שמיל נ' מדינת ישראל

השופטת ע' ברון:

לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים מ' דיסקין, ר' בן-יוסף, ו-צ' קאפח) ב-תפ"ח 20356-04-14. בהכרעת הדין מיום 16.9.2015 הורשע המערער לאחר ניהול משפט הוכחות ברצח בכוונת תחילה – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כמצוות המחוקק המערער נידון למאסר עולם. בגזר דין משלים מיום 9.10.2016 חויב המערער בתשלום פיצויים לאלמנת המנוח ולארבעת ילדיו. 

כתב האישום

1. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי בין המערער לבין מאיר לוי (להלן: המנוח) שררו קשרים חברתיים. המנוח הלווה למערער 300,000 ש"ח (להלן: החוב) וחוב זה הצטרף לחובות כספיים כבדים אחרים שרבצו על המערער. המועד שבו התחייב המערער לפרוע את החוב היה יום 13.3.2014; ובלילה של אותו היום מצא המנוח את מותו (השתלשלות האירועים שהחלה ביום 13.3.2014 וסופה במותו של המנוח בלילה שבין 13.3.2014 ו-14.3.2014 תכונה להלן לפי ההקשר: יום הרצח, ו-ליל הרצח). ביום הרצח נפגשו המערער והמנוח במשרדו של חבר המנוח, מוטי עטיה, שנמצא בבית העלמין בחולון, ושתו לשוכרה עם חברים נוספים של המנוח. המערער אף צרך סם מסוג קוקאין. סמוך לשעה 22:40 יצאו המערער והמנוח מבית העלמין ברכבו של המנוח (להלן: רכבו של המנוח או הרכב), שניהם בגילופין, ונסעו במשך כשעתיים וחצי ברחובות יפו, בת ים והסביבה. עובר לנסיעה המשותפת או במהלכה, המערער שהחזיק בכליו אקדח שלא כדין גמר אומר לנצל את המצב כדי לגרום למותו של המנוח באמצעות ירי, וזאת על רקע החוב.

קרוב לשעה 1:05 התנגש המערער, שנהג ברכב בשלב הזה, בחומת בניין ברחוב ש"י עגנון בבת ים. כתוצאה מההתנגשות נפתחו כריות האוויר ברכב והמערער והמנוח נפגעו (להלן: תאונת הדרכים או התאונה). על אף התאונה, והעובדה שהחלק הקדמי ברכב ניזוק במידה משמעותית, המשיך המערער בנסיעה במהירות גבוהה לכיוון תחנת דלק "היובל" ברחוב משה דיין בחולון. בהמשך, סמוך לשעה 1:08, הסיע המערער את המנוח בכביש שירות הסמוך לתחנת הדלק אל שדה פתוח ונטוש מאדם. שם, מתוך כוונת תחילה ירה המערער מטווח קצר ובאמצעות אקדח קליע אחד בראשו של המנוח והביא למותו. המערער גרר את גופתו של המנוח בשדה והחביא אותה במקום מסתור. הוא נטל מגופת המנוח שעון רולקס, טבעת שענד וטלפון סלולרי, על מנת ליצור מצג כאילו מותו של המנוח אירע במהלך שוד אקראי. או אז ולשם הסוואת מעשיו, המערער יצא ברכב מכביש השירות לעבר יפו על מנת להעביר את הרכב שהיו עליו סימני התאונה מהמקום שבו אירע הרצח לאזור אחר. ואולם בשל תקלה טכנית ברכב שמקורה בתאונה לא ניתן היה להמשיך בנסיעה, והמערער נאלץ לנטוש את הרכב ברחוב נס לגויים ביפו בסמוך לשעה 1:40 ולהמשיך ברגל. על יסוד כל האמור יוחסה למערער עבירת הרצח. כן יוחסו למערער שלוש עבירות של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין; אך יצוין כבר כעת כי מאישומים אלה הוא זוכה, ומשכך אינם רלוונטיים לערעור דנן.

גרסת המערער

2. המערער הכחיש שהמית את המנוח, שלגישתו היה חבר קרוב – כך בחקירותיו וכך בעדותו בבית המשפט, אך גרסתו השתנתה לבשה ופשטה צורה לאורך הדרך. בשעות ובימים הראשונים לאחר שנעלם המנוח, עוד טרם שנודע כי נרצח והיה אך בגדר נעדר, משפחתו של המנוח שהייתה בקשרי חברות קרובים עם המערער חיכתה למוצא פיו; ואף התחננה והפצירה בו כי ייתן בידם קצה חוט, שכן המערער היה האדם האחרון שראה את המנוח בלילה שבו נעלם. המערער מסר אז את גרסתו הראשונה למשטרה – גרסה שאין חולק כי היא שקרית, ושנזנחה בהמשך – שלפיה בסופו של ליל הבילויים המשותף, הסיע המנוח את המערער לביתו ברחוב הירקון בתל אביב, שם נפרדו ולא התראו מאז (להלן: הגרסה הראשונה). משנמצאה גופתו של המנוח והתברר כי מדובר במקרה רצח, ולאחר שהמערער נעצר כחשוד בביצועו של מעשה הרצח והיה נתון לחקירות רבות שבמהלכן התבררה חולשתה של הגרסה הראשונה, החל המערער משנה ממנה ומסר שלל גרסאות סותרות שאף אחת מהן לא התמודדה עם הראיות שבידי התביעה ולא סיפקה אליבי למקום הימצאו בזמן הרצח, כך עד להליך המשפטי בעניינו. אז לראשונה על דוכן העדים מסר המערער גרסה כבושה שלכאורה מציעה הסבר אחר להתרחשות האירועים; ואקדים ואומר כי בית המשפט לא נתן בה כל אמון, כפי שעוד יפורט.

           במענה לכתב האישום כפר המערער במיוחס לו. הוא הכחיש שהיה בידו אקדח, הכחיש שהיה נוכח ברכב בזמן התאונה ולאחריה וכפר בביצוע הרצח. המערער הודה בקיומו של חוב בסך של 300,000 ש"ח למנוח, אך טען כי פרע את מלוא חובו כאשר נפגש עם המנוח בבית העלמין בחולון, ביום הרצח. כמו כן, המערער הכחיש כי מצבו הכלכלי היה רע בתקופה הרלוונטית, שלא כנטען בכתב האישום. בנוגע לאירועים שקדמו לעזיבתם של המערער והמנוח את בית העלמין, טען המערער כי קודם לעזיבתם המשותפת נטל המערער את רכבו של המנוח כשהוא בגפו, לצורך סידורים אישיים, ושב כעבור כחצי שעה. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער והמנוח נסעו יחדיו במשך למעלה משעתיים ברכבו של המנוח בליל הרצח, אך לגרסת המערער המנוח הוא שנהג ברכב מעת שהשניים יצאו את בית העלמין, והסיע את המערער למלון "מרקיור" בבת ים. בקרבת בית המלון התפצלו השניים. המנוח נסע ברכב לרכוש סמים לשימושם, ואילו המערער לגרסתו עזב את הרכב והמתין למנוח במלון "מרקיור". משזה בושש להגיע ניסה המערער להשיגו טלפונית, אך משניסיונותיו לא צלחו והזמן נקף חזר לביתו במונית.

בעדותו לפני בית המשפט תיאר המערער את מסלול הנסיעה של המנוח ושלו, שסופו במלון "מרקיור" בבת ים. לשם התכוונו השניים להזמין את "שירותיהן" של נערות ליווי, כך לגרסת המערער. משהגיעו למלון, המערער הלך לפגוש בסרסור ובנערות ליווי בזמן שהמנוח נסע בגפו לפגוש סוחר סמים על מנת לרכוש סמים לשימושו ולשימוש המערער. המערער גרס בעדותו כי הוא אכן פגש את הסרסור ואת נערות הליווי ויחד איתם המתין לחזרתו של המנוח; מקץ כ-20 דקות ומשלא שב המנוח, שילם המערער לנערות הליווי וחזר לביתו במונית כשהוא לבדו (להלן: הגרסה האחרונה). המערער טען כי נמנע מלמסור גרסה זו בחקירותיו משום שפחד שיסבך את המנוח, ובהמשך הוסיף כי חשש שגרסתו תסולף בידי החוקרים וכי לא ייעשה דבר על מנת לאתר את מי שביכולתם לאשש את גרסתו. לבסוף טען המערער כי עורך דינו והמדובבים שאיתם שהה בתא המעצרים ייעצו לו שלא לסטות מהגרסה הראשונה והשקרית, שלפיה המנוח הסיע את המערער לביתו לאחר בילוי משותף, שם נפרדו בפעם האחרונה.