פסק דין
התובעת, ילידת 1986, נפגעה ביום 02.09.96, בהיותה בת 10, במהלך שיעור חינוך גופני שהתקיים בבריכה השייכת לקיבוץ הזורע (להלן: "התאונה").
בעת התאונה, התובעת היתה תלמידת כיתה ה' בבית-הספר "פלגים" שבתחומי המועצה האזורית מגידו, הנתבעת מס' 1. התביעה כנגדה נדחתה על-פי בקשת הצדדים ביום 10.03.10. לפיכך, הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת מס' 1 כנגד הנתבעת מס' 2, מדינת ישראל – משרד החינוך, נדחית אף היא.
הצדדים חלוקים בדבר נסיבות התאונה.
לטענת התובעת, נתבקשו התלמידים לקפוץ משפת הבריכה למים הרדודים "קפיצת ראש". במהלך קפיצת הראש פגעו ראשה ופניה בקרקעית הבריכה והתובעת נחבלה בפניה. כתוצאה מהתאונה נששברו שתי שיניה הקדמיות, שפתה התנפחה ודם ירד מפיה.
לגרסת משרד החינוך, לא עולה רשלונות מצדו של ביה"ס והתאונה אירעה עקב אי-זהירותה של התובעת עת קפצה לבריכה.
הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש למתן פסק דין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, לאחר הגשת סיכומים בכתב.
לאחר שקלא וטריא, ולאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים העובדתיות והמשפטיות, ולאחר שנתתי דעתי להשתלשלות האירועים כפי שמופיעה בתיק ביהמ"ש, הריני מקבל את התביעה באופן חלקי.
בדו"ח על התאונה, אשר מולא על-ידי מנהלת בית-הספר, לאחר שערכה תחקיר ושוחחה בין היתר עם המורה לספורט, נכתב בפרק 'תיאור התאונה כפי שדווח למנהלת' כי "בזמן שעור חינוך גופני הילדה קפצה קפיצה לא זהירה ושברה 2 שיניים קדמיות עליונות". מנגד, נרשמה בהמשך הדו"ח חוות-דעת המנהלת לפיה "ליאת קפצה ראש מאדני הבריכה (מס' 4) במקום בו מותר לקפוץ, לא נראית סיבה ברורה כיצד היא שברה את שיניה". כמו כן, נכתב בדו"ח כי הסיבה לתאונה: "החלקה".
אם כן, הסתירה הפנימית בדו"ח לא הובהרה, מחד, החליקה התובעת, מאידך, המנהלת חיוותה דעתה כי קפצה ראש, אך לא ציינה כי עשתה כן בצורה לא זהירה, אלא שקפצה במקום בו מותר לקפוץ.
אם כן, הנתבעת לא הצליחה להוכיח את גרסתה להתנהגות בלתי זהירה מצד התובעת. מה גם שנמנעה מהבאת המורה לספורט למתן עדות.
מנגד, מטעם התובעת הוגש תצהיר של בת כיתתה דאז, עידן חלילי, אשר הצהירה כי "זכור לי כי במהלך שיעור חנ"ג בבריכת קיבוץ הזורע ליאת שמואל קפצה "קפיצת ראש" במים רדודים והיא נפגעה בשיניה". הן מעדותה עולה כי "הייתי בשיעור ספורט שלמדו לקפוץ קפיצות ראש לבריכה ואני זוכרת שהיו מים רדודים בצד שקרוב". ובהמשך "... בשורה שהתלמידים עמדו לאורך הצד שעובר מרדודים לעמוקים".
כמובן, וכפי שגם הצהירה, העדה אינה זוכרת מפאת הזמן שעבר את כל נסיבות התאונה. העדה גם השיבה כי אינה זוכרת אם התובעת קפצה מאדן הבריכה. ואולם, בחלקים אותם זכרה, עדותה תומכת את גרסת התובעת כי התלמידים קפצו באיזור המים הרדודים.
מנגד, למול עדויות הנוכחים במקום, עדות מנהלת ביה"ס דאז היא מפי השמועה ואף עדותה למול הדו"ח והתצהיר לא היתה אחידה. במסגרת הדו"ח מסרה כי התובעת קפצה באופן לא זהיר ובעדותה טענה כי נמסר לה שהתובעת החליקה.
סופו של יום, הנתבעת 2 לא הוכיחה טענתה כי התובעת קפצה באופן לא זהיר. הנתבעת מס' 2 לא הביאה את המורה לספורט לעדות מטעמה שכן טענה כי הוא מסר לחוקר מטעמה כי אינו זוכר את פרטי הארוע בחלוף הרבה שנים.
אומר כי בתביעה זו המאזניים נטו מעט לטובת גרסת התובעת, אם כי בדוחק. ואולם, די בהסתברות זו כדי לקבל את התביעה באופן חלקי.
לעניין הנזק, לאחר ששקלתי את כל החומר שבתיק, ולא נעלם מעיני השיהוי הרב שבהגשת התביעה, לרבות הנזק ראייתי שבוודאי נגרם לנתבעת 2, אני קובע כי בנסיבות העניין יש לפצות את התובעת סך של 8,000 ₪ כולל הכל.
בנסיבות אלה, אינני עושה צו להוצאות וכן אינני פוסק שכ"ט עו"ד למי מהצדדים.
לאור אופי ההליך, אני פוטר את שני הצדדים מיתרת האגרה .
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.