלעצמו היה די כדי להוביל לביטול האישום.

     

    הימנעות הנאשמת מלהעיד

  • כאמור למעלה, הנאשמת בחרה שלא להעיד להגנתה, והתביעה טוענת כי בכך יש כדי לחזק את הראיות נגדה. בעניין זה, אמר בית המשפט העליון ברע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע התבאי (14.12.06):

     

    לא למותר לציין, כי הוראת סעיף 162 אינה מאפשרת לראות בשתיקה ראייה בעלת ערך עצמאי. אך ברור הוא כי הרשעתו של נאשם אינה יכולה להתבסס על שתיקת הנאשם באופן בלעדי: שתיקה אינה שקולה להודאה. ההוראה אף לא נועדה לאפשר לתביעה להפיק מהנאשם ראיות מפלילות חדשות בבחינת יש מאין. כל שנועדה ההוראה לעשות הוא לאפשר לערכאות לראות בשתיקה, במקרים המתאימים לכך, תוספת המחזקת את חומר הראיות הקיים שנאסף על-ידי רשויות החקירה (ראו את דבריו של השופט זוסמן בע"פ 112/52 גבוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז(1) 251, 254). ועוד, הוראת סעיף 162 אינה מחייבת את הערכאה הדיונית לראות בשתיקתו של הנאשם במשפט כחיזוק או סיוע לראיותיה של התביעה. כל שקובעת ההוראה היא כי בנסיבות המתאימות לכך עשויה שתיקת הנאשם לסייע או לחזק את ראיותיה של התביעה, ובהחלט יתכנו מקריםכפי שכבר קרה לא אחתבהם יימצא כי לא יהיה זה ראוי ששתיקתו של הנאשם תחזק את חומר הראיות המפליל שנאסף בעניינו. זאת, לאור הכרתנו בכך שיתכנו מקרים בהם שתיקתו של נאשם תהא כזו הנובעת ממניעים תמימים, ולא תצביע על אשמתו.

     

  • לדעתי, במקרה דנן נותר ספק רב באשר למשמעות והמשקל של שתיקת הנאשמת, זאת לנוכח הפגיעה הקשה בזכויותיה, הן בעת הביקור במקרקעין והן לאחר מכן. בכל מקרה, גם אילו קבעתי שהימנעותה מלהעיד תשמש כחיזוק לראיות התביעה, לא היה בכך כדי להביא להרשעה, שכן החיזוק שבשתיקת הנאשם, צריך שיבוא כתוספת לראיות התביעה הקיימות, ואין בכוחו להוות ראיה מפלילה יש מאין, כאמור לעיל.

     

    סיכום

  • בחינת הראיות מלמדת כי כתב האישום הוגש ללא תשתית ראייתית מספקת. למעשה, בית המשפט נתבקש להרשיע את הנאשמת על בסיס עדותם של שני המפקחים מטעם הועדה המקומית, עדות אשר לא בא זכרה בחומר החקירה, ולא ניתנה לנאשמת האפשרות לעיין בתוכנה, או לעמת אותם עם מהימנותה, שכן כל כולה נמסרה על פי זיכרונם. אם לא די בכך, הסתבר במהלך המשפט כי המפקחים שוחחו ביניהם לקראת עדותם.

    לדעתי, יש בכל אלה כדי להותיר ספק בשאלת אשמתה של הנאשמת, וכבר מטעם זה יש להורות על זיכוי.

  • מעבר לאמור, הוכח כי בעת הביקור במקרקעין נהגו המפקחים באופן שפגע בהוגנות ההליך כלפי הנאשמת, ובהמשך היא לא זומנה באופן מסודר למסירת גרסה, כנדרש על פי הדין ועל פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה. כשלים אלה, מבססים היטב את טענתה להגנה מן הצדק, בייחוד כשהם נוספים על האמור בסעיף הקודם.

     

  • לנוכח משקלם המצטבר של הפגמים שנתגלו, באתי לידי מסקנה כי אף הימנעות הנאשמת מלהעיד, אינה יכולה לשנות את מאזן הראיות, באופן שיביא להרשעתה.

     

  • משימתם של המפקחים מטעם הועדה באכיפת דיני התכנון והבנייה, משימה חשובה וחיונית היא, לצורך שמירת החוק ומניעת עבירות הבנייה, שהפכו למכת מדינה של ממש. לפיכך, חלילה לו לבית המשפט מלרפות את ידיהם במשימתם. יחד עם זאת, ודווקא משום כך, שומה על המפקחים להקפיד למלא תפקידם החשוב, על פי הדין ותוך שמירה על עקרונות יסוד של הוגנות ההליך, לבל יצא שכרנו בהפסדנו.

     

    ייקחו נא העושים במלאכה, אל לבם.

     

    סוף דבר

    אני מזכה את הנאשמת מן העבירה.

     

     

     

     

     

     

    ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ו, 17 יולי 2016, במעמד הצדדים

     

     

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ