בתאריך 15.4.15 נחתם בין התובע לנתבע הסכם תיווך, ביחס לרכישת נכס מקרקעין המצוי ברחוב יפו 124-126 הידוע כחלקה 25 בגוש 11250 (להלן:"הנכס").
בהסכם התיווך התחייב הנתבע, עורך דין במקצועו, לשלם דמי תיווך בשיעור של 3% מסכום העסקה.
ביום 15.6.15 נכרת הסכם מכר בין בעל הנכס, דוד מזן (להלן:"המוכר") לבין החברה שבבעלות הנתבע, לרכישת הנכס תמורת סכום של 2,140,000 ₪ (להלן:"ההסכם הראשון"). ההסכם הראשון נחתם בנוכחות התובע.
אין חולק על כך שההסכם הראשון נכרת בעקבות פעולות התיווך שביצע התובע.
לאחר חתימת ההסכם הראשון, נתקל הנתבע בקושי לקבל מימון מהבנק לעסקה. בעקבות זאת, בוטל ההסכם הראשון, בהסכמת הצדדים, בתאריך 2.8.15.
זמן קצר לאחר מכן, מצא הנתבע אדם שהיה מעוניין לרכוש את הנכס יחד עמו, ולשם כך הקימו הנתבע ואותו משקיע חברה בשם "שלי אופק נדל"ן בע"מ".
בחודש ספטמבר 2015 נחתם הסכם מכר חדש, בין החברה שהקימו הנתבע ושותפו למיזם, למטרת רכישת הנכס (להלן:"ההסכם השני"). התמורה בהסכם השני הועמדה על 2,100,000 ₪.
בתאריך 29.5.2016 התקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן שהגיש הנתבע. בתום הדיון, ניתנה החלטתה של כב' הרשמת ספרא – ברנע (להלן:"החלטת הרשמת").
בהחלטתה, סקרה כב' הרשמת את כל טענות ההגנה של הנתבע, ואת רובן דחתה.
בהחלטת הרשמת נדחתה טענת ההגנה, לפיה מאחר שמי שרכש את הנכס בסופו של דבר היתה חברה שהוקמה על ידי הנתבע ושותפו, הוא זכאי לשלם רק את דמי התיווך עבור מחצית הנכס שרכש. כב' הרשמת קבעה כי מדובר בפרשנות שלשון הסכם התיווך אינה מאפשרת (בעמ' 8 להחלטה ש' 1-3).