אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שילוני נ' זיגר ואח'

שילוני נ' זיגר ואח'

תאריך פרסום : 12/11/2013 | גרסת הדפסה
הפ"ב
בית המשפט המחוזי ירושלים
18219-05-13,7450-06-13
04/11/2013
בפני השופט:
בן-ציון גרינברגר

- נגד -
התובע:
עמוס שילוני
הנתבע:
1. אלישע זיגר
2. משה רוח
3. יצחק יוסף עמאר

פסק-דין

פסק דין

לפני בקשה לאישור פסק בורר שהגיש המבקש, לאישורו של פסק דין שניתן בבית הדין הרבני האזורי מכוח הסכם בוררות שבין הצדדים. תאריך פסק הבורר המוגש לאישור הנו 1.3.12. כמו כן, מונחת בפניי בקשת המשיבים לביטולו של פסק בורר זה.

פסק הבוררות האמור אינו הראשון שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי בעניינם של הצדדים. בהחלטה קודמת של הדיינים, אשר ניתנה ביום 29.12.10, קבע בית הדין כי על הנתבעים, המשיבים שבפנינו, לשלם לתובע, המבקש בתיק זה, סך של 24,000 ₪ תוך 30 יום. על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, ובית הדין הגדול נתן את החלטתו בערעור ביום 2.11.11, לפיה הוחזר התיק לבית הדין הרבני האזורי; ולאחר שהוחזר התיק כאמור, ניתן פסק הבורר השני מיום 1.3.12, שהוא הפסק נשוא ההליכים שלפניי.

טענה מרכזית של המשיבים, המבקשים את ביטולו של פסק הבורר, הינה כי לאור החלטת בית המשפט העליון בבג"צ "אמיר", בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, בתי הדין הרבניים הממלכתיים אינם מוסמכים לפעול כבוררים בסכסוכים אזרחיים, גם אם בעלי הדין הסמיכו את הדיינים כבוררים בעניינם, ועל כן, מאחר שהדיינים במקרה דנן פעלו בניגוד להלכת "אמיר", אין כלל להכיר בפסק שהוציאו מתחת ידם כאל "פסק בוררות", ועל כן אין אלא לדחות את בקשת המבקש לאישור של אותו פסק.

על בסיס אותו נימוק טוענים גם המשיבים, כי מאחר שכלל אין לפנינו פסק בוררות, לא חלה על המשיבים המגבלה שבסעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, לפיה לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול של פסק בורר אלא אם כן הוגשה הבקשה תוך 45 יום מיום מתן הפסק; ובמקרה דנן, הפסק האחרון של בית הדין ניתן ביום 1.3.12, בעוד שבקשת הביטול הוגשה רק ביום 4.5.13, היינו, למעלה משנה לאחר מתן הפסק. לטענת המשיבים, מאחר שלפי הלכת "אמיר" אין בפנינו פסק בוררות כלל, הרי שאין המדובר בבקשה לביטול הפסק, הנתונה למגבלות סעיף 27 לחוק, אלא בקשה להצהיר כי כלל אין בפנינו פסק בוררות אשר ניתן לאשר לפי חוק הבוררות.

עם זאת, ולמען הזהירות, מציינים המשיבים, שאם יוחלט כי מגבלת הזמן שבסעיף 27 לחוק אכן חלה גם על בקשתם לביטול כמפורט לעיל, או אז מבקשים הם מבית המשפט כי תינתן להם ארכה להגשת בקשת הביטול עד למועד הגשתה בפועל.

כמו כן, המשיבים מצרפים לבקשת הביטול גם טענות נוספות, המתבססות בכל זאת על עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות, כי הדיינים לא אפשרו למשיבים להשמיע בפניהם את מלוא טענותיהם, וכי לא נמקו את הפסק כמתחייב.

דיון

ההכרעה בהליך הנוכחי נגזרת כל כולה מן העובדה שעמדת המשיבים דנן זהה לגמרי לעמדת המבקש בפסק דין אבגי, רע"א 4198/10 חיים איבגי נ' רחל תהילה גבאי (25.12.12). בעניין אבגי, הגדיר בית המשפט העליון את השאלה שעמדה לפניו להכרעה, כך:

מה דינה של בוררות אשר התנהלה מתחילתה ועד סופה – בהסכמת הצדדים – בבית הדין הרבני, לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (6.4.2006), ואשר בדיעבד אחד הצדדים לבוררות טוען שדינה בטלות מחמת חוסר סמכות מבלי שהגיש בקשה לביטול פסק הבוררות במסגרת הזמנים הקבועה בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

מדברי בית המשפט בהכרעת השאלה האמורה, עולה כי הטענה שפסק בוררות שניתן על ידי בית הדין הרבני בחוסר סמכות, אינו כלל פסק בורר, וכי על כן, הבקשה לבטלו אינה מוגבלת במועד הקבוע בסעיף 27 לחוק להגשת הבקשה תוך 45 יום מיום מתן הפסק – בטעות יסודה. אם חתמו הצדדים על הסכם בוררות, והדיינים פעלו לפיו ונתנו פסק דין כבוררים, הרי שהפסק שלפנינו הינו אכן פסק בוררות (להבדיל מהצעת גישור וכדומה), היינו, שבאופיו מדובר בפסק שניתן על ידי בוררים אשר פעלו, בהסכמת הצדדים, כבוררים לכל דבר ועניין; אלא שעולה הטענה שפסק הבוררים ניתן בהעדר סמכות. אי לכך, הרי שהעדר סמכות הינו אחת העילות לביטול פסק בורר לפי סעיף 24 לחוק, הוי אומר, כי יש להתייחס לפסק כאל פסק בוררות, אלא שדינו להיבטל כיון שהבוררים נתנו את פסקם בלי שהיו מוסמכים לעשות כן.

כך צוין בפסק דין אבגי האמור:

המבקש ... טען כי הליך הבוררות שהתנהל לפני בית הדין הרבני הינו הליך סרק מכיוון שבית הדין הרבני האזורי כלל לא היה מוסמך לדון בבוררות, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול ([פורסם בנבו], 6.4.2006) (להלן: עניין אמיר), וכי אין בהסכמת הצדדים כדי להעניק לו סמכות שכזו. עוד נטען כי בנסיבות העניין, משבית הדין הרבני היה משולל סמכות לדון בסכסוך, הרי שהמסמך שמונח לפני בית המשפט משול לפיסת נייר נטולת כל תוקף וכלל לא מדובר בפסק בוררות שניתן לאשרו או לבטלו בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), ולכן המבקש אינו כפוף למועדים הקבועים בחוק הבוררות להגשת בקשת ביטול. המשיבים טענו בתשובתם כי טענת המבקש לפיה פסק הבוררות ניתן ללא סמכות מהווה טענת ביטול בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, וככזו היא כפופה למועדים הקבועים בחוק הבוררות.

בהכרעתו של בית המשפט העליון, נקבעו הקביעות דלהלן:

ראשית, בדבר אופיו של הפסק כפסק בוררות:

לא מדובר במסמך המנוסח כהמלצה או עצה אלא במסמך שמכריע במחלוקת וקובע במפורש חובת השבה של המשיבים כלפי המבקש. בנוסף, לא מתעורר כל ספק בשאלת אופיו של ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני כהליך בוררות – ולא למותר להזכיר, שוב, את תניית הבוררות המפורשת שנכללה בהסכם בין הצדדים, את שטר הבוררות שנחתם על ידי שני הצדדים בבית הדין הרבני ואת התייצבותם של הצדדים לדיון, בו טענו טענותיהם לגופו של עניין ואף הגישו סיכומים בכתב. לפיכך הטענה לפיה כלל לא מדובר ב"פסק בוררות" שניתן לאשרו או לבטלו על פי חוק הבוררות אינה מעוגנת, ולו באופן מינימאלי, בעובדות המקרה שלפנינו.

שנית, בשאלה האם ניתן לאשר, ולו בדיעבד, פסק בוררות אשר ניתן בחוסר סמכות:

חוק הבוררות אינו קובע שפסק בוררות שניתן בחוסר סמכות בטל מעיקרו וכלל אינו ניתן לאישור, אלא קובע שטענת חוסר הסמכות ו"תאומתה", טענת המינוי שלא כדין – אשר הן הטענות הרלוונטיות לענייננו – מהוות עילות לבקשת ביטול פסק הבוררות (סעיפים 24(2) ו-24(3) לחוק), הכפופות למועדי ההגשה ולצורת ההגשה הקבועים בחוק הבוררות ולשיקול דעתו של בית המשפט בסעיפים 24 ו-26 לחוק. לעניין זה יפים דבריו של השופט צ' ברנזון בע"א 79/76 מרציאנו נ' בן שושן, פ"ד ל(3) 729, 735 (1976)...:

'אכן, לפי מושכלות ראשונים, בדרך-כלל פעולה שנעשתה בחוסר סמכות או מתוך חריגה מסמכות אינה תופסת והיא בטלה מעיקרה, והצהרה על ביטולה או על בטלותה אינה אלא הצהרה על אי-קיומה מראשיתה. אבל המחוקק, אם רצונו בכך, יכול להפוך סדרי בראשית משפטיים, ולקבוע כי דבר שכרגיל נחשב לבטל מעיקרו, יהא מעתה ואילך כשר ותקף אלא אם בוטל כדין. בולט הדבר לעין, כי זו היתה כוונת המחוקק במקרה דנן, וסימנים רבים מעידים על כך, בראש ובראשונה, סעיף 26(א) עצמו, לפי לשונו, חל בפירוש על כל אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24. ולענין זה אין אף רמז לכך, לא בסעיף 24 ולא בסעיף 26, שדין שונה יחול על 3 העילות הראשונות, להבדילן מעילות הביטול האחרות. כמו-כן, לפי הרישא של סעיף 24, אין פסק-בוררות ניתן לביטול אלא על-פי בקשת ביטול, אותה יש להגיש, לפי סעיף 27(א), לתוך המועד החוקי של 45 יום (עם אפשרות הארכה). יתר-על-כן, סעיף 27(ג) קובע במפורש שאין להיזקק לבקשת ביטול שהוגשה אחרי שפסק-הבוררות כבר אושר, אלא אם הבקשה היא על-סמך עילת הביטול שבסעיף 24 (10), היינו עילה שעל-פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד (סעיף 27(ד)). סעיף זה מורה גם שהגבלת הזמן להגשת בקשת ביטול לפי סעיף 27(א) לא תחול לגבי עילה לפי סעיף 24(1), היינו "שלא היה הסכם בוררות בר-תוקף". נמצא, שמבין עילות הביטול המנויות בסעיף 24, מצא המחוקק לנכון להוציא שתיים בלבד, ולא אחרות, מהיקף התחולה של סעיף 27. לו סבר כי פסק-בורר שניתן ללא סמכות או חריגה מסמכות הוא כאין וכאפס ובטל מעיקרו, לבטח היה מסייג את תחולת סעיף 27 גם לגבי בקשת ביטול על-פי עילה זו, או שהיה מרחיק לכת עוד יותר וקובע מפורשות שבכלל אינו ניתן לאישור; וזאת הוא לא עשה' (ההדגשות הוספו, י.ד.)."

עיננו הרואות, איפוא, שבנסיבות הזהות לחלוטין עם נסיבות המקרה דנן, טענת העדר הסמכות עקב קביעת הלכת אמיר אינה פוטרת את מבקש הביטול מלהגיש את בקשתו תוך המועד שנקבע לכך בסעיף 27 לחוק, ומאחר שלא נעשה כן בענייננו, לא תתקבל בקשת הביטול; וכנגזרת מכך, חובה על בית המשפט לאשר את פסק הבוררות, למרות הפגם האמור, לפי הוראות סעיף 28 לחוק. כדברי בית משפט העליון: "הנה כי כן, פסק בוררות שניתן בחוסר סמכות הינו פסק שניתן לביטול ולא בטל מעיקרו. טענת הביטול כפופה לדרישות הקבועות בחוק הבוררות בדבר צורת הגשתה ועילותיה (כבקשת ביטול בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 24 לחוק) ובדבר מועד הגשתה (תוך ארבעים וחמישה יום ממועד מתן פסק הבוררות או מסירתו, ובכפוף לאפשרות הארכת המועד מטעמים מיוחדים שיירשמו, בהתאם לסעיף 27(א) לחוק)."

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ