אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תא"מ 5048-11-12 ביטון נ' עיריית אילת

תא"מ 5048-11-12 ביטון נ' עיריית אילת

תאריך פרסום : 17/08/2014 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום אילת
5048-11-12
07/08/2014
בפני השופט:
יוסי טופף

- נגד -
התובע:
שמעון ביטון
הנתבעת:
עיריית אילת
עו"ד ליטל ברששת
עו"ד נטלי בן דוד יוסף
פסק דין
 

 

לפניי תובענה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע, בשל עיקולים שהטילה עיריית אילת על חשבונות הבנק של התובע, שהינו עורך דין במקצועו.

 

תמצית התשתית העובדתית

 

1.התובע, שמעון ביטון, הינו עורך דין במקצועו ובבעלותו משרד עו"ד בעיר אילת. הנתבעת הינה עיריית אילת, רשות מקומית הפועלת על פי דין.

 

2.בארבעה מועדים שונים (10.3.2012, 15.3.2012, 4.6.2012, 30.7.2012) נמצא כלבו של התובע משוטט לבדו מחוץ לחצרו, מבלי שאיש החזיק או שלט בו.

 

3.בשל כך, יוחסו לתובע ארבע עבירות לפי סעיף 11(א) לחוק הסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002, שזו לשונו: "המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן - החצרים), אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר".

 

עבירות אלו מהוות עבירות מנהליות, בגינן ניתן להטיל קנס מינהלי בסך 500₪, בהתאם לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המינהליות") ותקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי - כלבת ופיקוח על כלבים), התשס"ז-2007. לאור זאת, שלחה הנתבעת לתובע ארבע הודעות על הטלת קנס מינהלי קצוב, בסך 500₪ כל אחת (להלן: "הודעות הקנס").

 

4.בתאריך 16.10.2012 הטילה הנתבעת עיקול על חשבון הבנק של התובע בבנק לאומי, בגין חוב נטען בסכום של 1,268.30 ₪. בנוסף, נשלחו הודעות עיקול לבנקים נוספים, לרבות לבנק המזרחי, שם מנהל התובע חשבון נאמנות לטובת לקוחותיו.

 

עיקרי טענות הצדדים

 

5.התובע טען כי שילם את כל ארבעת הודעות הקנס במועדן, כך שלא נותר חוב פיגורים בגינן. התובע הציג את הודעות הקנס ועל כל אחת מהן תדפיס אישור תשלום הקנס בבנק הדואר.

 

התובע טען כי מכתב דרישת התשלום ששלחה אליו הנתבעת מיום 10.9.2012 לא היה מפורט ואף מהודעות העיקול עלה כי מדובר בחוב בשל ארנונה. ביום 19.9.2012 שיגר התובע מכתב לממונה על הגביה אצל הנתבעת בבקשה לקבל פירוט באשר לחוב הנטען. הנתבעת השיבה לתובע במכתב מיום 15.10.2012 ובו פירטה לראשונה את החוב הנטען, אך כבר באותו היום פעלה לעיקול חשבונותיו בבנקים.

אי-לכך, גרס התובע כי הנתבעת נקטה נגדו בהליכים לגביית חוב שאינו קיים, הטילה עיקולים על חשבונותיו בבנקים בניגוד לדין, ובדרך זו פגעה בשמו הטוב ובמשלח ידו כעורך דין ידוע באילת.

 

6.הנתבעת מצידה טענה כי פעלה כדין עת הטילה עיקולים על חשבונות הבנקים של התובע, מכוח פקודת המסים (גביה), היות ולחובתו נותרה יתרת חוב בסך של 1,280₪, כתוצאה מאיחור בתשלום הקנסות שהוטלו עליו. הנתבעת טענה כי התובע שילם את הקנסות לאחר שחלפו 60 הימים, הקצובים לתשלום הקנס לפי הוראות חוק העבירות המנהליות.

 

הנתבעת הדגישה כי משטען התובע כי אחד מחשבונות הבנק עליהם הוטל עיקול משמש כחשבון נאמנות עבור לקוחותיו, היא ביטלה את כל העיקולים שהוטלו בחשבונות הבנק של התובע.

 

הנתבעת טענה כי הטילה את העיקולים בהתאם לדין ועל כן מדובר ב"פרסום מותר", שאינו מהווה עילת תביעה בהליך אזרחי, לאור הוראות סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בנוסף לכך, נטען להגנת "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע; הגנת פרסום בתום לב מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע.

7.נשמעו עדויותיהם של התובע ומר אבי סאיג, המשמש כמנהל אגף ההכנסות והממונה על הגבייה אצל הנתבעת.

 

 

גדר המחלוקת

 

8.מספר שאלות עומדות להכרעה:

-האם כדין הוטלו העיקולים על חשבונות הבנק של התובע?

-האם הטלת העיקולים, בנסיבות שלפניי, מהווה פרסום לשון הרע?

-האם זכאי התובע לפיצוי ומה גובהו?

 

 

האם העיקול הוטל כדין?

 

9.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, קראתי את כתבי הטענות ונספחיהם, והתרשמתי מעדויות התובע ונציג הנתבעת הגעתי למסקנה כי הנתבעת פעלה בניגוד לדין עת הטילה עיקולים על חשבונות הבנק של התובע בשל טענתה כי הוא לא עמד בתשלום מלוא חובותיו בגין הודעות הקנס.

 

10.עבירה לפי סעיף 11(א) לחוק הסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002 היא עבירת קנס מסוג ברירת משפט. בעבירות מסוג זה ההליך נפתח באמצעות המצאה כדין של הודעת תשלום קנס מינהלי ובה מספר פרטים, ביניהם: שם הנקנס ומענו, תיאור תמציתי של העובדות המהוות את העבירה, המקום והזמן שבהם נעברה העבירה, הוראות החיקוק שבהן נקבעה העבירה, גובה הקנס והמועד לתשלום.

 

סעיף 16(א) לחוק העבירות המנהליות קובע כי: "קנס מינהלי ישולם תוך שישים ימים לאחר המצאת ההודעה על הטלתו לפי סעיף 8(א) או 10, זולת אם היה הקנס קנס מינהלי קצוב כמשמעותו בסעיף 2 והנקנס הודיע, בתקופה הקבועה לכך, כי ברצונו להישפט על העבירה".

 

11.הקנס הופך לחלוט באם לא שולם במועד ומקבל ההודעה לא הודיע כי ברצונו להישפט על העבירה המיוחסת לו, או לחלופין הגיש בקשה לביטולה, וזאת במסגרת המועדים הקבועים בהוראות סעיף 8א לחוק העבירות המנהליות. מרגע שהנקנס הפך להיות חלוט, רואים במקבל הודעת הקנס כמי שהורשע ונגזר דינו (ר' רע"א 10200/07 מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.4.2008)).

במצב זה, חל סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ולפיו "קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המיסים (גבייה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה". אי לכך, קנס חלוט שגובה הרשות כמוהו כחוב פסוק וניתן לגבות אותו בהליכים המנויים בפקודת המיסים (גבייה), לרבות הטלת עיקולים (ר' ע"א 461/69 ביטון נ' הממונה על מס בולים, פ"ד כד(1) 50, 53; ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים, פ"ד ס(3), 553, 564-565).

 

12.במקרה דנא, מעיון בארבעת ההודעות על הטלת קנס מנהלי, שהוצאו לתובע, עולה כי נכללו בהן מרבית הפרטים הנדרשים, לרבות פרטי התובע ומענו, סעיף החיקוק שלפיו נקבעה העבירה כעבירה מנהלית (אך ללא תיאור תמציתי של העובדות הרלוונטיות כפי הנדרש), המקום והזמן שבהם נעברה העבירה וגובה הקנס שהוטל עליו.

נוסף על כך, נכתב בהודעה כי על הנקנס (התובע) לשלם את הקנס בתוך 60 ימים מיום קבלת ההודעה, זולת אם יודיע על רצונו להישפט. עוד נכתב כי היה והקנס לא ישולם ולא יודע כי ברצונו להישפט, תיווסף לקנס תוספת פיגור כאמור בסעיף 17 לחוק העבירות המנהליות וניתן יהיה לגבות את הקנס ואת תוספת הפיגור לפי פקודת המסים (גביה) או בכל סמכות גביה אחרת.

בחלקה האחרון של ההודעה על הטלת קנס מינהלי, שכותרתו: "קבלה למשלם" נכתב כי אין לקבל הקנס אחרי חלוף מועד, המצוין בה על ידי הפקח שממלא את הודעת הקנס.

 

13.להלן פרטי הודעות הקנס שבמוקד הדיון (נספח ו' לתצהיר התובע):

 

-הודעה מס' 1479-3-0 בגין עבירה מיום 10.3.2012 בה נרשם כי המועד האחרון לתשלום הינו יום 10.6.2012;

-הודעה מס' 1488-3-0 בגין עבירה מיום 15.3.2012 בה נרשם כי המועד האחרון לתשלום הינו יום 15.6.2012;

-הודעה מס' 1531-3-0 בגין עבירה מיום 4.6.2012 בה נרשם כי המועד האחרון לתשלום הינו יום 4.9.2012;

-הודעה מס' 1585-3-0 בגין עבירה מיום 30.7.2012 בה נרשם כי המועד האחרון לתשלום הינו יום 30.10.2012.

 

14.ודוק, בניגוד לטענות הנתבעת, הן בכתב הגנתה והן בתצהיר מטעמה, כי על התובע היה לשלם את הקנסות שהוטלו עליו עד למועדים: 10.5.2012, 15.5.2012, 4.8.2012 ו-30.9.2012 בהתאמה, היינו בתוך 60 יום ממועד ביצוע העבירה, הרי של פי הוראות חוק העבירות המנהליות היה עליו לשלם את חובו בתוך 60 יום ממועד המצאת ההודעה על הטלת הקנס.

15.בנידון דידן אין חולק כי התובע היה מודע להודעות הקנס, אשר נתקבלו אצלו. ברם, לא הוצגה לפניי כל ראיה באשר למועדים בהם הובאו הודעות הקנס, כל אחת במועדה, לידיעתו של התובע. בחקירתו הנגדית טען התובע, מבלי שנסתר, כך: "אני חושב שכן שילמתי בתוך 60 הימים, מיום שההודעה התקבלה אצלי. אני לא יודע מתי ההודעה התקבלה אצלי ואני לא יודע מתי היא נשלחה. אנו מקבלים את זה בדואר רשום. ... אני מניח שכאשר העירייה רושמת תאריך למטה הם לקחו בחשבון את זמן המשלוח כי אותו פקיד מסתובב, בא לעירייה ורושמים דו"ח ולוקח זמן. יש מקרים שבאים ביום שבת..." (עמ' 4 לפרוט').

 

16.הנטל להוכיח את מועד המצאת הודעת הקנס מוטל על כתפי הנתבעת. כפי שציינתי הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה.

 

סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות קובע את דרכי המצאת המסמכים באופן הבא:

 

"(א)הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:

(1)במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו – לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר-בני-אדם – במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;

(2)במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר-בני-אדם, עם אישור מסירה; התאריך שבאישור המסירה ייראה כתאריך ההמצאה.

(ב)היה לנמען עורך דין, דייה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או במסירה לעובד במשרדו.

(ג)המצאה למפקח או לרשם, יכול שתהיה במסירה לעובד במשרדו.

(ד)שר המשפטים רשאי, באישור הועדה, להתקין תקנות משלימות בענין המצאת מסמכים, והוא אף בסטיה מהוראות סעיף זה".

 

תקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, תשמ"ו-1986, קובעת כך:

 

"הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי החוק, ניתן להמציאו במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני אדם; היום העשרים לאחר המשלוח כאמור ייראה כתאריך ההמצאה, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם.

17.הנה כי כן, ככל שהודעת הקנס נשלחת בדואר רשום קמה החזקה, הניתנת לסתירה, לפיה הומצאה ההודעה ביום ה-20 לאחר מועד שליחתה. נפסק לא אחת כי בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2 (א) (11) ו- 17 לחוק מרשם אוכלוסין) הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 805-806). המחוקק קבע, כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי, הגיע ליעדו ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של החייב אודות ההליכים המתנהלים נגדו.

 

18.אישור מסירה, הוא הראיה הטובה ביותר להוכיח את משלוח דבר הדואר ותוצאות שליחתו לחייב. ברם, אין לדרוש הבאתה של ראיה מקסימלית בדמות אישור המסירה של דבר הדואר וניתן להסתפק בראיות חלופיות ובלבד שיש בהן כדי להוכיח את עצם ההמצאה בהתאם להוראות החוק (ר' רע"א 5255/11, 5431/11 עיריית הרצליה ואח' נ' חנוך כרם ואח' (ניתן ביום 11.6.2013)). כך למשל, ניתן להסתפק בחזקת ההמצאה בדואר רשום, מתוך הנחה שרוב החייבים מקפידים לעדכן בדבר שינוי כתובת כפי חובתם לפי דין ומקבלים דואר שנשלח אליהם.

 

בתי המשפט נחלקו בעניין טיב הראיות עליהן ניתן להסתמך על מנת להוכיח את ההמצאה - הגישה המקלה ביותר עם הרשות מסתפקת פלטי מחשב שלפיהם הוגשו הודעות הקנס לדואר לצורך שיגורם כדי לבסס את חזקת המסירה. גישה מחמירה קצת יותר, דורשת פלט מחשב לפיו הודעות הקנס נמסרו לדואר לצורך שיגורן בתוספת חותמת דואר, כי אכן הרשימה התקבלה ברשות הדואר. המחמירים עוד יותר, דורשים ראיה נוספת ממנה ניתן ללמוד כי דבר הדואר נשלח לנאשם כמו חיווי על תוצאות משלוח דבר הדואר, לדוגמא "לא נדרש", "סירב לקבל" וכו', ראיה המהווה אישור המלמד בוודאות כי דבר הדואר נשלח על ידי הדואר וחזר (ראו, למשל: עפ"א 80103/07 (מח' ת"א) פרסר נ' עיריית תל-אביב (ניתן ביום 21.2.2008); עפ"א 80201/07 (מח' ת"א) חגי נ' עיריית תל אביב (ניתן ביום 29.6.2008); עפ"א 159/08 (מח' חי') דורון נ' עיריית חדרה ניתן ביום 5.10.2008); ע"פ 188/88 (מח' ים) עירית ירושלים נ' שלום פנר (פורסם בנבו); ב"ש (נת') 1016/07 קופמן נ' עיריית נתניה (ניתן ביום 7.8.2007); עפ"א 8329/05 (מח' ת"א) גל אריאלה נ' עיריית תל אביב (ניתן ביום 29.10.2006)).

 

 

19.כאמור, הנטל הוא בראש ובראשונה על הנתבעת להוכיח בראיות מהימנות המצאה כדין של כל אחת מהודעות הקנס על מנת להקים את חזקת המסירה. דא עקא, במקרה שלפניי הנתבעת לא הוכיחה, ואף לא ניסתה להוכיח, אימתי נתקבלו הודעות הקנס אצל התובע ולמרבה הפליאה אף לא מתי שלחה לתובע את הודעות הקנס.

מכאן, ועל אף שאין חולק כי הודעות הקנס הומצאו לידי התובע, לא ניתן לקבוע אימתי הסתיימה תקופת 60 הימים הקצובה לתובע במהלכה היה עליו לשלם את הקנסות בכל אחת מהודעות הקנס. חזקה על הנתבעת כי ככל שהיתה ברשותה ראיות המצביעות על שליחת הודעות הקנס בדואר רשום לתובע, או כל ראיה אחרת בדבר מועד המצאתן לידיו, הרי שלבטח הייתה מציגה ראיותיה אלה בפניי בית המשפט.

 

20.דומה כי הנתבעת הייתה ערה לקושי, אותו יצרה במו ידיה, משפטרה עצמה, ככל הנראה, מתיעוד מועדי שליחת הודעות הקנס בדואר רשום אל הנקנסים, ובשל כך לא עלה בידה להציג בבית המשפט אסמכתאות לגבי מועדי שליחת הודעות הקנס. הנתבעת בחרה לפעול אחרת, באופן שבו היא מציינת על גבי כל הודעת קנס, מועד שלאחריו נאסר על הבנק לקבל את תשלום הקנס. מועד זה, אשר נחזה למועד אחרון לתשלום, הינו היום התשעים במספר ממועד ביצוע העבירה. בדרך זו, הביאה הנתבעת בחשבון כי מרבית הודעות הקנס שנשלחות מטעמה תגענה לידי הנקנסים לכל היותר בתוך 30 יום, בהנחה כי יתכן ולא כל הודעת קנס נשלחת מיידית לאחר ביצוע העבירה, מסיבות שונות, כמו ימי חופשה, סופי שבוע או מועדי ישראל.

 

הנה כי כן, בעוד החזקה שבתקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, תשמ"ו-1986 לפיה, קובעת כי הודעת הקנס שנשלחה בדואר רשום, יראו אותה ככזו שהומצאה ליעדה לאחר 20 יום ממועד שליחתה, הרי שהנתבעת חסכה מעצמה את הצורך מתיעוד מועדי שליחת ההודעות, ככל שהן אכן נשלחות בדואר רשום, ובמקום זאת נקבה על גבי כל הודעה, מועד הנחזה למועד אחרון לתשלום, המביא בחשבון המצאה לנקנס בתוך 30 יום.

 

ברי אם כן, כי ייתכנו מקרים שהמועד שלאחריו אסרה הנתבעת על הבנק לקבל את תשלום הקנס אינו המועד האחרון שעל הנקנס לשלם את חובו לפי חוק העבירות המנהליות. זאת, ככל שיעלה בידי הנקנס לסתור את חזקת המסירה, ככל שזו תקום, ולהוכיח שלא קיבל את הודעת הקנס קודם לכן מטעמים שאינם תלויים בו, וטרם חלפו 60 יום ממועד המצאת הודעת הקנס ועד למועד שנקבה הנתבעת בהודעת הקנס, כמועד שלאחריו נאסר על הבנק לקבל את התשלום.

 

21.הנתבעת נקבה אם כן בכל אחת מהודעות הקנס מועד שלאחריו נאסר על הבנק לקבל את התשלום ובדרך זו הציגה מצג לכל מי שמקבל את הודעת הקנס, לפיו המועד האחרון לתשלום הקנס הוא המועד אותו נקבה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה המועד האמור הופנה לבנק ולא ולמקבל הודעת הקנס. לטענה זו אין כל תימוכין בהודעת הקנס עצמה וברי כי כל נקנס שמקבל לידיו את הודעת הקנס נחשף לכל חלקיה של הודעת הקנס ואך טבעי והגיוני שיתן דעתו למועד זה כמועד אחרון לתשלום.

 

כך נהג גם התובע שלפניי, כפי העולה מדבריו בעדותו, בהם מצאתי ליתן אמון מלא: "אני קיבלתי את הודעות הקנס ורשום עליהם תשלום עד תאריך מסוים, אני נותן אותם לפקידה שלי והיא שמה אותם ביום האחרון שיש לשלם וזה משולם באותו יום יחד עם שאר התשלומים" (עמ' 2 לפרוט').

ובהמשך עדותו: "...אני מניח שכאשר העיריה רושמת תאריך למטה הם לקחו בחשבון את זמן המשלוח כי אותו פקיד מסתובב, בא לעיריה ורושמים דו"ח ולוקח זמן. יש מקרים שבאים ביום שבת. אנו לא חשבנו שמדובר בהטעיה, אנו חשבנו שזה התאריך. אני מניח שמדובר בפחות מ- 60 יום" (עמ' 4 לפרוט').

 

22.יתר על כן, ממכלול הראיות שהונחו בפניי שוכנעתי כי גם הנתבעת התייחסה למועד שנקבה בהודעת הקנס כאל המועד האחרון בו ניתן לשלם הקנס מבלי שהדבר יחשב לאיחור בתשלום. צא וראה, ביום 12.7.2012 שלח התובע מכתב לעיריית אילת בבקשה לבטל את הודעות הקנס, שמספרה מס' 1531-3-0, בגין העבירה מיום 4.6.2012. ביום 24.7.2012 השיבה עיריית אילת לתובע, במכתב מאת גב' אהובה פרקר, אחראית תחום משפטי ברישוי עסקים, לפיו בקשתו נדחית והובהר לו, בין היתר, כך: "לאור האמור, בידך הברירה לשלם את הקנסות עד למועד המצויין בשובר לתשלום או להגיש בקשה בכתב להישפט תוך 30 יום מיום קבלת מכתבינו זה" (ר' נספח ט' לתצהיר התובע).

 

נוסף על כך, ביום 19.9.2012 פנה התובע לנתבעת במכתב וביקש פירוט דרישת התשלום שנתקבלה אצלו באותו היום לתשלום חוב של 8,545.4 ₪ (נספח 12 לתצהיר מטעם הנתבעת). הנתבעת השיבה לתובע במכתב מיום 15.10.2012 וציינה כי מדובר ב-4 קנסות בגין שוטטות כלבו, כאשר שלושה שולמו באיחור והרביעי לא שולם כלל. עוד נכתב כי: "הקנס הרביעי לא שולם כלל ועומד על 500 ₪ לידיעתך המועד האחרון לתשלום הקנס הינו 30.10.2012" (נספח 14 לתצהיר מטעם הנתבעת). ודוק, זהו המועד הנקוב בדו"ח גופו, כמועד האחרון לתשלום.

 

הנה כי כן, מהמכתבים שנשלחו לתובע הן מהאחראית על התחום המשפטי ברישוי עסקים והן מאגף ההכנסות בעיריית אילת, ניתן ללמוד כי הנתבעת עצמה התייחסה למועד שננקב בסייפת הודעות הקנס, כאל המועד האחרון לתשלום, מבלי שהנקנס יחויב בתוספת פיגור.

 

23.התובע הציג אישורי תשלום מדואר ישראל, מהם ניתן ללמוד כי הוא שילם את כל הקנסות שהוטלו עליו במועדים אותם ציינה הנתבעת על גבי כל אחת מהודעות הקנס, כמועד שלאחריו נאסר על הבנק לקבל את התשלום.

 

24.יש לציין, הנתבעת טענה כי מתדפיס הקבלה של תשלום הודעת קנס מס' 1585-3-0 לא ברור האם הקנס שולם בתאריך האחרון לקבלת התשלום בבנק - 30.10.2012, או ביום 31.10.2012. טענה זו אף נכללה בתצהירו של אבי סאיג המשמש כמנהל אגף ההכנסות והממונה על הגבייה בעיריית אילת. ברם, מעיון בתדפיס אישור התשלום שעל גבי הודעת הקנס הרלוונטית עולה, על נקלה, כי התשלום בוצע בבנק הדואר ביום 30.10.2012, כך שאין לי אלא להצטער ואף להביע מורת רוח כי טענה כה מיתממת ומיותרת מעין זו הועלתה מטעם הנתבעת.

 

25.סבורני כי טענותיה של הנתבעת כלפי התובע, לפיהן הוא איחר בתשלום הקנסות ועל כן חויב בתוספות פיגורים והוטלו עיקולים על חשבונות הבנק שלו נגועים בחוסר תום לב ומצביעים על התנהלות לא תקינה מצד הנתבעת. ודוק, הנתבעת נמנעה - וסיבותיה עמה - מלהציג בפני בית המשפט ראיות מהן ניתן ללמוד אימתי התקבלו הודעות הקנס אצל התובע, או למצער מהו המועד בו שלחה את הודעות הקנס לתובע בדואר רשום, ככל שהן נשלחו בדואר רשום. אכן, אין חולק כאמור כי הודעות הקנס נתקבלו אצל התובע, אך הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח מהו המועד ממנו היה למנות את תקופת 60 הימים הקצובה בדין לתשלום הקנס. על כן, בנסיבות אלו, הואיל והתובע לא טען כי טרם חלפה תקופת ה-60 יום במועדים הנקובים בכל אחת מהודעות הקנס, הרי שיש לראות מועדים אלה - כמועדים האחרונים בהם ניתן היה לשלם אותם קנסות, מבלי שהדבר ייחשב כאיחור בתשלום, המחייב תוספת פיגור.

 

26.אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לאיחור בתשלום הקנסות, אך בשל כך שהכסף הגיע לידיה, הלכה למעשה, מספר ימים לאחר המועד האחרון הנקוב בכל אחת מהודעות הקנס. משעה שהתובע הוכיח כי שילם כל אחת מהודעות הקנס במועד האחרון הנקוב בה, הרי שאין נפקא מינה אם בפועל הכסף הגיע לידי הנתבעת ימים ספורים לאחר מכן, בשל ימי שבת/חג או אילוצי סליקה אחרים, שאינם תלויים בתובע.

 

27.יתר על כן, יצוין כי במהלך הדיון אישרה ב"כ הנתבעת, ברוב הגינותה, כי הנתבעת הטילה את העיקולים על חשבונות התובע, על בסיס ההנחה שהקנסות לא שולמו במועד, וככל שהתובע היה מציג לנתבעת את אישורי התשלום, הרי שלא היינו במצב הזה, כך כלשונה.

 

28.מכל המקובץ עד כאן, אני קובע כי התובע שילם במועד את הקנסות נשוא הודעות הקנס, שמספריהן: 1479-3-0, 1488-3-0, 1531-3-0, 1585-3-0 - הן הודעות הקנס שבמוקד הדיון. מכאן, העיקולים שהטילה הנתבעת על חשבונותיו של התובע – הוטלו שלא כדין.

 

29.בזאת לא די; התנהלות הנתבעת במקרה שלפניי חשפה פגמים וקלקולים, שאינם עולים בקנה אחד עם חובותיה לפעול בהתאם לדיני המנהל הציבורי והמחייבים אותה לפעול על פי הוראות החוק, בהגינות, בתום לב, במידתיות, בסבירות וללא שרירות.

בשל כך, באתי למסקנה כי נפלו פגמים מהותיים בהליך הטלת העיקולים על חשבונותיו של התובע, המצדיקים אף הם את הקביעה כי העיקולים הוטלו שלא כדין.

 

צא ולמד, בעת שרשות מקומית מבקשת לגבות חובות הרי שסלולה בפניה הדרך לבחור בין הדרך האזרחית, קרי, הגשת תביעה כספית לבית המשפט וגביית החוב הפסוק בדרכי הוצאה לפועל, לבין גביית החוב בדרכי גבייה מנהליים, על פי פקודת המסים (גבייה), בהתאם לסמכות הנתונה לה בסעיף 18 לחוק העבירות המינהליות.

 

בנוקטה בדרך הראשונה, על ידי פניה לערכאות, מבררת הרשות המקומית את תביעתה, ככל נושה אחר המבקש לגבות חובו, באמצעות הגשת תובענה כנגד בעל החוב לבית המשפט, בדומה לתביעה אזרחית רגילה בה תובע נושה את בעל חובו. מקום בו הוכרעה התובענה לטובת הרשות, תוכל זו לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לשם אכיפת פסק הדין שניתן לטובתה. בכך לא נבדלת הרשות מכל בעל דין אחר המבקש לממש את חובו ולעמוד על זכותו המוקנית לו בדין.

 

לצד הדרך הזו עומדים לרשות המקומית אמצעים לגביית החוב על ידי נקיטת הליכים כמו הטלת עיקול מכח פקודת המיסים (גבייה). היתרון שהוקנה לרשות המקומית בדרכי אכיפת החיובים נועד לשמש אמצעי יעיל לגביית תשלומי חובה ולמניעת השתמטות מהם. גבייה אפקטיבית של תשלומי חובה מגשימה ערכים של צדק חלוקתי ושוויון; מממשת את אופיה של המדינה כמדינת רווחה; מאפשרת הספקת שירותים חיוניים לציבור; ומגשימה את עקרון שלטון החוק. לשם כך הוקנו לרשות סמכויות גביה בהליך יעיל ומקוצר, שעלויותיו פחותות מאלה הכרוכות בניהול הליכים משפטיים והליכים רגילים של הוצאה לפועל (ראו: עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח' (ניתן ביום 5.12.2006).

 

30.סמכויות הגבייה בדרך מנהלית מאפשרות אם כן לרשות מקומית לנקוט הליכי הוצאה לפועל, מבלי שקדמה לכך התדיינות משפטית. לפיכך, חובה לדרוש מרשות מקומית, כרשות מנהלית, לעמוד באותן חובות בסיסיות המוטלות על גופי המנהל, אשר נשאבות מן העקרונות הכלליים של המשפט המנהלי, ולהפעיל סמכותה בדרך זו מתוך שיקול דעת במקרים המתאימים, במשורה, בזהירות, בהגינות, ביושר, בתום לב, בסבירות, ללא שרירות וללא משוא פנים (ראו: בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 435; בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 53; בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 259; בג"צ 685/78 מחמוד נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לג(1) 767, 777).

 

ודוק, רשות מקומית משמשת כנאמן של הציבור ועל כן חייבת לנהוג בהגינות כלפי הציבור בכללותו וכלפי כל אדם בפרט. מחובת נאמנות זו נגזרות אותן חובות ספציפיות החלות על עובדי הציבור, בטרם קבלת החלטה כלשהי, לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לא לשקול שיקולים זרים, ולהפעיל שיקול דעת בהגינות, ביושר, בסבירות וללא הפליה (ר' בג"צ 7542/05 פורטמן נ' שטרית (ניתן ביום 11.2.2007); בג"צ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה (ניתן ביום 12.11.2002).

 

31.הנתבעת בחרה במקרה זה לפעול לגבית החוב בהליכי גביה מנהליים, על ידי הטלת עיקולים על חשבונות הבנק של התובע. נאמר לא אחת בפסיקה כי הסמכות שניתנה לרשות המינהלית עפ"י פקודת המיסים (גביה) היא רחבה ודרקונית, מבלי להידרש להליך משפטי. הכוח המוענק לרשות בנסיבות אלו הינו כוח רב עצמה ויכולתו של האזרח הפשוט להתגונן מולו הינה מצומצמת מלכתחילה. משכך על הרשות לעשות שימוש בסמכויות אלו באופן מושכל, מוסרי ונאות. על כן, יש להקפיד כי קודם שיופעלו כוחות וסמכויות אלה, תמלא הרשות אחר כל הדרישות הקבועות בפקודה. אם לא עשתה כן, יהיה מקום להורות על ביטול פעולתה.

 

 

 

קודם להטלת העיקול, צריכה הרשות המקומית לידע את החייב על עצם חיובו ולאפשר לו לשלם את חובו טרם תפתח בהליכי הגבייה. סעיף 4 וסעיף 5 לפקודה מפרטים את חובותיה של הרשות לעניין זה וקובעות כי חלה חובה למסור לנישום הודעת דרישה.

 

במקרה דנא, ביום 10.9.2012 שלחה הנתבעת לתובע, "דרישה לתשלום" מכוח סעיפים 4 ו-5 לפקודת המסים (גביה). דא עקא, מעיון במכתב האמור, עולה כי הוא אינו עונה על דרישת הפירוט ביחס לחוב לתשלום. חובותיו של התובע, בגין הקנסות נשוא ענייננו, הוצגו במכתב זה, כחוב בגין ארנונה, ללא כל פירוט או הסבר ביחס לרכיביו ומקורו (ר' נספח ג' לתצהיר התובע).

 

בעקבות כך, פנה התובע לנתבעת, במכתב מיום 19.9.2012, בבקשה לפרט את החוב הנטען. במענה לבקשתו, נשלח לתובע מכתב ממחלקת המגורים שבאגף ההכנסות בעיריית אילת, מיום 15.10.2012, ובו צוין במפורש כי דרישת התשלום הינה בגין 4 קנסות, בשל תפיסת כלבו של התובע משוטט במשעול. צוין כי 3 מתוך 4 הקנסות שולמו באיחור ולכן ישנה יתרה הנובעת מפיגור בתשלום על סך 250 ₪ בגין כל קנס. באשר לקנס הרביעי בסך 500 ₪, צוין כי הוא טרם שולם והמועד האחרון לתשלומו הוא ביום 30.10.2012. כמו כן, נמסר לתובע כי הוא חויב ב-18 ₪ עבור המכתב לדרישה לתשלום. מכאן יוצא כי חובו של הנאשם, לפי שיטת הנתבעת, עמד על סך של 1,268₪, נכון למועד משלוח המכתב (ר' נספח ה' לתצהיר התובע).

והנה, כבר למחרת היום, בתאריך 16.10.2012, עוד בטרם קיבל התובע את מכתבה של הנתבעת ובו ההסבר המבוקש אודות הקנסות, הזדרזה הנתבעת להטיל עיקולים על חשבונותיו של התובע בבנקים שונים, בגין מלוא הסכום בסך של 1,268₪. יוצא אפוא שהנתבעת כללה בסכום המעוקל גם את הקנס הרביעי בסכום של 500₪, על אף שלפי שיטתה, טרם חלף אז המועד האחרון לשלמו.

 

יוצא אם כן כי הנתבעת רמסה ברגל גסה את זכויותיו של התובע. הנתבעת לא פירטה לתובע בדרישת התשלום את רכיבי התשלום ומקורם בגינם התעתדה לנקוט נגדו בהליכי גבייה; ומשעשתה כן, לבקשת התובע, הזדרזה להטיל את העיקולים כבר למחרת היום.

 

 

 

 

ראו בעניין זה, רע"א 5255/11 עיריית הרצליה ואח' נ' חנוך כרם (ניתן ביום 11.6.2013), שם נפסק לעניין החובה ליידע אדם על ההליך שנפתח נגדו, כדלקמן:

 

"תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שאדם שהליך נפתח נגדו ידע על כך. מטרת היידוע היא לאפשר למי שההליך נפתח נגדו לממש את זכות הטיעון במטרה להגן על זכויותיו... כשמדובר בהליך גבייה, היידוע נועד להתריע בפני החייב כי הוא חשוף להליכי גבייה שעלולים להיות פוגעניים ולהסב לו הוצאות, במטרה לגרום לו לשלם את החוב ולהימנע מכך, או לפעול באפיקים המתאימים לביטולו" (שם, סעיף 18 לפסה"ד).

 

32.מכל המקובץ, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעת, בהיותה רשות ציבורית, הפעילה את כוח הגבייה שהוענק לה, באופן שאינו ראוי וסביר. למרבה הצער, הנתבעת לא נהגה בהקפדה ובזהירות סבירה למנוע פגיעה ונזק לתובע, שלא לצורך. גובה החוב בגינו הוטלו עיקולים על חשבונות הבנקים של התובע לא הלם את החוב הנטען, אף לשיטתה של הנתבעת, נכון למועד בו הוטלו העיקולים. יתר על כן, הנתבעת לא נתנה בידי התובע הזדמנות לסלק את התשלום לאחר שניאותה לפרטו במכתבה אליו, וכבר למחרת היום הזדרזה להטיל את העיקולים, ובדרך זו מנעה מהתובע את האפשרות להימנע מאי הנעימות ועוגמת הנפש הכרוכים בהטלת העיקולים. סבורני כי התנהלות זו מצד רשות מקומית החבה בחובות הגינות ונאמנות כלפי הפרט אינה סבירה, אינה תמת לב ואיננה מתקבלת על הדעת.

 

33.מכאן, אף בשל הפגמים בשימוש בסמכותה של הנתבעת להטיל עיקולים בנסיבות מקרה זה, סבורני כי מתחייבת אותה המסקנה, אליה הגעתי לעיל, לפיה העיקולים שהטילה הנתבעת על חשבונותיו של התובע – הוטלו שלא כדין.

 

 

האם הטלת העיקולים, בנסיבות דידן, מהווה פרסום לשון הרע?

 

34.התובע טען כי הטלת העיקול על חשבונותיו בבנקים, לרבות חשבון הנאמנות עבור לקוחותיו, היווה פרסום לשון הרע והסב לו נזקים. הנתבעת מצידה הכחישה שהעיקולים שהוטלו על התובע הינם בגדר לשון הרע וטענה להגנות בשל פרסום מותר, אמת הפרסום ותום לב.

 

 

 

35.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

 

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)..."

 

36.הזכות לשם טוב מבטאת את הגנה על הכבוד האישי, הגאווה האישית וההכרה האישית בין בני האדם והינה חלק מיחס הכבוד וההערכה לו זכאי אדם מהסובבים אותו. המבחן לקביעת קיומה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3) 840).

 

ההלכה הפסוקה הכירה בכך שהטלת עיקולים שלא כדין על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע, אף כשמדובר בעיקול בסכום נמוך, שכן עיקול מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו, באופן שהצריך נקיטה בסעד שכזה. פרסום כזה עלול לבזות את אותו אדם, להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז או ללעג ולפגוע בשמו הטוב. מכאן שהטלת עיקול עשויה להוות עוולת לשון הרע, על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

 

בת"א (שלום ת"א) 17615-03-10 אסתר גידניאן נ' עיריית תל אביב-יפו (ניתן ביום 24.2.2011) חויבה עיריית תל אביב בפיצוי בשל לשון הרע לאחר שהטילה עיקול שלא כדין. בית המשפט קבע:

 

"כבר נקבע בפסיקה לא אחת, כי משלוח צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקולים על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. ראה לעניין זה: ת.א. (ת"א) 60625/06 זוהר עמרם וחנה נ' מד"א ואח' [פורסם בנבו] וכן ת.א. (ת"א) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות [פורסם בנבו] תק-של 2009 (1) 11448 וכן ת.א. (ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו)."

 

עוד ראו: ת"א (שלום ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' ביטוח לאומי סניף רמת גן (ניתן ביום 7.10.2009).

37.ויודגש, אין אומר הדבר כי בכל מקום בו מוטל עיקול, קמה מניה וביה עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, שהרי במובחן מפרסומים אחרים, הטלת עיקול הינה פעולה לגיטימית, אשר נקבעה בדין ואמורה לסייע לנושה בגביית חובותיו. הטלת עיקול, אפוא, תקים עילה על פי חוק איסור לשון הרע, רק מקום בו ימצא כי היא נעשתה שלא כדין.

מקום בו נמצא שהעיקול הוטל כדין, קמה למי שנקט בסעד זה הגנות שונות, הקבועות בחוק איסור לשון הרע בדמות "פרסומים מותרים", "אמת בפרסום" ו"תום לב", הכל בהתאם לנסיבות; משמע – אותו אדם שעל נכסיו הוטל עיקול, אכן איננו משלם את חובותיו, באופן שהצריך נקיטה בסעד שכזה.

 

38.כאמור במקרה שלפניי שוכנעתי כי הנתבעת הטילה עיקולים על חשבונות הבנק של התובע בניגוד לדין. בדרך זו הוצג התובע, שלא בצדק, כמי שמתחמק מלשלם את חובותיו עד כי נדרש לפעול נגדו בדרך מרחיקת לכת הכוללת הטלת עיקולים על חשבונותיו בבנק, כדי לאלצו לשלם את חובותיו. בדרך זו היה כדי הכתמתו, השפלתו ופגיעה בשמו הטוב של התובע, הן בעיניו של בנקאי סביר והן בפני כל מי שידיעה זו הגיעה לאוזניו, ללא כל קשר לגובה העיקול.

 

39.משנה תוקף יש לדברים, נוכח היותו של התובע עורך דין במקצועו, בעיר קטנה יחסית ומרוחקת כמו אילת, בה "כולם מכירים את כולם", כך שלפרסום העיקולים פוטנציאל לפגיעה במשלח ידו של התובע, בעיקר משום שאחד העיקולים הוטל על חשבון נאמנות שניהל עבור לקוחותיו. דומני כי אין צורך להכביר מילים כי שמו הטוב של עורך דין לצד נורמות של הגינות, יושרה, ניקיון כפיים וטוהר מידות הם אדני היסוד עליהן נשען מקצוע עריכת הדין. לולא אלה מקצוע עריכת הדין יתרוקן מכל תוכן ואמון הציבור בו לא ישמר. הכל יודעים כי דרכם של עורכי הדין לרכוש לקוחותיהם אינה פשוטה כלל וכלל. היום יותר מתמיד. לרוב תצלח היא מכוח העשייה והחתירה למצוינות והישגיות. בניית מוניטין נעשית, רובה ככולה, מפי השמועה, בעמל רב במהלך השנים. ככל שקשה לבנות מוניטין טוב, כך קל לפגוע בו ולעתים די באבחת חרב אחת כדי לנפץ תדמית שנבנתה לאורך זמן בהשקעה מרובה.

 

מכאן, שהטלת העיקולים על חשבונות הבנקים של התובע מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

 

40.נוסף לכך, מתקיים יסוד הפרסום, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, משמדובר בפרסום בכתב שנשלח על ידי הנתבעת למספר בנקים, שבחלקם החזיק התובע חשבון בנקאי. התובע קיבל מהבנקים הודעות עיקול (נספחים א/1-3 לתצהירו) ולאלה התלוו טלפונים מפקידי הבנקים שהתקשרו אליו לדווח לו על העיקולים בחשבונותיו. שותף אני לדאגתו של התובע, כפי שהובעה בעדותו בבית המשפט לפיה אין לדעת מי עוד מקרב עובדי הבנקים ולקוחותיהם היה עד לאותן שיחות טלפוניות שקיבל מפקידי הבנקים, שבישרו לו על הטלת העיקולים. יתר על כן, סעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא מן ההכרח שהפרסום יגיע בפועל לידיעתו של אדם זולת הנפגע, ודי בקיומו של פוטנציאל כזה.

 

41.יפה לענייננו פסיקת כב' השופט אמנון כהן בע"א (מח' ים) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 24.3.2011), שם נדון עניינו של עורך דין שעתר לקבלת פיצוי כספי בגין פרסום לשון הרע כלפיו, שנגרם לו, בעקבות עיקול שהטילה עיריית ירושלים על חשבונות הבנקים שלו בשל דו"ח חניה שלא שולם. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע ודחה את טענת העירייה לפיה מדובר היה בפרסום שהייתה חייבת לעשות על פי דין או על פי היתר. וכך נקבע:

 

"לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק."

 

42.מכאן, באתי למסקנה כי הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובע. נשאלת השאלה האם עומדת לנתבעת הגנה כלשהי לפי חוק איסור לשון הרע. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם ועל בסיס קביעותיי לעיל, באתי לכלל מסקנה כי אין בפי הנתבעת כל הגנה על פי החוק, שעשויה הייתה להצדיק את הפרסום הפוגע כנגד התובע.

 

סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

 

אין חולק כי בידי הנתבעת, כרשות מקומית, סמכות להטיל עיקולים מכוח פקודת המסים (גביה), אך זו עומדת לה רק כאשר קיים חוב בר גביה ולאחר שנקטה בכל ההליכים המקדמיים להטלת העיקולים. במקרה דנא, הנתבעת הטילה עיקולים על חשבונות הבנק של התובע, בגין יתרת חוב בשל פיגור בתשלומים שלא ארע ובגין חוב שטרם חלף מועד פירעונו. בנסיבות אלה לא הייתה לנתבעת סמכות כדין להטיל את העיקולים ועל כן לא ניתן לומר כי הנתבעת הייתה "חייבת" להטיל את העיקול "על פי דין". ראו בהקשר זה את דבריו של א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), בעמ' 204: "ההגנה לא תחול על כל פרסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת 'כדין' להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך". (עוד ראו: ע"א (מח' ים) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 24.3.2011)).

 

מאותם הטעמים אין הנתבעת רשאית ליהנות מהגנת אמת בפרסום. בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הגנת אמת בפרסום מבוססת על פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי. משבאתי למסקנה כי העיקולים הוטלו שלא כדין, אין בפרסום האמור כל אמת שיכולה לשמש כאצטלה עבור הנתבעת.

 

בנוסף, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, הקובע הגנה לעושה הפרסום בתום לב בנסיבות ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". סעיף 16(א) לחוק קובע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". מנגד, סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה, לפיה: "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: ... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".

 

במקרה שלפניי, לא קיימת חזקת פרסום בתום לב, שכן יש לראות בהטלת העיקולים על חשבונותיו של התובע משום "פרסום שאינו אמת", כמבואר לעיל. הנתבעת כללה בסכום העיקול חוב שטרם חלף מועד פירעונו. בסיכומיה הודתה הנתבעת בטעותה והשליכה את הסיבה לכך על טעות אנוש של פקידה שהקלידה את סכום העיקול ככולל גם את גובה הקנס שמועד תשלומו טרם הגיע. אין בידי לקבל טענה זו לצורך קביעת תום ליבה של הנתבעת. ראשית, הנתבעת לא טרחה להציג כל ראיה בעניין זה והעלתה הסבר זה לראשונה בסיכומיה. שנית, כפי שהרחבתי לעיל, התובע פנה לנתבעת בבקשה לפרט את רכיבי החוב הנטען, היות ולא ניתן היה ללמוד אודותיו מדרישת התשלום שקיבל מכוח סעיפים 4 ו-5 לפקודת המסים (גביה). הנתבעת אכן פירטה לתובע את רכיבי הקנס, כפי שיטתה, והבהירה כי המועד האחרון לתשלום אחד הקנסות טרם חלף. ועל אף זאת, אותה "טעות אנוש" לכאורה שוב חזרה על עצמה, כך שסכום זה נכלל בגובה העיקולים שהוטלו על התובע כבר למחרת היום. יתר על כן, עצם הטלת העיקולים כבר למחרת היום בו נכתב לתובע פירוט רכיבי החוב הנטען, היא לבדה נגועה בחוסר תום לב, שכן בדרך זו לא אפשרה הנתבעת לתובע לשלם את "חובותיו", בטרם הטילה עיקולים על חשבונותיו. הנה כי כן, כפי שציינתי לעיל, הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב וחרגה מחובות ההגינות והנאמנות אותן היא חבה כלפי הפרט. אני מוצא להדגיש כי אינני סבור כלל וכלל שהנתבעת התכוונה לפגוע בתובע במזיד, אך לבטח לא ניתן להחיל עליה את הגנת תום הלב.

 

43.סיכומו של דבר, הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובע, ולא נמצא בפיה כל הגנה על פי חוק איסור לשון הרע, שעשויה הייתה להצדיק את הפרסום הפוגע.

 

 

הפיצוי לתובע

 

44.התובע עתר לפיצוי סטטוטורי בסך 50,000 ₪, לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע הקובע:

 

"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."

 

הפיצוי הקבוע בחוק הינו רב תכליתי כפי שפורט בספרו של א. שנהר, דיני לשון הרע, מהדורה מעודכנת 1997, בעמ' 368:

 

"הפיצויים הנפסקים בתביעות לשון הרע אמורים לשרת כמה מטרות. פיצויים בנזיקין אמורים, בראש ובראשונה, להביא את הנפגע למצב שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה.... הפיצויים במשפטים אלה משמשים במקרים מסוימים גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם. כמו כן אמורים הפיצויים לחנך את הציבור בכללו ולהרתיע אותו מפני פגיעה בכבודו של אדם"

וכן:

 

"העובדה שהפרסום המשמיץ גרם נזק מהווה אמנם תנאי לקבלת פיצויים, אולם תובע יהיה זכאי לפיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב גם אם לא הביא כל ראיה להוכחת נזקיו, שכן הוא יכול להסתמך על החזקה הקובעת, כי פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם גורם נזק כלשהו".

 

וכן שם בעמ' 374:

 

"כאמור, לאינטרס של אדם בשמו הטוב יש גם היבט אישי. היבט זה מתבטא בעוגמת הנפש ובסבל הנגרמים לאדם כתוצאה מפרסום לשון הרע אודותיו. פיצויים בגין הפגיעה באינטרס האישי שבשם הטוב צריכים לפיכך לעמוד על שוויים הממוני של הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לנפגע בעקבות הפרסום."

 

על מנת לאמוד את נזקו של התובע, ניתן לעריך את שמו הטוב של הנפגע לולא הפרסום האסור בהתחשב בהנחת היסוד לעניין פרסום לשון הרע "כי לכל אדם יש שם טוב, והוא זכאי להגנה עליו, אלא אם כן הוכח ההיפך", כאמור בת"א (ת"א) 22815/85 נוף נ' אבנרי ואח', פ"מ תש"ן (ג) 9, 34).

 

45.ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 524 נאמר כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשגת 3 יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגע בגין לשון הרע. בנוגע לקביעת גובה הפיצוי נאמר כך:

 

"לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 הנ"ל). רק כך יהא ניתן - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב, אין לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי 'נמוך' כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. גם אין לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי 'גבוה' כדי להגן על השם הטוב. על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא רכושי שנגרם לניזוק (ראו ע"א 492/89 סלונים נ' דבר בע"מ). בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים...".  

 

46.במקרה דנא הבאתי בכלל חשבון את העובדה כי התובע הינו עורך דין שהפרסום בדבר הטלת עיקולים על חשבונותיו בבנק יש בו כדי לפגוע בשמו הטוב הן בבנקים עימם עובד והן בקרב אחרים שנחשפו לכך, ויש בפרסום זה פוטנציאל לפגיעה במטה לחמו, בעיקר בעיר קטנה ומרוחקת כמו אילת. הנתבעת מצידה חרגה מנורמת התנהלות זהירה בה היא מחויבת בהתאם לדיני המנהל הציבורי. מרשות שלטונית מצופה כי תקפיד הקפדה יתירה על שימוש זהיר ומדוד בסמכות מרחיקת הלכת הנתונה לה לפי פקודת המסים (גביה) ותמנע מהטלת עיקולים על מי שאינו חייב לה כספים או שמעוד פירעון חובותיו טרם חלף. למרבה הצער, הנתבעת שלפניי כשלה כישלון חרוץ בהפעלת סמכותה. לגנותה של הנתבעת יש לציין, ואף זאת הבאתי בחשבון בקביעת הפיצוי, כי היא לא מצאה לנכון להביע התנצלות בפני התובע, למצער ביחס לטעות, בה הודתה רק בסיכומיה, שעה שכללה בגובה העיקול קנס שנכון למועד העיקול טרם חלף מועד פירעונו. יתר על כן, הנתבעת עשתה כל מאמץ בהליך המשפטי להוכיח את אמיתות העיקולים שהטילה על התובע ובכך תרמה להגדלת נזקו (ר' סעיף 19(4) לחוק).

 

מנגד, הבאתי בכלל חשבון כי מדובר בעיקול בסכום נמוך יחסית; כי מדובר בהיקף פרסום מצומצם ובעיקר העובדה שהנתבעת הסירה את כל העיקולים, לאחר שהובא לידיעתה כי הטילה עיקול גם על חשבון נאמנות אותו מחזיק התובע עבור לקוחותיו.

 

לאור האמור, לאחר שבחנתי את כלל נסיבות העניין, לכאן ולכאן, סבורני כי ראוי להטיל על הנתבעת פיצוי כספי בסך 35,000 ₪.

 

 

 

 

 

47.אני מוצא לחתום בציטוט דבריו של כב' הנשיא שמגר בר"ע 669/85 מדינת ישראל נ' שומרי (ניתן ביום 12.12.1985):

 

"כפי שהרשות יודעת לתבוע מן האזרח דיווח על פי חובותיו ואינה סולחת לו על איחור בקיומן, כך גם היפוכו של הדבר נכון, ואם הרשות התרשלה בקיום חובותיה כלפי האזרח, עליה לשאת באחריות ולנקוט, בנוסף לכך, צעדים ראויים לתיקון הליקויים שנתגלו".

 

לאור הליקויים הרבים שנתגלעו בעבודתה של הנתבעת, עיריית אילת, למול הפרט, במקרה דנן, אני מורה כי פסק הדין יועבר לעיונו של מבקר העירייה, לטיפולו בהתאם, למניעת הישנות מקרים דומים.

 

סוף דבר

 

48.מכל המקובץ, אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:

 

א.אני קובע כי לא עומדת לחובת התובע יתרת חוב בגין 4 הודעות הקנס נשוא כתב התביעה, המפורטים בסעיף 13 לפסק הדין.

ב.הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪, בשל פרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

ג.הנתבעת תישא בהוצאות המשפט בסך של 20,000 ₪, נוסף לאגרת בית המשפט, שישולמו לתובע בתוך 30 יום, אחרת תצורף לסך האמור ריבית פיגורים שתחושב ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

 

פסק הדין יישלח בדואר רשום לצדדים ולמבקר עיריית אילת.

 

ניתן היום, י"א אב תשע"ד, 07 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

Picture 1

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ