אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שמיר נ' עירית רמת גן ואח'

שמיר נ' עירית רמת גן ואח'

תאריך פרסום : 25/08/2010 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
35073-03-10
25/08/2010
בפני השופט:
אסתר קובו

- נגד -
התובע:
ע ו פר שמיר
הנתבע:
1. עירית רמת גן
2. ראש עיריית ר מת גן - צבי בר
3. ראש רשות החנייה בעיריית רמת-גן - פנחס בנהאל
4. נועה רותם (פורמ א לי)

פסק-דין

פסק דין

העתירה המנהלית שלפני הוגשה בחודש מרץ 2010 והוכתרה בכותרת "תביעה למתן צו הצהרתי". מבוקש בה סעד של פסק-דין הצהרתי בהתאם להוראות סעיף 75 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984 כי "החל משנת 2002 היה התובע המשתמש הבלעדי של רכב מס' 99-464-04 (להלן "הרכב"), וכן הבעלים הבלעדי של הרכב האמור" (ההדגשות במקור). כיוצא מכך, ובהיותו של העותר, עופר שמיר (להלן: "העותר") תושב רמת-גן בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה, התבקשה הצהרה כי הוא היה זכאי לקבל תו חניה בהתאם להוראות הדין.

העתירה הוגשה כנגד עיריית רמת גן (להלן: "המשיבה") וגם כנגד ראש עירית רמת גן וראש רשות החניה בעיריית רמת גן (המשיבים 2-3) שאינם ברי פלוגתא לעתירה זו.

ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו

בין השנים 1998-2009 נרשמו לחובת העותר 89 עבירות על חוק העזר רמת גן (העמדת רכב וחנייתו) תש"ם – 1980 (ראו פרוט חלקי בנספח א' לכתב התגובה מטעם המשיבה). 53 עבירות מכלל העבירות בוצעו על ידי העותר ברכב הנ"ל שמספרו 99-464-04, ואילו היתרה בוצעו על ידו בכלי רכב אחרים.

בשנת 2005 פנה העותר לבית המשפט לעניינים מקומיים רמת גן בבקשה להישפט בגין 53 הודעות תשלום הקנס שנרשמו על עבירות שביצע ברכב הנ"ל. לכתב האישום, פ 1046-05 מדינת ישראל נ' עופר שמיר, צורפו תיקים נוספים כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 28.12.2005 (ראו נספח ב' לכתב התגובה של המשיבה). באותו מועד בוצעה הקראה, העותר הורשע בהכרעת דין ובהמשך גם נגזר דינו.

לא הוגש ערעור על גזר הדין. העותר לא שילם את הקנס שנגזר עליו, שסכומו הצטבר לכ – 25,000 ₪, והמשיבה פועלת כנגדו בהתאם לפקודת המיסים (גביה).

העותר בכתב בתביעתו מפנה לפניות שנעשו על ידו למשיבה לצורך קבלת היתר חניה, תו חניה עירוני, לרכב שאיננו ולא היה רשום על שמו. בשנת 2004 סירבה המשיבה להנפיק לעותר את תו החניה המבוקש מהטעם שבקשתו איננה עולה עם התניות חוק העזר האמור. לא הוגשה עתירה כנגד החלטה זו של המשיבה במועד הרלבנטי. זאת ועוד, מתוך פניותיו של העותר כפי שצורפו לתביעה מסתבר כי עוד בשנת 2005 מכר העותר את הרכב (ראו נספח כ' לכתב התביעה).

על רקע האמור לעיל ביקש העותר בכתב התביעה כי יוצהר שהיה על המשיבה להנפיק לו תו חניה אזורי בין השנים 2004-2009, וכי על אף החלטתה שלא ליתן לו היתר כזה, יש לראותו כמי שקיבל את התו המבוקש בשנים האמורות.

דיון

דין התביעה-עתירה להידחות.

בית המשפט לעניינים מנהליים דן בעתירה המנהלית בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים (ראו סעיף 8 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהלים, תש"ס-2000 להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים"). עיקרו של דבר, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים היא לדון בעתירות כנגד החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה (סעיפים 2 ו – 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים). הסעדים המבוקשים בעתירה זו אינם מתייחסים להחלטות רלבנטיות של הרשות, והעותר לא הצביע על כל החלטה כנגדה הוא יוצא. 'תביעה לפסק דין הצהרתי' אודות בעלות ברכב וזכאות לתו חניה אזורי, איננה בגדר סמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים, ובכתב בי-הדין נתבלבלו המושגים 'תביעה', 'תובע' והמשיבה ובעלי התפקידים בה כ'נתבעים', במקום עתירה – עותר - משיבים.

זאת ועוד, על פי הנתונים שהובאו לבית המשפט כאן, החליטה המשיבה עוד בתאריך 29.3.04 לדחות את בקשתו של העותר למתן תו חניה לרכב. פניה לערכאה המנהלית בשנת 2010, בתקיפת החלטה שהתקבלה שש שנים (!) קודם לכן, נגועה בשיהוי כה קיצוני - עד כדי דחיית העתירה על הסף. אפנה לעניין זה לתקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהלים (סדרי דין), התשס"א - 2000 (להלן: "תקנות סדר הדין") הקובעת כי בהעדר מועד בדין שנקבע להגשת העתירה, תוגש היא "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם" (הדגשה איננה במקור). יפים לעניין זה גם דבריו של כבוד השופט חשין בהחלטה שעניינה דחיית בקשה לצו מניעה לפיהם: -

"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מלכת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך" (עע"מ 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון, ([פורסם בנבו]) 24.3.02)).

בחינה סובייקטיבית שעניינה אופן התנהגותו של העותר מלמדת שויתר על זכויותיו/טענותיו בחלוף הזמן. גם בפן האובייקטיבי שעניינו שינוי מצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המנהלית יש לפני שיהוי. בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן הרשיע את העותר, וגזר את דינו לקנס וחלופת מאסר. אלה כאמור התקיימו בדצמבר 2005. לא הוגש ערעור על גזר דין זה, ונכון להיום – כחמש שנים לאחר אותו גזר דין, הוא חלוט (ראו גזר דין מיום 28.12.05 בפ 1046/05, נספח ב' לתגובת המשיבים לבקשה להעברת דיון מיום 20.6.10). הסתמכותה של המשיבה על סופיות הדיון ועל קיומו של חוב בר-גבייה על פי פסק דין חלוט ראויה להגנה. זאת ועוד, המעשה המנהלי אינו מגלה כל פגיעה בשלטון החוק, לא כל שכן פגיעה חמורה (ליסודות השיהוי וליחס ביניהם ראו עע"מ 8723/03 עירית הרצליה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון, פ"ד נח(6) 728, 733-734 (2004)). נהפוך הוא; הסעד המבוקש של פסק הדין ההצהרתי הוא ניסיון של העותר לעקוף את פסק הדין הפלילי המרשיע ואת הליכי הגביה של הקנס אותו מבצעת המשיבה. ניסיון עקר זה ראוי לדחות. בית המשפט לעניינים מנהליים איננו דרך-עוקפת לדרך המלך לתקיפת פסק דין פלילי והיא הליכי ערעור. בית המשפט לעניינים מנהליים איננו המקום לבירור עתירות שעניינן קביעות עובדתיות וביקורת על החלטות של הרשות שנעשו לפני שנים, בעוד העותר נמנע באופן מכוון מלפנות לערכאה הראויה במועד המתאים.

סוף דבר

בנסיבות האמורות דין העתירה להידחות מהטעם של שיהוי קיצוני, מהטעם שהעתירה מבקשת לעקוף פסק דין חלוט, וגם מהטעם שההליך שלפנינו הוא הליך סרק באשר הרכב נשוא הדיון נמכר מזה זמן על פי חומר הראיות אותו צרף התובע-העותר לכתב תביעתו.

העותר יישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תש"ע, 25 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ