פס"ד בתביעה לביטול הסכם גירושין בגין עילות כפייה ועושק

הכרעה בתביעה לביטול הסכם גירושין בגין עילות כפייה ועושק.

1. הצדדים הכירו בשנת 1996 ונישאו כדמו"י בשנת 2002. מנישואיהם נולדו שלושה ילדים: ש', ילידת שנת 2003, בגירה בעת הגשת התובענה; ל', ילידת שנת 2005 וכיום בגירה; ר', יליד שנת 2009, שעודנו קטין. יחסי הצדדים עלו על שרטון ובשנת 2021 הגיעו להסכם גירושין כולל, אשר אושר בבית משפט זה (ע"י המותב הקודם) ביום 30.9.2021 בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – "ההסכם"). בתביעה שבפניי עותרת התובעת לבטל את ההסכם מפאת כפייה ועושק ובהתאם לסעיפים 17 ו – 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

    

   טענות התובעת

    

2. בכתב התביעה ובתצהירה התובעת טוענת כי הנתבע האשים אותה בפירוק התא המשפחתי ומכיוון שכך התנה תנאים להם נאלצה להסכים בעל-כורחה ובלית ברירה, תוך הפעלת לחץ נפשי כבד מצד הנתבע. התובעת טוענת לאלימות מילולית מצד הנתבע כלפיה, מניפולציות, השחרת שמה ועירוב ילדי הצדדים בסכסוך, וניתוק ממשפחתה. תחושת האימה והבדידות ששרתה על התובעת הביאה אותה להסכים ולחתום על הסכם מקפח לדבריה.

    

3. עוד לטעת התובעת, הנתבע ניצל את המצוקה בה היתה שרויה, ולא אפשר לה לפנות לייצוג משפטי או להעביר את נוסח ההסכם לעיון עורך דין.

    

4. ביחס לעילת הכפייה התובעת טוענת כי התקשרה בהסכם בכפייה, בכוח ואיום, וכי מתקיים קשר סיבתי בין מעשה הכפייה לבין ההתקשרות בהסכם, באופן שלא היתה מתקשרת בהסכם אלמלא נכפה עליה לעשות כן.

    

5. ביחס לעילת העושק, התובעת טוענת כי מתקיימים בענייננו שלושת יסודות העילה – מצוקה או חולשה שכלית של התובעת; ניצול מצבה על ידי הנתבע; ותנאי חוזה בלתי סבירים. לטענתה היתה שרויה במצוקה ובמצב נפשי קשה בעקבות לחצים ומניפולציות מצד הנתבע אשר ניצלה לרעה. כמו כן קופחה בצורה בוטה באמצעות ההסכם.

    

6. בכתב התביעה התובעת מפנה אל הוראות ההסכם הבאות כראיה לתנאי ההסכם המקפחים:

   • התובעת זכתה למשמורת מלאה רק על הקטין, בעוד הנתבע זכה למשמורת מלאה ביחס לשתי הבנות;

   • ויתור התובעת על זכויותיה בדירה, ששוויה הכולל לטענת התובעת היה כ – 2 מיליון שקלים. לדבריה נכפה עליה לעזוב את דירת הצדדים יחד עם הקטין, ללא מיטלטלין כשבידה סכום דל לרכישת מיטלטלין;

   • הרכב המשותף נשאר בבעלותו המלאה של הנתבע;

   • התובעת ויתרה על חלקה לכאורה בזכויותיו הסוציאליות של הנתבע. לדבריה הנתבע עובד "[...]" ושיעור השתכרותו גבוה. שווי הזכויות עליהן ויתרה, גבוה בהתאם.

      

     טענות הנתבע

      

7. בכתב ההגנה כפר הנתבע בכל המיוחס לו. לדבריו, כעשור טרם הגירושין גילה את דבר יחסיה של התובעת עם גברים אחרים. לתצהיר צירף הנתבע העתק מתכתובת בה התובעת מודה בדבר. על רקע זה חווה הנתבע אירוע לבבי ונותר חולה כרוני וזקוק לטיפול תרופתי (צורפו סימוכין רפואיים). בנוסף התובעת הדביקה אותו במחלת מין שגרמה לו סבל רב. למען שלמות התא המשפחתי ולאחר התנצלות מצד התובעת, נתן לתובעת הזדמנות שניה. בשלהי שנת 2021 גילה כי התובעת שבה וקיימה קשרים עם מספר גברים. הנתבע חווה אירוע לבבי נוסף שהחמיר את מצבו. הוא הסכים לסיים את הנישואין בצורה הולמת והצדדים התקשרו בהסכם. לדבריו הקליט את השיחה בינו ובין התובעת בה התוודתה התובעת על מעשיה, לראיה כי מעשים אלה הם שהביאו לסיום היחסים בין הצדדים. לכתב ההגנה צירף עוד העתק מהודעת התנצלות ששלחה אליו. הנתבע טוען כי הוא איש משפחה למופת שלא העלה על דעתו לפרק את התא המשפחתי בנסיבות הללו, שהותירו אותו עם נזקים בריאותיים בלתי הפיכים.

    

8. לדברי הנתבע, התובעת היא ששלחה אליו טיוטה ראשונה של הסכם ביום 6.9.21 ומכאן הצדדים החליפו טיוטות. לתצהירו צירף הנתבע העתקים מתכתובת וטיוטות ששלחה אליו התובעת. נוהל משא ומתן על כל סעיף וסעיף, והתובעת היתה פעילה ומובילה בניסוח ההסכם וסעיפים רבים שונו לבקשתה. העתק התכתובת וחלופת הטיוטות שצירף לתצהירו מלמדות על הרוח הטובה והמכובדת בה נעשו הדברים, ללא שמץ של כפייה או איום. הצדדים התייצבו בפניי בית המשפט לאישור ההסכם, ובמהלך הדיון, כבוד סגנית הנשיא עברה עם הצדדים סעיף אחר סעיף והקפידה כי הבינו את משמעותם המשפטית. הצדדים שבו ואישור את ההסכם בבית הדין הרבני ביום 15.11.21 – בחלוף חודש וחצי ממועד אישור ההסכם ביום 30.9.21, ובבחינת הזדמנות נוספת שניתנה לתובעת לחזור בה מן ההסכם, אך היא לא עשתה כן.

    

9. הנתבע מוסיף כי לא בכדי בחרו הבנות הגדולות של בני הזוג להתגורר עמו. הבן הקטין רצה להתגורר עם הנתבע אף הוא. בעקבות מניפולציות מצד התובעת הוסכם שהצדדים יחלקו משמורת משותפת כלפיו. אף על פי כן הבן שוהה עמו מרבית הזמן.

    

10. המזונות להם הסכים חריגים בגובהם, כל שכן ביחס לחלוקת זמני השהות וביחס להוצאות בהן הוא נושא באופן ישיר עבור ילדיו. הנתבע מוסיף שהתובעת אינה משתתפת בכל הוצאה שהיא בנוגע לילדים. הנתבע ויתר עוד לדבריו על טענותיו כלפי התובעת במישור הנזיקי.

     

11. הנתבע כופר בטענה כי ההסכם מקפח את התובעת ומתייחס לטענות התובעת.

    • לדבריו אין מקום לשימוש במושג "משמורת יחידנית" כלשון התובעת, אלא הורות משותפת לצד חלוקת זמני שהות. הלכה למעשה הקטין מצוי מרבית הזמן ברשות הנתבע.

    • התובעת לא ויתרה על זכויותיה בדירה, והיא קבלה את שווי חלקהּ לפי ערך הנכס במועד הגירושין, וזאת לאחר שהצדדים ערכו ביניהם את כל החישובים הרלוונטיים לרבות ביחס לכספים פרטיים שלו בשיעור של 600,000 ₪.

    • ביחס לטענה שהתובעת ויתרה על חלקה בזכויות הסוציאליות של הנתבע, הרי שזכתה לשמור על זכויותיה הסוציאליות ולא לאזנן עם הנתבע.

    • הנתבע מוסיף עוד כי במסגרת איזון המשאבים נטל על עצמו השבת הלוואה שמכבידה עליו עד היום.

       

12. הנתבע מכחיש כי הפעיל לחץ כלשהו על התובעת. ההסכם הוכתב על ידה ונוסח בצוותא תוך משא ומתן שנמשך שבועות מספר. ככל שההסכם נכפה עליה באופן אלים, חזקה עליה שהיתה פונה בבקשה לצו הגנה, כפי שעשתה לאחר הגירושין. לתצהירו צירף הנתבע צילומי מסך מעמודי התובעת ברשתות החברתיות ביחס לתקופה הרלוונטית להתקשרות בהסכם, וניתן להתרשם לדבריו שהתובעת נהנתה מאורח חיים פעיל וחברתי, והרבתה בחופשות ובילויים.

     

13. באשר לעילת הכפייה הנתבע טוען כי אין כל ראיה לקשר סיבתי בין הכפייה הנטענת (והמוכחשת) לבין ההתקשרות בהסכם. לא היתה אלימות ואין ראיה לכך. הנתבע הוא זה שנסחט על ידי התובעת להעלות את סכום מזונות הקטין מ 1,000 ₪ בחודש ל – 1,500 ₪. בנוגע לעילת העושק, הנתבע תוהה לאיזו חולשה שכלית או גופנית התובעת טוענת.

     

    ההסכם

     

14. ההסכם מוכתר כ"הסכם גירושין", נושא תאריך 6.9.2021 (אושר ביום 30.9.21) והצדדים הסדירו בו את כלל העניינים הנובעים מגירושיהם. בכלל זאת את סידור הגט והכתובה, המשמורת וזמני השהות, מזונות הקטין, ענייני הרכוש לרבות בית המגורים, המיטלטלין והזכויות הסוציאליות. אעמוד על ההוראות הרלוונטיות לענייננו.

     

15. בנוגע למשמורת וזמני השהות, הצדדים עמדו בסעיף 2 להסכם על העקרונות המנחים, והם הגעה להסכמות בדרכי שלום והכרה בטובת הילדים כערך עליון. לנגד עיניהם שמו הצדדים מעורבות של שני ההורים, קשר אישי והדוק עם שני ההורים, שיתוף פעולה ומניעת חשיפת הילדים לסכסוך. ביחס לזמני השהות הוסכם כי אלו יקבעו בהסכמה ובימים נוחים לצדדים ולילדים.

     

16. בסעיף 5 הצדדים שלבו בנוסח ההסכם הוראות בכתב יד, ולפיהן הבן הקטין ר' יהיה במשמורת התובעת ויתגורר עמה, וישהה עם הנתבע יום אחד בשבוע ומידי סופ"ש שני לסירוגין. הבת הקטינה (נכון למועד ההסכם) ל', תהיה במשמורת הנתבע ותתגורר עמו. הצדדים שבו על הוראות אלה בפניי בית המשפט במעמד אישור ההסכם כנקוב בפרוטוקול הדיון.

     

17. בנוגע למזונות הקטין, הוסכם בסעיף 7 להסכם כי הנתבע ישלם לידי התובעת עבור מזונות הקטין סכום של 1,500 ₪ מידי חודש, הכולל את כל צרכי הקטין וההוצאות החריגות. הוסכם עוד שקצבת הילדים תוסיף להשתלם לידי התובעת.

     

18. בנוגע לבית המגורים, הוסכם בסעיף 8 להסכם כדלקמן:

     

    "הצדדים הינם הבעלים המשותפים והרשומים של הבית ברחוב [...] עם סידור הגט מתחייב הבעל להעביר סכום 550,000 ₪ בתמורה לבית המשותף. הצדדים מסכימים כי הבית יישאר לבעל והאישה מתחייבת להעביר את הזכויות בדירה לבעל. האישה מתחייבת לחתום על כל מסמך שנדרש להעברת הזכויות שלה בדירה כולל יפוי כוח בלתי חוזר אגב גירושים".

     

19. בנוגע לרכב, הוסכם בסעיף 8 להסכם כי זה יישאר בבעלות הנתבע.

     

20. בנוגע למיטלטלין נקבע בסעיף 9 להסכם כי אלה המצויים בדירה המשותפת ישארו לבעל, והוסף כי "הסכום שיועבר לאישה על סך 550,000 ₪ כולל בתוכו קניית ריהוט ותכולה לביתה של האישה. לאישה תינתן האפשרות לקחת ריהוט ומכשירי חשמל מהבית המשותף מבלי לפגוע באורח החיים השוטף הנוכחי (לדוגמא דברים שיש יותר ממוצר אחד וניתן להסתדר בלעדיהם כגון: טלויזיה, ארון, סלון, שולחן, שואב, שידה, מראות, פן וכו')".

     

21. בנוגע לזכויות הפנסיוניות הוסכם בסעיף 10 כי "כל הזכויות מכל סוג שהוא והחסכונות שצבר כל צד, לרבות זכויות הפנסיה ו/או קרן השתלמות ו/או קופת גמל ו/או פיצויים ו/או כל זכות אחרת שצבר כל אחד מהצדדים במקום עבודתו, יישארו לאותו צד שצבר את הזכיות".

     

22. הצדדים הוסיפו בכתב יד לכאורה: "לא בדקנו את הסכומים אבל החלטנו להשאר עם הזכויות הסוציאליות של כל אחד". הצדדים שבו על הסכמה זו במעמד אישור ההסכם כנקוב בפרוטוקול.

     

    חוות דעת המומחה

     

23. במעמד קד"מ הראשון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה, מבלי להודות בכל טענה, ימונה מומחה אקטואר לעריכת חוות דעת לאיזון המשאבים החל מיום הנישואין ועד למועד חתימת ההסכם, יום 6.9.2021. הוסכם עוד שתיבחנה מלוא הזכויות, לרבות חסכונות בבנקים ופערי השתכרות. בעקבות הסכמה זו מונה רו"ח ירון ואקנין למומחה מטעם בית המשפט (להלן – "המומחה"). הוסכם עוד שלאחר הגשת חוות הדעת יתקיים דיון קד"מ נוסף. חוות הדעת נערכה ביום 19.9.23 והוגשה לבית המשפט (להלן – "חוות הדעת").

     

24. כמקובל, חוות הדעת התייחסה לשני מועדי איזון חלופיים – לאיזון מידי או לחילופין במועד מימוש הזכויות. כחלק מאיזון המשאבים נוסף רכיב של פערי השתכרות בין הצדדים. לפי החלופה הראשונה, על הנתבע לשלם לנתבעת באופן מידי 744,144 ₪ (מתוכם 189,461 ₪ הווים פיצוי על פערי השתכרות). בהתאם לחלופה השניה על הנתבע לשלם לתובעת באופן מידי סך של 167,182 ₪; תשלום חודשי בסך 3,663 ₪ למשך 5 שנים (בגין פערי השתכרות); וסך של 15,740 ₪ במועד פרישתו מעבודה.

     

    דיון והכרעה

     

25. המסגרת הנורמטיבית לבירור טענות התובעת מצויה בחוק החוזים, המשמש אכסניה גם לעילות הבטלות שבפי התובעת. חוק החוזים חולש אף על ההסכם בענייננו. אופיו המיוחד של הסכם יחסי ממון דורש אבחנה הרלוונטית לענייננו, הואיל ולשם קבלת תוקפו יש לאשרו בבית המשפט לענייני משפחה או בבית דין דתי. לפיכך שוכנים בהסכם מסוג זה שני רבדים – האחד הוא ההסכם, עליו חלים כאמור דיני החוזים והוא עומד לתקיפה באמצעות עילות הבטלות המצויות בחוק. הרובד השני הוא רובד פסק הדין המאשר, וככל שנפל בו בפגם, הוא עומד לתקיפה באמצעות ערעור על פסק הדין בהתאם לדין. כך מפי כבוד הנשיא שמגר:

     

    "הסכם, אשר אושר לפי בקשת הצדדים על-ידי בית המשפט, ואשר ניתן לו תוקף של פסק-דין, משולבות בו שתי תכונות מצטברות, היינו, הן זו של הסכם והן זו של פסק-דין. לו היה המערער מגלה פגם בהליך השיפוטי, אשר בו נכרך האישור של ההסכם, יכול היה לערער בשעתו, בגבולות הזמן שנקבעו לכך, כדי לבקש ביטולו של פסק הדין. לו סבר המשיב, כי אמנם אין מקום להלין על ההליך השיפוטי, אשר במסגרתו אושר ההסכם, אך נפל פגם בהסכם, שהוא בגדר הפגמים אשר מאפשרים ביטולו של חוזה לפי הדין החל על כך, היה עליו להגיש תביעה לביטול ההסכם, כאשר עילתה של התביעה היא הפגם שנתגלה בהסכם" (ע"א 177/81 רחל גלעדי נ' ד"ר ישראל גלעדי, פ"ד לו(3) 179; עמ"ש (חי') 18566-06-21‏ ‏א' נ' ב'‏, 1.12.21).

     

26. בענייננו התובעת בחרה שלא לתקוף את רובד פסק הדין המאשר, אלא את הרובד ההסכמי בלבד. אף על פי כן דומה כי בפיה טענות אף כלפי מעמד אישור ההסכם והתפקיד שמילא בית המשפט, לשיטתה, באישור הסכם עליו חתמה בעל-כורחה, תחת כפייה ועושק.

     

27. אופיו המיוחד של ההסכם הוא בעל משקל אף לנטל הראיה. הדעת נותנת כי לא בניקל תתקבל טענה לפגמים ברצון מקום בו בית המשפט עמד עם הצדדים באופן בלתי אמצעי על כך שהבינו את תוכן ההסכם והתקשרו בו מרצונם הטוב והחופשי (עמ"ש (ת"א) 11337-06-10‏ ‏פלוני נ' פלונית, 24.9.12; ע"א 4/80 מונק נ' מונק , פ"ד לו(3) 421). כבוד השופטת מ' בן-פורת הטעימה לעניין זה:

     

    "ספק בלבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני-זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (בלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור), יכול בן-זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח, שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון" (ר"ע 359/85 טרזה קוך נ' ברוך קוך, פ''ד לט(3) 421).

     

28. מתבקש מאליו כי בנסיבות אלה על כתפי הטוען לבטלות ההסכם נטל שכנוע ונטל הבאת ראיה משמעותיים ומכבידים, העולים על מאזן ההסתברויות (הדגשות אינן במקור):

     

    "הלכה היא שהמבקש לבטל הסכם גירושין שאושר ושניתן לו תוקף של פסק דין בשל פגם ברצון, נידרש לעמוד בנטל ראיה גבוה, זאת בשל אופיו הסופי וההסכמי של הסכם הגירושין בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין, הצורך בהגנה על הציפיות הסבירות של בני הזוג, והקושי להשיב את המצב לקדמותו" (עמש (חי') 42055-01-17‏ ‏ ח.ר נ' ל.ר, 6.6.18

     

29. לאחר הגשת חוות הדעת, וכמוסכם כאמור, התקיים דיון קד"מ נוסף. מאמצי בית המשפט להביא את הצדדים לעמק השווה לא נשאו פרי, והתיק נקבע לשמיעת ראיות. אקדים ואומר כי התובעת לא עמדה בנטל השכנוע שעל כתפיה ולא הציגה ראיות לתמיכה בטענותיה. באין ראיות נדרש בית המשפט ביתר שאת לעדותה של התובעת, אותה מצאתי בחלקה הגדול בלתי מהימנה. ככלל, התובעת הציגה גרסה דלה ודלילה בתצהירה. עדותה התאפיינה בהרחבת חזית והעלאת גרסאות שונות וכבושות שנולדו והתפתחו תוך כדי החקירה. חלקן סותרות זו את זו. מנגד, התרשמתי לחיוב מעדותו של הנתבע שהותיר עלי רושם מהימן. עדותו של הנתבע היתה ממוקדת, עשירה בפרטים ועקבית ונכרו ממנה סימני אמת. התרשמתי עוד כי הנתבע הקפיד להיות כן בתשובותיו, גם אם היה בדבריו לפגוע באינטרס שלו בהליך דנן. מצאתי את הגרסה מפיו מהימנה, מקל וחומר ביחס לחוסר המהימנות שאפיינה את עדות התובעת. מצאתי אפוא כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקיי, אגב דיון בעילות הנטענות לביטול ההסכם כסדרן.

     

    עילת הכפייה

     

30. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים") מורנו בזו הלשון:

     

    "17.(א)מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

     

    (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

     

31. כפייה, כפי שאופיינה בפסיקה ובספרות, היא בבחינת לחץ חיצוני השולל את רצונו החופשי של המתקשר או גורע ממנו. בלב הדיון מצויה האבחנה בין לחץ פסול לבין אמצעי שכנוע לגיטימיים ומתקבלים על הדעת (דניאל פרידמן ונילי כהן, "חוזים", מהדורה שניה, כרך ב', ע' 276, 285, להלן – "פרידמן") סעיף 17(ב) מקים סייג לאפיון הכפייה ומחריג ממנה "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות". פועל יוצא של הוראה זו הוא כי מעשה חוקי שנעשה בתום לב אינו יכול להוות כפייה; ושנית, שבית המשפט בוחן את הנסיבות לא רק מנקודת ראותו של התובע, אלא בוחן את ההצדקה להפעלת הלחץ מצד הנתבע, ככל שהיה כזה (שם, ע' 277).

     

32. האבחנה בין אמצעי לחץ לגיטימי לבין כפייה השוללת את הרצון החופשי, אינה קלה. בעוד המקרים הקיצוניים מדברים בעד עצמם, כמו גם המקרים בהם נתקלים בלחצים פעוטים, מקרי הביניים הם המורכבים יותר לאבחון. הקושי נובע עוד בין היתר מן העובדה שלא אחת התקשרות בחוזה היא פרי של אילוצים ולחצים שונים – תנאי שוק, מצב עסקי או צרכים מיוחדים (שם, ע' 286-285). אוסיף כי ככל שמדובר בהסכם בין בני זוג, להם היכרות קודמת מעמיקה, באופן טבעי כרוך המו"מ בהפעלת לחצים ובשימוש במידע קודם על מנת למקסם את דרישות כל אחד מהצדדים.

     

33. הפסיקה העמידה שלושה יסודות מצטברים להתקיימות עילת הכפייה: התקשרות חוזית; כפייה; קשר סיבתי בין ההתקשרות לבין הכפייה (ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט (4) 149, 153); ת"א (מרכז) 7837-06-09‏ הלל שמשון נ' הרשקוביץ זיוה, מיום‏ 12.11.09). בפסיקה התבסס תנאי נוסף והוא שעל אמצעי הלחץ להיות בלתי חוקי (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח (5) 193, 198). אחת מנקודות המוצא לבחינת הנסיבות היא חוקיות המעשה או האיום העומדים למבחן. איום אינו בהכרח מעשה פסול אם מדובר בהפעלת זכות חוקית, ושאינו למטרה זרה. על האיום להיות בעל עוצמה שתביא לבטלות החוזה, ומנגד תיבחן כאמור אף נקודת המבט של הצד שהפעיל לחץ והצדקתו (ע' 286).

     

34. לחץ חברתי או משא-ומתן נוקשה אינם כפייה (פרידמן, 285). לא די עוד בכך שמתקשר בחוזה חש אנוס לשלם מחיר גבוה עבור מוצר או שירות. כל בעל נכס רשאי לממש את קניינו כראות עיניו ולדרוש עבורו תמורה כראות עיניו, וניצול תנאי שוק אינו בבחינת כפייה. שימוש לרעה בזכויות הקניין של הצד המפעיל לחץ ושלילת תנאים של שוק חופשי מהצד שכנגד, הם שעלולים להצמיח עילה לבטלות החוזה מפאת כפייה (ע' 289-288). גם אלימות או איום באלימות יכולים להיחשב כפייה (302-301). עם זאת לאחרונה נפסק כי "טענות על אלימות כשלעצמן אין בהן די בכדי להביא לביטול ההסכם. ברור כי אם תאמר אחרת, לעולם לא יוכלו בני זוג שהיתה ביניהם אלימות, להגיע להסכמות שיקבלו תוקף, ותוצאה זו איננה מתקבלת על הדעת" (תה"ס (ראשל"צ) 58820-08-21‏ ‏פלוני נ' פלונית, מיום 12.11.24).

     

35. קושי משפטי נוסף העומד לתובעת לרועץ, הוא העובדה כי ענייננו בהסכם בין בני זוג אשר אושר כדין ועל פי דין. כחלק מהליך האישור יש להניח את דעתו של בית המשפט כי הצדדים התקשרו בהסכם מרצונם החופשי, ללא לחץ או כפייה – "על פי הפסיקה קשה לקבל טענה לכפייה כאשר מדובר בהסכם גירושין שאושר על-ידי ביהמ"ש, מאחר ואישור שכזה ניתן על-ידי בית המשפט אך לאחר שנוכח לדעת שההסכם נעשה בהסכמתם החופשית של הצדדים" (תה"ס (פ"ת) 50939-06-12‏‏ מ.ח נ' ג.ח, מיום 28.1.15). כך אף בענייננו ציין בית המשפט בפסק המאשר כי אישורו ניתן "לאחר שבית המשפט נוכח כי הצדדים עשו את ההסכם מיום 6.9.21 [...] בהסכמה חופשית". טענה לכפייה אפוא מקפלת בתוכה טענה כי במהלך הליך האישור והשיח עם הצדדים נעלם מעיניו של בית המשפט כי התובעת לקחה חלק בהליך בניגוד לרצונה, מתוך כפייה, וכי אין ממש בהצהרתה לבית המשפט כי התקשרה בהסכם מרצונה החופשי. טענה מכללא זו מרחיקת לכת ונדרשת להתבסס בראיות כבדות משקל בהתאם.

     

    מן הכלל אל הפרט

     

36. בענייננו לא התרשמתי כי התובעת אוימה או חשה מאוימת, וכי התקיימה כפייה אשר דינה ביטול ההסכם. ראשית, למרות הרושם שביקשה ליצור בתשובותיה והנרטיב שביקשה לבסס, התובעת הודתה כי לא הופעלה כלפיה כל אלימות פיזית. בענייננו אין חולק כי נוסחו הקודם של כתב התביעה, טרם הגשתו, נשלח בשגגה על ידי באי-כוח התובעת לעיונו של הנתבע (נס' 9 לתצהירו). בגרסה זו של התביעה טענה התובעת ל"הפעלת אלימות מילולית ופיזית חמורה", "איומים ואלימות קשה", "איומים ממשיים על חייה" ועוד. תיאורים אלה הושמטו מנוסח כתב התביעה שהוגש לבית המשפט.

     

37. בחקירתה הנגדית ביחס לתיאורים אלה שלא מצאו מקומם בכתב התביעה, השיבה התובעת כי "בשביל זה יש טיוטה, בשביל זה אני דייקתי את הנאמר, וההפך, אני לא רציתי להגיד דברים שהם לא נכונים, ההפך, אני באתי עם האמת שלי [...] אז אני דייקתי את שרין [באת כוח, לז"ק], ואמרתי לה שרין לא היה פיזית, בואי תורידי את הסעיף הזה כי אני לא רוצה להרחיב דברים שלא היו מעולם" (ע' 31, ש' 4. כל הסימוכין להלן מתוך חקירת התובעת, מתמליל הדיון מיום 9.4.24).

     

38. טענות התובעת התרכזו אפוא ב"איומים" ו"מניפולציות" מצד הנתבע. לא התרשמתי שיש ממש בטענות אלה, בשים לב להעדר כל ראיה לנטען. התובעת בקשה להוכיח טענות אלה באמצעות תכתובת הודעות טקסט לכאורה בינה ובין הנתבע. אלא שהתובעת לא צרפה לעיון בית המשפט העתק מן התכתובת עצמה, אלא בחרה "לתמלל" את התכתובת, או לערוך אותה כפלט מחשב, ולצרף את התמלול לעיון בית המשפט, ללא הודעות המקור. התובעת אף הגדילה להכתיר את הנספח כ"קטעים נבחרים מהתכתבות בוואטסאפ", ללמדך שבחרה אילו קטעים נכון לחשוף בפני ביהמ"ש. מחדל זה אינו הולם את נטל השכנוע ונטל הראיה שעל כתפי התובעת והוא בעוכריה של התובעת. מקום בו עלה בידי התובעת לתמלל את הודעות טקסט, חזקה היא שהודעות אלה בידיה, ואף על פי כן בחרה שלא לצרפן לעיון בית המשפט והדברים אומרים דרשני. יתירה מכך, ניכר כי חלק מחלופת ההודעות אינה מובאת בתמליל במלואה ומתחילתה. בהעדר המקור, עולה הרושם שמא התובעת השמיטה חלקים מן התכתובת.

     

39. גם אם אניח שהתמליל משקף את התכתובת במלואה (הגם שלא כך התרשמתי), לא מצאתי בתכתובת בין הצדדים אמירות המהוות איום שנועד להטיל טרור על התובעת או לכפות עליה תנאים בניגוד לרצונה. אמירות הנתבע כגון "פשוט לכי"; "הרגת אותי ועכשיו את רוקדת על הקבר"; ו"את הרוצחת", הן אכן אמירות קשות, אולם לא התרשמתי כי הן מתגבשות לכדי איום (נספח ה' לתצהיר התובעת, תכתובת מיום 2.9.21). אמירה אחרת מפי הנתבע בה נתלתה התובעת היא ביחס לאישור ההסכם הצפוי להיערך בבית המשפט. על כך אמר הנתבע "מלחיץ", והוסיף "תשקלי טוב מה את מספרת ומה את חושפת. אם בכלל" (שם, תכתובת מיום 9.9.1). לא ברור היכן טמון האיום בדברים לשיטת התובעת מקום בו הרקע לפרידה הוא מעשיה שלה והם מושא האיום הנטען. התובעת לא הצביעה על פרט כלשהו אותו הנתבע ביקש להסתיר כביכול מפני הערכאות ויש לייחס אינטרס זה לתובעת. דומה עוד שאין בדברים אמירה שחשיפת מעשיה של התובעת עלולה להביא לפגיעה בה, אלא כי עלולה להביא לפגיעה בשני הצדדים. דומה עוד שכך אף הבינה התובעת את הדברים ובחקירתה ציינה כי "לפני שנכנסנו לדיון הנתבע בפירוש אמר לי את לא מדברת, את לא פולטת שטויות כי זה יכול לפוצץ את ההסכם והיא יכולה להחזיר אותנו בחזרה ולתת לנו איזה גישור, בואי נסיים את זה כמה שיותר מהר, את לא מדברת, עדיף שלא תדברי" (ע' 6, ש' 26). אין צורך לברר שמא היה ממש בחשש זה מצד הנתבע כי חשיפת מעשיה של התובעת תסכל את אישור ההסכם, וספק בעיני אם היה ממש בחשש זה. העיקר טמון בכך שלא ניתן לזהות בדברים איום כלפי התובעת באף מישור שהוא. הנתבע אישר עוד שסיפר לתובעת כי בידיו הקלטות של שיחותיהם, כשהכוונה כפי הנראה לשיחות בהן התוודתה על מעשיה, וכי הוא מעדיף שלא לחשוף את ההקלטות במסגרת הליך משפטי (ע' 72, ש' 18). אני מוצאת בדברים אזהרה לגיטימית מצד הנתבע, בעיצומו של סכסוך ומשא ומתן כשעל הפרק עומדת האפשרות לפתיחת הליכים משפטיים מהם הצדדים מבקשים להימנע. התקשיתי להתרשם עוד מעדותה של התובעת כי אמירה זו זעזעה את אמות הסיפים עבורה עד כי נגזל ממנה רצונה החופשי ושיקול דעתה (ע' 18, ש' 11).

     

40. לשאלת בית המשפט, התובעת הוסיפה שהנתבע איים לספר לבנות של הצדדים על מעשיה של התובעת:

     

    "כבוד השופטת: אני מנסה להבין.

    ת': לחץ שהוא יספר לבנות" (ע' 21, ש' 13).

     

41. איני מקבלת טענה זו. התרשמתי שהשאלה מתי וכיצד לספר לילדים על הפרידה עלתה בשיח בין הצדדים ולא שימשה אמצעי כפייה. נזכיר כי במועדים הרלוונטיים הבת הבכורה היתה בגירה והבת הצעירה היתה בגיל 17-16. לא מדובר בפעוטות או בנות צעירות כי אם בבנות בוגרות ודעתניות כיאה לגילן – בניגוד לבן הקטין שהיה במועדים אלה כבן 12 בלבד. מהעתק תכתובת "וואטסאפ" שצירף הנתבע לתצהירו (נס' 6) עולה כי התובעת היתה מיודעת בזמן אמת בדבר שיחתו של הנתבע עם הבנות, או למצער הבת הצעירה שני, והמתינה בסקרנות לשמוע מהנתבע על פרטי השיחה – "אני בלחץ פה מה קורה?" שאלה התובעת, והנתבע השיב, "מדבר עם ל' עדיין". לזכותה של התובעת יאמר כי אף היא מצאה חשיבות בתיווך הפרידה וסיבותיה לבנות. בהודעה אחרת שכתבה התובעת לתובע (ר' נס' 6 לעיל) ציינה "אמרתי לבנות שאני אשמה ואני מודה [...] ושמגיע לי כל עונש". הנתבע העיד בהקשר זה באופן שמתיישב עם הדברים :

     

    "ת: כל אחד הודיע, היא דיברה עם הבנות, אני דיברתי עם הבנות כן. זה היה .

    ש: ומה אמרת לבנות.

    ת: שוב, זה היה נושא כאוב, ובסופו של דבר, משפחתי כן.

    ש: מה אמרת לבנות? מה למה אתם רוצים להתגרש?

    ת: שיתפתי אותם. לא לעומק אבל שיתפתי אותם (ע' 20, ש' 26).

     

    ת: שאלו הכל. מה קרה הכל? וגם את התובעת, והתובעת גם אמרה להן בדיוק את האמת" (ע' 21, ש' 7).

     

42. לא נעלמה מעיני אמירה נוספת אותה מייחסת התובעת לנתבע. כאמור לעיל, מתוך התמליל שערכה התובעת מהודעות ה"וואטסטפ", לכאורה מפי הנתבע: "רוצה מלחמה... אין בעיה כרצונך... מזכיר לך שבמלחמות כולם מפסידים...ולך יש יותר מה להפסיד...ולא זה לא רק כסף". לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית, כמצוין לעיל, התובעת נמנעה מלצרף את המקור לתמליל שערכה ולא ניתן להבטיח את שלמות התמליל כמשקף את התכתובת בין הצדדים. שנית, בתמליל מופיעה הודעת הנתבע לבדה, כביכול כהודעה בודדת מיום 24.9.21, ללא כל הקשר או הודעה שקדמה לה. לא ניתן כל הסבר מפי התובעת מהו הרקע להודעה זו. שלישית, ובהמשך לדברים, גם אם אניח שהודעה כאמור נשלחה על ידי הנתבע, אין לדעת מה קדם לאמירה זו והביא ללידתה ומה אמרה התובעת לנתבע ועורר לתגובה כגון זו. בהעדר כל הקשר לא אוכל לתת משקל לאמירה זו, ככל ונאמרה. כשלעצמה, אין באמירה איום בהכרח ודומה שאינה נפקדת ממשאים ומתנים רבים ומתייחסת לסיכון הצפוי למאן דהוא בהעדר פשרה. למעלה מן הצורך ומבלי להיכנס בעובי הקורה, בהקשר זה יש להזכיר את הסייג הנקוב בסעיף 17(ב) לחוק החוזים – "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

     

43. קושי נוסף העולה מטענות התובעת בהקשר זה כרוך באמירותיה שלה במסגרת התכתובת עם הנתבע. בתכתובת מיום 26.9.21 בתמליל מטעם התובעת, שנדמה שלא הובאה במלואה, כתבה התובעת לנתבע – "יש גם משטרה אתה יודע. לשם אתה רוצה להגיע? מה אתה צורח בבית". אם באיומים עסקינן הרי שדווקא דברים אלה עלולים להישמע כאיום, קונקרטי הרבה יותר מאלה המיוחסים לנתבע. בחקירתה הנגדית התובעת נשאלה על אמירה זו ולא הניחה את דעתי בתשובותיה – "[...] אבל הנושא של המשטרה בא בעקבות אלימות, אני לא סתם הייתי אומרת 'אתה רוצה משטרה?' היה סיטואציה מאוד לא נעימה בתוך הבית" (ע' 7, ש' 16). תשובה זו סובלת מקשיים רבים לאחר שהתובעת אישרה באופן מפורש שלא סבלה מכל אלימות פיזית, ומנגד לא פירטה אודות אותה "סיטואציה" שגררה את האיום בעירוב המשטרה. ועוד. לטענת התובעת מחד גיסא "לא סתם" איימה בפניה למשטרה, אך מאידך גיסא בתמליל התכתובת אמירה זו מופיעה כשהיא תלושה מכל הקשר ולא קדמה לה כל אמירה של הנתבע. דומה עוד כי אמירה זו מצד התובעת והשיח במסגרתו עלתה אינה הולמת את טענתה כי פחדה מן הנתבע במועדים הסמוכים לכריתת ההסכם. תשובותיה של התובעת בעניין זה בחקירתה לא הניחו את הדעת (ע' 8, ש' 6).

     

44. לא מצאתי ממש אף בטענה למניפולציות כאלה ואחרות מצד הנתבע והתובעת התקשתה להצביע עליהן. התובעת התמקדה בטענה שהסכמת הצדדים לפיה משמורתו של הבן הצעיר תהיה בידי התובעת והוא יתגורר אצלה, אינה אלא מניפולציה, או פרי מניפולציה מצד הנתבע. לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת או להיגיון הטמון בטענה זו. ממילא טענה זו עומדת בסתירה לטענת התובעת לפיה העובדה ששתי הבנות מתוך שלושה ילדים עברו להתגורר עם הנתבע היא תנאי מקפח וראיה לעילת העושק. לדבריה בתצהירה, "הקיפוח מתבטא בכך שחתמתי על הסכם בו מקבלת משמורת יחידנית רק על בני הקטין (אחד מתוך 2 קטינים), בעוד 2 הבנות במשמורת האב וחלוקת זמני השהות עימן הינה באופן מצומצם מאוד" (ס' 10 לתצהירה). לשון אחר, מחד גיסא התובעת טוענת שקופחה בכך שרק הבן הקטין מצוי במשמורתה, בעוד מאידך גיסא טוענת שמשמורתה על הבן לידתה במניפולציה. שתי הטענות מתקשות לדור בכפיפה אחת. אציין עוד כי במועד ההסכם בת אחת היתה בגירה כאמור והבת הצעירה היתה בת 16 לכל הפחות. ספק אם אפשר היה לכפות עליהן להתגורר עם הנתבע או למנוע מהן להתגורר עם התובעת, אלמלא רצו בכך.

     

45. לא מצאתי היכן טמונה המניפולציה לשיטת התובעת, מה רצה להשיג בה הנתבע ומה היה האינטרס שלו בסוגיה זו. למצער על פניו, הנתבע שינה מצבו לרעה משעה שלקח על עצמו לזון שתי בנות במשמורתו, אחת מהן קטינה, מבלי לקבל עבורן מזונות, בעוד התחייב במזונות עבור הבן הקטין. בחקירתה הנגדית התובעת התקשתה להסביר אפוא את טענתה, ולא מצאתי טעם בתשובתה:

     

    "ש': איזה מניפולציה הוא עשה לך?

    ת': הוא עשה לי טובה, אני אשאיר לך את ר' כי אני לא רוצה למוטט אותך נפשית, אז לפחות שיהיה לך את ר', את יודעת שגם אני יכול בשנייה לשכנע את שוהם לבוא איתי.

    ש': ז"א שאת מספרת לנו שהאינטרס של הנתבע היה שהילד הצעיר ביותר יעבור לגור איתך, הנתבע ישלם לך מזונות, ואת לא תשלמי מזונות, וזאת הייתה מניפולציה של הנתבע נגדך?

    ת': זו הייתה מניפולציה של הנתבע לתכנן..." (ע' 10, ש' 32).

     

46. כאמור, לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת ולא מצאתי תימוכין לטענותיה בהקשר זה. כשהתבקשה התובעת לתת דוגמאות אחרות למניפולציה, שוב התקשתה לעשות כן ודומה שביקשה לדלות אירועים שונים מן הגורן ומן היקב:

     

    "אני לא זוכרת מה הוא עשה בדיוק, הוא עשה את כל זה אז אני לא יודעת מה הוא עשה, אבל אני יודעת שככה, ב-09/09, או-קיי? אני שואלת אותו שאלה 'זה בית משפט לענייני משפחה? אזרחי או רבני?', הוא רושם לי אזרחי, ואז הוא רושם לי מלחיץ, ואז הוא רושם לי תשקלי טוב מה את מספרת ומה את חושפת אם בכלל" (ע' 18, ש' 11).

     

47. כשם שקבעתי לעיל, אמירה זו אינה בבחינת איום והתובעת לא ביארה היכן טמונה המניפולציה בדברים ומה ביקש הנתבע להשיג באמצעותה.

     

48. לבסוף שוכנעתי עוד כי בניגוד לטענת התובעת, הרי שעזבה את הבית לאחר סידור הגט במועד הנוח לה, ולא אולצה לעשות כן בניגוד לרצונה. חילופי הדברים הבאים משקפים את תשובותיה של התובעת לעניין זה, אשר לא הניחו את הדעת והציגו העדר עקביות וסתירות:

     

    "ש': אז את אומרת שנכפה עלייך לעזוב את הבית, אבל מצד שני את סיפרת שאת כבר רצית לעזוב את הבית.

    ת': רציתי כבר לעזוב את הבית אחרי שכבר...

    ש': אז איך נכפה עלייך אם רצית לעזוב את הבית? איך זה נכפה עליי אם רצית לעזוב? אני לא מבינה, את אומרת דבר והיפוכו.

    ת': זה השתלשלות של אירועים אחרים, זה שזה נכפה עליי זה נכפה עליי ביום שהוא גילה שאני בוגדת בו..." (ע' 28, ש' 36).

     

49. לסיכום, התובעת לא הוכיחה כי מתקיימת בענייננו עילת הכפייה. בעקבות הצגת נוסח כתב התביעה שנשלח בשגגה אל הנתבע, אישרה התובעת כי לא היה רכיב פיסי בכפייה הנטענת. טענותיה של התובעת למניפולציות כאלה ואחרות נסמכו על תכתובת שלא הובאה בצורתה המקורית ואף נחזתה כבלתי שלימה. יש בכך לעמוד לחובתה של התובעת. הדוגמאות עליהן נתלתה התובעת משקפות אי-נעימות הנובעת מהכרוך בפרידה ומהסיבה לפרידת הצדדים, אך הן חזון נפרץ במשא ומתן להסכם על רקע סכסוך רווי יצרים, ולא התרשמתי שאמירות אלה מהוות איום ששלל את רצונה החופשי של התובעת, או לחילופין מהוות מניפולציה. אותה אזהרה לתובעת שלא להרבות במילים במעמד אישור ההסכם הובנה גם על ידי התובעת כחשש מצד הנתבע – שאין לו בסיס ממשי – שבית המשפט לא יאשר את ההסכם ואף ויכפה על הצדדים לפנות לגישור. לא נמצא בסיס אף לטענת התובעת ביחס לאיום מצד הנתבע לספר לבנות של הצדדים על מעשיה. שוכנעתי שהצדדים ספרו לבנות על פרידתם ועל הסיבה לכך באופן מסודר ומתוכנן שהולם את גילן ולא נעשה בסוגיה זו שימוש מצד הנתבע להשיג יתרונות, עליהם התובעת ממילא לא הצביעה. אף לא נמצא ההיגיון הטמון במניפולציה המיוחסת לנתבע, בהותרת הבן הצעיר במשמורתה של התובעת ואף לשלם עבורו מזונות. נמצא שדווקא אמירתה של התובעת אל הנתבע לערב את המשטרה בסכסוך, ללא סיבה נראית לעין, עלולה להיתפס כאיום קונקרטי ואף מכרסמת מטענת התובעת כי פחדה מהנתבע.

     

    כאמור לעיל, יש להבחין בין הפעלת לחץ ואמצעי שכנוע לגיטימיים במהלך משא ומתן לבין כפייה. במרבית המקרים משא ומתן לקראת הסכם גירושין הוא טעון רגשית וכרוך במידה לא מבוטלת של לחצים.

     

    עילת העושק

     

50. סעיף 18 לחוק החוזים מורנו:

     

    "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

     

51. הפסיקה שאבה מתוך סעיף 18 שלושה תנאים להתקיימות העילה – מצוקה וחולשה של אחד הצדדים, במישור השכלי או הגופני, או מצוקה הנובעת מחוסר ניסיון; מודעות הצד השני למצוקה זו וניצולה; תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

     

    בית המשפט העליון חידד והטעים כדלקמן:

     

    "עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם '...[]שלובים זה בזה ככלים שלובים...' (ראו דברי השופט טירקל בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון [1], בעמ' 767). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. 'חולשה' חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשויים לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים המקימים את עילת העושק [...]" (ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ''ד נח(4) 106; וגם בע"מ 2526/13 פלוני נ' פלונית, מיום 26.5.13).

     

    בית המשפט העליון הוסיף וקבע:

     

    "כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או 'חולשה' חמורה אחרת שלו אינו גורע מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון כבדי משקל, ואינם פוטרים את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו" (ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, לעיל; וגם ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, מיום 7.12.86; וגם תלה"מ (אשד') 15309-09-19‏ ‏ א.ל נ' ב.ש.ל, מיום 13.2.22).

     

52. כלל נוסף שהתגבש בפסיקת בתי המשפט מתייחס לקשר הסיבתי ולזיקה בין שלושת התנאים, לאמור כי "יש לשכנע את בית המשפט שהמצוקה, החולשה השכלית או הגופנית הם שהסיטו את שיקול דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון [...] ו'אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל...' [...] יש לבחון האם 'העושק' ידע על הפגם אצל 'העשוק' והפיק מכך טובת הנאה לעצמו המתבטאת בכריתת חוזה שתנאיו משופרים 'ואינם מקובלים על פי מבחן אובייקטיבי'" (תמ"ש (ת"א) 28251-09-19 ש.ע.ל נ' א.ש, מיום 4.11.21, הדגשה אינה במקור)

     

53. עוד התבססה בהלכות בית המשפט העליון הפרקטיקה לפי לשם הוכחת מצוקה פיזית א שכלית, על הטוען לה להציג חוות דעת רפואית או לעמוד על מינוי מומחה מתאים – "בית המשפט ציין, בצדק, כי טענה בדבר מצב נפשי עקב חולי או נטילת תרופות, הוא בגדר נושא שניתן לבססו על ידי עדות רפואית מתאימה, וכזאת לא הובאה" (ע"א 92/5490 ‎רחל פגס‎ ‎נ' ישראל פגס, מיום 29.12.94; וגם תמ"ש (כ"ס) 3351/07 מ. נ. נ' מ. ש., מיום 8.3.09).

     

    מן הכלל אל הפרט

     

54. התובעת התמקדה בטיעוניה בעילת הכפייה ומיעטה בטיעונים ביחס לעילת העושק. בהקשר זה, התובעת טוענת בתצהירה כי במועדים לעריכת ההסכם היתה, כלשונה "עם תחושת בדידות עצומה וללא יכולת כלכלית לברר את זכויותיי". טענה זו לא פותחה כלל, והתובעת אינה מבארת את הרקע לתחושת הבדידות ואינה מוסיפה כל טענה לעניין זה. לא ברור עוד מדוע לא היתה לתובעת יכולת לברר את זכויותיה ומה כוונתה באמירה "יכולת כלכלית לברר". אני מוצאת את אמירות אלה סתמיות וסתומות.

     

55. זה המקום לציין, ויש חשיבות רבה לדבר, כי התובעת בהשכלתה מנהלת חשבונות רמה 2, והיא אישרה זאת בחקירתה (ע' 5, ש' 11). עולם הפיננסים בכלל, והזכויות הסוציאליות והפנסיוניות בפרט אינם זרים לה כלל. מקל וחומר שלמצער היא בעלת ידע רב בכל הנוגע לבירור זכויות סוציאליות וכספיות, העולה על ידיעתו של אדם הממוצע. משעומתה עם עובדה זו בחקירתה השיבה כי "אני אומרת שידעתי את הזכויות שלי, אבל לא ידעתי את הסכומים, לא ידעתי על מה מדובר כי לא הייתה לי אפשרות לבדוק את זה, זה פשוט... מה שהוא החליט זה מה שהיה" (ע' 5, ש' 11).

     

56. עם כל ההבנה למצב הרגשי בו מצוי בעל דין בעיצומו של משבר זוגי וכפסע מפרידה, לא שוכנתי כלל כי עמדה בפניי התובעת מניעה כלשהי לברר את זכויותיה על בוריין. היו לה הגישה והידע לעשות כן. בוודאי שידעה עוד "על מה מדובר" כלשונה. לא למותר לציין שגם אמירות אלה לא פותחו לטענות קונקרטיות ועדיין לא ברור מגרסתה של התובעת כיצד זה שלשיטתה לא ידעה לפרטי פרטים את היקף זכויות הצדדים, מהי טענתה כלפי הנתבע בהקשר זה, ומדוע, לשיטתה, לא העמיקה בעצמה בבירור הפרטים.

     

57. מצאתי כמהימנה את טענת הנתבע כי בידי התובעת היה קלסר ובו הדו"חות השנתיים של הצדדים מכל הקרנות. לדבריו, "התובעת ידעה בדיוק את הזכויות הפנסיוניות של שנינו. היא ניהלה קלסר שקיבלנו בו דוחות שנתיים של כל הזכויות הפנסיוניות, קרן השתלמות וכו'. היא ידעה אני מזכיר לך, התובעת מנהלת חשבונות...." (ע' 8, ש' 16).

     

58. אמור מעתה כי לתובעת היו את כל האמצעים לבדוק את מצבת הזכויות של הצדדים, והתרשמתי כי מידע זה אכן היה לעיני הצדדים ערב החתימה על ההסכם ותוך כדי המשא ומתן לקראתו. אין מקום בנסיבות אלה לראות את התובעת כחסרת ניסיון, ובשים לב להשכלתה, הרי שידיעתה בדבר עולה על ידיעתו של ההדיוט.

     

59. לא התרשמתי עוד ממצוקה שכלית או גופנית ממנה סבלה התובעת, ובתצהירה התובעת כלל אינה מעלה טענה מסוג זה. בחקירתה טענה התובעת כי "אני הייתי לא צלולה בכלל בראש" (ע' 30, ש' 3). מדובר באמירה מרחיקת לכת. אני מוצאת בדברים אמירה סתמית שלא הונח לה כל בסיס עובדתי או ראייתי. בתצהירה התובעת לא יצאה מגדרה על מנת לבסס טענה זו והסתפקה בטענה כי "לאחר הגירושין נאלצתי לפנות לקבלת טיפול פסיכולוגי שם נוכחתי לגלות את המצב הקשה והאלימות הכלכלית והנפשית שהופנתה כלפי לאורך כל חיי הנישואין". התובעת לא פיתחה טענה זו כלל ומלכתחילה מתייחסת הטענה לתקופה שלאחר הגירושין ולא למצבה של התובעת, לטענתה, ערב חתימת ההסכם.

     

60. התובעת לא ביקשה להגיש תצהיר מטעם אותה מטפלת, או לזמנה לעדות. לחילופין לא ביקשה למנות מומחה ביחס לטענה זו. לחילופי חילופין לא זימנה עדים שילמדו על מצבה הנטען במועדים הרלוונטיים לעריכת ההסכם. לא נעלם מעיני כי התובעת צרפה לתצהירה "מכתב" (נס' ד') מאותה מטפלת (שאינה פסיכולוגית אלא מציגה עצמה כ"מטפלת רגשית אנרגטית"). לא ברורה נפקותו של המסמך לשיטת התובעת, שאינו נחזה לחוות דעת, וממילא לא התבקשה רשות על פי דין להגיש חוות דעת. המכתב אינו אלא חזרה על תיאוריה של התובעת בפניי המטפלת ולא מצאתי בו כל בסיס או חיזוק לטענות התובעת.

     

61. יש לדחות עוד את ניסיונות התובעת להציג עצמה כמי שהיתה פסיבית במהלך המשא ומתן לקראת הסכם, וכמי שלמעשה לא לקחה בו חלק אלא קיבלה בהכנעה את רצונות הנתבע. בחקירתה ציינה כי "יותר נכון הנתבע ערך את ההסכם לבד, אני טכני בלבד, אם זה לרשום תעודת זהות של ילדים, כאילו אני הייתי חיילת שלו בקיצור, זה לא היה משהו שאני הייתי שותפה" (ע' 4, ש' 18).

     

62. התרשמתי שלא כך היו פני הדברים. ראשית, ספק רב בעיני אם התובעת היתה מקור בלעדיו אין לקבלת מידע "טכני". לא מדובר בחוזה מסחרי או טכנולוגי מורכב והוא אינו עוסק או מושתת על מפרט טכני כזה או אחר. עם כל הכבוד, אין מקום לסברה שכל הפרטים הטכניים הנחוצים להסכם, שאינם רבים כלל, לא היו בידיו ובידיעתו של הנתבע. שנית, התובעת אינה מכחישה שהתקיימה חלופת טיוטות בין הצדדים. טענה זו אינה הולמת את טענת התובעת להתנהלות חד-צדדית מצד הנתבע. לו היה מכתיב את ההסכם וכופה אותו הר כגיגית על התובעת, לא היה מקום לצפות להחלפת טיוטות בין הצדדים.

     

63. מן הראיות שהציג הנתבע (ריכוז חלופת דוא"ל, נס' 1 לתצהירו) עולה עוד כי התובעת היא שהקדימה ושלחה ראשונה לנתבע טיוטת הסכם (ביום 6.9.21). בחקירתה בקשה להכחיש טענה זו אך תשובותיה לא עוררו מהימנות ולא מצאתי כי יש בהן לסתור את הראיות מצד הנתבע.

     

    "ש': לא את היית הראשונה ששלחה את הטיוטה? אנחנו ראינו את המייל הראשון עם הטיוטה שאת שלחת.

    ת': אז יש טעות, הוא שלח לי את זה בוואטסאפ ואני רק הדפסתי את זה" (ע' 4, ש' 21).

     

    ובהמשך:

     

    "ת': זה באמת משנה מי שלח את הטיוטה ראשונה?

    ש': אני כרגע שואלת אותך שאלות, את לא עונה לי בשאלות, את עונה לי בתשובה, לא בשאלה.

    כבוד השופטת: השאלה למה לא צירפת איזושהי אסמכתא להוכיח את ה...? כי הוא טען שאת זו שיזמת או ששלחת את המסמך ראשונה.

    ת': אין לי תשובה" (ע' 4, ש' 30).

     

64. אני מוצאת את הכחשת התובעת בלתי מבוססת ונטולת היגיון. ככל שלשיטתה קבלה את נוסח ההסכם לראשנה מן הנתבע, מדוע שלחה את הטיוטה "להדפסה", חזרה אל הנתבע? אני מקבלת את גרסתו של הנתבע, כי שני הצדדים עמלו על עריכת ההסכם, ובאו ביניהם בדין ודברים, וכי ההסכם הוא פרי משא ומתן בין הצדדים ולא מעשה חד צדדי מצד הנתבע:

     

    "ש: אני רוצה להבין, ההסכם שאתם ערכתם, כמה שעות ישבתם על עריכת ההסכם?

    ת: ישבנו חמישה שבועות.

    ש: כמה כל יום?

    ת: כל יום אחרי העבודה.

    ש: כל יום אחרי העבודה?

    ת: כל יום אחרי העבודה עם הלפטופ היינו יושבים באוטו מדברים ככה, לא בפני הילדים. היינו עושים את כל זה, כן" (ע' 33, ש' 24)

     

65. לא למותר להוסיף כי אין מחלוקת בענייננו כי לאחר חשיפת מעשיה של התובעת, הנתבע היה מעוניין להתגרש, בעוד התובעת בקשה לאחות את הקרעים ולשקם את היחסים ולא רצתה בפרידה. לדבריה, "רציתי למות בשבילו" (ע' 3, ש' 19); "אני לא אמרתי שרציתי להיפרד ממנו [...] אני רציתי להישאר ולשקם את היחסים, הוא לא רצה, הוא לא רצה ללכת לטיפול, הוא לא רצה להקשיב בכלל" (ע' 24, ש' 26). הדברים מתיישבים עם עדותו של הנתבע שלדבריו "התובעת לא רצתה לפרק את הנישואים האלה. בסוף אני רציתי לפרק את הנישואים האלה, אחרי שידעתי לאיזה בור נכנסתי" (ע' 17, ש' 14; ע' 24, ש' 20).

     

66. הדעת נותנת שבמצב דברים זה, יהיה לכאורה הנתבע נוח יותר להתפשר לעומת התובעת, נוכח רצונו להשתחרר מן הנישואין בניגוד לרצונה של התובעת. נפסק בהקשר זה, בשינויים המחויבים, כי "הנטיה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחריים וגם לגבי הסכמי גרושין. באלה האחרונים, יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר" (ע"א 92/5490‏ פגס‎ ‎נ' פגס, מיום 29.12.94)

     

67. מבלי להקדים את הדיון בתנאי ההסכם ונטייתם לטובת צד זה או אחר, אין חולק כי הנתבע לקח על עצמו התחייבויות ששינו את מצבו לרעה. כך לעניין משמורתו על שתי הבנות מבלי לזכות למזונות מן התובעת, וכך לעניין משמורתו של הקטין בידי התובעת ותשלום מזונות הקטין לידיה. בין הצדדים הוחלפו מספר טיוטות באופן המנוגד לטענה כי הנתבע בלבד ערך את ההסכם וכפה את תוכנו על התובעת. אין בכך להמעיט מן החיובים שנטלה התובעת, אך אין מקום להנחה כי יחסי הכוחות ערב החתימה על ההסכם נטו בהכרח לטובת הנתבע.

     

68. מתעורר עוד ספק ביחס לטענת התובעת כי לא התייעצה עם עורך-דין טרם החתימה על ההסכם. ראשית, יש לדחות את הטענה כי נמנע מהתובעת לפגוש עורך דין באופן כלשהו. לא התרשמתי כי התובעת הוגבלה בתנועותיה בשום אופן או כי סדר יומה היה פרוש בפניי הנתבע או מצוי בשליטתו. אני מאמינה לגרסתו של הנתבע בהקשר זה, ויש בה לכל הפחות לסתור את גרסתה של התובעת:

     

    "ש: שאלת אותה האם התייעצת עם עורכי דין?

    ת: זה נאמר בשיחות שלנו. מה זאת אומרת?

    ש: בשיחות שלכם זה נאמר שהיא התייעצה עם עורך דין.

    ת: כן. אין לי הוכחה כתובה לזה ולא הקלטתי את זה.

    ש: והיא גם אמרה לך, מה אמר העורך דין?

    ת: איך? לא.. לא, לא.

    ש: אה היא לא אמרה לך מה אמר העורך דין?

    ת: תשמעי, את, את.... נראה לי שאת... יש פה בלבול. היא התייעצה, היא יש לה את הזמן שלה, אני לא, אני לא מפקח עליה" (ע' 50, ש' 38)

     

    תנאי ההסכם

     

    שווי הדירה

     

69. הטענות ביחס לשווי הדירה בזיקה לתנאי ההסכם טומנת בחובה קושי רב. ראשית, ככל שהתובעת טוענת (והיא אינה טוענת זאת באופן מפורש) כי שווי הדירה עלה מאז מועד כריתת ההסכם, הרי שבכל חוזה להעברת זכויות בנכס במחיר מוסכם, כל צד נוטל סיכון לשינויים עתידיים בשווי הנכס. גם אם היה מוכח כי שווי הנכס עלה, לא היה בכך ללמד בדיעבד כי הנכס נמכר במחיר נמוך ברמה חריגה ובלתי סבירה. פשיטא כי שווי הנכס יכול אף לרדת לאחר מועד כריתת ההסכם, וכל אחד מהצדדים נוטל את הסיכון הכדאי בעיניו בנסיבות העניין. לפיכך כל שינוי בשווי הנכס אינו יכול להצביע על תנאים "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל".

     

70. גם לגופו של עניין מצאתי כי טענות התובעת לא הוכחו וכי לא נראה מאמץ ראוי מצד התובעת להוכיחן. התובעת לא עתרה למינוי שמאי להערכת שווי הנכס במועד ההסכם או במועד מאוחר יותר, ולחילופין לא הציגה בדל ראיה או סימוכין לתמיכה בטענותיה. בתצהירה טענה התובעת כי במועד ההסכם שוויה של הדירה היה כ – 2 מיליון שקלים, והיא נאלצה "לוותר על כלל זכויותיה בדירה, קרי, לוותר על זכויות בשווי 1 מליון ₪ !!!!" (סימנים במקור). דין הטענה להידחות.

     

71. ראשית, התובעת לא הניחה בסיס כלשהו לטענה ביחס לשווי הדירה במועד ההסכם. בתשובותיה בחקירתה הנגדית לא היה כדי לרפא פגם זה, וכן היה כדי ללמד כי אין בטענותיה אלא ספקולציה:

     

    "ש': תגידי, בסעיף 11 את מתארת שהדירה שוויה כשני מיליון, את איתנו בסעיף 11? בתקופת הגירושין הדירה הייתה שווה שני מיליון?

    ת': כשתי מיליון אמרתי.

    ש': כ-, מה זה אומר כ-?

    ת': שלא בדקתי.

    ש': כ- זה יכול להיות 2.2 או...

    ת': לא בדקנו.

    ש': כן בדקתם, במדלן בדקתם.

    ת': אני לא בדקתי במדלן, אני לא יודעת מה...

    ש': אז איך את יודעת כמה היא הייתה שווה? איך הערכתם את הדירה?

    ת': לא הערכנו את הדירה, זה היה רק לפי התנאים של הנתבע.

    כבוד השופטת: לא, אבל על סמך מה כתבת את שני המיליון בסעיף 11?

    ת': זה אני רשמתי אחרי שאני כבר...

    כבוד השופטת: אבל על סמך מה? על איזושהי בדיקה שערכת?

    ת': אחרי הגירושים אני בדקתי.

    כבוד השופטת: זאת השאלה, איך בדקת?

    ת': מה זה איך בדקתי? אני יודעת את המחירים בשוק היום.

    ש': את שמאי? בהכשרתך את שמאית?

    ת': לא בדקתי עם שמאי, אני בדקתי לפי... אני הרי גם רציתי לחפש דירה, אז התחלתי לחפש כמה עולה דירה, כמה פה, הבנתי שהדירה הזאתי היא לא שווה" (ע' 27, ש' 27).

     

72. בהמשך דבריה הוסיפה: "אני אביא שמאי ואתם תראו כמה היא שווה, כמה היא הייתה שווה אז, אין בעיה, גם זה אחת ההוכחות שאני צריכה להביא, בגלל זה גם הביא אקטואר..." (ע' 28, ש' 13).

     

73. כאמור לעיל, התובעת מעולם לא בקשה לצרף חוות דעת ביחס לשווי הנכס במועד כשלהו, או למנות מומחה לעניין זה. יש להעדיף את עדותו העקבית והמהימנה של הנתבע, כי לצורך ההסכם הצדדים העריכו את שווי הדירה על בסיס עסקאות והצעות ביחס לדירות דומות באמצעות אתר "מדלן", וכי הצדדים העריכו בהתאם לכך את שווי הדירה בכ – 1,700,000 ₪. כך בחקירתו:

     

    "ש: כמה הייתה שווה הדירה בעת שחתמתם על הסכם הגירושין?

    ת: באזור 1,700,000 על פי מדלן, ועשינו את הבדיקה הזאת יחד. גם התובעת בדקה.

    ש: 1.7...

    ת: והערכנו, הערכנו את הדירה במחיר הזה כן" (ע' 4, ש' 34).

     

74. שנית, לשון ההסכם והנסיבות האופפות את כריתתו אינם תומכים בטענות התובעת לויתור על זכויותיה בדירה. התובעת מכרה את זכויותיה לנתבע ולא ויתרה עליהן. כנקוב בהסכם (ס' 8) – "עם סידור הגט מתחייב הבעל להעביר סכום 550,000 ₪ בתמורה לבית המשותף".

     

75. שווי התמורה, 550,000 ₪, מתיישב עם הסבריו של הנתבע לגבי הסכום האמור המשקף הפחתה בערך של 600,000 ₪ משווי הדירה המוסכם (1,700,000 ₪ כאמור). שיעור ההפחתה משקף סכום של 300,000 ₪ שניטל כהלוואה מהוריו של הנתבע לשם סילוק המשכנתא. וסכום נוסף של 304,000 ₪, המהווה כספי פיצויים ששולמו לנתבע על ידי המל"ל בעקבות תאונת דרכים וקביעת אחוזי נכות, ושימשו אף הם לסילוק המשכנתא. אני מאמינה לדברי הנתבע בעדותו כי הפחתה זו משווי הנכס נעשתה בהסכמת הצדדים וכי התובעת לא גילתה התנגדות לכך:

     

    "ת: כסף חיצוני הגיע מתאונה אישית שעשיתי עם עשרה אחוז נכות שעברתי אני, זה 300000 שקל. 304 לצורך הדיוק. ועוד 300,000 שקל שהלוויתי מההורים שלי שאני מחזירים להם עד היום. 600,000 שקל קיזזנו מערך הדירה, התובעת ידעה את זה וזה היה בסדר, לא הייתה שום בעיה עם זה. לא היה אפילו מיקוח על זה. לתובעת זה היה ברור חד משמעי שהכסף הזה אנחנו חותכים מהדירה אחרת לא היינו מגיעים.." (ע' 5, ש' 7 ואילך).

     

    "ת: הכסף הזה קיבלתי מביטוח לאומי.

    כבוד השופטת : כן.

    ת: פלוס מביטוח חובה,

    כבוד השופטת : כן.

    ת: על תאונה אישית עשרה אחוז נכות. הכסף הזה העברתי אותו למשכנתא. אגב הדבר הזה ה-600,000 שקל חסכו 600,000 שקל ריבית, סתם כדי לסדר את העניינים. חסכו 600,000 שקל ריבית. זה אומר שאם הכסף הזה לא היה, היום עדיין היינו עם דירה ומשכנתא והחלוקה לא היית כמו שהייתה היום כי לא היה לנו בית. אוקיי?" (ע' 7, ש' 18).

     

76. יוצא אפוא כי התובעת לא ויתרה על זכויותיה בדירה, אלא מכרה אותן; הזכויות נמכרו על בסיס שווי עליו הסכימו הצדדים, ולא הונח בסיס לטענה כי שווי הדירה במועד עריכת ההסכם היה 2 מיליון ₪. מהימנים עליי הסבריו של הנתבע כי שווי התמורה שיקף הפחתת סכום מוסכם משווי הדירה המוסכם, בגין ההלוואה שהעניקו הורי הנתבע ובגין סכום כספי פיצויים בגין נזקי גוף, בהם זכה הנתבע וששימשו לסילוק המשכנתא. ודוק. העובדה שלוּ היו הצדדים מתדיינים היום בדבר היקף ההפחתה התובעת היתה טוענת להטמעת סכום הפיצויים בדירה לכאורה, אינה הופכת את ההסכם בדיעבד לכזה שתנאיו "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל".

     

    איזון המשאבים

     

77. הצדדים הסכימו בסעיף 10 להסכם כי "כל הזכויות מכל סוג שהוא והחסכונות שצבר כל צד, לרבות זכויות הפנסיה ו/או קרן ההשתלמות ו/או קופת גמל ו/או פיצויים ו/או כל זכות אחרת, שצבר כל אחד ממקום עבודתו, יישארו לאותו צד שצבר את הזכויות".

     

78. נזכיר כי חוות הדעת בעניינו קובעת כי לשם איזון מיידי על הנתבע להעביר לידי התובעת 554,684 ₪. בתוספת שווי נכסי קריירה בשיעור 189,461 ₪ הועמד הסכום לאיזון מיידי על שיעור 744,144 ₪. התובעת רואה בהפרש הזכויות האמור ראיה לנכונות טענותיה. איני רואה עין בעין עם התובעת ולא אוכל לקבל טענה זו.

     

79. אפתח ואחזור על הקביעה כי שווי זכויות הצדדים במועד עריכת ההסכם היה ידוע לצדדים היטב, לרבות על רקע הכשרתה של התובעת כמנהלת חשבונות סוג 2 והדו"חות מהקרנות השונות אשר היו לנגד עיניהם. התובעת אינה יכולה להישמע בטענה כי הצדדים הגיעו להסכמה זו מבלי שידעו היטב את משמעותה הכלכלית ומהם הסכומים בהם נוגעת הסכמה זו. לא התרשמתי שהסכמה זו היא פרי ניצול של הנתבע את חולשתה של התובעת כביכול (שלא הוכחה אף היא). הצדדים הסכימו הדדית, כי לא יזכו לחלק מהזכויות הסוציאליות של האחר, והסכמתה של התובעת ניתנה תוך מודעות מלאה לסכומים ולמשמעות הטמונה בכך ומרצונה החופשי. העובדה שחוות הדעת שפכה אור על נתונים שלא היו זרים לצדדים וביססה את היקף הפער בין הצדדים, אינה עילה לחזרה מן ההסכמה או ביטולה.

     

80. איני מוצאת סתירה בין קביעה זו בדבר ידיעתם המלאה של הצדדים את הנתונים הרלוונטיים לשם הסכמתם, לבין אמירתם לבית המשפט במעמד אישור ההסכם: "לגבי סעיף 10 להסכם לא בדקנו את הזכויות אך אנו מסכימים שכל אחד ישאר עם הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות שלו". בהתאם לקביעתי אני מקבלת את עמדת הנתבע, כי כוונת הצדדים באמירה זו אינה כי היו עיוורים לזכויותיהם, אלא כי לא פנו לעריכת חוות דעת לשם איזון זכויותיהם:

     

    "ת: לא אמרתי... היא עשתה בדיקה מה זאת אומרת.

    ש: איפה היא עשתה?

    ת: יש לה את כל הדוחות השנתיים שלנו בתוך קלסר.

    ש: אז, אבל הסכומים האלה שעשיתם את הבדיקות, רשמת את הסכומים האלה בהסכם הגירושים? או רשמתם באופן כללי.

    ת: אנחנו הסתכלנו עליהם היא יודעת זה מספיק לי. זה מספיק שהיא יודעת והיא מנהלת חשבונות והיא יודעת לעשות את החשבונות הפשוטים האלה" (ע' 11, ש' 4).

     

    "כבוד השופטת : רק בפן האקטוארים [צ"ל "אקטוארי"] של הזכויות הסוציאליות. ( מדברים ביחד) רק לא לדבר ביחד, כן.

    ת: אני אומר, הבדיקה שוב הייתה מולנו לא מול אקטואר. הדו"חות הכספיים היו מולנו, ההפרשים, כל מה שצריך לדעת, התובעת ידעה" (ע' 15, ש' 7).

     

81. שנית, ובהמשך לדברים, אין ללכת שבי אחר הסכום לאיזון המשאבים כנקוב בחוות הדעת, מכמה טעמים. נדמה שסכום האיזון עלול להרשים אך במובנו המהוון לשם איזון מיידי. אמנם מקובל להעמיד חלופה זו כאחת משתי חלופות בחוות דעת לאיזון משאבים, אך מן המפורסמות היא כי לא ניתן לחייב בעל דין לאזן את המשאבים בהתאם לחלופה זו אלא במקרים חריגים בלבד. הקושי הטמון בה ברור מאליו שעה שעניינה איזון המשאבים בטרם הבשילו הזכויות בקרנות השונות והצבור בהן לא עומד לרשות בעל הדין עד לגיל פרישה (ר' תמ"ש (י-ם) 69984-11-16‏ ‏ פ.כ נ' מ.כ, מיום 11.2.18; תלה"מ (חי') 56840-05-18‏ ‏ א' כ' נ' י' כ'‏, מיום 12.5.20). לפי החלופה השנייה, השיעור העומד לתשלום מיידי הוא 167,182 ₪ בלבד, ויתר הזכויות תשולמנה במועד הבשלתן לצד תשלום חודשי בן 5 שנים בשיעור 3,663 ₪ עבור הפרשי השתכרות לכאורה.

     

82. שלישית, סכום האיזון כנקוב בחוות הדעת כולל רכיב משמעותי בגין הפרשי השתכרות לכאורה, בשיעור 189,461 ₪. אבאר כי לתובעת אין זכות קנויה לזכות בפיצויים עבור פערי השתכרות, שאינם נכס בר איזון וכי ממילא אלה לא נתבעו על ידי התובעת ואינם חלק מן ההליך שבפניי. בפסק הדין בעמ"ש (ת"א) 25798-02-21‏ ‏ פלונית נ' פלוני (מיום 23.2.22) בואר הדבר כראוי מתוך ספרו של פרופ' ליפשיץ, "השיתוף הזוגי" (הדגשות אינן במקור):

     

    "סוגיית כושר ההשתכרות אף עלתה במהלך הדיונים לתיקון חוק יחסי ממון, אולם סעיף 5(ג), שהוסף לחוק במסגרת התיקון והוסיף להגדרת 'נכסי' בני הזוג 'זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות וקופות תגמולים וחסכונות' לא מתייחס לכושר ההשתכרות. במקום הכללה ישירה של כושר ההשתכרות במסת הנכסים הכפופים לאיזון, העדיף המחוקק לשלב את כושר ההשתכרות, ובאופן רחב יותר את מה שכונה 'נכסי העתיד',בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, העוסק בסמכויות מיוחדות של בתי המשפט. לצורך זאת תוקן הנוסח הקודם של סעיף 8. סעיף 8(2) לחוק המתוקן קבע כי בית המשפט רשאי לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע, בהתחשב, בין היתר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג. בכך, אימץ המחוקק כלי אקוויטבילי המקנה לבתי המשפט שיקול דעת לסטייה מחלוקה שוויונית של נכסי הנישואים הממשיים".

     

    בית המשפט הוסיף וציין:

     

    "[...] 'לעמדת המחוקק, שלא לקבוע באופן גורף שכושר השתכרות מהווה נכס בר איזון וחרף זאת לאמץ את הכלי האקוויטבילי, ככלי המתאים ל"טיפול" בכושר ההשתכרות, חשיבות רבה. לו בחר המחוקק בהגדרה נוקשה של כושר ההשתכרות כנכס, התוצאה הייתה כי בית המשפט היה חייב להתייחס לכושר ההשתכרות כנכס בר איזון בכל מקרה ומקרה. לעומת זאת, הענקת שיקול דעת אקוויטבילי לבית המשפט, מביאה לכך שלא בכל מקרה שבו קיימים הפרשי כושר השתכרות יידרש בית המשפט לעסוק בהם' ".

     

83. על אף שהתובעת לא העלתה כל טענה ביחס להפרשי ההשתכרות, אין זה מובן מאליו כי במידה והיו נתבעים היה בית המשפט רואה את התובעת כבת-זוג ביתית שויתרה על פיתוח יכולתה התעסוקתית לשם טיפוח הקריירה של הנתבע, והדבר אף לא נטען.

     

84. רביעית, הסכמת הצדדים היתה הדדית ולא נגזלו זכויותיה של התובעת. נכון למועד חוות הדעת שווי זכויות התובעת (לאיזון מיידי) היה 207,627 ₪.

     

85. לסיכום הדיון בעילת העושק, התובעת לא הוכיחה, ולא ניסתה להוכיח, כי סבלה מחולשה שכלית או גופנית. התובעת לא הציגה סימוכין או עדויות ולא בקשה למנות מומחה לדבר. התובעת אף לא פיתחה את גרסתה לפיה היתה חסרת יכולת להבין את איזון המשאבים או את הסכמת הצדדים, בשים לב להכשרתה כמנהלת חשבונות רמה 2 ולעדות הנתבע בהקשר זה. נשללה עוד טענתה כי היתה פסיבית במהלך גיבוש ההסכם, שהוכתב על ידי הנתבע כביכול. חלופת הטיוטות בין הצדדים, עליה אין מחלוקת, שוללת את הטענה כי הנתבע הכתיב את ההסכם. הנתבע אף הציג ראיה לכך שהתובעת היא ששלחה ראשונה טיוטה אליו, ולא להיפך. מעדותו של הנתבע, שהיתה מהימנה עלי, עולה עוד כי לא נמנע מהתובעת לפנות לייעוץ משפטי והיא אף הצהירה כי עשתה כן.

     

86. נמצא עוד כי אין לראות את תנאי ההסכם כגרועים במידה בלתי סבירה מהרגיל. לגבי דירת המגורים, התובעת לא הוכיחה, ולא ניסתה להוכיח, כי שווי הדירה היה במועד ההסכם 2 מיליון שקלים. יתירה מכך, שוכנעתי מעדות הנתבע כי הצדדים בדקו באתר "מדלן" עסקאות דומות ולשם ההסכם העריכו את שווי הדירה ב 1.7 מיליון ₪. התובעת מכרה את חלקה לנתבע ולא ויתרה עליו, וזאת לאחר שהצדדים הפחיתו משווי הדירה ערך של 600,000 ₪. כך בעקבות הלוואה מהורי הנתבע בסך 300,000 ₪ ששימשו לסילוק המשכנתא, וסך של 300,000 ₪ נוספים ששולמו לנתבע כפיצוי על נזקי תאונה ושימשו אף הם לסילוק המשכנתא. לגבי איזון המשאבים, הנתבעת הסכימה לו מרצונה החופשי תוך ידיעה מלאה בדבר מצבת זכויות הצדדים והפער ביניהם בהקשר זה. גובהו של הסכום הנקוב בחוות הדעת כאפשרות ראשונה, אינו משקף נאמנה את נסיבות העניין. מדובר בסכום מהוון לאיזון מידי של זכויות שטרם בשלו אלא בגיל פרישה, ומן המפורסמות שאין לחייב בעל דין באיזון מידי באמצעות סכום מהוון. הסכום הנקוב בחוות הדעת כולל אף רכיב משמעותי של פיצוי בגין הפרשי השתכרות. בהקשר זה נקבע כי אין לתובעת זכות קנויה לפיצוי בגין הפרשי השתכרות, שאינם נכס בר-איזון. התובעת לא הגישה תביעה לפסיקת רכיב זה ולחילופין לא עמדה על זכאותה לפיצוי זה בנסיבות העניין. ספק עוד אם אפשר לראות את התובעת כבת-זוג "ביתית" שויתרה על התפתחות מקצועית לטובת הנתבע.

     

87. לסיכום

     

88. כאמור, עסקינן בתביעה לביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, מפאת פגמים ברצון. נטל ההוכחה המוטל על התובעת בנסיבות אלו, הנו משמעותי ועולה על מאזן ההסתברויות. הדבר נובע מעצם העובדה שהסכם מסוג זה מחייב קיום דיון פרונטלי במעמד הצדדים, על מנת לוודא כי הוא מובן היטב לצדדים ונערך בהסכמה חופשית. בענייננו כאמור, לא נטענו טענות הנוגעות לפן הנוגע לאישור ההסכם והדבר מטיל כאמור נטל מוגבר על התובעת.

     

89. בכל הנוגע לעילת הכפייה, הרי שלשם הוכחתה נדרש להוכיח לחץ ממשי השולל את הרצון החופשי. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכחת הנטען. התובעת שללה כל אלימות פיזית מצדו של הנתבע; היא תלתה את ה"כפייה" באיומים ומניפולציות, אולם לא הביאה ראיות לביסוס הדברים. האמירות המיוחסות לנתבע (אשר כאמור הובאו שלא בהתאם לסדרי הדין באופן שפוגם במשקל שניתן לייחס להם), מלמדות לכל היותר על התחושות הקשות שליוו את הליך הפרידה אולם לא מצאתי שהשתכללו לכדי איום. ניתן להתרשם כי הצדדים היו נתונים לסערת רגשות, הנתבע הטיח בתובעת את תחושותיו הקשות ואת האחריות שלה לדבר, אולם אין בכך כדי לבסס עילת כפייה. גם הטענה בדבר איום על כי הנתבע יספר לילדי הצדדים על הסיבה לפרידה, לא מתיישבת עם העובדה שמחומר הראיות עולה כי הנתבע שיתף את הבנות בידיעת התובעת, אשר אף היא שיתפה אותן בתורה. בכל הנוגע לטענת העושק, כאמור, התובעת לא הוכיחה כי היתה נתונה במצוקה נפשית חמורה, ואין די במסמך מטעם המטפלת, שנסמך על דברי התובעת חודשים לאחר ההסכם. כך גם לא הוכח כי תנאי ההסכם היו בהכרח גרועים מהמקובל, לא בנוגע לחלוקת זמני השהות עם הקטין, לא לעניין המזונות, לא לעניין ערך הבית ולא לעניין זכויותיהם הסוציאליות של הצדדים.

     

90. ניתן לסכם ולומר כי מתחים ולחצים הנם חלק אינהרנטי מניהול מו"מ לקראת חתימה על הסכם גירושין. במקרים רבים הצדדים חוו משבר משמעותי ביחסיהם. פעמים רבות הצדדים מצויים בסערת רגשות, בין בעקבות הסיבות שהובילו לפרידה ובין מאחר ולפרידה השלכות שלא ניתן להמעיט בחשיבותן על המשך חייהם של הצדדים וילדיהם. כך גם, לא תמיד כוח המיקוח של הצדדים זהה והוא נגזר לעיתים מסיבת השבר ומעמדתו של כל אחד מהצדדים ביחס לפרידה. על רקע האמור, במהלך המו"מ מתבטאים הצדדים לעיתים באופן בוטה וקשה, כפי שארע בענייננו. ברי כי אין די בכל אלה כדי לבסס עילה לבטלות הסכם. כאמור לעיל, בהינתן כי הסכם מסוג זה מחייב גם קיומו של דיון פרונטאלי ואישור ביהמ"ש, על מנת לוודא כי הצדדים מבינים את תוכנו והשלכותיו וחותמים עליו בהסכמה חופשית, הרי שהנטל על הטוען לבטלותו הנו מכביד ועולה על מאזן ההסתברויות. שוכנעתי כי התובעת לא עמדה בנטל זה.

     

     

    סוף דבר

     

91. על בסיס המפורט בפסק הדין אני קובעת כדלקמן:

     

    • התביעה נדחית.

       

    • התובעת תשלם לידי הנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ תוך 30 ימים מהיום. ממועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

       

       

      פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.

       

       

      המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

       

       

       

       

      ניתן היום, ו' אב תשפ"ה, 31 יולי 2025, בהעדר הצדדים.