פסק דין
1.התובע, ישראל שלמון, היה בתקופה הרלבנטית למכתב נושא תביעת הוצאת לשון הרע זו , מנהל היחידה לבקרת אשראי בבנק דיסקונט בע"מ. התובע קיבל בירושה מאמו, ביחד עם אחיו ואחותו- נכס במושב כפר פינס. השלושה לא הגיעו להסכמות ביניהם והאחים הגישו תביעה לפירוק השיתוף בנכס, שנדונה בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה. הנתבע, עו"ד אשר בז'רנו, מונה לשמש ככונס נכסים למכירת הנכס.
2.התובע היה מעוניין ברכישת חלקם של האחים בנכס ובתחולתו, שלטענתו היה להם ערך סנטימנטלי לגביו. עם מינויו, פנה אל הנתבע על מנת להציע הצעה לרכישת הנכס בדרך של שלום ומבלי להיזקק להליך המכירה, אך לטענתו- התעלם ממנו האחרון. עוד גילה, התובע, לטענתו, כי הנתבע מקיים קשר פסול עם אחותו עורכת הדין, התובעת בתביעת פירוק השיתוף, ומעביר אליה את טיוטות פניותיו לבית המשפט. וכך, החל מחודש פברואר 2009, מתקיימת חליפת המכתבים בין התובע, שבמרבית הזמן לא היה מיוצג, לבין כונס הנכסים. באותו חודש אף הגיש התובע תלונה כנגד הנתבע בלשכת עורכי הדין ובמרץ 2009 פנה והשלים את תלונתו. בהודעת הדחיה צוין כי התלונה נדונה, חרף שפתה המשתלחת.
3.ביום 15.6.09 פנה הנתבע להנהלת הבנק בתלונה כנגד התובע ("המכתב"). לטענת התובע, במכתב זה הלבין התובע את פניו ברבים, הוציא לשון הרע כנגדו ואף גרם לו נזק. לטענתו, נכתב המכתב לאחר שהנתבע נוכח כי אינו יכול למנוע את מכירת הנכס לתובע, כפי שביקש, וכי תוכנו הפוגע והמשפיל הכיל ציטוטים ואמרות שאינם קשורים כלל לכותרתו. עוד טען כי צוטטו חצאי דברים מפניותיו וכי הצגה חלקית של המציאות מעוותת את המציאות וכבר נפסק לגביה כי "חצי האמת היא שקר מושלם." לשיטתו, באו פניותיו החריפות בתגובה לפניותיו המשתלחות והפוגעניות של הנתבע. עוד טען כי התכתובות שנחשפו הינן תכתובות חסויות אשר נעשו תחת כובעו של הנתבע ככונס נכסים. לשיטתו, לא ניתן לייחס לנתבע תום לב, משום שידע שתוכן מכתבו שקרי ומטרתו- אישית ופסולה.
4.לטענת הנתבע היה התובע מעוניין לרכוש את הנכס במחיר נמוך בהרבה מערכו האמתי, וכל פניותיו אליו, לרבות המצאת שומה לנכס הנמוכה ב 30% משוויו האמתי, באו למטרה זו. לטענתו, הערים עליו התובע קשיים, גידפו, התלונן עליו בלשכת עורכי הדין ואף ביקש לבטל מינויו בבית המשפט. משכלו הקצין וגברה עגמת נפשו, פנה בדם ליבו אל הבנק, על מנת שישתלט על הפקיד הבכיר, המודה במכתביו שאיננו יכול לעשות כן בעצמו.
5.לשיטת הנתבע בא המכתב לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו וכהתגוננות מול פרץ נאצות התובע. לטענתו, יש לראות בו תלונה ודיווח לגיטימיים לממונים על האחרון, על השימוש שעשה באמצעי התקשורת של הבנק. לטענתו, כל שביקש הינו שהבנק ירסן את התובע, לאחר שהאחרון הוזהר ע"י הנתבע כי לא ימשיך לשלוח אליו מכתבים הנושאים את הלוגו של הבנק. לטענת הנתבע, אין במכתב התלונה הוצאת לשון הרע וכל האמור בו הוא אמת. עוד טען כי תביעה זו נועדה לחסום את תביעתו שלו כנגד התובע, אשר כל טענותיו ותלונותיו נדונו והוכרעו בשלוש ערכאות, לרבות ערעור על מכירת הנכס לצד ג'- נדחו.
6.דיון
המכתב, נושא התביעה נכתב ביום 15.6.09 ומוען להנהלת הבנק בו הועסק התובע. נכתב שם, בין היתר, כך:
"תלונתי זו, הינה בגין שימוש בכלים של הבנק (פקסימיליה ודואר אלקטרוני) נגדי, על ידי אדון ישראל שלמון, אף כי אין לי כל סכסוך עם הבנק. למרות שמדובר בכלים ציבוריים, הבנק יצר עמי חזית וסכסוך, שכן כותריו של הבנק מופיעים גם על העברות הפקסימיליה וגם על המכתבים בדואר האלקטרוני ששלח אלי אדון שלמון, עובד בכיר של הבנק, הטוען כי מכוח היותו בכיר, הבנק מממן לו, גם את הפקסימיליה בביתו וכמובן גם את הפקסימיליה בבנק עצמו, זו המשמשת אותו לנאצה כלפי כולי עלמא.
...
...בטוחני כי הבנק לא היה עובר בשתיקה, על התייחסות נואלת ופלילית כהתנהגותו של ישראל שלמון כלפי (וגם כלפי אחרים), לו הייתה זו התנהגות של כונס נכסים שהתמנה לבקשת בנק דיסקונט. איש לא ביקש למנות אותי, אלא ביהמ"ש מינה, מתוך ידיעת יושרי ומקצועיותי, אלא שאתרע מזלי, ונפלתי לפיו והגיגיו של אדון ישראל שלמון.
....אני תקווה כי תסיקו מסקנות נחרצות ותיערך בדיקה מקפת והסקת מסקנות נחרצות באשר להתנהגותו המפורטת של העובד הבכיר של הבנק, אשר גם לאחר התראות מרובות, המשיך בהתנהגויות משולחות רסן, בסגנון פולסא דנורא.
אני נדהם מכך, שעובד בכיר של בנק דיסקונט, מתיר לעצמו התנהגות כזו, לרבות ובעיקר בכליו של בנק דיסקונט, וחמור מכך, אף ידע מראש, כי הקובלנה תיזרק ע"י בנק דיסקונט לפח האשפה, ואף קובע כי ההסתברות לכך גבוהה. ישראל שלמון מרהיב עוז לקבוע כי מקומה של הקובלנה בביב שופכים, ממשיך לאיים בצורה שלא כתובה בתורה, תוך שמודיע כי ממילא פורש לגמלאות, בעוד כשנה, מאיים במכתבו (..) כי "מסע כזה יודעים כיצד נכנסים אליו, לא יודעים כיצד יוצאים ממנו.
אני דורש לגרום, להפסקה מידית של השימוש בכליו של הבנק הציבורי למטרותיו של האדון שלמון."
7. לפניה זו קדמה אזהרות. כך למשל, ביום 29/3/09 בה כתב הנתבע לתובע: "כל הפקסים שלך אלי, נשלחים מבנק דיסקונט, ע"ח כספי הציבור. אם לא תחדל מידית, גם בכלל וגם על חשבון בנק דיסקונט, אפנה מידית למנכל הבנק ולביקורת הפנימית על השימוש הנואל, הנעשה במכשירים של הבנק, ובמיוחד לצורך נאצות..". בסמוך למשלוח המכתב פנה לתובע: "הואיל והנכבד ישראל שלמון, ממשיך לנאץ, לקלל, להשפיל, להוציא לשון הרע, לרבות בפשקווילים מבית מדרשו, גם באמצעות כלים של מוסד ציבורי, הוא בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתנת בזאת הודעה כי בדעת החתום מטה לפנות אל הנהלת הבנק ולקבול על השימוש הנואל שעושה ישראל שלמון בכליו של הבנק, לאחר שהתראות קודמות לא הועילו." בתגובה לכך נענה מיד :"אין נאצות, אין התפרעות ואין חרפות, יש עובדות. דע לך ואתה מוהר בזה כי תתבע על הוצאת דיבה אם תעז לממש את איומיך הסדרתיים (שכן במכתב אחר איים הנתבע כי יגיש תביעה כנגד התובע בגין הוצאת לשון הרע- ר.נ.) ולנקוט בצעדים נואלים."
עינינו הרואות- השניים מימשו את איומיהם: זה שלח מכתב, וזה הגיש תביעה כנגדו.
8.במכתבו ליו"ר הדירקטוריון, לממונה על ביקורת הפנים ולמנהל יחידת פניות הציבור ציין הנתבע כי קיבל את תגובת התובע להתראתו: "באשר ל"איומך" אני מרים את הכפפה, אדרבא, ממש אותו, פנה אל מנכל הבנק ולמבקר שלו ו"תלשין" שהשתמשתי בפקס של הבנק כדי לשלוח אליך מספר הודעות, לאחר שסירבת לענות לפניותי הטלפוניות. תדווח גם שאתה הפנית אלי הודעות דומות לאותו מכשיר.. דע לך שהוצאות הטלפקס שלי בביתי מכוסות במלואן על ידי מעסיקי, כחלק מתנאי השכר שלי. אם אני שולח מספר דפי פקס ממשרדי או מביתי, זה היינו הך."
עוד הלין הנתבע כי בפניותיו של התובע, המגדיר עצמו כפקיד בכיר, מחרף ומגדף אותו וציטט: "...תתלונן טמבל!!! ..יש מי שחושב שעוכרי דין יודעים לפחות להתנסח. נראה שגם זו אגדה. מתוקף תפקידי הבכיר במוסד שמעסיק אותי, עבדתי עם עורכי דין רבים. בתת רמה כמוך עוד לא נתקלתי...צבוע..אם בברכות חג אתה מסיים, אאחל לך שינעם לך המרור, שימלא פיך המתלהם"
עוד צוטט שם מכתבו של הנתבע מיום 8/4/09: "כתבתי לך בשפת בני אדם ואתה נובח כרוטוויילר משולח רסן, ...במקום להגיד לי תודה על השומה שהתנדבתי לשלוח אליך, מה שמצאת לנכון זה לבשר (איזו עברית) לי שזיהית שהמעטפה שוות הפרוטה היא של בנק דיסקונט...ע"ח הציבור מצאת לנכון להתעלק על הבנק "השווה" בו אני עובד."
בס' 14 למכתב ציטט הנתבע את התובע בפנייתו בדואר פרטי: "מצהלות הסוסים השחצניות שלך" "חדל לנפנף לי מול עיני בכסף, במיוחד אם נודף ממנו הריח שלך". ...אמרתי לעצמי בתקופה הזו שנכפה עלי להיות תלוי באיש מרושע כמוך, כי אני מתחיל להבין מה שאף פעם לא יכולתי להבין איך יכלו אנשים למלא בהתלהבות שליחויות של התעללות בבני עמם. על כך קיימות אמרות ידועות כמו: עבד כי ימלוך...או נבל ברשות התורה"