אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ה' ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

ה' ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

תאריך פרסום : 07/06/2018 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
59271-01-17
27/05/2018
בפני הרשמת הבכירה :
חן מאירוביץ

- נגד -
תובעים:
1. ז.ה.
2. ה.ז.

עו"ד אלי אהרונסון
עו"ד סבג
נתבעת:
מנורה חברה לביטוח בע"מ
עו"ד יונתן סורקין
פסק דין
 

 

 

זכאותם של יורשים לקבלת תגמולי ביטוח מתוקף ירושה ודינה של טענת התיישנות שטוענת מבטחת בהתאם לחוק חוזה הביטוח- זהו עיקרה של המחלוקת שלפניי.

 

רקע עובדתי

 

1.התובעים, יורשי המנוחה גב' ש.ה. ז"ל (להלן: "המנוחה") הגישו תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סכום של 57,744 ₪ בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב המנוחה בתאונה עצמית שהתרחשה ביום 19.3.12 עקב אובדן שליטה של המנוחה על רכבה (להלן: "הרכב"). הרכב בוטח במועד הרלבנטי ביטוח מקיף אצל הנתבעת.

 

2.המנוחה דיווחה לנתבעת אודות התאונה, מיד לאחריה, ורכבה תוקן במוסך שכלול בהסדר מוסכים עם הנתבעת. שמאי אמד את נזקי הרכב בסך של 114,366 ₪ וכן שם את ירידת ערך בסך 56,236 ₪. ביום 3.5.12 שילמה הנתבעת למוסך עבור תיקון הרכב, אך הותירה בידיה את סכום התגמולים בגין הנזק של ירידת הערך, שהיה אמור להיות משולם לידי המנוחה, שהינו הסכום הנתבע.

 

2.ביום 19.4.12 הלכה המנוחה לעולמה.

 

3.בתאריך 24.8.16 התקבל צו ירושה על שם התובעים במסגרתו ירשו את הזכויות ברכב. ביום 12.12.16 שלחו התובעים לנתבעת הודעת דרישה לקבלת הפיצוי אותו הייתה המנוחה זכאית לקבל בגין ירידת הערך לרכב.

 

4.ביום 25.12.16 דחתה הנתבעת את הדרישה לקבלת הפיצוי בטענה שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח , תשמ"א -1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") ולאור סעיף 18 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

 

טענות הצדדים

 

5.התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת לשלם לידם את הפיצוי שהיה אמור להיות משולם למנוחה בגין ירידת ערך הרכב שנפגע בתאונה בהתאם לקביעת השמאי. באשר לטענת ההתיישנות שטוענת הנתבעת טוענים התובעים שיש לדחותה, שכן במועד התאונה פנתה המנוחה אל הנתבעת, ביקשה להפעיל את הפוליסה ובזיקה לכך נשלח רכבה לתיקון במוסך הסדר. הנתבעת שילמה למוסך עבור תיקון הרכב. לטענתם אילו המנוחה הייתה בחיים במועד העברת הכספים לידי המוסך, לא הייתה כל מניעה, להעביר לידה גם את הסכום הנתבע שכן אין בידי הנתבעת ולו טענה אחת שיש בה כדי למנוע ממנה לקבל את הכספים המגיעים לה בגין התאונה, ובהתאם לפוליסה.

 

6.התובעים מסתמכים בטיעוניהם על סעיפים 23, 22 ו- 27 לחוק חוזה הביטוח לפיהם מעת שמבטח מקבל הודעה אודות מקרה הביטוח והועברו לידיו מלוא המסמכים הדרושים לבירור חבותו, עליו לפעול לתשלום תגמולי הביטוח. לדידם משעה שאושר תיקון הרכב במוסך הסדר הרי, שהמבטחת הכירה בחבותה, ולכן היה עליה לשלם למנוחה את תגמולי הביטוח לרבות ירידת הערך בתוך 30 ימים.

 

7.לטענתם העלאת טענת התיישנות כעת, לאחר שהתביעה כבר סולקה, הינה חסרת תום לב וחסרת הגיון ומשפטי, תוך ניסיון להתעשר על חשבון יורשי המנוחה. עוד נטען שעילת התביעה לתגמולים התגבשה ביום התאונה- 19.3.12 ,בעוד שהפיצוי בגין נזקי התאונה שולמו למוסך עם גמר תיקון נזקי הרכב בהתאם לחשבונית שהוצאה ביום 3.5.12. בנסיבות אלה, ברי כי גם התשלום בגין שיעור ירידת הערך כפי שנקבע על ידי השמאי בחוות הדעת, היה אמור להיות משולם למבוטחת ו/או לעזבון כך שלא יעלה על הדעת שהמבטחת תחזיק כספי פיצויים לא לה, ולא תעשה כל מאמץ ולו הקלוש ביותר בכדי לברר האם למנוחה יש שארים, ולאחר מכן לטעון שעל הכספים שמגיעים ליורשים, חלה התיישנות.

 

8.בהתאם לחוק חוזה הביטוח תקופת ההתיישנות הינה שלוש שנים ומירוץ ההתיישנות נעצר בעת שהמנוחה דיווחה למבטחת על קרות המקרה. בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות, אין בדרישה כיום להשבת הכספים המגיעים ליורשים, כתביעה חדשה, שכן קיימת זהות מוחלטת בין התביעות כאשר ההבדל ביניהן הוא רק בזהות של נציגו של העיזבון. אין לראות בדרישת היורשים לקבלת הכספים מיום 12.12.16 כתביעה שהתקבלה לראשונה.

 

9.לטענת התובעים גם אין משמעות למועד בו הוצא צו הירושה או למועד שבו שלחו את מכתב הדרישה למבטחת לעניין ההתיישנות, שכן זכות המנוחה נסובה לעיזבונה כבר ביום פטירתה ומיום התביעה שהינו מועד התאונה ועד לפטירה חלף פרק זמן של חודש ימים בלבד שעצר את מרוץ ההתיישנות. כלומר, זכות התובעים נוצרה עם פטירת המנוחה ביום 19.4.12. השיהוי בדרישה להשבת הכספים שכבר אושרו לתשלום כאמור בחוות דעת השמאי נבעה מהעובדה, שהיורשים לא ידעו ולא נמסר להם דבר ע"י הנתבעת באשר לזכאותם לקבל את הכספים ולא נעשה כל מאמץ מטעמה כדי לאתרם.

 

10.באשר לנזק עצמו טוענים התובעים, כי ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו (להלן : "הלכת מוריאנו") נקבע שעילת התביעה הן לעניין הנזק התאונתי והן לעניין ירידת הערך מתגבשים בו זמנית במועד התאונה, והם מהווים תביעה אחת וכך גם הפיצוי יינתן ביחס לשניהם.

 

11.עוד נטען כי ככל שימצא שמדובר בתביעה חדשה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו כאשר נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, תחל תקופת ההתיישנות רק ביום שנודעו עובדות אלה לתובע. התובעים פנו לנתבעת מיד עם היודע להם זכותם לקבל את תגמולי הביטוח.

 

טענות הנתבעת :

 

12.לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן על תביעה זו חל סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הקובע תקופת התיישנות של 3 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח. מקרה הביטוח אירע בתאריך 19.2.13 והנתבעת הכירה בחבותה ונשאה בעלויות תיקון הרכב במוסך הסדר בהתאם לחוו"ד שמאי, וממועד מתן חוות הדעת והתשלום למוסך, חלפו למעלה משלוש שנים.

 

13.הנתבעת טוענת שיש בידיה ראיות לכך שהיורשים או מי מטעמם ידעו על זכות המנוחה לכל המאוחר בחודש ספטמבר 2012 , וייתכן אף שקודם לכן. לדידה המועד שבו נסבה הזכות לידי היורשים הינה בעת פטירת המנוחה המבוטחת ואין בהוראות סעיף 18 לחוק ההתיישנות כדי להאריך את התקופה מעבר ל – 3 שנים שנקצבו לה מעיקרא.

 

14.לטענת הנתבעת הודעת המנוחה התקבלה אצלה ביום 21.3.12 והיא הופנתה ל"הסדר מוסכים". השמאי ששם את הנזק איננו מטעם הנתבעת ואי לו סמכות להורות על העברת התשלום שכן תפקידו מתמצה בשומה בלבד. ההוראה להעביר את הסכום למבוטח יסודה בחוק חוזה הביטוח, המגדיר תקופת התיישנות של 3 שנים.

 

15.הנתבעת טוענת שניסתה להעביר את תגמולי הביטוח לידי המנוחה ולאחר מכן לפנים משורת הדין, ניסתה לברר את זהות היורשים וליצור עימם קשר. התובעים לא המציאו צו ירושה ולא שיתפו פעולה ולמעשה "ישנו" על תביעתם עד לחודש דצמבר 2016 שאז נשלח מטעמם מכתב דרישה. דרישת תשלום תגמולי הביטוח אינה חשובה לעניין עצירת מירוץ ההתיישנות וכך גם מכתב הדרישה מיום 12.12.16 , אלא רק הגשת התביעה שהוגשה ביום 25.1.17. לטענת הנתבעת יש למנות את תחילת מירוץ ההתיישנות מיום 19.3.12 שהוא מועד התאונה ולא 19.4.12 שהוא מועד פטירת המנוחה.

 

16.בסיכומים שהגישו התובעים הם שבו על טענותיהם תוך התייחסות לעדויות והראיות. הנתבעת טענה אף היא על יסוד הראיות שהוגשו תוך הפנייה לדין וטענה שצו הירושה הוצא לאחר תום תקופת ההתיישנות, שכן התקופה הקבועה בחוק חוזה הביטוח הנמנית החל ממועד התאונה ובמצורף עם הסבת הזכות מתוקף ירושה בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות, המעניק שנה נוספת, מורה שהתביעה התיישנה ביום 19.3.16 או לכל המאוחר ביום 3.5.16 אם מונים זאת החל ממועד התשלום שבוצע למוסך ביום 3.5.12.

 

דיון והכרעה

 

17.אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים , שמעתי את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל.

 

18.כדי למקד את הדיון ולבחון את טענת ההתיישנות שבטבורה של המחלוקת אמקד את המועדים הדרושים לדיון ואלו הם: התאונה אירעה ביום 19.3.12 , המנוחה דיווחה לנתבעת אודות התאונה ביום 21.3.12, המנוחה נפטרה ביום 19.4.12 , הנתבעת שילמה למוסך עבור תיקון הרכב ביום 3.5.12 , צו הירושה התקבל ביום 24.8.16 , התובעים פנו לנתבעת ביום 12.12.16 בדרישה לקבלת הפיצוי ונענו ביום 25.12.16 שחלה התיישנות.

 

 

19.אך טרם אתייחס לגופם של דברים אייחד קמעה למוסד ההתיישנות באופן כללי. התיישנות במהותה מהווה חסם דיוני המונע קבלת תביעה מהותית של אדם שמגישה בחלוף תקופה המוגדרת בחיקוק כתקופת התיישנות. מוסד ההתיישנות טומן בחובו מתח מתמיד בין שתי זכויות, מחד גיסא זכותו הדיונית של הנתבע למנוע בירור של תביעה שלא הוגשה במועד, ומאידך גיסא הזכות המהותית של התובע הזכאי לבירור תביעתו ללא מגבלת זמן על הגשתה. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 165/83 - יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4), עמ' 560-561 אשר קבע שם לאמור:

 

"דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו ...הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים.... הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח. איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו...".

 

20.מאחר וההתיישנות במהותה חוסמת- מסיגה את זכותו המהותית של התובע, נקבע לא אחת בהלכה הפסוקה שיש לבכר את זכות התובע לבירור האמת על פני החסינות שרוכש הנתבע מכוח טענת ההתיישנות' ויש לפרש בצמצום את טענת ההתיישנות ראו; ע"א 1245/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד 543 (2000)ו- ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 678 (1984).

 

21.חוק ההתיישנות מהווה הסדר כללי השונה מחוקים ספציפיים המחילים תקופות קצרות יותר, וההוראה בו הינה שתובענה (שאינה במקרקעין) תתיישן לאחר 7 שנים מיום היווצרות עילת התביעה. זוהי אפוא נקודת המוצא לחישוב תקופת ההתיישנות שכן לצידה קבועות בחוק הוראות המאריכות את התקופה הבסיסית הקבועה בה והן נחלקות לשתי קטגוריות – עילות השעיה ועילות הארכה.

 

22.עילת השעיה מוגדרת כ" עילה שבהתקיימה מושעה מירוץ ההתיישנות (בטרם הסתיים) למשך פרק הזמן שבו מתקיימותהנסיבות המוגדרות בה" ומכונה "כלל הגילוי" (ראה בספרו של השופט טל חבקין התיישנות 32-22 (2014) (להלן: חבקין)). בגדר עילת השעיה נכללת סיטואציה שבה נולדה עילת התביעה בעת שהתובע לא ידע ולא היה צריך לדעת את העובדות המבססות אותה ואז תושעה תקופת ההתיישנות עד ליום שבו הוא יכול היה לדעת.

 

23.עילת הארכה כשמה, מאריכה את תקופתה ההתיישנות הבסיסית לאחר שהסתיימה, ותקפה לרוב במקרים בהם נוצר קושי להגיש את התובענה במועד. עילה זו חלה לדוגמא במקרה שהתובע שהחזיק בעילת התביעה הלך לעולמו (סעיף 18 לחוק ההתיישנות) והחוק מעניק תקופת חסד נוספת להגשת התובענה, מעבר לתקופה הבסיסית.

 

24.אולם התביעה שבפניי הינה תביעה ביטוחית במהותה ולכן בחינת הטענות המוטלות על הכף הינה לאורו של חוק חוזה הביטוח המגדיר באופן ספציפי את תקופת ההתיישנות, וככלל מתוקף היותו דין מיוחד הוא גובר על הדין הכללי שבחוק ההתיישנות. תקופת ההתיישנות מוגדרת בחוק חוזה הביטוח בסעיף 31 בזו הלשון:

 

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח" (ההדגשה אינה במקור).

 

25.בשונה מהדין הכללי שבחוק ההתיישנות לפיו תובענה (שאינה במקרקעין) מתיישנת לאחר שבע שנים, חוק חוזה הביטוח מקצר את תקופת ההתיישנות לכדי שלוש שנים ובנוסף מגדיר את מועד תחילת מניית מירוץ ההתיישנות- המכונה ה"מועד המזניק" למועד "מקרה הביטוח" להבדיל מ"עילת התביעה" המוגדרת כמועד המזניק בדין הכללי.

 

26.מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן המועד המזניק ממנו נמנית תקופת ההתיישנות הינו במועד התאונה, קרי ביום 19.3.12. אילו הייתה המנוחה בין החיים הרי שאין מחלוקת בין הצדדים לעניין עצם זכאותה לקבל תגמולי בגין ירידת הערך שנגרמה לרכבה עקב התאונה במשך שלוש שנים שלאחר מועד התאונה.

 

27.אולם מאחר ועסקינן בתובעים שהינם למעשה באים בנעלי המנוחה ומתוקף ירושתם תובעים מהנתבעת את התגמולים אותם הייתה זכאית לקבל המנוחה, הרי הם בגדר חליפיה וחל במקרה דנן סעיף 18 לחוק ההתיישנות שהינו בגדר הסדר כללי ומשלים לדין המיוחד. סעיף 18 קובע כך:

 

"לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות".

 

28.בהתאם לסעיף זה המהווה "עילת הארכה" של התקופה, מונים שנה מהמועד שבו נעברה הזכות ובעניינו עם פטירת מנוחה, כחודש לאחר מועד התאונה. לפיכך מועד ההתיישנות בהתאם לכך חל ביום 19.4.16 . התביעה דנן הוגשה רק בשנת 2017 ולכן מבחינת מנייה לקונית ופשוטם של דברים, דינה להידחות מפאת התיישנותה. אציין בהקשר זה, כי כל ניסיונות מנייה אחרים של תקופה בין אם מיום התשלום למוסך ,בין אם מיום הוצאת השמאות, אין בהם ממש שכן חוק חוזה הביטוח מגדיר מפורשות שהמועד המזניק הינו יום התאונה ובצירוף עם חוק הירושה , הרי שעסקינן בתקופה של 4 שנים לכל היותר. גם להוראות המקדימות טרם בירור החבות מצד המבטחת אין משמעות בעניינו וניכר שגם התובעת זנחה טיעוניה בהקשר זה בסיכומים לאור ההוראות המפורשות שבחוק חוזה הביטוח.

 

29.על פניו ניתן היה לעצור הדיון בשלב זה ולהורות על דחיית התביעה מפאת התיישנותה אולם כפי שציינתי בתחילת הדברים בחוק ההתיישנות ישנן גם עילות השעיה בעטיין חל "כלל הגילוי" - the discovery rule ובגדרן נכלל גם מקרה של ירושה. כלל הגילוי מעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולהלן נוסחו:

 

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

 

30.בזיקה לכך מירוץ ההתיישנות יושעה כל עוד נעלמו מעיניו של התובע העובדות החיוניות להגשת התובענה בהתקיים שני תנאים מצטברים: 1. שהתובע לא ידע מהעובדות הללו מסיבות שאינן תלויות בו 2. שבזהירות סבירה הוא לא יכול היה למנוע את אי הידיעה. המבחן שאומץ בפסיקה לכלל הגילוי הינו "מבחן אובייקטיבי" (ראו ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (פורסם בנבו 23.2.10)), קרי עובדה תחשב גלויה אם אדם סביר שבא בנעלי התובע, היה יכול וצריך היה לגלותה בתוך תקופת ההתיישנות הבסיסית ראו ע"א 288/95 - ג'ורג'ט נקולא סארגי לחאם נ' נימר סלים אל פ"ד נד(2), 598 ,עמ' 622-623.

 

31.כב' השופט יצחק עמית עמד על משמעות הידיעה הנדרשת מהתובע מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות בע"א 1422/13 זוארס ואח' נ' התעשייה הצבאית ישראל בע"מ , בעמ' 11-10 (פורסם בנבו 18.8.16) וכך אמר:

 

"במצב הרגיל, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר קמה לתובע עילת תביעה, התובע יודע או יכול לדעת אודותיה ובידי התובע כוח תביעה מושגי וכוח תביעה מהותי-ממשי-מעשי (ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע [פורסם בנבו] (8.6.2015)). רכיב הידיעה כולל מודעות, למצער ברמה של "קצה חוט", לכל העובדות, להבדיל מדין או מראיות, הנדרשות להגשת התביעה (ראו: ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998); ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 14 (11.7.2010)). עובדות אלו כוללות, בין היתר, את זהות המזיק, מהות המעשה העוולתי, טיב הנזק, והקשר הסיבתי בין המעשה (או המחדל) לבין הנזק. כאשר מתגבש אצל התובע חשד, בפועל או בכוח, לאפשרות קיומם של רכיבים אלו, מתחיל מירוץ ההתיישנות. זאת, על מנת שלא ייווצר מצב בו בעל הזכות חושד כי קיימת לו זכות, אך הוא "ישן על חשדותיו" עד שיעלה הרצון לפניו לחקור את הנושא ולהתחיל את מירוץ ההתיישנות (ראו: עניין גיא-ליפל, פס' 47-46)".

 

32.כהערת ביניים אוסיף, כי נטל ההוכחה בדבר טענת התיישנות מוטל על הטוען לה בעוד שנטל ההוכחה בדבר התיישנות שלא מדעת בהתאם לסעיף 8 לחוק מוטל על מי שמבקש לחסות בצילה של הגנה זו מפני החסם הדיוני ובעניינו חל על התובעים. כעת יש לבחון בהתאם לתשתית הראייתית שבפניי האם הייתה לתובעים יכולת לברר את העובדות החיוניות לתביעה , לגלותן ולהגיש תביעה בגינן ואם ראוי לדרוש מהם בנסיבות לעשות כן.

 

33.התובע 1 אחיה של המנוחה הגיש תצהיר בו פירט שידע , כי עובר לפטירת המנוחה היה בבעלותה הרכב שהינו רכב נכים ושהיא קיבלה אותו מהביטוח הלאומי נוכח שיעור נכותה הגבוה (100%) המוכר על ידי מוסד זה. מתצהירו עלה שהוא היה מצוי בקשר טלפוני עם המנוחה בתקופות שקדמו לפטירתה וזאת בניגוד לתובע 2 שלא היה עמה בקשר מאחר וריצה מאסר בין השנים 2014-2004. התובע 1 הצהיר שגם הוא ריצה מאסר זמן קצר לאחר פטירת המנוחה למשך 8 חודשים וכלל לא היה מעורה בהליכים הנוגעים לרכב. לאחר שחרורו מבית הסוהר הוא לקה בלבו וטופל רפואית. בזיקה לטענת הנתבעת לפיה היא יצרה קשר עם אשתו הוא הצהיר שזה נעשה בעת שריצה מאסר כאשר המצב הכלכלי של בני הזוג היה קשה.

 

34.בהתאם לתצהירו המידע ביחס לרכב הובא לידיעתו רק בשנת 2016 בעת שפנה אליו עו"ד ומסר שהרכב נמצא במוסך בתל אביב מאז התאונה ובעל המוסך דורש מהתובעים תשלום עבור דמי אחסנת הרכב במשך כל התקופה שהרכב היה במוסך. לטענתו עד לשלב זה הם לא חשבו שהמנוחה הותירה אחריה רכוש כלשהו ולא נתקלו בכל דרישה כלשהי ביחס לכך. התובע 1 הצהיר שעוה"ד הנחה אותו שיש להוציא צו ירושה לצורך שחרור הרכב מהמוסך ובזיקה לכך הוצא הצו ביום 24.8.16. בחודש נובמבר שלאחריו הודיע לו עוה"ד על זכאותו לקבל תשלום בגין ירידת הערך לרכב עקב התאונה. לאחר שפנו לנתבעת והתקבלה תשובתה הדוחה את הדרישה לתשלום, שיחה שערך עם אשתו העלתה שבעת שהוא ריצה מאסר פנתה אליה סוכנת ביטוח שמסרה שהרכב נמצא במוסך וכדי לשחררו יש לשלם לחברת הביטוח כסף. לאור המצב הכלכלי הקשה סירבה לכך אשתו ואף עדכנה את הפונה באשר למצבה.

 

35.בחקירתו הנגדית הבהיר התובע 1, כי היה שרוי בעצב רב עקב פטירת המנוחה וכן העיד נסיבות חייו שלא הקלו עליו בהתמודדות הכללית. הוא העיד, כי המנוחה התקיימה מעבודה סמלית בחברת המשקם במסגרת מגבלתה הגופנית, מקצבאות המוסד לביטוח לאומי והתגוררה בדירה שבבעלות המדינה. הרכב נרכש בתחילה מכספים שהוא נתן למנוחה ממענק צבאי שקיבל בשעתו. לאחר פטירתה הוא סבר שהותירה אחריה רכוש מינימלי וכן את הרכב וזכויות בקרנות פנסיה. לדבריו הם החלו לקדם את הליך הירושה לצורך קבלת הכספים לאחר שבא כוחם יצר עמם קשר. בהמשך דבריו אמר שהוא חשב שכל הרכוש שנותר שייך לביטוח הלאומי וכך גם הרכב שהיה עליו להיות מוחזר למוסד זה ובאשר לכך העיד: "אין לי שום זיקה לרכב הזה. את הרכב אחותי קיבלה מביטוח לאומי נתתי לה את הכסף הראשון שקיבלתי מהצבא במענק בלירות. שמעתי שקיבלה הלוואה ותרומות. הרכב על שמה בלבד עם ביטוח לאומי עם כל הזכויות שקיבלה" (עמ' 11 סיפא לפרוט').

 

36. התובע 1 שב והבהיר, כי הנושא של התביעה צץ רק לאחר שבא כוחו פנה אליו ועדכן אותו שנותר רכוש. את הרכב הם מכרו בסכום של כ- 40,000-50,000 ₪. הוא הגדיר את ניסיונות ההתקשרות עמו טרם נודע לו אודות זכויותיו ברכב כ"תקשורת לוחצת מבחינה פיננסית לבוא ולשחרר את הרכב " (עמ' 13 לפרוט' ש' 20-19) וכן תיאר זאת בכך "לא ידענו מה מגיע לנו – צלצלו רק בדרישות" (עמ' 15 לפרוט' ש' 8). הוא שב והעיד על הקושי שלו בתקופה שלאחר הפטירה שנבע בין היתר גם מהמאסר שריצה.

 

37.התובע 2 הצהיר שהוא לא היה מצוי בקשר עם המנוחה במשך 8 שנים שקדמו לפטירתה וכל ידיעותיו באשר אליה נובעות מאינפורמציה שמסר לו התובע 1. הוא הצהיר שריצה מאסר בכלא צלמון בין השנים 2014- 2004. בשנת 2016 עידכן אותו התובע 1 שפנה אליו עו"ד ומסר לו שהרכב נותר במוסך ושיש צורך לשלם את דמי אחסנתו. וכן שהוא ביקש מעוה"ד לטפל בצו ירושה כדי להעביר את הרכב על שמם ולשחררו מהמוסך עוד הוא הצהיר שסבר כמו התובע 1 שהמנוחה לא הותירה אחריה כל רכוש לאור מצבה הרפואי והכלכלי והסיוע שקיבלה מביטוח לאומי. עוד עלה מתצהירו שגם עם אשתו שוחחה סוכנת ביטוח ביחס לרכב שנמצא במוסך ושצריך לשלם כדי לשחררו כמו גם לחברת הביטוח, ושהיא עדכנה את הסוכנת בדבר מצבה הכלכלי הקשה וריצוי המאסר של התובע 2.

 

38.בחקירתו הנגדית העיד התובע 2 שהוא כלל לא ידע על פטירת המנוחה בזמן אמת אלא רק בחלוף מספר ימים לאחר שעודכן על ידי מפקד האגף בכלא בו ריצה מאסר. הוא התגרש מהאישה עמה שוחחה סוכנת הביטוח ואינו מצוי עמה בקשר. לדבריו הוא לא ידע שנותר למנוחה רכוש והתובע 1 אמר לו שחברת הביטוח רוצה שהם ישלמו כסף. הוא סיפר שהתובע 1 היה בקשר עם עוה"ד שכן בתקופה שלאחר שחרורו ממאסר בשנת 2014 הוא היה עסוק בשיקום.

 

39. מטעם התובעים הוגש גם תצהירה של גב' ז.ה. אשתו של התובע 1. היא הצהירה שבעלה שמר על קשר טלפוני עם המנוחה. מתצהירה עלה שבסמוך לאחר פטירת המנוחה , בתקופה שבה התובע 1 ריצה מאסר יצרה עמה קשר סוכנת הביטוח שהסבירה לה שעליהם לשלם כסף לחברת הביטוח. נוכח המצב הכלכלי הקשה והעובדה שהתובע 1 ריצה מאסר היא אמרה שאין באפשרותם לשלם כרגע. היא הצהירה שהתקיימה ר שיחה אחת עם סוכנת הביטוח.

 

40.מגמתיותה של גב' ה' בלטה בעדותה שכן היא התאמצה לשוות לתובע 1 נופך של אדם לקוי קוגניטיבית שאינו " זוכר הרבה דברים " כדבריה (עמ' 19 לפרוט'). היא סיפרה שהוא החל לרצות מאסר כשנה לאחר פטירת המנוחה ובעת המאסר לקה בלבו וסבל מבעיות בריאותיות רבות. היא הבהירה שכאשר סוכנת הביטוח יצרה עמה קשר היא נשאה לבד בעול גידול ילדיה והייתה נתונה במצב כלכלי קשה ולכן עניין הירושה לא עניין אותה. היא סיכמה זאת בכך שדיווחו לה שעליה לשלם והיא אמרה שאינה יכולה לאור מצבה.

 

41.בנוסף היא אמרה שסברה שהרכב שייך לביטוח לאומי ובמידה והייתה יודעת שהינה זכאית לקבל תשלום הייתה פועלת לעשות כן לאור מצבה הכלכלי הקשה. לדבריה עד שעורך הדין לא פנה אליהם הם לא ידעו שזכאים לירושה כלשהי.

 

42.מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של גב' סיוון קריכלי שבו צוין, שהגברת שימשה כרפרנטית במחלקת תביעות רכב ורכוש אצל הנתבעת במועדים הרלבנטיים לתובענה. בתצהיר ציין כי הרכב שועבד לביטוח הלאומי למחלקת ניידות . ההודעה על התאונה התקבלה אצל הנתבעת בסמוך להתרחשותה והם עמדו ביחס לכך בקשר רציף עם גב' שני פינקלשטיין מסוכנות הביטוח שהייתה בקשר עם המנוחה ולאחר פטירתה, עם בני משפחתה. גב' קריכלי פירטה ביחס לתכתובת שנשלחה למנוחה במסגרת בירור זכאותה לקבלת תגמולים וכן על הטיפול בתביעה והשמאות שנעשתה. לדבריה הנתבעת לא ידעה אודות פטירת המנוחה ובתאריך 23.5.12 נשלח למנוחה מכתב אליו צורף דו"ח השמאי ונרשמה בו זכאותה לקבלת סך של 51,676 ₪ לאחר ניכוי אקסס מאת הנתבעת. כמו כן נדרשו במסגרת מכתב זה פרטי החשבון שלה לצורך העברת התשלום. רק בחודש אוגוסט 2012 הוברר לנתבעת שהמנוחה נפטרה.

 

43.עוד הוצהר, כי לאחר היוודע הפטירה נתקלה הנתבעת בקשיים ממשיים לאתר את בני משפחת המנוחה לצורך הטיפול בדרישתה מכוח הפוליסה ואך נערכה חקירה לצורך איתורם. ביום 8.8.12 התקבל דיווח מסוכנות הביטוח לפיו התנהלה שיחה עם אשתו של התובע 1 והיא מסרה שהוא מצוי בכלא ולא ידוע מועד שחרורו. ובאותה עת שהו שני התובעים במאסר. לכן בקשה גב' ה' מהסוכנת שתתחשב במצבה כדי שניתן יהיה לבדוק את האופציות בסוף החודש אל מול אחי המנוחה. בזיקה לכך ביום 9.8.12 העבירה נתבעת העבירה לידי סוכנות הביטוח סיכום שיחה טלפונית לפיה למנוחה מגיע תשלום בגין ירידת הערך ויש להמציא לצורך כך צו ירושה. משיחה נוספת עם גב' ה' צוין בסעיף 17 לתצהיר כך : "במסגרת הדיווח נמסר על ידי אשת אח המנוחה אמרה מפורשות שאין למנוחה כל יורשים , והם לא מעוניינים בכך ולכן גם לא דואגים לנושא הזה כן נאמר במסגרת השיחה שמבחינתם המדינה תיקח את הירושה". עקב חוסר שיתוף הפעולה הופסק הטיפול.

 

44.בראשית עדותה הבהירה גב' קריכלי שהיא עובדת רק משך כשנה אצל הנתבעת ולא כפי שרשום בתצהיר. עוד עלה שהנתונים שציינה בתצהיר מבוססים על תיעוד שקיים ותכתובת שנעשתה בין אורלי שהייתה אחראית במועד הרלבנטי על כך מטעם הנתבעת מתוקף תפקידה כמיישבת תביעות, לבין שני. כאשר נשאלה על ידי מדוע אורלי שבקיאה בפרטי התיק לא הובאה לעדות היא השיבה תשובה שאינה מניחה את הדעת לפיה היא בספק אם אורלי זוכרת ואישרה שהיא מעידה על יסוד התיעוד הקיים בתיק בלבד ולא על יסוד מעורבותה בהתנהלות אל מול התובעים.

 

 

 

45.בהמשך העדות אמרה שאין עוררין על קביעות השמאי שאמד את הנזק לרכב אך בהעדר תעודת פטירת וצו ירושה לא ניתן היה להעביר את הפיצוי לידי היורשים. הפעולות של ניסיון העברת התשלום לידי התובעים הופסקו בחודש ספטמבר 2012 .לדבריה העדה הנוספת , גב' פינקלשטיין יכולה לבאר היטב מה דובר בשיחות אם אשת התובעים.

 

46.גב' שני פינקלשטיין הצהירה שהיא שימשה במועדים הרלבנטיים כפקידה בסוכנות הביטוח באמצעותה בוטח הרכב של המנוחה אצל הנתבעת. מהתצהיר עלה שמהנוח דיווחה למבטחת אודות התאונה ביום 21.3.12 ובמסגרת הטיפול בתובענה היא עמדה בקשר עם רפרנטית במחלקת תביעות רכב רכוש אצל הנתבעת, בשם אורלי שמעוני. במהלך חוד אוגוסט נודע שהמנוחה נפטרה ואורלי שמעוני ביקשה ממנה לעמוד בקשר עם משפחת המנוחה. בתאריך 9.8.12 העבירה גב' פינקלשטיין דיווח לאורלי שמעוני לפיו היא שוחחה עם אשתו של התובע 1 והאחרונה מסרה לה שהוא מרצה מאסר וכך גם האח השני (התובע 2) וכן נכתב " ואין הם יכולים לסייע כלל. משכך ביקשה אשתו של ז' כי נבקש מאת מנורה להתחשבות במצבם המיוחד בכדי שניתן יהיה בסוף החודש לבדוק את האופציות מול אחי המנוחה" (סעיף 10 לתצהיר).

 

47.עוד הוצהר, כי יום למחרת קרי, בתאריך 9.8.12 גב' שמעוני העבירה לידי המצהירה ולסוכנות סיכום שיחה טלפונית עם אשת התובע 1 לפיו למנוחה מגיע תשלום בגין ירידת הערך אולם לצורך כל יש להמציא תעודת פטירה וצו ירושה ולכן היה צורך ליצור קשר בשנית עם המשפחה. לאחר מכן היו ניסיונו נוספים לקדם את הטיפול בתביעה אך ביום 4.9.12 היא הודיעה מפורשות לגב' שמעוני כי אשת התובע 1 אמרה לה מפורשות שאין למנוחה כל יורשים וכי הם לא מעוניינים בכך ושמבחינתם שהמנוחה תיקח את הירושה.

 

48.בעדותה ציינה גב' פינקלשטיין כי מלאו השתלשלות האירועים זכורה לה היטב ונעשו ניסיונות לאתר את היורשים. לדבריה היא שוחחה ראשית עם התובע 1 אך התיעוד ביחס לכך הוא תיעוד פנימי שלא נשמר. אולם בניגוד לכך תיעוד שיחה עם אשתו של התובע 1 קיים. גב' פינקלשטיין נשאלה היכן התיעוד שבו היא אמרה מפרושות לגב' זו' ביחס לזכאות לקבל את כספי המנוחה והיא השיבה שבהתאם לתכתובת מיום 4.9.12 (נספח ז' לתצהיר) בה נכתב שגב' זו' אמרה שאין למנוחה יורשים ועל יסוד זה כך העידה: " אם הגענו בכלל לעניין יורשים ז"א שיש פה פיצוי שהאי צריכה לקבל, היא תיקנה את הרכב במוסך הסדר, משמע היא לא אמורה לקבל פיצוי על הנזק מחברת הביטוח, מלבד ירידת הערך, אם ישנה. אם הגענו לעניין של ירושה, וצו ירושה ובקשה הקשורה בנושא הזה ז"א שהיה פה משהו לעניין פיצוי כלשהו שהוא ירידת הערך" (עמ29 לפרוט' ש' 3-6).

 

49.בהמשך עומתה עם העובדה שכתבה בתיעוד שנמסר לה שגב' זו' ואחי המנוחה נעדרי ממון והיא הבהירה שסכום ההשתתפות העצמית שהיה עליהם לשלם לצורך קבלת הפיצוי הינו בסך של כ- 2,000 ₪ לערך. כמון כן אמרה שגב' זו' הייתה בקשר עם התובע שכן הוא היה מצוי במאסר ולנתבעת לא היה קשר איתו והם סברו שאשתו מעבירה לו את המסר. בהמשך חקירת הנגדית היא אישרה שאין תיועד מפורש לכך שאמרה לאשת התובע 1 גב' ה' שהם זכאים לבל את סכום הפיצוי בגין ירידת הערך, אך לדעתה המסר היה מאוד ברור.

 

50.בנוף הוברר כי גב' זו' ביקשה מהעד לשוב ולשוחח עמה בעוד כחודש לשם תשלום שכן היא הבינה שעליה לשאת בסכום כסף מסוים. בשלב זה של העדות דרשתי מהעדה לומר בבירור האם הבהירה לגב' זו' שהיא זכאית לקבל כסף והיא השיבה כך :" לא יודעת מה חשבו באותו זמן, אולי לא רצו לקחת אחריות על כל נושא הרכב. בסופו של דבר אמרה לי אנו לא היורשים, מבחינתנו שיעברו למדינה" (עמ' 30 לפרוט' ש' 10-11).

 

51. מבחינת מכלול העדויות עדותם של התובעים הותירה עליי רושם שעסקינן באנשים שהגורל לא שפר עליהם , בלשון המעטה, בין אם באחריותם ובין אם לאו, עסקינן בסיטואציה של נסיבות חיים לא פשוטות שאף קיימת בהן מעורבות בפלילים וריצוי מאסר מאחורי סרוג ובריח. דווקא בסמוך לאחר פטירתה של המנוחה נקלע התובע 1 , שהיה האח המעורב מבין שני התובעים, למאסר ולמצב רפואי שלא אפשר לו לפעול באשר ליתרת הרכוש. מעדותו התרשמתי שהוא אף האמין שין לו כל זכאות ביחס לרכב שכן מבחינתו היה זה רכב השייך למוסד לביטוח לאומי לאור הרקע הרפואי של המנוחה. האזנתי בקשה רב לעדות זו ומצאתיה משכנעת , התרשמתי שאלמלא פניית ב"כ התובעים אליהם , תחילה מטעם המוסך, על רקע אחסנת הרכב והצורך בשחרורו לא היה מובא לידיעתם דבר באשר לזכאות לפיצוי מושא תביעה זו. מהסבריו הפשוטים של התובע כולל " הטעמה" מנסיבות חייו התרשמתי שהוא לא ידע אודות זכאותו לרשת את מהנוחה באשר לזכויות הפיצוי שנותרו בידי הנתבעת.

 

50.תמיכה בגרסה זו מצאתי בעדותה של גב' זו', אשת התובע 1. אמנם מצאתי את עדותה מוטה לאור ניסיונותיה לשוות לתובע תדמית של אדם שאינו בריא בנפשו , כולל תיאורים מופרזים , אולם עם זאת כאשר העידה באשר לפניית סוכנות הביטוח אליה בדרישה לשלם עבור אחסנת הרכב ותיאורה את נסיבות חייה הקשים שבעטיין נשאה באותה עת לבדה בעול גידול ילדיה, ופרנסתם לא נותר בליבי ספק שגרסתה ביחס לשיחה עם סוכנות הביטוח והמידע שנמסר לה, גרסת אמת היא. התרשמתי שגב' זו' באותה תקופה קשה שבעלה התובע 1 ריצה מאסר לא הייתה מתנגדת לקבל סכום כסף שהיה עבורה סכום גבוה ללא ספק על רקע תיאורה שאין לה כסף לשלם את חשבונות המחייה. אני מקבלת את גרסתה לפיה מהשיחה עם סוכנות הביטוח והנתבעת היא לא הבינה כי הינה זכאית לקבל כסף, המידע היחיד שנצרב בתודעתה הינו שעליה לשלם כסף ולכן ביקשה מהסוכנת לשוב אליה בעוד כחודש לאחר השיחה כדי שתבדוק האם יש בידה אפשרות לשלם.

 

51. גרסתה של זו' מוצאת חיזוק בגרסאות שתי עדויות עדות הנתבעת שמיד אתייחס אליהן. התובע 2 לא תרם תרומה של ממש לליבון המחלוקת שכן מדובר באדם ששהה שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח ולא היה בקשר עם המנוח וכך גם לא מעורה בקורותיה, הניתוק שלו היה כה מוחלק כך שהוא גם עודכן אודות פטירת המנוחה באיחור. עדותו לפיה הוא שהה עד שנת 2014 במאסר ולאחר מכן ניסה להשתקם, לא נסתרה. ברי שבנסיבות העניין האדם הדומיננטי והרלבנטי הינו התובע 1.

 

52. מנגד, קיימות עדותן של גב' קריכלי וגב' פינקלשטיין. שתי העדות הללו העידו במגמתיות בולטת תוך ניסיון לרצות את הצד מטעמו זומנו להעיד. גב' קריכלי אמרה בהגינות כי היא עובדת רק כשנה אצל הנתבעת כך שלמעשה אם נקצין את ידיעותיה – עדותה מהווה הקראה של התיעוד המצוי בתיק הביטוח, הא ותו לא. העדה לא יכלה להעיד על דברים שבידיעתה שכן במועדים הרבלנטיים היא לא עבדה אצל הנתבעת. דווקא גב' אורלי שמעוני, לגבי העידה גב' קריכלי שהיא הייתה הגורם המעורה בפרטים ובכל ההליכים מטעם הנתבעת, שעודנה עובדת אצל הנתבעת- נפקדה מעדות מבלי שסופק לכך הסבר מניח את הדעת. אני מוצאת להשתית בעניין זה את חזקת ההימנעות מהעדת עד רלבנטי שברי שפועלת בנסיבות אלה לחובת הנתבעת שנמנעה מהעדתה של גב' שמעוני, כפי שנקבע ב-רע"א 12/15 עזבון המנוחה אליה פרג' ז"ל נ' אסף אלעזר, (פורסם בנבו, 1.3.15) וכך נאמר: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי פ"ד לה(1) 736, 760, מפי השופטת בן-עתו (1980); ראו גם ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 26 (2008); ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' אבילפזוב, [פורסם בנבו] פסקה כ"ד (2009))".

 

53.אני מוצאת שאין תרומה של ממש בעדותה של גב' קריכלי שכן לעיין בתיעוד שצורף ובתכתובת ניתן היה לעשות גם בלא סיועה ולכן אין בה כדי להטות את הכף לטובת הנתבעת], נהפוך הוא מעודת זו כאשר עולה בבירור קיומה של פרסונה רלבנטית אחרת שלא התייצבה , יש בה בסופו של יום רק להחמיר מעמדה הראייתי של הנתבעת.

 

54. עדת הנתבעת הנוספת, גב' פינקלשטיין לא הותירה עליי רושם חיובי. הגב' ששוחחה במישרין עם גב' זו' מסרה עדות מתפתלת ומתחכמת שכל מטרתה להראות שהיא יידעה את גב' זו' על זכאותה לקבל פיצוי מאת הנתבעת. ככל שעדות זו העמיקה ונמשכה שוכנעתי בדיוק ההיפך, קרי שלמעשה שהגב' שהעידה בביטחון רב, לא טרחה להבהיר לאנשים קשי יום כי הם זכאים לקבל כסף, חלף זאת היא עסקה בהנמקות בדבר ידיעתם כגון שימוש במילה ירושה , באופן עקיף ומפותל שלפיו מכך השתמע שיש לתובעים זכאות לקבל כספים ועל יסוד זאת גב' זו' בוודאי הבינה את המשמעות, כך לדידה. דווקא מעדות זו שנתמכת בתיעוד ורישומים שערכה גב' פינקלשטיין שוכנעתי כי לא הייתה כל הבהרה מפורשת כלשהי מצד הנתבעת אודות זכאות של התובעים לקבל ממנה פיצוי. הדגש בשיחה הושם על צורך בתשלום דמי ההשתתפות העצמית הנמוכים ביחס לזכאות וזה הדבר היחיד שנצרב בזכרונה של גב' זו' שביקשה שישוחחו עמה שוב שתברר אודות התשלום. לא בכדי תועד בתרשומת שגב' זו' מעדכנת בשיחות שהיא נעדרת כל ממון , ושלמנוחה אין כל יורשים. גב' זו' שהעידה כי התרשמה שהיא נדרשת לשלם עשתה ככל שלאל ידה על מנת להרחיק מעמה כל דרישה נוספת לתשלום שעה שהיא כורעת תחת עול הפרנסה כשבעלה מרצה מאסר.

 

55.התכתבות האחרונה עליה נסמכה גב' פינקלשטיין ביום 4.9.12 בה היא מפרטת את כל הנסיבות האישיות כולל ציטוט מפי גב' זו' " שהיא אינה יכולה לסייע לי , אין לה כסף והיא בחובות עצומים" תומך היטב במסקנה לפיה ברקע הדברים הייתה דרישה של הנתבעת לשלם ולא נאמר במפורש הזכאות לקבלת תשלום. בקביעתי זו לא נעלמה מעיני העובדה שבאותו סיכום שיחה גם נכתב מפי גב' זו' שאין למנוחה יורשים ושהמדינה תיקח את הירושה, סבורני שהדבר נבע ממצוקה כלכלית שאין בצידה הבנה באשר לזכאות לקבלת התגמול.

 

56.הסבריה של גב' פינקלשטיין בעניין זה אינם מניחים את הדעת כאמור, התרשמתי שמדובר היה בשיחה בין שתי נשים אלה שאינו הלם את ההבנה עד כי ניתן לכנותו "שיח חרשים" שכן המסר בדבר הזכאות לא עבר ליורשים ואילו ההתנגדות לשלם סכום כלשהו ביחס לרכב נבעה ממצוקה כלכלית ולא מהבנה של זכאות. לכל אלא מצטרפת העובדה שרק כחודש לאחר שוחחו לראשונה עם התובעים הנתבעת מיהרה "להרים ידיים" וזאת במודע תוך שבסיכום שיחה מיום 9.8.12 כותבת גב' פינקלשטיין (שוורצברג דאז) שמדובר במשפחה קשת יום שאין בידם ממון אף לרכוש מזון.

 

57. על רקע דברים אלה עולה תמיהה גדולה מדוע למשמע נסיבות חיים כה קשות לא נעשה מאמץ מטעם הנתבעת ונציגיה להסביר ביתר פירוט שקיימת זכאות לקבלת תגמולים באופן

שיהא בו לסייע בנסיבות חיים כה קשות וחלף זאת בוחרת נתבעת להותיר בכיסה בשרירות לב של ממש את הסכום שיכול לסייע לתובעים שכה נזקקים לו.

 

58.לאחר כל זאת זונחת הנתבעת את ניסיונותיה לשלם את הכסף לידי התובעים בחודש אוגוסט 2012.

 

59.האם בכל ההתנהלות שפורטה לעיל יש כדי לבסס קביעה לפיה התובעים "ישנו" על זכויותיהם באופן שאין בו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות? סבורני שהתשובה לכך הינה בשלילה מוחלטת. מהעדויות בלט, כי באופן ברור כי עסקינן במצב בו נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן, שכן המבטחת לא טרחה להודיע באופן מפורש וברור, כי קיימת הזכאות לקבלת התגמולים. התובעים באופן לגיטמי וסביר למדיי סברו כי הרכב שייך למוסד לביטוח לאומי על רק נסיבותיה הקשות של המנוחה ולכן האיחור בהגשת התובענה נבע מסיבות אובייקטיביות. לדידי עסקינן במקרה קלאסי של עילת השעיה של המועד המזניק כך שהתובעים גילו את זכאותם לקבל פיצוי רק עם פניית בא כוחם אליהם מטעם המוסך , לצורך שחרורו הרכב בשנת 2016. בהקשר זה אעיר כי מתעוררות תהיות אתיות במערך היחסים שבין התובעים לבא כוחם, אך סבורני שאין זה ממן עניינה של ערכאה זו לדון בכך ולכן אני דוחה את טענות הנתבעת במישור זה.

 

60.לאור כל האמור לעיל אני סבורה שעלה בידי התובעים להוכיח, כי עסקינן בסיטואציה של התיישנות שלא מדעת ולכן הם חוסים בצילה של הגנה זו ולכן תביעתם לא התיישנה כטענת הנתבעת, כך שהתקופה ממנה נמנית ההתיישנות מתחילה ביום שנודע להם על הזכאות, קרי בשנת 2016.

 

סוף דבר

 

61.טרם אחתום את פסק הדין אני מוצאת לציין כי בתיק זה ניתן היה להתרשם מהתנהלות בוטה תוך שרירות לב של מבטחת עד כדי "קניית יתרון" ממש מפטירת המבוטח. לא מעט נכתב בפסיקה ובספרות על מערך היחסים הלא שיוויוני ופערי הכוחות הקיימים בין מבטח למבוטח. מערך יחסים זה כשלעצמו מקנה נופך שונה לטענת התיישנות המועלית בהקשרים אלה. במרקם היחסים שבין מבטח למבוטח, המבטח נתפס כגורם האיתן שבידו מצויים המשאבים הכלכליים המעמידים את המבוטח בנחיתות משמעותית אל מולו. לאורך כל תקופת הביטוח המבוטח תורם לאיתנותו של המבטח מעין "ענק" שכוחו הולך ומתעצם מכוח הפרמיות בהן נושא המבוטח. האחרון, שהינו הגורם החלש במערך יחסים זה מצפה שביום בו יתדפק הגורל על דלתו ויכה בגופו או ברכושו הוא יפשוט ידו ויבקש סיועו של הגוף הכלכלי- לו שילם לאורך השנים, ואז יעמוד לצדו ה"ענק" הביטוח וישלם לו את תגמולי הביטוח שיידרש להם. בתיק זה למגינת הלב נגוזה ציפייה זו של המבוטחת וגם של היורשים שבאו בנעליה , שכן חברת הביטוח נהגה באופן הסותר בתכלית את קיומה.

 

 

62.לאור כל המקובץ לעיל ונוכח העובדה שהנתבעת כלל לא חלקה על סכום התביעה ועל הזכאות לקבל את הפיצוי בגין ירידת הערך ומשעה שטענתה התמצתה רק ביחס להתיישנות, אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 57,744 ₪.

 

63.כמו כן בנסיבות העניין , אני מוצאת לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים תשלום ריבית מיוחדת על פי סעיף 28 א' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, דהיינו, פי 3 מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית על תגמולי הביטוח שהייתה צריכה לשלם, כלומר – על סכום של 57,744 ₪. המועד יחושב מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

 

64.בנוסף תשלם הנתבעת את אגרת המשפט ששולמה, שכר עדה כפי שנפסק בדיון וכן שכ"ט עו"ד בסך של 8,500 ₪.

 

65. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

 

67.המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

 

 

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ח, 27 מאי 2018, בהעדר הצדדים.

 

 

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ