אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דאל הדר השקעות וניהול בע"מ נ' פי.די. מערכות אלקטרו אופטיות בע"מ

דאל הדר השקעות וניהול בע"מ נ' פי.די. מערכות אלקטרו אופטיות בע"מ

תאריך פרסום : 02/11/2017 | גרסת הדפסה
תא"ח
בית משפט השלום באר שבע
38439-04-17
22/10/2017
בפני השופטת:
נעם חת מקוב

- נגד -
תובעת:
דאל הדר השקעות וניהול בע"מ ח.פ. 514280841
עו"ד גיא אבני
עו"ד רעות אביטל
נתבעת:
פי.די. מערכות אלקטרו אופטיות בע"מ ח.פ. 510541956
עו"ד רענן בר זוהר
פסק דין
 

 

  1. תביעה לפינוי מושכר.

     

    רקע וטענות הצדדים

  2. ביום 15.11.10 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") לפיו שכרה הנתבעת מן התובעת את המושכר בקומה א' של מבנה תעשייה דו קומתי למשך 5 שנים החל מיום 1.10.10 ועד ליום 30.9.15 בדמי שכירות חודשיים של 7,100 ₪ בתוספת מע"מ צמודים למדד.

  3. ביום 7.10.15 נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם לפיה הנתבעת שכרה את הנכס ל- 12 חודשים נוספים עד יום 30.9.16. דמי השכירות החודשיים לתקופה נוספת זו הועמדו על 8,272 ₪.

  4. ביום 6.10.16 פנתה התובעת במכתב לנתבעת והודיעה לה כי לא התקבלה ממנה הודעה 90 יום לפני תום תקופת השכירות על רצונה להאריך את תקופת השכירות או להפסיקה, ומכאן שתקופת השכירות הסתיימה. לחילופין הציעה התובעת לנתבעת לשכור את המושכר בדמי שכירות חודשיים של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעת נדרשה לחתום על נספח להארכת השכירות בשנה נוספת ולצרף 12 המחאות או להודיע תוך 14 יום על מועד לפינוי המושכר. בנוסף התבקשה הנתבעת להודיע לתובעת מהי תקופת השכירות הנוספת המבוקשת על ידה, ככל שהיא מבקשת להאריך את תקופת השכירות וזאת בנוסף להארכה בשנה בהתאם לאותו נספח.

  5. מכתב זה לא נענה וביום 26.12.16 נשלח מכתב נוסף בו טענה התובעת כי היעדר מענה מהווה הפרה של התחייבויות הנתבעת והיא נדרשה להודיע תוך 14 יום על פינוי תוך מועד סביר שלא יעלה על 90 יום ממועד המכתב.

  6. ביום 4.1.17 התקבל מכתב מטעם הנתבעת בו העלתה שלוש טענות. לא נדרשת הודעה כל שנה על מימוש האופציה. ההסכם אומנם נחתם לשנה בכל פעם אולם הודעה על מימוש האופציה נדרשת פעם אחת בלבד. בנוסף, התנהגות התובעת בכך שמסרה לנתבעת מספר חשבון בנק להעברת דמי השכירות לחודש אוקטובר וקיבלה המחאות שניתנו עבור דמי השכירות לחודשים נובמבר ודצמבר 2016, מהווה הסכמה בהתנהגות להארכת החוזה. כמו כן טענה הנתבעת כי בהתנהלותה של התובעת יש בה משום עמידה על זכות חוזית שלא בתום לב. הנתבעת הודיעה כי בכוונתה להמשיך ולשכור את המושכר.

  7. מכתב זה נענה במכתב נוסף של התובעת מיום 8.1.17 בו טענה התובעת כי הנתבעת מפרה את ההסכם בכך שאינה מעבירה 12 המחאות לתשלום שכר הדירה במועד, לא העבירה פוליסות ביטוח תקפות בהתאם להסכם וכן לא העבירה הודעה כנדרש על רצונה להאריך את תקופת השכירות. בנוסף ציינה התובעת כי למושכר נגרמו נזקים כבדים ממים והשוכר בקומת הקרקע הגיש נגדה תביעה בעניין זה.

  8. במכתב נוסף של הנתבעת מיום 12.1.17 היא ציינה כי אף בנוגע להארכה הראשונה שנעשתה לא נמסרה הודעה בכתב מטעם הנתבעת 90 יום לפני תום תקופת ההסכם ובכך הסכימו הצדדים לסטות מהוראות ההסכם בעניין זה. הנתבעת ציינה כי שילמה את דמי השכירות עד וכולל ינואר 2017 גם אם לנוכח המחלוקת לא הועברו המחאות. הנתבעת הוסיפה כי נעשה על ידה ביטוח כנדרש והפוליסה תועבר בהקדם. הנתבעת טענה כי נזקי המים הם באחריות התובעת שרק לאחר שנגרמו התקינה אמצעי הגנה לפיר המעלית. מכל מקום כל חבות אפשרית של התובעת בהקשר זה מכוסה על ידי פוליסת הביטוח. יתר על כן, לטענת הנתבעת, מדובר באירוע שאירע ביום 16.9.15 ולראשונה הועלה על ידי התובעת בפנייתה מיום 8.1.17.

  9. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת (ביולי 2017) היא מציינת כי התובעת גבתה בפועל את דמי השכירות עבור חודשים ספטמבר 2016 עד מאי 2017 (היא פרעה המחאות וכן מסרה לנתבעת את פרטי חשבון הבנק שלה לביצוע העברות בנקאיות).

  10. לטענת הנתבעת, לתובעת אין צורך בנכס וכל מטרתה היא להעלות את דמי השכירות כפי שעולה ממכתבה מיום 6.10.16. הנתבעת טענה בנוסף כי לאחר מכתב התובעת מיום 6.10.16 התקיימה פגישה בין מנכ"ל התובעת לבין מנכ"ל הנתבעת במסגרתה הביעה התובעת הסכמתה להארכת החוזה בכפוף להעלאת דמי השכירות. לטענת הנתבעת התובעת הסכימה שכל העלאה תהיה מקובלת עליה בהתאם להחלטת הנתבעת כל עוד מדובר בהעלאה של הסכום הקיים. בהמשך לכך התקיימה פגישה נוספת ביום 30.11.16 ומנכ"ל הנתבעת ציין שהוא מוכן להעלאה של 500 ₪ בחודש. התובעת הסכימה לכך בתנאי שהנתבעת תחתום על זיכרון דברים לשכירת מבנה באזור התעשייה שער הנגב בכפוף לכך שהתובעת תחתום על הסכם פיתוח מול רמ"י, תוך הסכמה שהתובעת לא תאכוף התחייבות זו של הנתבעת אם הנתבעת לא תחפוץ בשכירות. החתימה נועדה לסייע לתובעת לזכות במכרז. הנתבעת לא הייתה מוכנה לתת יד להתנהלות זו ולטענת הנתבעת, על רקע זה סירבה התובעת להאריך את ההסכם בהתאם לסיכום בין הצדדים. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה מסמכים שקיבלה מן התובעת בהקשר זה.

  11. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת ידעה היטב על רצונה להמשיך ולשכור את הנכס, המכתב הראשון שהופנה על ידי התובעת היה שלושה חודשים לאחר המועד בו לטענת התובעת נדרשה הנתבעת להודיע עמדתה לגבי המשך השכירות ואף במכתב זה הביעה התובעת הסכמתה להארכת השכירות בכפוף להעלאת דמי השכירות. התובעת גבתה את דמי השכירות ששולמו לה ובכל אלה למעשה הסכימה להארכת ההסכם בדרך של התנהגות.

  12. הנתבעת מציינת כי ביום 29.06.17 מסרה לתובעת הודעה לגבי תקופת השכירות המתחילה ביום 01.10.17 וזאת למעלה מן הצורך ומבלי לפגוע בטענתה כי הודעה כזו לא דרושה.

     

    הדיון ביום 28.9.17

  13. בדיון שהתקיים בפני נחקר הבעלים והמנהל של התובעת, מר עמרם בן חמו וכן נחקר מנכ"ל הנתבעת, מר איתן שמש.

  14. מר בן חמו טען כי העברת דמי השכירות באמצעות העברה בנקאית אינו מהווה תשלום שכר הדירה לפי ההסכם והכחיש כי התובעת מסרה לנתבעת את פרטי החשבון שלה (ע' 4 ש' 10-14). מר בן חמו לא נתן הסבר לכך שמכתבה הראשון של התובעת לא יצא ביום 1.7.16, למרות שלכאורה הודעת הנתבעת בעניין המשך השכירות נדרשה לשיטתה של התובעת עד יום 30.6.16 (ע' 4 ש' 25-29). כשנשאל לגבי גובה דמי השכירות המועברים, טען מר בן חמו כי ההעברה איננה בסכום הנדרש אולם כשנשאל כמה הוא מקבל טען שאינו בקיא בפרטים (ע' 4 ש' 30-34).

  15. מר בן חמו אישר כי נפגש אם מנכ"ל הנתבעת לאחר משלוח המכתב הראשון, אולם הכחיש את טענת הנתבעת כי בפגישה סוכם כי דמי השכירות יועלו לפי רצונה של הנתבעת וטען כי אין בכך היגיון (ע' 5 ש' 1-8). מר בן חמו הכחיש את טענת הנתבעת כי הייתה הסכמה בין הצדדים בפגישה השנייה ביום 30.11.16 על העלאת דמי השכירות ב – 500 ₪ שהייתה מותנית בחתימה של הנתבעת על מסמכים של רשות מקרקעי ישראל (ע' 5 ש' 11-14). אחר כך טען מר בן חמו כי הטענה בעניין המנהל לא הופיעה כלל בכתב ההגנה אלא רק בתצהיר מאוחר יותר (ע' 5 ש' 15-17).

  16. מר בן חמו נשאל לגבי אירוע הנזילה אם היה בשנת 2015 וטען כי היו שני אירועים וכשנשאל אם זה היה שנה לפני המחלוקת בין הצדדים טען כי הנזק הראשון היה בשנת 2015 והנזק השני בשנת 2016 (ע' 5 ש' 23-28).

  17. מר בן חמו טען כי התובעת לא עשתה כל פעולה להתקנת אמצעי הגנה בעקבות נזק הנזילה, אולם אחר כך הסכים כי אולי שמו משהו מסביב לפתח או ירידה של המדרגות למקרה של נזילה שלישית ולבסוף הסכים כי נעשתה עבודה לפיר של המעלית (ע' 5 ש' 29-35 וע' 6 ש' 1-4).

  18. מר בן חמו טען כי ההארכה הראשונה של ההסכם נעשתה על ידי הודעה בכתב של הנתבעת וטען כי הוא יכול להמציא את ההודעה לעיון בית המשפט (ע' 6 ש' 23-28).

  19. מר שמש העיד והסכים כי הוא לא חתום על ההסכם או הנספח לו וכי מול התובעת התנהלו גם מנהל הכספים של הנתבעת, מנהל הכספים של חברת האם שלה וכן הבעלים של הנתבעת (ע' 7 ש' 7-16). מר שמש טען כי לאורך התקופה נפגש עם מר בן חמו מאחר שהם שכנים ומכאן הסיק שהתובעת ידעה על כוונתה של הנתבעת להאריך את ההסכם לחמש שנים נוספות בעקבות חמש השנים הראשונות (ע' 7 ש' 17-21 וש' 26). מר שמש הסכים כי לא היה סיכום כתוב בעניין זה אולם זו הייתה הכוונה (ע' 7 ש' 29).

  20. מר שמש העיד כי טענתו בנוגע להסכמה בין הצדדים על העלאה של 500 ₪ לחודש הייתה בשיחה בינו לבין מר בן חמו וכך אמר מר בן חמו. הוא אישר כי לא נחתם דבר (ע' 8 ש' 1-12). מר שמש טען כי ההודעה שנשלחה על ידי הנתבעת בנוגע לשנה המתחילה ביום 1.10.17 נשלחה כהפקת לקח מן השנה הקודמת (ע' 8 ש' 21-25). מר שמש אישר כי לא נשלחו המחאות עם הודעה זו ולא ידע לומר אם הוצגה פוליסת ביטוח, עם זאת הוא ציין כי קיימת פוליסה (ע' 8 ש' 26-30).

     

    מהימנות העדים

  21. אציין כי התרשמתי כי מר בן חמו זכר את מה שהתאים לו לזכור ולא זכר את מה שיכול היה אולי להועיל לנתבעת. כמו כן כל עובדה שלא הוכחה על ידי הנתבעת במסמך הוכחשה על ידו. כך למשל הכחיש מר בן חמו מתן פרטי החשבון של התובעת לנתבעת לצורך הפקדת דמי השכירות. כשנשאל כיצד אם כן ידעה הנתבעת את פרטי החשבון טען כי אולי הוא מצוין בהסכם ואחר כך אמר שאם הפרטים הועברו במייל יש להראות לו את המייל ואם בטלפון – הוא מכחיש את המסירה (ע' 4 ש' 14-20).

  22. מר בן חמו ידע בוודאות שהנתבעת לא מעבירה לו את התשלומים על פי ההסכם, אולם כשנשאל אם מה שמועבר זהה למה שהועבר בשנה הקודמת לפתע טען שאינו בקיא בפרטים (ע' 4 ש' 33-34). קשה להשתחרר מן הרושם כי מר בן חמו זוכר במדויק את ההפרות הנטענות על ידו, אולם לא מוכן להגיד מילה שאולי תסייע לנתבעת. מר בן חמו טען כי טענת הנתבעת בדבר דרישה של התובעת בנוגע למסמכים מול המנהל לא נטענה כלל בכתב ההגנה של הנתבעת אלא רק בתצהיר לאחר מכן. טענה זו אינה נכונה. הטענה בעניין זה נטענה כבר בכתב ההגנה הראשון שהגישה הנתבעת בסעיף 18. יתר על כן, מי שהגיש תצהיר באיחור הייתה דווקא התובעת ולא הנתבעת. מכל מקום התכחשות זאת בטענה לכאורה של הרחבת חזית, אף היא תורמת לתחושה כי מר בן חמו רצה להיאחז בכל טענה כדי לתמוך בעמדתו, בין שהיא נכונה ובין שלא.

  23. מר בן חמו נשאל אם אירוע נזילת המים היה בשנת 2015 והשיב "פעמיים". אחר כך כשנדרש לעניין מועדי הנזילה, לפתע טען לאירוע בשנת 2016, כשבתשובתו הראשונה לא השיב כי היה אירוע אחד בשנת 2016, וניתן היה להבין כי היו שני אירועים בשנת 2015. כלומר רק כשמצא את עצמו אולי מסכים עם טענת הנתבעת כי הנזילה אירעה שנה לפני שהחלה המחלוקת בין הצדדים, לפתע טען לאירוע בשנת 2016 (ע' 5 ש' 23-28).

  24. מר בן חמו באי רצון הודה כי התובעת ביצעה עבודה במבנה המושכר לאחר אירוע הנזילה, כשתחילה הכחיש ביצוע כל עבודה (ע' 5 למטה וע' 6 למעלה).

  25. מר שמש לעומתו עשה רושם מהימן. הקפיד לדייק בדבריו והבהיר חד משמעית כי לא היו בין הצדדים הסכמות נוספות בכתב, אולם היו שיחות ונאמרו בהן דברים. מר שמש הבחין בין סיכום בין הצדדים לבין כוונה שלהם ואישר כי דרושה הארכה של ההסכם מדי שנה.

     

    סיכומי הצדדים

  26. בסיכומים טענה התובעת כי מר שמש העיד כי מי שהיה בקשר עם הנתבעת היו אנשים שונים מלבדו ולמרות זאת הם לא הגיעו להעיד ויש לראות בכך הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים. לטענת התובעת סעיף 8 להסכם הוא חד משמעי והנתבעת לא עמדה בתנאיו. עוד טענה כי החידוש של ההסכם נעשה לתקופות של 12 חודשים בלבד והפנתה לכך שלפי סעיף 8(ח), אי מתן הודעה מאפשר לתובעת לסיים את תקופת השכירות לפי שיקול דעתה. עוד הפנתה התובעת לסעיף 20 להסכם לפיו כל הסכמה צריכה להינתן בכתב ואין להקיש כל מסקנה מהסכמה שלא הייתה בכתב.

  27. הנתבעת בסיכומיה ציינה כי העד מטעמה היה מעורב בפגישות שהתקיימו. הוא אומנם אינו מורשה חתימה של הנתבעת ועל כן לא חתם על ההסכם והנספח, אולם לא נובע מכך שלא היה מעורב. לטענת הנתבעת, האופציה שניתנה בהסכם הייתה לחלוטין של הנתבעת ולא נדרשה הסכמת התובעת לשם מימושה. עוד טענה הנתבעת כי התובעת מנסה להשתחרר מההסכם בשל היעדר כדאיות ועושה זאת על ידי היתפסות להפרות מוכחשות וטכניות. הנתבעת ציינה כי במכתב הראשון ששלחה התובעת, מיום 6.10.16, לא הוזכרו הפרות החוזה שנטענו לאחר מכן. לטענת הנתבעת נדרשה הודעה פעם אחת על הכוונה להאריך את ההסכם ולא חמש הודעות, אולם גם אם הייתה חובה למסור הודעה נוספת, הרי שהצדדים בהתנהגותם שינו את ההסכם בעניין זה. הנתבעת חזרה על טענתה כי היתפסות לפגם זה היא עמידה בחוסר תום לב על זכות חוזית.

  28. הנתבעת ביקשה כי בית המשפט לאור התרשמותו מן העדים יחליט למי הוא מאמין בנוגע למפגשים שהיו בין הצדדים. הנתבעת מפנה לסעיף 43 לחוק החוזים שעניינו חיובים שלובים, כשלטענתה כל עוד התובעת ראתה בנתבעת פולשת הנתבעת הייתה רשאית לשלם את דמי השכירות באמצעות העברה בנקאית ולא באמצעות המחאות. לשיטת הנתבעת, אילו הסכימה התובעת להארכת ההסכם וביקשה 12 המחאות והנתבעת לא הייתה מעבירה אותן היה בכך משום הפרה של ההסכם, גם אז לשיטתה לא מדובר היה בהפרה יסודית. הנתבעת הדגישה כי לא נגרם לתובעת כל נזק שכן היא המשיכה לקבל את דמי השכירות ויש פוליסת ביטוח תקיפה. הנתבעת ציינה כי היא מסכימה להוסיף 500 ₪ לדמי השכירות לפנים משורת הדין.

  29. בסיכומי התשובה טענה התובעת כי המכתב הראשון ששלחה היה לפינוי הנתבעת ועל כן לא נטענו בו טענות בנוגע להפרות. עוד הדגישה כי הטענה שמדובר בהסכם לחמש שנים ועוד חמש שנים ודי בהודעה אחת איננה תואמת את ההסכם. לתובעת זכות קניינית ואין מקום לטעון לחוסר תום לב שלה.

     

    המשך ההליכים

  30. בהתאם להסכמת הצדדים, ניתנה לתובעת אפשרות לצרף את ההודעה בכתב ששלחה אליה הנתבעת לגבי ההארכה לשנה הנוספת, השנה השישית.

  31. התובעת צירפה התכתבויות בין הצדדים מהן עולה לטענתה כי הארכת הסכם השכירות לא נעשתה בדרך של התנהגות או בעל פה אלא בכתב. התובעת צירפה מייל מאבנר שמיר, מנהל מפעל התובעת, מיום 10.9.15 בו הוא מאשר את ההתחייבות בתוספת להסכם השכירות וכן מתייחס לשיחה טלפונית מיום 8.9.15 עם ציון גזבר הנתבעת ופגישה של מר שמיר במשרד התובעת באותו יום בה סוכמה הארכת השכירות לשנה נוספת.

  32. בנוסף צירפה התובעת מייל מיום 7.10.15 בו ביקש גזבר הנתבעת מן התובעת את מספר חשבון הבנק של התובעת לצורך ביצוע העברת שכר דירה לאוקטובר 2015 בשל אי העברת המחאה לאותו חודש במועד ומכאן לטענתה שאין קשר בין מסירת מספר חשבון הבנק להסכמה של התובעת לביצוע התשלומים בדרך זו בשנה שלאחר מכן.

  33. הנתבעת בתגובה טענה כי המסמכים מאששים את גרסתה דווקא ואת העובדה כי מנכ"ל התובעת לא העיד אמת בבית המשפט. לטענת הנתבעת, עולה מן המסמכים שצורפו כי לא קיימת הודעה בכתב 90 יום לפני מועד הארכת החוזה הראשונה ויש בכך סטייה בהתנהגות מהוראותיו הפורמליות של ההסכם. הודעת הדוא"ל הראשונה שצורפה על ידי התובעת היא מיום 8.9.15, כלומר למעלה מחודשיים לאחר יום 30.6.15 ובו כתבה התובעת כי הוסכם בעל פה על הארכת תקופת השכירות. הנתבעת טוענת כי ניסיונה של התובעת להסוות עובדה זו בהודעתה לבית המשפט יש בה כדי להשליך על הערכת המהימנות של עדות מנכ"ל התובעת ולהטות את הכף לקבלת גרסת הנתבעת בכל הנוגע למגעים בין הצדדים לגבי המשך הארכת השכירות.

     

    דיון והכרעה

    האם נדרשת הודעה כל שנה?

  34. סעיף 8 להסכם קבע כדלקמן:

    "א.בכפוף למילוי המלא והמדויק של כל אחת מהוראות הסכם זה במשך כל תקופת השכירות תהא לשוכר זכות הבחירה להאריך את תקופת השכירות לשנים נוספות, וזאת בכפוף למילוי מלוא התנאים הבאים במצטבר:

    ב.סה"כ תקופת השכירות, המקורית והמוארכת, בכל מקרה לא תעלה על 10 שנים מיום חתימת הסכם זה.

    ג.המשכיר קיבל הודעה בכתב ובמכתב רשום על כוונתו של השוכר להאריך את תקופת השכירות כאמור לעיל לא יאוחר מ – 90 יום פני תום תקופת השכירות.

    ד.נתמלאו התנאים המפורטים לעיל, תתחדש השכירות לתקופה נוספת בת 12 חודשי שכירות בכל פעם בהסתמך על כל הוראות הסכם זה בשינויים המחויבים לפי העניין.

    ה.דמי השכירות היסודיים יועלו לתקופת הארכה של השנה הראשונה בשיעור של 10% (עשרה אחוז) ויחושבו על הבסיס האחרון של דמי השכירות בתקופת השכירות שהסתיימה. לפיכך דמי השכירות בתקופת ההארכה של השנה הראשונה יהיו בסך בשקלים השווה ל – 7,810 ₪ בצירוף מע"מ והצמדה למדד בסיס לחודש על המושכר וגובה שכר דירה זה יהיה תקף בכל תקופות הארכה הנוספות ללא כל תוספת נוספת.

    ו. דמי השכירות היסודיים בתקופת ההארכה הנ"ל, יהיו בסך 7,810 ₪ לכל המושכר לחודש בצירוף מע"מ.

    זהאמור לעיל מותנה בכך שהשוכר ימלא את כל חיוביו ובמועד בתקופת השכירות עפ"י תנאי הסכם זה.

    חאי מתן הודעה במועד כאמור לעיל מהשוכר למשכיר כאמור לעיל תהווה ראיה לזכות המשכיר לסיום תקופת השכירות במועד הנקוב בהסכם זה והכל עפ"י שיקול דעתו הבלעדית של המשכיר."

  35. אני סבורה כי ניסוח הסעיף מסורבל ומכביד ועל כן כל צד הצליח למצוא בו תימוכין לעמדתו בנוגע להודעה הנדרשת, אולם בסופו של יום אני סבורה כי יש לקבל את עמדת הנתבעת כי לא נדרשה הודעה על כוונה להאריך את ההסכם מדי שנה. אפרט להלן את הנימוקים לעמדתי זו.

  36. סעיף 8(א) מתייחס לאופציה של השוכר להאריך את תקופת השכירות ל"שנים נוספות" וסעיף 8(ב) מציין כי תקופת השכירות כולה לא תעלה על 10 שנים. עולה כי לשוכר יש אופציה להאריך את תקופת השכירות לתקופה נוספת של בין שנה לבין חמש שנים לפי בחירתו. סעיף 8(ג) דורש הודעה בכתב במכתב רשום על כוונת השוכר, עד 90 יום לפני תום תקופת השכירות. כלומר ההודעה הנדרשת בסעיף 8(ג) היא על כוונת השוכר להאריך את השכירות לתקופה של בין שנה לבין חמש שנים.

  37. סעיף 8(ח) להסכם אף הוא מתייחס להודעה אחת שיש לתת ושבלעדיה רשאית התובעת לסיים את תקופת השכירות במועד הנקוב "בהסכם זה", כלומר 30.9.15. בהסכם לא נקוב כל מועד אחר וסעיף 8(ח) לא מאפשר לתובעת לסיים את תקופת השכירות במועד אחר מזה הנקוב בהסכם. שיקול הדעת שניתן למשכיר בסעיף 8(ח) הוא שלא לסיים את תקופת השכירות במועד הנקוב בהסכם.

  38. אכן סעיף 8(ד) קובע חידוש השכירות לתקופות בנות 12 חודשים כל אחת, אולם לא נובע מכאן כי נדרשת הודעה נוספת מדי שנה. השורה האחרונה של סעיף 8(ה) אף היא משתמעת לשני פנים שכן נקבע בה כי דמי השכירות לשנת ההארכה הראשונה יהיו 7,810 ₪ בצירוף מע"מ והצמדה למדד ו"שכר דירה זה יהיה תקף בכל תקופות הארכה הנוספות ללא כל תוספת נוספת." אני סבורה כי יש לקרוא שורה זו בקשר לחידוש ההסכם לתקופות בנות 12 חודש, שאז יש לקבוע את דמי השכירות בכל פעם ואין להסיק מכך כי נדרשת הודעה נוספת בכל שנה.

  39. המסמכים הנוספים שהמציאה התובעת אינם תומכים בעמדתה כי נדרשת הודעה בכל שנה. עלה מהתכתבויות אלה בין הצדדים, כי חודשיים לאחר חלוף המועד למתן הודעה לפי סעיף 8(ג) להסכם, נדברו בינהם הצדדים להארכת הסכם השכירות ונחתם נספח להארכה של 12 חודשים בהתאם לסעיף 8(ד). נראה אם כן כי שני הצדדים לא פעלו על פי הוראות ההסכם. התובעת לא עמדה על זכותה לקבל הודעה בכתב על כוונות הנתבעת 90 יום לפני תום תקופת השכירות והנתבעת לא הודיעה בכתב לאיזו תקופה היא מבקשת להאריך את ההסכם, האם לשנה או לחמש שנים.

  40. אוסיף לכך, כי התובעת פנתה לראשונה לנתבעת בעניין זה ביום 6.10.16, היינו הרבה אחרי המועד בו לשיטתה נדרשה הנתבעת למסור הודעה על כוונה להאריך את ההסכם בתקופה של שנה נוספת ואף בפנייתה השאירה את מועד הפינוי גמיש. בסעיף 6 למכתב מבקשת התובעת כי אם הנתבעת לא תסכים להעלאת דמי השכירות ל – 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, תודיע לה הנתבעת תוך 14 על מועד הפינוי. ככל שתסכים הנתבעת להעלאת דמי השכירות מבקשת התובעת כי הנתבעת תציין את תקופת השכירות החוזית החדשה המבוקשת והדרושה (סעיף 7 למכתב). כלומר גם התובעת מסכימה כי ניתן באמצעות הודעה אחת, לבקש התקשרות שעולה על שנה אחת.

  41. איני מקבלת את טענת התובעת כי הנתבעת נמנעה מלהעיד עדים רלוונטיים, שכן עלה הן מכתב ההגנה והן מעדותו של מר שמש, כי לעניין השיחות עם התובעת בנוגע להסכם השכירות, דווקא מר שמש הוא העד הרלוונטי. אף מר בן חמו הסכים כי הוא ניאות להיפגש עם מר שמש בשל היכרותם לאחר שסירב להיפגש עם הבעלים של הנתבעת (ע' 5 ש' 3-4).

  42. כפי שפירטתי לעיל, אני סבורה כי עדותו של מר שמש הייתה מהימנה בעוד עדותו של מר בן חמו לא הייתה מהימנה כלל ועל כן אני מקבלת את גרסתה העובדתית של הנתבעת, כי אילו הסכימה הנתבעת לחתום על הסכם שכירות לשטח נוסף על מנת לסייע לתובעת לזכות במכרז של רמ"י, הייתה התובעת מסכימה להארכת השכירות בתמורה להעלאת דמי השכירות ב – 500 ₪ מעבר לקבוע בהסכם.

  43. נוכח עמדתי כי הודעה בכתב לפי סעיף 8(ד) נדרשה פעם אחת בלבד ובהסכמת הצדדים בהתנהגות, הם וויתרו עליה, אין עוד רלוונטיות לסעיף 20 להסכם השכירות לפיו "הסכמת המשכיר לסטות מתנאי הסכם זה במקרה מסוים או במס' מקרים, לא תהווה תקדים ולא ילמדו ממנה גזרה שווה לאותו מקרה וכל מקרה אחר בעתיד". אילו נדרשה הודעה נוספת בכתב, ניתן היה לומר כי וויתור פעם אחת איננו מהווה וויתור פעם שניה, אלא שכאמור לעיל, נדרשה הודעה אחת והצדדים וויתרו על ההודעה.

  44. העולה מן האמור הוא כי לא הייתה הסכמה מפורשת בין הצדדים לגבי תקופת ההארכה המבוקשת על ידי הנתבעת ואף מר שמש בעדותו הקפיד לציין כי הוא דיבר עם מר בן חמו על כוונה להאריך את ההסכם עד שנת 2020, אולם לא היה סיכום בעניין זה (ע' 7 ש' 25-29). כלומר הנתבעת לא סברה שהעברת עמדתה בעל פה לתובעת מהווה הודעה על משך הארכה המתבקשת על פי סעיף 8(א) להסכם. בנסיבות אלה, אני סבורה כי ראוי לחלק את ארבע השנים שנותרו לאחר השנה לגביה נחתמה התוספת ולאפשר לנתבעת להישאר במושכר שנתיים מתוכן. משמעות הדבר כי הנתבעת תוכל להישאר במושכר עד יום 30.9.18, אלא אם יוסכם בין הצדדים אחרת.

     

    הפרות נטענות נוספות

  45. בכל הנוגע לטענות הנוספות של התובעת בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, אני סבורה כי הן אינן מהוות עילה לסיום השכירות ופינוי הנתבעת מן המושכר. בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות, הנתבעת שילמה את דמי השכירות גם אם לא באופן שנקבע בהסכם, אולם נוכח המחלוקת בין הצדדים נראה כי אין לראות באופן תשלום זה משום הפרה של ההסכם.

  46. בכל הנוגע לביטוח, טענה הנתבעת כי קיים ביטוח גם אם לא הציגה את אישור חברת הביטוח על קיומו. אני סבורה כי אי הצגת האישור אינה עילה לביטול ההסכם. סעיף 10.8 להסכם קובע כי על השוכר להציג תוך 21 יום מחתימת ההסכם אישור חברת הביטוח על קיום הביטוחים הנדרשים בהסכם. סעיף 4 לתוספת להסכם, דורש מן השוכר להעביר פוליסת ביטוח כמתחייב מתנאי ההסכם. הסעיף אינו נוקב מועד שלאחריו אי הצגת הפוליסה תחשב להפרת התוספת ואף כי הסעיף מציין כי העברת הפוליסה היא תנאי לאישור ההארכה של ההסכם, התובעת בשום שלב עד לתום תקופת ההארכה, לא טענה כי ההארכה אינה בתוקף בגלל אי העברת הפוליסה.

  47. אף הטענה בדבר נזקי המים, אינה עילה לביטול ההסכם. אני מקבלת את גרסת הנתבעת כי הנזק נגרם בספטמבר 2015 (ולא היה אירוע נוסף ב – 2016 כפי שלפתע טען מר בן חמו בעדותו – ע' 5 ש' 28) ולמרות זאת באוקטובר 2015 חתמה התובעת עם הנתבעת את התוספת להסכם ולא הזכירה בכל דרך את הנזק שנגרם או אף דרשה את תיקונו. יתר על כן אף מר בן חמו לאחר שהכחיש כי לאחר האירוע התקינה התובעת אמצעי הגנה, נאלץ להסכים שנעשתה על ידי התובעת עבודה כדי שמים שנוזלים לא יגלשו לפיר של המעלית (ע' 5 ש' 29-32 וע' 6 ש' 1-4). הנתבעת בכתב ההגנה שלה הסבירה את אופן התרחשות הנזק והתובעת לא הוכיחה כי הנתבעת נהגה באופן שאינו זהיר וסביר במושכר (כדרישת סעיף 11(א) להסכם) וכי התנהגותה גרמה לנזק. על כן אין לראות בעצם הנזק שנגרם ואשר לטענת הנתבעת ממילא מכוסה על ידי חברת הביטוח, משום הפרה של ההסכם המזכה את התובעת בפינוי המושכר.

     

    סוף דבר

  48. מכל האמור לעיל, אני סבורה כי הנתבעת לא הפרה את הסכם השכירות עם התובעת באופן המזכה את התובעת בפינוי הנתבעת מן המושכר ולאור התנהלות הצדדים בנוגע להארכת ההסכם ומן הטעמים שפורטו לעיל, אני קובעת כי תקופת השכירות תסתיים ביום 30.9.18, ככל שלא תהיה הסכמה אחרת בין הצדדים. דמי השכירות יהיו דמי השכירות המוסכמים בהסכם (לרבות אופן העדכון שלהם) בתוספת 500 ₪ כפי שהסכימה הנתבעת לשלם.

  49. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

     

     

    ניתן היום, ב' חשוון תשע"ח, 22 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ