פס"ד בערעור על מתן מחצית הזכויות בדירה שהיא נכס חיצוני לנישואין

השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב"ד:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' הש' שמואל בר יוסף בתלה"מ 27522-10-18), מיום 10.11.19 (להלן: פסק הדין; פסק דינו של בית משפט קמא).

2. עניינו של פסק הדין בתביעה בענייני רכוש שהגישה המשיבה, נגד המערער, בעלה, לו נישאה בשנת 1993. עניינו של הערעור – קבלת עתירתה של המשיבה באשר לדירת מגורי הצדדים לפיה הינה בעלת מחצית הזכויות בה הגם שהזכויות בדירה רשומות על שם המערער, זכויות שהתקבלו – מחצית בירושה מאביו, בשנת 1996 ומחצית במתנה מהאם, בשנת 2005 (להלן: הדירה).

בית משפט קמא מצא כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בדירה, חרף היותה נכס חיצוני לנישואין, שהתקבל בירושה ובמתנה במהלך חיי הנישואין (ס' 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973), ובלשונו: "עלה בידי התובעת להוכיח, שקיים "דבר מה נוסף" מעבר לחיי נישואין ממושכים. הדברים קל וחומר, שעה שבדירת מגורים יחידה עסקינן. נחה דעתי, שהתנהלות הצדדים משך 25 שנות נישואיהם, הן בנוגע לדירה והן במישורים אחרים של חייהם, מעידה באופן ברור על הסכמה לפיה הדירה היא נכס משותף. הסכם זה, שנכרת כפועל יוצא מהתנהגות הצדדים במהלך נישואיהם, עולה בקנה אחד עם עקרונות של שוויון, צדק חלוקתי, ותום לב, שהינם חלק בלתי נפרד מהחוזי הזוגי הכולל (השוו רע"א 8256/99 הנ"ל)" (ס' 25 לפסק הדין).

למסקנתו זו הגיע בית משפט קמא על בסיס הנתונים הבאים: השקעה מהותית בדירה, שהינה ראיה ברורה לקיומו של הסכם שיתוף (ס' 22 לפסק הדין); נישואין ראשונים של 25 שנים, ללא פירוד, בדירת מגורים יחידה של בני הזוג בה התגוררו במהלך כל שנות הנישואין (להוציא שנתיים של מגורים בחו"ל), וגידלו את שני ילדיהם, והמהווה נכס משמעותי, יחיד, של התא המשפחתי (לבד מזכויות צבורות); קיום משק בית משותף – החשבון היחיד שהיה לבני הזוג, במשך מרבית חיי הנישואין, היה חשבון משותף באמצעותו התנהלו ואליו הופקדו הכנסות השניים מעבודתם ומכול מקור אחר, לרבות תגמולי ביטוח בסך של 329,000 ₪ שקיבלה המשיבה בגין מחלת הסרטן בה לקתה ודמי השכירות שהתקבלו בגין השכרת הדירה בתקופה בה שהתה המשפחה בחו"ל (ס' 23 לפסק הדין, על סעיפיו הקטנים וס' 24 לפסק הדין בנוגע לדמי השכירות).

3. בערעורו קובל המערער על מסקנתו זו של בית משפט קמא בנוגע לדירה וממקד את טענותיו ב -'השקעה המהותית' אשר שימשה, לדבריו, בידי בית משפט קמא, נסיבה רבת משקל בהוכחת השיתוף הספציפי. לדבריו מדובר בהשקעה כספית זניחה בדמות שיפוץ של הדירה, במספר הזדמנויות במהלך השנים, שנעשתה באמצעות כספים שאמו נתנה לו לשם כך (ס' 5,6; 18 – 25; 27 – 28 לעיקרי הטיעון). משאלה פני הדברים – מקור כספי חיצוני לשיפוץ, ויהא היקפו אשר יהא, שניתן לו על ידי אמו- אין לראות בכך השקעה משותפת אלא השקעה שלו בדירה שמלכתחילה אין למשיבה זכויות בה. מכאן, לגישתו, שגה בית משפט קמא משראה בהשקעה האמורה את אותו 'דבר מה נוסף' שדרוש לצורך הוכחת שיתוף ספציפי בדירה בפרט כשזו התקבלה בירושה ובמתנה במהלך חיי הנישואין, מה שמטיל נטל כבד יותר על הטוען לשיתוף (ס' 13- 15 לעיקרי הטיעון. בע"מ 1391/11 אלמונית נ' אלמוני 2012 להלן: פרשת אלמונית). הוסף על כך את העובדה, כך המערער, שהתביעה נעדרת טענה לכוונת שיתוף וכי מעולם לא התקיים שיח בין השניים אודות שיתוף והגע למסקנה, כי המשיבה כשלה להוכיח כוונת שיתוף בדירה (ס' 9 לעיקרי הטיעון).

4. אין מחלוקת כי הדירה התקבלה בידי המערער במהלך חיי הנישואין בשני שלבים, בירושה מהאב (מחצית) ובמתנה מהאם (מחצית). מדובר אפוא בנכס חיצוני לנישואין מה שמטיל על המערערת את הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בו על מנת לזכות במחציתו – לבד מעצם קיומם של חיי נישואין, אף אם ממושכים, הוכחת נסיבות עובדתיות שמהן ניתן להסיק, מכוח הדינים הכלליים, הקניית זכות באותו נכס חיצוני. נסיבות עובדתיות אלה זכו, ברבות השנים, להיקרא 'דבר מה נוסף'. ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו (6) 175, אליו היפנה ב"כ המערער, נקבע כי לצורך הוכחת הנסיבות המיוחדות, אותו 'דבר מה נוסף', יש לפרש את הדינים הכלליים באופן מרחיב וליברלי, שתואם את המאגר הרכושי של בני הזוג, וביתר שאת יש להקל, בהקשר זה, עת מדובר בדירת המגורים, בוודאי כשזו מהווה את הנכס היחיד או העיקרי של בני הזוג.

5. בפרשת אלמונית נתן בית המשפט העליון סימנים באותו 'דבר מה נוסף'. את הסימנים, שאותם מנה הש' עמית, ניתן לאפיין באלה שקשורים לדירת המגורים עצמה (אופן קבלתה והתנהלות בני הזוג בקשר אליה) ובאלה שקשורים לאורך ואורח חיי הנישואין של השניים. כך למשל יש להבחין, מבחינת נטל ההוכחה, בין דירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי מי מבני הזוג לבין דירת מגורים שהתקבלה לידיו במתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין; אורך התקופה בה הייתה דירת המגורים רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בה התגוררו בני הזוג בדירה עד למשבר שפקד אותם; קיומה של זיקה כלכלית, מתוך נכסי המאמץ המשותף ובמהלך חיי הנישואין, בנוגע לדירה, שיש בה כדי ללמד על תרומה משמעותית של בן הזוג הבלתי רשום בה דוגמת החזרי משכון/משכנתא, תוספת בניה מהותית להרחבתה או שיפוץ מסיבי שנערך בה; התנהלות ספציפית של בני הזוג , בפרט בן הזוג הרשום, שיש בה כדי ללמד, מפורשות או מכללא על דרך של התנהגות, על כוונה לשתף את בן הזוג הבלתי רשום בזכויות בה. כל אלה באשר לדירה ולהתנהלות בני הזוג בקשר אליה. אשר לאורך ואורח חיי הנישואין - האם הנישואין נישואין ראשונים אם לאו; אורך חיי הנישואין עד למשבר; אורח חיי הנישואין עד למשבר – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף ('אורח חיים קישורי' בלשון המלומד פרופ' שחר ליפשיץ); התנהלותו והתנהגותו של בן הזוג הבלתי רשום ונקודת המבט שלו, במהלך החיים המשותפים להבדיל מעת פרוץ המשבר, ביחס לנכסים חיצוניים שלו ושילובם בנכסי התא המשפחתי אף נקודת מבטו של בן הזוג הרשום, כאמור, ביחס לנכסים אלה של בן זוגו.

רשימת סימנים זו אינה רשימה סגורה אף אין מדובר בסימנים 'מצטברים' הגם ש'כל המרבה הרי זה משובח'. הסימנים משליכים זה על זה ועוצמתם משתנה, במעין מקבילית כוחות, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי שעומד להכרעה. לעתים יכוונו הסימנים לכיוון אחד, ברור, לעתים  ימשכו לכיוונים מנוגדים. זאת ועוד, אופי השיתוף, כסימן, הינו אחד הסימנים ולא תנאי מקדמי שיש לחצות אותו על מנת להגיע לאותו 'דבר מה נוסף' (הש' זילברטל, דעת מיעוט, בפרשת אלמוני: "עד שאנו מגיעים לאותו דבר מה נוסף יש לבחון קיומה של שותפות נמשכת בחיי הנישואין"). הוא בהכרח משליך על המשקל שיש לתת לסימנים האחרים אך אין באי קיומו כדי לשלול, מינה וביה, אפשרות של שיתוף בהתקיים סימנים אחרים בעוצמה המתאימה. כך למשל, העובדה שדירת המגורים התקבלה במתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין מאבדת ממשקלה, מבחינת נטל ההוכחה, ככל שאורך חיי הנישואין מהמועד בו התקבלה דירת המגורים במתנה או בירושה ועד למשבר ארוך יותר. כך גם בנוגע להיקף התרומה מתוך נכסי המאמץ המשותף – ככל שחיי הנישואים ארוכים יותר ומצביעים על אווירת שיתוף המשקל שיש לתת לגובה המצטבר של החזרי המשכנתא/משכון או להיקף השיפוץ נמוך יותר וההיפך.