אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שימוש לרעה בזכות עיכבון

שימוש לרעה בזכות עיכבון

תאריך פרסום : 20/12/2010 | גרסת הדפסה
רמ"ש
בית המשפט המחוזי ירושלים
12293-11-10
16/12/2010
בפני השופט:
דוד מינץ

- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד ניסן שאוליאן
הנתבע:
פלוני
עו"ד ארמון אברג'יל
פסק-דין

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט פ' מרכוס) מיום 3.11.10 בתמ"ש 17383/08 במסגרתה נדחתה בקשת המבקש, בנו של המשיב, למתן צו עשה זמני לפיו יאסר על המשיב לחסום שביל עפר המשמש ליציאה ממכון רישוי מורשה לכלי רכב בעיר פלונית (להלן: "המכון") המופעל על ידי המבקש.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1.        בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לזכויות במקרקעין המצויים בעיר פלונית (להלן: "המקרקעין") ובהם מפעיל המבקש מאז שנת 1994 את המכון. המשיב הגיש תביעה לסילוק ידו של בנו (המבקש) מהמקרקעין, והדיון בתובענה הועבר לבוררות אשר הדיון בה טרם הסתיים. במהלך חודש מרץ 2010 העמיד המשיב רכב ישן על גבי שביל עפר המוביל מהיציאה מהמכון אל חדר העשן של המכון (להלן: "השביל") ומאפשר לכלי רכב כבדים הנבדקים במכון להיכנס לבדיקה בחדר העשן בנסיעה לאחור, וכפי שהדבר נעשה במשך שנים מהיום בו המכון החל לפעול. בפועל משמש שביל זה גם ליציאת כלי הרכב מהמכון. המבקש עתר לבית משפט קמא למתן צו שיאסור על המשיב לחסום את השביל ובד בבד עתר למתן צו זמני. ביום 2.05.10 הורה בית משפט קמא כי המשיב לא יחסום את השביל בקטע שבין המכון לקו חדר העשן וכי המבקש יוכל להשתמש בשביל זה לצורך פעולות המכון בלבד. החלטה זו לא ערבה לחכו של המבקש והוא ביקש לערער עליה בפני בית משפט זה (כב' השופט דרורי ברמ"ש 43174-05-10) אשר בהחלטה מיום 11.07.10 דחה את הבקשה אך קבע כי בפני המבקש פתוחה הדרך להגיש בקשה מתוקנת לבית משפט קמא לה הוא יצרף את הראיות שהציג במסגרת הדיון בבקשת הערעור מהן עלה כי השביל שימש ליציאה מהמכון במשך שנים ומניעת היציאה דרכו על ידי המשיב גורמת לסיכון בטיחותי. המבקש פעל בהתאם, ועתר לבית משפט קמא פעם נוספת בדרישה להורות למשיב להימנע מחסימת השביל, ובדיון שהתקיים ביום 18.10.10 נשמעו עדויות מטעם המבקש באשר לשימוש שנעשה בשביל לשם יציאה מהמכון בעבר ובאשר לסכנה הבטיחותית שנוצרה כתוצאה מחסימתו. בין לבין ועקב החסימה, הורה משרד התחבורה על סגירת המכון. עתירה מנהלית של המבקש כנגד החלטה זו נדחתה על ידי בית משפט זה (כב' השופט י' מרזל בעת"מ 38321-09-10) ביום 28.10.10 ונקבע כי המכון ייסגר בתוך 30 יום. משכך, בדיון נוסף שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 3.11.10 עתר המבקש למתן צו זמני אשר ימנע את החסימה של השביל וכפועל יוצא מכך לא ייסגר המכון. ואולם בית המשפט דחה את ההחלטה וקבע כי אין מקום ליתן סעד זמני בטרם נשמעו כל ראיות הצדדים, שכן בכך למעשה יקבל המבקש את מבוקשו באופן חד צדדי ומבלי שהוכיח את טענותיו. מה גם, שהמבקש אינו משלם דמי שכירות עבור המקרקעין במשך שנים ואף לא הוכח כי הוא משלם חשבונות ארנונה וחשמל. על החלטה זו מבקש המבקש את רשות הערעור.

2.        לטענת המבקש טעה בית המשפט שלא נעתר לבקשתו למתן הצו כנגד המשיב שפעולותיו הינן בלתי חוקיות בעליל. לדבריו, המשיב עשה דין עצמי מבלי שעמד בתנאים הנדרשים בחוק על מנת להתיר עשיית דין עצמי, שכן במקרה זה המשיב לא החזיק בפועל במקרקעין; "הפלישה" לה טוען המשיב אינה "טרייה" מפני שהמבקש פועל במקרקעין מאז שנת 1994; והצעד בו נקט המשיב - חסימת נתיב היציאה מהמכון הנותן שירות לציבור הרחב - אינו סביר. טענתו של המשיב כי המבקש אינו משלם לו דמי שכירות בגין השימוש במקרקעין אינו מעניק לו כשלעצמו היתר לעשיית דין עצמי מקום בו לא מתקיימים התנאים הקבועים לכך בחוק, כאמור. מה גם, שלמבקש קיימת זכות עכבון להחזיק במכון עד לפירעון מלוא חובו של המשיב כלפיו. משכך גם, אין באמירתו של בית משפט קמא כי החזקתו במקרקעין אינה כדין כדי להתיר את עשיית הדין העצמי. המבקש הוסיף כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובתו, שכן בשל החסימה ייסגר המכון וייגרם נזק כלכלי כבד למבקש ולציבור הרחב המשתמש בשירותי המכון. מאידך, מתן הצו לא ייגרום נזק כלשהו למשיב שאינו משתמש בשביל ממילא. קביעת בית משפט קמא כי הותרת המצב על כנו אינה מונעת את הפעלת המכון, אינה עולה בקנה אחד עם החלטת בית המשפט האמורה בדבר סגירת המכון בתוך שלושים יום. גם הנמקתו של בית משפט קמא כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן הצו הזמני בטרם נשמעו מכלול הראיות בתיק, אינה נכונה, שכן ממהותו של סעד זמני נגזר כי הוא ניתן על סמך ראיות לכאורה בלבד, לעיתים במעמד צד אחד.

3.        מנגד טען המשיב כי אין מקום להיעתר לבקשה ואין מקום ליתן רשות לערער על החלטת בית המשפט. לדבריו, המבקש הגיש בקשה דומה בעבר על החלטת בית משפט קמא אשר דחתה את בקשתו למתן סעד זמני והיא נדחתה על ידי בית משפט זה (כב' השופט מ' דרורי), כאמור. בית המשפט בדחותו את בקשת רשות הערעור התווה את הדרך בה יוכל המבקש לשוב על בקשתו למתן סעד זמני ובין היתר ציין כי הצדדים יגישו את ראיותיהם לבית המשפט באמצעותן יוכל בית המשפט להכריע בשאלות העובדתיות השנויות במחלוקת ביניהם, בין היתר קיומה של דרך יציאה חלופית מהמכון. לכן, כל עוד שבית המשפט לא סיים את מלאכת שמיעת הראיות, לא היה מקום ליתן סעד זמני והחלטתו של בית משפט קמא ניתנה בצדק. בית המשפט גם ציין בצדק, כי אין ראוי לתת סעד זמני מקום בו תקופת השכירות מכוחה נמצא המבקש במקרקעין חלפה לה זה מכבר בשנת 2006, והמבקש אינו משלם דמי שכירות למשיב מזה שנים רבות. טענת המבקש כי קיימת לו זכות עיכבון להחזיק במכון עד לפירעון חוב של המשיב כלפיו הקיים לטענתו, אין לה על מה להיסמך, שכן המבקש מעולם לא הגיש תביעה כנגד המשיב. ב"כ המשיב הוסיף, כי בכל מקרה, המחלוקת בין הצדדים עוסקת בזכויות במקרקעין עליהם נמצא המכון בלבד והשביל אינו נכלל במקרקעין אלו, והוא גם לא נכלל במסגרת הסכם השכירות. גם אין מקום לשעות לטענה כי החסימה יוצרת סיכון בטיחותי, שכן המבקש עצמו טען במסגרת העתירה המנהלית שהגיש כנגד משרד התחבורה, כאמור, כי אין במצב הקיים כל סיכון, ומכאן שהמבקש בורר את טענותיו בהתאם לצרכיו ואין לקבלן. מה גם, שלמבקש הוצע פתרון ליציאת כלי הרכב מהמכון על חשבון אחד ממסלולי הבדיקה לקניית ומכירה, אך הוא סרב לכך. על כל אלו נטען כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי המשפט ופועל בחוסר ניקיון כפיים, כפי שגם ציין בית משפט קמא בהחלטתו מיום 3.05.10 בה דחה את בקשת המבקש להעברת הבורר מתפקידו. גם אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית משפט קמא שהיא פרוצדוראלית במהותה ומסורה לשיקול דעתו.

4.        להשלמת התמונה יצוין כי ביום 12.11.10 במסגרת בקשה למתן סעד זמני עד למתן החלטה בתיק זה, נענע בית משפט זה (כב' השופטת מ' מזרחי) לבקשת המבקש והורה על הסרת חסימת השביל למשך תקופה של 60 יום או עד למתן החלטה בבקשה זו. המשיב לא פעל להסרת החסימה וביום 25.11.10 במעמד המבקש ובא-כוחו, משהמשיב ובא כוחו לא התייצבו לדיון שנקבע, מונה ב"כ המבקש ככונס נכסים לשם הסרת החסימה והוארך הצו הזמני בעשרה ימים. בקשת המשיב לביטול החלטה זו שניתנה כאמור בהעדר המשיב ובא-כוחו נדחתה בו ביום על ידי בית המשפט (כב' השופט ר' יעקובי). בסופו של יום, נכון להיום, אפוא, החסימה הוסרה.

5.        ראיתי לנכון לקיים דיון במעמד שני הצדדים ולו מפני שמדובר בסכסוך בין אב ובנו שהכבוד ההדדי ביניהם מהם והלאה. בדיון זה שהתקיים ביום 12.12.10 ציין ב"כ המבקש כי בדיון שהתקיים לאחרונה בבית משפט קמא במסגרת הדיון בסעד העיקרי, הוגש דו"ח מדידה של המקרקעין בהתאם להחלטת בית המשפט, והחלטת בית המשפט צפויה להינתן בימים הקרובים. בנסיבות אלו נטען, אין מקום לאפשר למשיב להשיב את החסימה ולגרום בכך למבקש נזק ממשי. מנגד, ב"כ המשיב חזר על טענותיו כי אין מקום לטענה כי חסימת השביל תמנע את הפעלת המכון ותפגע בתושבי העיר, שכן לא זו בלבד שקיימת אפשרות יציאה מהמכון על חשבון אחד מנתיבי הבידוק, אלא שכפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, ניתן להפעיל את המכון באופן מיידי על ידי מפעיל אחר. ב"כ המשיב הוסיף כי מדובר במצב בלתי נסבל בו המבקש מחזיק במקרקעין במשך 14 שנים מבלי לשלם דמי שכירות, למעט שני תשלומים, והוא מנצל לרעה את ההליכים בבית המשפט להנצחת מצב זה, ומטעם זה בלבד לא היה מקום להיעתר לבקשתו למתן הצו על תנאי.

דיון והכרעה

6.        שלושה תנאים נדרשים לשם מתן סעד זמני. (א) על המבקש להוכיח עילת תביעה רצינית המתבססת על זכות אשר לכאורה קנויה לו. (ב) יש לשקול אם קיימים שיקולים שלא להיעתר לבקשה, כגון אם בא המבקש לבית המשפט ביושר ובניקיון כפיים, או שמא העלים עובדות חשובות מידיעת בית המשפט. וכגון אם הבקשה הוגשה בשיהוי רב. (ג) ויש לבדוק את מידת הנזק העשוי להיגרם לכל אחד מבעלי הדין אם יינתן או לא יינתן הצו ולהשוות את הנזקים זה מול זה (רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730). זוהי הלכה הקיימת במתן כל סעד זמני. במתן סעד זמני מסוג צו עשה, המבוקש במקרה זה, התנאים לקבלתו חמורים עוד יותר. במקרה שכזה ההלכה היא כי צו עשה זמני אשר מטבעו ניתן בטרם הוגשו כל הראיות ולפני הכרעה במחלוקות באופן סופי, והמשנה את המצב הקיים, יינתן במשורה ורק במקרים חריגים (רע"א 5946/06 קרש נ' Lowell Investment L.td.פורסם במאגרים).

7.        אכן, ההלכה היא כי בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לנתח את הראיות ולדון בהן בצורה מקיפה ואין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מהצדדים, אך על מבקש הסעד הזמני להוכיח כי תביעתו אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (רע"א 7139/96 טריגוב נ' טפחות בנק למשכנתאות, פ"ד נא(2) 661; ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105).במקרה זה, בית משפט קמא לא נעתר לבקשה למתן צו עשה בשל כך שהמבקש לא הצליח לעבור את המשוכה הראשונה ולהוכיח קיומה של עילת תביעה רצינית שיש בה כדי להקנות לו את הסעד שהוא מבקש, ולא ראיתי מקום להתערב במסקנתו זו. אכן, טענות המבקש באשר לזכויותיו עתידות להיות מוכרעות לגופן בפני בית משפט קמא ויותר מזה בפני הבורר, אך בשלב זה ניתן לומר, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי גם אם קיימת למבקש זכות ממונית (ולא במקרקעין עצמם) כלפי המשיב, ספק גדול אם היא מקנה לו זכות למנוע מהמשיב שימוש במקרקעין שלו. והרי עיון בתצהירו של המבקש מיום 22.02.09 מלמד כי הוא מסכים כי תקופת השכירות במכון הגיעה לקיצה לכל המאוחר בסוף שנת 2008 בהודעה שנמסרה לו על ידי המבקש. בנסיבות אלו, שעה שהמבקש יושב במקרקעין אודותם אין מחלוקת כי המשיב הוא בעליהם ותקופת השכירות הסתיימה זה מכבר, אין הצדקה לכאורה למתן צו שיש בו כדי לפגוע בזכויותיו הקנייניות של המשיב במקרקעין.

8.        אכן, למבקש טענות שונות באשר לזכויותיו, ביניהן טענה לזכות עיכבון במקרקעין עד אשר המשיב ישלם לו את חובותיו כלפיו לפי טענתו. ברם, זכות העיכבון הקבועה בסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (החל גם על שכירות לפי סעיף 23 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971) מקנה לנפגע, לכל היותר, את הזכות לעכב את הנכס שקיבל אך לא יותר מכך. משמעות זכות העכבון הינה לעכב נכס כערובה לסילוק חיוב ותו לא. לאמור, הנושה רשאי להחזיק בנכס אך לא להשתמש בו (נינה זלצמן עכבון, הוצאת רמות, תשנ"ט-1998, בעמ' 18). הנושה שהוא בעל העכבון אינו רשאי להפיק מהנכס המעוכב הנאה אחרת כלשהי לעצמו, אלא אם כן נתן הבעלים את הסכמתו לכך ( עכבון, שם, עמ' 271 וראה גם ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, פ"ד מד(3), 185). לכן, גם אם המבקש מעכב לעצמו כדין את המקרקעין, דבר שעתיד להתברר יחד עם שאר טענות הצדדים בפני הבורר, אין לו לכאורה זכות להשתמש בהם, וודאי לו לדרוש מהמשיב לאפשר לו להשתמש בהם תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות של המשיב עצמו שאינן שנויות במחלוקת. ייתכן אמנם כי המבקש יוכיח בבוא היום כי קיימות לו זכויות ממשיות יותר במקרקעין, אך בית המשפט קמא קבע כי בשלב זה הוא לא השתכנע כי קיימות לו זכויות מעין אלו ולו לכאורה, וכאמור, אין מקום להתערב במסקנתו זו.

9.        גם קיים ספק בעיני אם אכן מדובר בעשיית דין עצמי מטעמו של המשיב כפי שטוען המבקש. בצדק אפוא, ציין בית משפט קמא כי גם בשעה בו היה למבקש זכויות של שוכר במקרקעין, לא היה בכך כדי למנוע את השימוש בשביל על ידי המשיב-המשכיר, וזכויות המבקש בשביל לא נתבררו כלל והמבקש אף לא טען מאומה בעניין זה בתצהירו מיום 22.03.09. מאידך אין מחלוקת שהמשיב הוא בעל הזכויות בשביל, וצמצום אופן השימוש שהוא עושה בשביל, אינו בהכרח, כאמור, עשיית דין עצמי. יתר על כן, יש לזכור כי גם המבקש עושה למעשה דין עצמי מבלי שהוא הוכיח את זכויותיו במקרקעין בהם הוא מחזיק, גם לשיטתו, כעיכבון.

10.      ובאשר למאזן הנוחות, אכן ההלכה היא שככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד- הדרישה להתקיימות התנאי בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת (ראה רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ ' אמר פ"ד נו(1) 529; רע"א 7039/09 דודאי נ' PARKER HOLDING L . TD, פורסם במאגרים [10.12.09]). אולם לאור האמור, במקרה זה, בו המבקש כשל בשלב זה בהוכחת קיומה של זכות לכאורה, גם אם היה צדק בטענתו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן חסימת השביל תוביל באופן מיידי לסגירת המכון, אין בכך כדי להצדיק היעתרות למתן הצו. מה גם שלא נשללה לגמרי האפשרות ככל הנראה כי קיימת דרך אחרת בה יכולים כלי הרכב לצאת מהמכון. אכן נכון, דרך זו כרוכה בסגירת מסלול בידוק אחד, אך אין לומר כי בשלב הביניים, היא לא מאזנת כראוי בין האינטרסים של הצדדים. גם הטענה כי סגירת המכון תביא לפגיעה בציבור הרחב אין בה ממש, שכן כאמור הוברר שניתן להפעיל את המכון לאלתר על ידי מפעיל אחר. מה גם, שזכות הציבור כשלעצמה אין בה כדי להביא לפגיעה בזכויותיו הקניינות של המשיב מקום בו אין להם ולמבקש זכות שימוש במקרקעין אלו.

11.      לא ראיתי אפוא, שנפל פגם בשיקול דעתו של בית משפט קמא ודין הבקשה להידחות. עם זאת, הפריע לי עד מאוד, שהמשיב פעל למעשה בדווקא ומשתמש בשביל מבלי צורך אמיתי רק כדי להזיק למבקש שהוא בשר מבשרו. שאלתי את המשיב מה בדעתו לעשות אם הצו שניתן על ידי כב' השופטת מזרחי יבוטל והוא מילא את פיו מים. גם מצער מאוד כי בן אינו מכבד את אביו ואב מתנהג כך כלפי בנו. למרות דחיית הבקשה, אינני יכול לפטור עצמי מבלי לומר למשיב שהציפייה היא שלא ינצל את ההחלטה לרעה.

הבקשה נדחית אפוא, והמבקש ישלם למשיב הוצאות בקשה זו בסך של 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, ט ' טבת תשע"א , 1 6 דצמבר 2010 , בהעדר הצדדים.

                                                                                                דוד מינץ, שופט 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ