אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> יוסף חדר גודה נ' מדינת ישראל

יוסף חדר גודה נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 11/06/2018 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום בית שאן
10518-04-15
28/05/2018
בפני השופט:
אדהם ספדי

- נגד -
תובע:
חדר יוסף חדר גודה
עו"ד וג'די דלה ואח'
נתבעת:
מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז צפון
פסק דין
 

 

1.לפני תביעה כספית – נזיקית בגדרה מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכבו במהלך חיפוש שנערך ברכב על־ידי אנשי משטרה.

 

עובדות המקרה

 

2.ביום 21/08/2012 נסע התובע יחד עם בן דודו – אחד בשם מוחמד עאמר – ברכב מסוג קאיה הנושא לוחית רישוי מס' 98-413-93 (להלן: "הרכב") באזור בית ג'אלה, באזור הידוע כוואדי אל-מחרור. הרכב היה משנת ייצור 2011 והוא עלה לכביש ביום 14/02/2011 כפי שעולה מצילום רישיון הרכב שצורף לכתב התביעה.

 

3.ניידת סיור ובתוכה היו שלושה שוטרים שהייתה במקום הבחינה ברכב מגיע מכיוון הוואדי. אותה עת היה חושך מוחלט במקום (עמ' 15 לפרוטוקול, שור' 18). הרכב עורר חשדם של השוטרים משום ש"למקום הזה מגיעים אנשים שיש להם בעיות פליליות" (עמ' 14 לפרוטוקול, שור' 14). הניידת חסמה את הדרך בפני הרכב. השוטר עוזי מרשה ירד עם הקצין כדי לבדוק את הרכב ונוסעיו. הנהג ברכב יצא ממנו והציג בפני השוטרים תעודת זהות פלסטינית. בזמן שהשוטר מרשה בדק את תעודת הזהות של נהג הרכב, או אז קרא נהג הרכב המשטרתי במערכת הכריזה כי הוא הבחין שהתובע – אשר ישב במושב שליד הנהג – זרק חפץ מתוך הרכב. השוטר מרשה פנה מיד לכיוון התובע ומנע ממנו לצאת מהרכב על־ידי דחיפת הדלת וביקש מהתובע להזדהות בפניו ויציג לו תעודות זהות. השוטר מרשה מצא ליד הרכב קופסה ובה חומר החשוד כסם דבר שהעלה רמת החשד. ברגע זה הודיע השוטר מרשה לתובע כי הוא עצור ובעזרת הקצין גלעד שירד עמו אזקו את התובע והעלו אותו לרכב המשטרתי. בזמן הזה הספיק הנהג ברכב לברוח מהמקום (סעיפים 6 – 9 לתצהירו של השוטר מרשה; וכן בעמ' 14 לפרוטוקול, שור' 18-12).

 

4.אחרי שהנהג ברכב ברח מהמקום רמת החשד רק עלתה. בשלב זה ירד השוטר השלישי שנהג ברכב המשטרתי, אסף דסטה, והוא הצטרף לשוטר מרשה ולקצין גלעד. לאחר מכן השוטר מרשה ערך חיפוש סביב הרכב ובחיפוש זה נמצאו סכין מתקבעת, 3 כדורים בצבע וורוד וסם חשוד מסוג חשיש. לפיכך, הוחלט לבצע חיפוש בתוך הרכב ובחיפוש זה נמצאו סכין מתקבעת ולהב של סכין יפנית, שקית שקופה ובתוכה 58 כדורי צייד, דרכון על שם התובע, רוגטקה עם גולות ממתכת ואלה טלסקופית (סעיפים 12-11 לתצהירו של השוטר מרשה). לאחר מכן ולאור החפצים שנתפסו כמפורט לעיל, הוזמן חבלן שערך חיפוש יסודי ומקיף ברכב.

 

5.החבלן שבדק את הרכב היה שחר יוסף. תצהיר שלו הוגש מטעם הנתבעת ובו הוא הצהיר בפשטות כי "במהלך בדיקת הרכב, נגרם נזק לכיסוי הדלתות ולריפוד הרכב" (סעיף 6 לתצהירו של החבלן יוסף). החבלן השאיר ברכב דו"ח בדיקת רכב שנערך על־ידו וגם בו צוין כי נגרם "נזק כללי לריפוד הרכב ולכיסוי דלתות" (הדו"ח צורף הן לכתב התביעה הן לכתב ההגנה והוא הוגש וסומן כ-ת/8). יש לציין כי בדיקת החבלן לא העלתה ממצאים מעבר למה שנתפס בחיפוש הראשון על־ידי שוטרי הסיור.

 

6.למען שלמות התמונה יצוין שבגין האירוע הנ"ל הוגש כנגד התובע כתב אישום לבית המשפט הצבאי ביהודה שייחס לו שני אישומים: האחד בגין החזקת סם מסוג קנביס והשני בגין החזקת סכין עם להב מתקבע באורך כ-9 ס"מ (נ/1). בדיון שהתקיים ביום 23/09/2012 הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הודה התובע בעבירות שיוחסו לו על־פי כתב האישום והוא הורשע בגינן (נ/2). בו ביום ניתן גזר הדין שאימץ את העונש עליו הסכימו הצדדים. מטיעוני התובע הצבאי לעניין העונש ובקשת הצדדים לגזור על התובע עונש מאסר כימי מעצרו – 12 ימים, ניתן להבין כי התובע היה עצור למשך 12 ימים מיום האירוע.

 

טענות הצדדים

 

7.התובע טען כי הוא הבעלים של הרכב והמחזיק בו. לדבריו, את הרכב הוא קנה מבן דודו חודשים ספורים לאחר שהאחרון רכש אותו. התובע צירף לכתב התביעה הסכם מכר מיום 03/04/2011 ערוך בשפה הערבית לפיו מכר הבעלים הרשום את הרכב לתובע דכאן (ההסכם הוגש וסומן כ-ת/9).

 

8.התובע הוסיף וטען כי הוא שילם תמורת הרכב בתשלומים חודשיים. לדבריו, הרכב נרכש על־ידי בן דודו על־ידי נטילת הלוואה מבנק ערבי וההחזר החודשי עמד על סך של – 550 דולר. לטענתו, לאחר קניית הרכב הוא היה משלם מדי חודש לבן דודו את התשלום החודשי בגין החזר ההלוואה ובן דודו היה מעביר בתורו את התשלום לבנק לפירעון ההלוואה, זאת משום שההלוואה הייתה רשומה בבנק על שם בן דודו (ראו עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 16-6).

 

9.בהקשר זה טען התובע כי רישום בעלות בכלי רכב במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי תוך שהוא מפנה לפסיקה שיצאה מלפני בית המשפט העליון התומכת בטענתו האמורה ובעיקר ל-רע"א 5379/95.

 

10.לטענת התובע, השוטרים שביצעו את החיפוש ברכבו השתמשו בסכין שבאמצעותו קרעו את הריפוד של מושבי הרכב הקדמיים והאחוריים. בנוסף, הם השתמשו במוט ברזל באמצעותו ניסו לפרק את לוח השעונים וכן שברו לו את הכיסוי של דלתות הרכב. התובע הוסיף וטען כי השוטרים קרעו לו גם את הריפוד של תקרת הרכב ואפילו את הפלסטיק שבפגוש האחורי (עמ' 3 לפרוטוקול, שור' 33-32; וכן בעמ' 4, שור' 3-1, ובשור' 14).

 

11.לטענת התובע, השוטרים התרשלו באופן ביצוע החיפוש כאשר לטענתו החיפוש נערך באופן לא סביר ולא מידתי ובשל כך גרמו לרכב נזקים קשים.

 

12.התובע טען במהלך עדותו כי את הרכב הוא מכר לצד שלישי במצבו כמות שהוא מכיוון שלא היה באפשרותו לממן עלות תיקון הנזקים שנגרמו כתוצאה מהחיפוש שבוצע ברכב על־ידי אנשי המשטרה (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 30-24; וכן בעמ' 6, שור' 36 – עמ' 7, שור' 1).

 

13.על־פי התובע, עלות תיקון הנזקים שנגרמו לרכב במהלך החיפוש מסתכמת בסך של – 49,583 ₪ ובעניין זה הוא סומך ידיו על חוות־דעת השמאי מוחמד זועבי שהוגשה מטעמו.

 

14.מן העבר השני, טענה הנתבעת כי התובע אינו הבעלים הרשום של הרכב ועל־כן אין הוא זכאי לתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לרכב. הנתבעת ציינה כי על־פי צילום רישיון הרכב שצורף לכתב התביעה, הרישיון לא היה בתוקף במועד החיפוש.

 

15.עוד טענה הנתבעת כי החיפוש שבוצע ברכב על־ידי אנשי המשטרה, הרי הוא בוצע כדין ובהתאם לסמכויות שמוענקות לשוטרים מכוח הוראת סעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, לאור החשד שעלה אצל השוטרים. לטענתה, החיפוש נערך "בהתאם לנהלים ולהנחיות ללא כל פעולה חריגה" (סעיף 17 סיפא לסיכומי הנתבעת) וכי פעולות השוטרים לא חרגו מהסביר (סעיף 15 סיפא לסיכומים). משום כל אלה, יש לשיטתה לדחות את התביעה. הנתבעת מזהירה מפני הטלת אחריות במקרה שכזה אשר עלולה להביא להרתעת יתר של השוטרים בבואם להפעיל שיקול דעתם.

 

16.באשר לנזק, נטען כי התובע לא הוכיח כי הנזק הנטען נגרם כתוצאה מהחיפוש ברכב. עוד היא הלינה על כך שהתביעה הוגשה בחלוף כשלוש שנים מיום האירוע מבלי שהייתה לה האפשרות לבדוק את הנזקים ברכב ובחינת האפשרות להגשת חוות־דעת נגדית מטעמה.

 

17.הנתבעת מוסיפה וטוענת כי השמאי מטעם התובע לא בחן אפשרויות תיקון נוספות אלא בחר באפשרות היקרה ביותר וזאת במטרה לנפח את הנזקים. לטענתה אין זה סביר שעלות תיקון הרכב תעמוד על סך של כ – 42,000 ₪ העולה על שווי הרכב עצמו (סעיף 21 לסיכומי הנתבעת), אם כי בעניין זה היא נתפסה לכלל טעות משום ששווי הרכב במועד הרלוונטי עמד על סך של – 95,000 ₪ בהתאם לאמור בחוות־דעת השמאי זועבי, שהאמור בה לא נסתר.

 

18.לאור מכלול טענותיה, ביקשה הנתבעת כי אורה על דחיית התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות משפט.

 

דיון והכרעה

 

הבעלות ברכב וזכות התובע להגיש תביעת הפיצויים

 

19.כאמור לעיל, הנתבעת טוענת כי התובע אינו הבעלים הרשום של הרכב ועל־כן אין לו זכות לתבוע ולקבל פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לרכב. אקדים ואציין כי לא מצאתי לקבל את הטענה ועל־כן אני דוחה אותה והכול כמפורט להלן.

 

20.בצדק הפנה ב"כ התובע לפסק הדין ב-רע"א 5379/95 – "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997), שבו נקבע כי מכירת רכב היא עסקת מכר של מיטלטלין לכל דבר ועניין כאשר בהתאם לסעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 הבעלות בו עוברת במסירת הממכר ואין היא טעונה רישום כלשהוא, כאשר הרישום במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד להבדיל מרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי [ראו גם: רע"א 7161/08 – המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 02.06.2011), פסקה 3].

 

21.התובע הציג הסכם מכר מיום 03/04/2011 – כחודש וחצי בלבד לאחר עליית הרכב לכביש – ולפיו הוא רכש את הרכב מהבעלים הרשום. עדות התובע בעניין זה הייתה עקבית, מהימנה ואמינה והיא נתמכה בהסכם המכר ותואמת האמור בהסכם.

 

22.התובע הסביר בעדותו כי הבעלות ברכב לא הועברה על שמו בשל העובדה שהרכב היה משועבד לבנק המממן (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 23-21), והדבר עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 5 להסכם המכר בו מאשר הקונה (התובע) כי ידוע לו שהרכב משועבד לטובת הבנק הערבי.

 

23.הנתבעת מנסה לבסס טענתה על הודעות התובע ומר מוחמד עודה במשטרה שלפי דבריה בהן נמסר כי הרכב נמצא בבעלות מר עודה וכי התובע רק החזיק בו מספר ימים לפני האירוע (סעיפים 9-8 לסיכומי הנתבעת). דין טענות אלו של הנתבעת להידחות ולו מהטעם הפשוט שההודעות בהן היא מבקשת לתקוע יתדותיה מעולם לא הוגשו לבית המשפט ואין הן חלק מחומר הראיות שבתיק.

 

24.בשונה מהנתבעת, לא מצאתי היעדר הגיון בגרסת התובע, גם באשר לאופן שבו הוא שילם את התמורה, כאשר לפי גרסתו, המתיישבת גם עם האמור בהסכם המכר, הוא נכנס הלכה למעשה בנעלי המוכר בכל הקשור להחזר תשלומי ההלוואה, אם כי לא באופן פורמלי. התובע העיד כי הוא היה משלם במזומן לידי המוכר מדי חודש בחודשו את התשלום החודשי של החזר ההלוואה אותה נטל המוכר מהבנק המממן. בהינתן העובדה שמדובר בבני דודים (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 5, 8, 12 ו- 32-31), לא מצאתי אי־סבירות בהיעדר אסמכתא בכתב לביצוע התשלומים בפועל. מכל מקום, הנתבעת לא הצליחה לסתור את גרסת התובע בעניין זה, גרסה שעברה די בהצלחה את מבחן החקירה הנגדית.

 

25.למעלה מהדרוש אוסיף כי אף אם התובע לא היה הבעלים של הרכב, הרי שעדיין הייתי מגיע למסקנה כי לתובע מוקנית עילת תביעה כנגד הנתבעת וזאת מכוח החזקתו ברכב. הנתבעת אינה חולקת על כך שבמועד האירוע התובע החזיק ברכב (ראו סעיף 9 לסיכומי הנתבעת), כפי שגם עולה מיתר חומר הראיות בתיק, והרי כבר נקבע "שהעובדה, כי אדם פלוני מחזיק בפועל בנכס מסויים, עשויה לשמש הוכחה – פרט כלפי הבעלים האמיתי או מי שעומד בנעליו – בדבר זכותו להחזיק בו" [ע"א 219/66 – יעקב ילוז נ' רשות הפיתוח ואח', פ"ד כ(4) 603 (1966), בעמ' 611 ז'].

 

26.משכך, "נקודת המוצא היא כי המחזיק זכאי לפיצוי בגין נזק שנגרם לנכס המוחזק, ואם המזיק רוצה להתגונן בטענה שהמחזיק לא זכאי לפיצוי – עליו הראיה" [ע"א 4438/15 – אורי סלמה נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים, 26.02.2017), פסקה 31].

 

27.לא זו אף זו, החוק פורש את הגנתו על מחזיק במיטלטלין אף אם החזקתו בהם אינה כדין. סעיף 8 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 קובע:

 

"8. הגנת הבעלות וההחזקה

סעיפים 15 עד 20 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, יחולו גם על הגנת הבעלות וההחזקה במיטלטלין"

 

28.ואילו סעיף 20 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי:

 

"20. שמירת תרופות

אין בהוראות סעיפים 16 עד 19 כדי לגרוע מזכות לפיצויים או מכל תרופה אחרת או סעד אחר על פי דין.

 

29.אם כן, משילוב הוראות סעיף 8 לחוק המיטלטלין וסעיף 20 לחוק המקרקעין עולה כי הזכות לתבוע פיצויים מן המזיק עומדת לא רק לבעלים של המטלטלין אלא גם למי שמחזיק בהם. על כך עמד פרופ' י' ויסמן בחיבורו, דיני קניין: החזקה ושימוש (הוצאת מכון סאקר, תשס"ו- 2005):

 

"מתוך היקש להגנה בעין על ההחזקה, הניתנת למחזיק כאילו היה הבעלים, מקובל הכלל כי המחזיק זכאי לפיצויים בשל פגיעה בהחזקה כאילו היה בעלים ובהתעלם מטיבה האמיתי של זכותו בנכס. כך, אם גרמה הפגיעה בנכס להשמדתו, יהא המחזיק זכאי כלפי המזיק למלוא שווי הנכס אף אם היה מחזיק שלא כדין. כך הדבר לעניין היחסים שבין המחזיק לבין המזיק" (שם, בעמ' 55)

 

30.פרופ' וייסמן מוסיף ומציין בחיבורו הנ"ל כי ב"אשר ליחסים שבין המחזיק ובין בעל הנכס רואים במחזיק כנאמן עבור הבעלים לגבי סכום הפיצויים שקיבל המחזיק מעל לנזקו הישיר, האישי. לפי זה, מחזיק שלא כדין שתבע את המזיק וזכה בפיצויים יחזיק את כל סכום הפיצויים שקיבל, בנאמנות למען בעל הנכס" (שם, בעמ' 55 סיפא – 56 רישא).

 

31.חיזוק למעמדו של התובע לתבוע את הפיצוי במקרה שלפנינו ניתן למצוא בעובדה שהבעלים הרשום של הרכב מעולם לא הגיש תביעה כנגד הנתבעת לפיצויו בגין הנזקים שנגרמו לרכב אף שחלפו להן כשש שנים מיום האירוע. כמו־כן, הוא לא התנגד לכך שהפיצוי ישולם לתובע. יתירה מזו, הבעלים הרשום של הרכב היגר לאיטליה בה הוא חי מזה כשלוש שנים (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 10-9; בעמ' 5, שור' 36-33; וכן בעמ' 6, שור' 2-1). במקרה זה "מתייחסים אל המחזיק כאילו היה בעל הנכס בכל הנוגע ליחסים שבינו ובין מי שהזיק לנכס" [חיבורו הנ"ל של פרופ' ויסמן, בעמ' 56].

 

32.בכדי להפיס את דעתה של הנתבעת אציין כי מאחר ובמקרה שלנו אין חולק כי התובע החזיק ברכב על דעת הבעלים הרשום (שוב אני מפנה לאמור בסעיף 9 לסיכומי הנתבעת), הרי שבמקרה זה הנתבעת אינה חשופה לסיכון של תשלום כפול במידה והיא תיתבע מחדש על־ידי הבעלים הרשום, ותקנתו של האחרון היא בהגשת תביעה כנגד המחזיק שקיבל את הפיצוי מאת המזיק [חיבורו הנ"ל של פרופ' ויסמן, בעמ' 57].

 

33.עוד בעניין זה ראו פסק דינו של כבוד הנשיא א' אברהם ב-ע"א (מחוזי נצ') 28809-11-15 – י. בזלת ואגרגטים בע"מ נ' מוסטפא האשם (פורסם במאגרים, 28.04.2016), פסקאות 11-10.

 

34.המורם מכל האמור, כי בידי התובע נתונה זכות לתבוע את הנתבעת בגין הנזקים שנגרמו לרכב בעת שזה היה בחזקתו, בין מכוח בעלותו ברכב, כפי שקבעתי לעיל, או למצער מכוח החזקתו בו.

 

אחריות הנתבעת

 

35.סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 קובע את העיקרון שלפיו "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

 

36.בהתאם לכך, נקבע כי החסינות הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים מוציאה במפורש עוולת הרשלנות וכן רשלנות שבמעשה [ע"א 211/82 – לאה נאנס נ' דר' סוזי פלורו, פ"ד מ(1), 210, בסעיף 20 סיפא]. משכך, "המדינה (וכמוה – הרשות המקומית), בהפעלת סמכויותיהן השלטוניות, עלולות לחוב ברשלנות, עקב התנהלות המפירה את חובות הזהירות שלהן – ואכן, היו אף שקראו לביטול "חסינות" המדינה בתחום זה: "שעתו היפה של המשפט הישראלי"" [ע"א 8500/06 – חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל ואח' (פורסם במאגרים, 27/08/2012), פסקה 39. ראו גם ע"א 1081/00 – אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 193, בעמ' 203 ד' – ה'; וכן ע"א 915/91 – מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מח(3) 45, בעמ' 70].

 

37.ב-ע"א 1678/01 – מדינת ישראל נ' משה וייס ואח', פ"ד נח(5), 167, חזר בית המשפט העליון והבהיר כי "הגישה המחסנת את השלטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי. אכן, "שעתו היפה של המשפט הישראלי הייתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה..." (...). אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה זה עשרות בשנים הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה הן באשר למחדלה הרשלני מלבצען. "...בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)" (שם, בעמ' 180 ב' – ד').

 

38.ב-ע"א 337/81 – שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 (1984), עמד השופט בייסקי המנוח על האופן שבו על המשטרה לבצע את תפקידיה, וכך הוא ציין:

 

"לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (שם, בעמ' 346 ד')

 

39.כבר נקבע כי המשטרה חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית וכי "הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתית" [ע"א 3580/06 – עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 21.03.2011), פסקה 89. עוד בעניין חובת הזהירות של המשטרה ראו: ע"א 4241/06 – יונה לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (פורסם במאגרים, 12.03.2009); וכן ע"א 5604/94 – אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004)].

 

40.בעניין אוסמה חמד הנ"ל ציינה כבוד השופטת דורנר כי "פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות. שיטור הוא מקצוע הדורש מידה רבה של אימונים, יכולת ומיומנות. יש לבחון פעילות שיטור על־פי סטנדרד המומחה הסביר בנסיבות העניין" (שם, בעמ' 516 א'-ב'). משמע, ניתן לדרוש מאנשי המשטרה רמת זהירות גבוהה יותר מזו של אדם סביר מן היישוב.

 

41.נשאלת השאלה אם במקרה שלפנינו הנתבעת הפרה את חובת הזהירות. על מנת לתת מענה לשאלה זו יש לבחון אם פעולות השוטרים במקרה שלנו עומדות בסטנדרט ההתנהגות המצופה מהם וסטנדרט זה נקבע "על־פי רמת הביצוע שניתן לצפות כי תופגן בנסיבות המקרה על־ידי שוטרים מיומנים שעברו הכשרה מתאימה" (עניין אוסאמה חמד הנ"ל, בעמ' 517 ג').

 

42.התובע העיד כי בעת החיפוש ברכבו השתמשו השוטרים בסכין ובמוט ברזל באמצעותם קרעו את הריפוד של הרכב, אפילו את הריפוד של הגג, וכן שברו לו את הכיסוי של הדלתות (עמ' 3 לפרוטוקול, שור' 33-32 – עמ' 4, שור' 3-1). התובע ציין כי היו שני רכבי משטרה שמהם ירדו ארבעה שוטרים בעת ביצוע החיפוש, כאשר אחד השוטרים החזיק בסכין ושוטר אחר במוט ברזל (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 14-11). לדבריו, החיפוש ארך יותר משעה וחצי (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 34-33). עוד ציין התובע בעדותו כי בעת החיפוש הוא היה אזוק וכי הביאו אותו ליד הרכב "כדי להסתכל איך הם שוברים את הרכב" כדבריו (עמ' 6 לפרוטוקול, שור' 18-13).

 

43.התובע לא נחקר במסגרת החקירה הנגדית על גרסתו לגבי אופן ביצוע החיפוש ברכב. כידוע, "היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת ... אשר על כן, כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא – בהיעדר הסבר סביר אחר – כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא; ואפילו מוסבר אי ההתייחסות – יש לה משקל לטובת גרסת העד, באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזמנות "להגן" על עמדתו" [ראו חיבורו של קדמי, על הראיות, חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת,תש"ע-2009), בעמ' 1949].

 

44.מצאתי לקבל עדותו של התובע בנקודה זו גם משום היותה עדות אמינה ומהימנה, גם משום שהוא לא נחקר עליה בחקירה נגדית וגם משום שבעדות ההגנה התגלו סתירות ובחלק החשוב עד ההגנה לא ידע לספק תשובות, ועל כך אעמוד בהמשך, נוסף על הימנעות הנתבעת מלהעיד מטעמה את כל השוטרים שהיו מעורבים באירוע ובביצוע החיפוש והימנעותה מהגשת מסמכים רלוונטיים.

 

45.קשה לתת אימון, בוודאי לא אימון מלא, בעדותו של השוטר מרשה שעה שהצהיר בתחילת חקירתו הנגדית "אני לא יודע שום דבר מאופן אישי" (עמ' 12 לפרוטוקול, שור' 17) ועת הוא עונה לב"כ התובע בהאי לישנא: "אם אתה רוצה להוציא ממני דברים אתה לא תצליח" (שם, שור' 27).

 

46.בתצהירו של מר מרשה נטען כי בתום החיפוש שנערך על ידו ברכב, הגיעו השוטרים יחד עם התובע לתחנת המשטרה בעציון, וגם הרכב הובא לתחנת עציון "לשם בדיקה נוספת על ידי חבלן משטרתי" (סעיף 13 לתצהירו). כך גם על־פי תצהירו של החבלן שחר יוסף שהצהיר כי הוא נקרא ביום האירוע "לערוך בדיקה לרכב שנתפס במהלך פעילות משטרתית והובא לתחנת עציון" (ההדגשה שלי, א"ס) (סעיף 5 לתצהירו של מר יוסף). אלא שבחקירתו בבית המשפט טען השוטר מרשה כי את הרכב הביאו ליד בסיס צבאי, מרחק של כקילומטר מהמקום שבו עצרו את התובע ותפסו את הרכב, וכי שם בוצע החיפוש על־ידי החבלן (עמ' 13 לפרוטוקול, שור' 15-10; עמ' 16, שור' 11-10 וכן שור' 23-21; עמ' 17, שור' 16-6 וכן שור' 34-33). לגרסת מר מרשה, רק אחרי שהביאו את הרכב ליד הבסיס הצבאי הם הלכו עם התובע לחקירות (עמ' 14 לפרוטוקול, שור' 6). משמע, שלא כנטען בתצהירי עדי ההגנה, החיפוש ברכב שנערך על־ידי החבלן בוצע ליד בסיס צבאי שנמצא סמוך למקום תפיסת הרכב. עדותו האמורה של מר מרשה, מעבר להיותה עדות כבושה על כל המשתמע מכך לגבי המשקל שניתן לייחס לה, הרי שהיא סותרת את הנטען בתצהירי עדי ההגנה.

 

47.זאת ועוד, מר מרשה לא זכר לציין אם הם (שוטרי הסיור) עזבו את המקום שבו הושאר הרכב בטרם הגיע החבלן או לאחר מכן (עמ' 14 לפרוטוקול, שור' 8-7) אף שקודם לכן טען כי בעת שהחבלן הגיע לזירה הוא כבר נסע (עמ' 13, שור' 36 – עמ' 14, שור' 1). הוא גם התחמק ממתן תשובה ברורה ומניחה את הדעת לשאלה למי בדיוק מסר את הרכב בסמוך לבסיס הצבאי (עמ' 16, שור' 23-17). הוא גם לא ידע לספק תשובה היכן השאיר את המפתחות של הרכב והאם הוא נעל את הרכב בטרם עזב את המקום (שם, שור' 28-24). מר מרשה לא ידע להעריך את המרחק בין המקום שבו הושאר הרכב ליד הבסיס לבין עמדת המאבטחים בבסיס (עמ' 17, שור' 16-13), למרות שכן ידע להעריך את המרחק בין המקום שאליו הועבר הרכב לבין המקום שבו נתפס (עמ' 13, שור' 15-14).

 

48.עוד עולה מחקירתו של מר מרשה כי על־פי נוהלי העבודה במשטרה, את הדברים שהוא תופס בחיפוש שנערך על־ידו יחד עם הדברים שנתפסו בבדיקה שנערכה על־ידי החבלן הוא מעביר לחקירות יחד עם החשוד (עמ' 13 לפרוטוקול, שור' 24-23), כאשר במקרה שלנו האירוע הסתיים בשעה 04:01 שזה כולל "מעצר, חיפוש, העברה לחקירות יחד עם הדברים שנתפסו" (עמ' 15, שור' 34-32). אם כך, בהתאם לגרסתו זו של מר מרשה, העברת החשוד והחפצים החשודים שנתפסו לחקירות אמורה להתבצע לאחר שהחבלן כבר סיים את הבדיקה. עדות זו אף תומכת בגרסתו של התובע שכן ממנה עולה כי בעת החיפוש היו ארבעה שוטרים, והרי מחומר הראיות אכן עולה כי היו מעורבים ארבעה שוטרים בחיפוש: שלושת השוטרים שהיו בניידת הסיור שעצרה את התובע והחבלן שהצטרף אליהם מאוחר יותר – שמן הסתם הגיע ברכב נוסף ועל־כן אכן היו שני רכבי משטרה כפי שטען התובע.

 

49.נוסף על כך, הנתבעת נמנעה מלהעיד מטעמה את שני השוטרים הנוספים שהיו בניידת הסיור יחד עם מר מרשה – הקצין גלעד שעאר והשוטר אסף דסטה (סעיף 5 לתצהירו של מר מרשה) – ואשר נטלו חלק באירוע. כמו־כן, היא לא גילתה ולא צירפה לכתב טענותיה את דו"ח הפעולה שנערך על־ידי מר מרשה (עמ' 12 לפרוטוקול, שור 25-23; וכן בעמ' 13, שור' 5-4) שהיה דו"ח "ממוחשב ולא ידני" (עמ' 13, שור' 7) חרף חובתה לעשות כן [תקנה 214ח לתקנות סדר הדין האזרחי], והסתפקה בצירוף דו"ח הפעולה שנרשם ידנית על־ידי החבלן שחר יוסף וכן דו"ח בדיקת רכב שאף הוא נערך על־ידי החבלן. בהלכה הפסוקה נקבע כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלבנטית, מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה או עדות הייתה פועלת לחובת הנמנע [ראו חיבורו של המלומד י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת,תש"ע-2009), בעמ' 1891. עוד ראו בעניין זה ע"א 465/88 – הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651, בעמ' 658 ה' – ז'; וכן ע"א 2275/90 – לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605, בעמ' 615 א'].

 

50.חיזוק נוסף לגרסת התובע לגבי אופן ביצוע החיפוש מוצא אני בתצהיר החבלן מר שחר יוסף, או ליתר דיוק במה שאני לא מוצא בתצהירו. החבלן יוסף נתן תצהיר קצר ובו למעשה הוא מאשר שבדק את הרכב וש"במהלך בדיקת הרכב, נגרם נזק לכיסוי הדלתות ולריפוד הרכב" (סעיף 6 לתצהירו) כאשר בתום הבדיקה הוא השאיר בתוך הרכב דו"ח בדיקת רכב שבו מפורטים הנזקים שנגרמו לרכב במהלך הבדיקה (סעיף 8 לתצהיר). הדו"ח עצמו צורף כאמור לעיל לכתב ההגנה וגם בו צוין כי נגרם נזק לריפוד הרכב ולכיסוי הדלתות. אמנם ב"כ התובע ויתר על חקירתו של החבלן יוסף (לאחר שזה לא התייצב לישיבת ההוכחות), אולם אין לוויתור זה שום משמעות לחובת התובע, שכן היעדר חקירה משמעה, לכל היותר, שהתובע אינו חולק על דברי המצהיר, והרי במקרה שלנו אין שום סיבה שהוא יחלוק על האמור בתצהיר החבלן יוסף משום שזה מאשר למעשה בתצהירו כי הוא גרם נזק לרכב במהלך הבדיקה שבוצעה על־ידו. הא ותו לא. ויתור על חקירת מצהיר לא יכול להוסיף לתצהיר את מה שאין בו. החבלן יוסף לא התייחס בכלל במסגרת תצהירו לאופן ביצוע החיפוש על־ידו והוא לא הסביר במסגרת תצהירו כיצד בדיוק נגרמו הנזקים לכיסוי הדלתות ולריפוד הרכב. החבלן יוסף אפילו נמנע מלהצהיר כי לא היה ניתן להימנע מהנזקים שנגרמו לרכב ולא נטען בתצהירו כי לא הייתה כל דרך אחרת לבצע את החיפוש מבלי לגרום לנזקים ברכב. למותר לציין כי עניינים אלה כלל לא זכו להתייחסות במסגרת סיכומי הנתבעת והרי אלה הם לב לבה של ההכרעה בשאלת התרשלות אנשי המשטרה. אם כן, שתיקתו הרועמת של החבלן יוסף בעניין זה רק מעידה על כך שהבדיקה על־ידו בוצעה בשיטה לא נכונה ולא זהירה. עוד ניתן ללמוד מהחוסרים שבתצהירו של החבלן יוסף כמפורט לעיל, כי בהחלט היה ניתן לבצע את הבדיקה בשיטה אחרת מבלי שייגרמו נזקים לרכב.

 

51.הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מעדותו של השוטר מרשה עולה כי "במהלך כל אירוע החיפוש ותפיסת הרכב פעלה בהתאם לנהלים ולהנחיות ללא כל פעולה חריגה" (סעיף 17 לסיכומים), אלא שכנראה מי שערך את הסיכומים מטעם הנתבעת לא היה ער לכך שמר מרשה נמנע במסגרת חקירתו בבית המשפט מלהתייחס לשלב בדיקת הרכב על־ידי החבלן, וכדבריו "ברגע שהחבלן מטפל, אפילו בחפץ חשוד, אסור לי להיות לידו, אנחנו מורחקים מהמקום. תפס משהו או לא, אני לא יודע, גם אם נגרם נזק או לא נגרם נזק לרכב אני לא יודע" (עמ' 13, שור' 31-29). מר מרשה אף טען שהוא לא ראה את הרכב לאחר שהחבלן סיים את בדיקתו (עמ' 17 לפרוטוקול, שור' 34-31). זאת ועוד, אותם "נהלים והנחיות" אשר כביכול בהתאם להם בוצע החיפוש ברכב, לא הוכחו על־ידי הנתבעת, לפחות לא במשפט זה, ולא הוגשו ראיות כלשהן להוכחת אותם "נהלים והנחיות". גם כאן מחדלה של הנתבעת המתבטא באי־צירוף אסמכתאות לעניין אותם "נהלים והנחיות" עומד בעוכריה ופועל לחובתה, וניתן להסיק מכך שהבדיקה במקרה שלנו לא נעשתה על־פי הנהלים וההנחיות של המשטרה.

 

52.על־כן, אני קובע כי אנשי המשטרה שבדקו את הרכב, ובעיקר החבלן שהודה כי הבדיקה שבוצעה על־ידו גרמה את הנזקים לרכב, הפרו חובת הזהירות המוטלת עליהם, שכן בדיקת הרכב לא אמורה להתבצע באמצעות סכינים ומוטות ברזל כפי גרסת התובע אותה מצאתי לקבל. יש להניח כי לרשות החבלן עומדים כלי עבודה קצת יותר משוכללים כגון מברגים, או אפילו להסתייע ביחידת הכלבנים, או כלים יותר משוכללים כגון מכונות שיקוף למיניהן, והרי לא עולה מחומר הראיות כי הבדיקה על־ידי החבלן בוצעה בשעת דחק ובתנאי שטח מגבילים.

 

53.כמו־כן, מזדקרת לעין העובדה כי בסיכומי הנתבעת נעדר דיון בטענת הרשלנות המיוחסת לתובעת. כל שנטען בעניין זה הוא שהחיפוש בוצע בהתאם לסמכות המוענקת לשוטרים על־פי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, אלא שאין בכך די משום שאת הפעולה המשטרתית המבוצעת על־פי סמכות כדין יש לבצע בצורה זהירה ובמידת האפשר מבלי לגרום נזקים.

 

54.לאור המקובץ לעיל, אני קובע כי הנתבעת התרשלה באופן ביצוע החיפוש ברכב ועל־כן היא אחראית בנזיקין כלפי התובע.

 

 

הנזק

 

55.התובע תמך את התביעה בחוות־דעתו של השמאי מוחמד זועבי מיום 10/10/2012, שעל־פיה הוערכה עלות תיקון הנזקים ברכב בסך של – 49,583.40 ₪ (כולל מע"מ כשיעורו בעת עריכת חוות־הדעת ואשר עמד על – 15%). חוות־הדעת גם הוגשה במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 05/06/2017 וסומנה כ-ת/10, מבלי שתושמע הסתייגות כלשהיא מטעם הנתבעת (עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 4-3).

 

56.הנתבעת לא הגישה מטעמה חוות־דעת נגדית. היא גם לא חקרה את השמאי מטעם התובע בחקירה נגדית.

 

57.אינני מקבל טענת הנתבעת בסעיף 18 לסיכומיה כי הגשת התביעה בחלוף כשלוש שנים ממועד האירוע גרמה לה נזק ראייתי משום שנמנעה ממנה האפשרות לבדוק את הרכב ולהגיש חוות־דעת נגדית. סבורני כי טענה זו יש בה מידה מסוימת של חוסר תום לב באשר הנתבעת ידעה בזמן אמת כי לרכב נגרמו נזקים במהלך ביצוע הבדיקה על־ידי החבלן, שאף השאיר בתוך הרכב דו"ח בדיקת רכב שבו צוין כי נגרמו נזקים לריפוד הרכב ולכיסוי הדלתות. עוד עולה מחומר הראיות כי הרכב היה ברשות המשטרה משך תקופה של כ-45 ימים לפני שהוא הוחזר לתובע (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 17-16; וכן בעמ' 6, שור' 31-30). על־כן, לא הייתה מניעה שהנתבעת תתעד את הנזקים ברכב או שתבדוק אותו על־ידי שמאי מטעמה בטרם שחרורו, ככל שאכן היא לא עשתה כן, זאת למקרה והיא תיתבע בהמשך כפי שהיה צפוי וכפי שאכן היה.

 

58.האמור בחוות־דעתו של השמאי זועבי, שלפי התאריך הנקוב בה יוצא כי היא נערכה סמוך מאוד לאחר החזרת הרכב לתובע, לא נסתר בצורה כלשהיא ועל־כן אין סיבה שלא לקבל שומתו. הנתבעת הזמינה אותי לדחות את מסקנות השמאי זועבי באשר לדעתה הסכומים הנקובים בה מנופחים ומופרזים. בעניין זה אין לי אלא להפנות לדבריו היפים לענייננו של כב' סגן הנשיא א' אברהם (כתוארו אז) בפסק דינו ב-עמ"ש 1707-11-12 (לא פורסם, 13/02/2013):

 

"השופט קמא לא קיבל את הסכום הנקוב בחוות הדעת, ולכך לא יכולתי להסכים. השמאי לא נחקר שתי וערב על חוות דעתו, ו... לא הציג חוות דעת מטעמו. בנסיבות אלה אין בידי בית המשפט, מתוך ידיעותיו האישיות, לקבוע כי הסכומים הנקובים בחוות הדעת הינם מוגזמים, ולהעמיד את סכום ההשקעות על סכום נמוך מזה הקבוע בחוות הדעת. אין לו, לבית המשפט, כי אם לקבל את חוות הדעת, ולקבוע על פיה את שווי ההשקעות" (שם, בפסקה 23)

 

59.בשולי הדברים אעיר בהקשר זה כי לנוכח העולה מתמונות הפוטו שצולמו על־ידי השמאי זועבי והמתעדות את הנזקים שנגרמו לריפוד הרכב ולכיסוי הדלתות (ת/1-ת/7), אין אני רואה כי חוות־הדעת לוקה באי־סבירות.

 

הערה לפני סיום

 

60.לא ניתן לחתום את פסק־הדין מבלי לציין את האופן שבו ניהלה הנתבעת את הדיון בתיק זה, שחרף היותו תיק המתברר בהליך של סדר דין מהיר, הרי שבירורו ארך זמן רב, ואף רב למדי, ולמעשה כמו תיק אזרחי רגיל ואף מעבר לכך, כל זאת לאור התנהלות הנתבעת שפעם אחר פעם הגישה בקשות לדחיית מועדי ישיבות ההוכחות שנקבעו בתיק. חמש ישיבות הוכחות נדחו לפי בקשת הנתבעת, ברובן המכריע של הדחיות בנימוק כי המצהירים מטעם הנתבעת או אחד מהם לא יכול להתייצב לדיון. בנוסף, הנתבעת נתנה דרור לעצמה ועל דעת עצמה החליטה שלא להזמין את המצהירים מטעמה לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 05/06/2017, ולאחר שלא הסכמתי לקבוע מועד נוסף לחקירת מצהירי הנתבעת, הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטתי האמורה ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת רננה גלפז מוקדי) הורה על החזרת התיק אלי על מנת לקבוע מועד לשמיעת המצהירים מטעם הנתבעת – רע"א 36115-06-17. מועד דיון שכזה אכן נקבע ליום 30/10/2017, אלא שהפעם בכלל לא הייתה התייצבות מטעם הנתבעת (נטען שהדבר אירע בשל מעבר פרקליטות מחוז צפון לתוכנה חדשה ובשל כך ההזמנה לדיון לא עודכנה במועד). עוד יצוין כי לישיבת ההוכחות האחרונה שהתקיימה ביום 04/02/2018 התייצב מצהיר אחד בלבד מבין שני המצהירים מטעם הנתבעת, ואלמלא ויתורו של ב"כ התובע על חקירת המצהיר הנוסף, כנראה שהיה צורך לקבוע עוד מועד לשם חקירת המצהיר השני. התנהלות זו של הנתבעת תובא בחשבון בקביעת סכום הוצאות המשפט שיש לפסוק לזכות התובע.

 

 

סיכום

 

61.סופו של יום, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של - 49,583.40 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10/10/2012 – הוא יום עריכת חוות הדעת – ועד התשלום המלא בפועל.

 

62.כמו־כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך כולל של – 10,000 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 3,000 ₪. ככל שסכומים אלו לא ישולמו בתוך 30 יום מהיום, כי אז יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא העתק פסק־הדין לצדדים באמצעות באי כוחם.

 

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ח, 28 מאי 2018, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ