שהלה נ' מח'ול ואח' - פסקדין

החלטה

עסקינן בבקשה לסילוק התביעה על הסף.

המשיב, הוא המשיב בבקשה דנן, הגיש תביעה כספית בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהפרת ההסכם שנחתם ביום 23/11/05 בינו לבין המבקש, הוא המבקש.

אין מחלוקת, כי הצדדים היו בעבר בעלי המניות בחברת מדיקר אס.או.אס בע"מ (להלן – "החברה"), אשר הוקמה בשנת 2002 תוך שיתוף פעולה ביניהם.

לימים, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בקשר לניהול החברה, והמבקש הודיע אודות רצונו לעזוב את החברה. אי לכך, פנו הצדדים במשותף לעורך דין, ושם הגיעו לידי הסכם אשר מעגן את תנאי עזיבתו של המבקש את החברה תוך העברת המניות בהן החזיק לידי המשיב. כמו כן, פירט ההסכם את הזכויות והחובות של כל אחד מהצדדים, אחד כלפי משנהו, וכל אחד כלפי החברה (להלן – "ההסכם").

במסגרת התביעה דנן טוען המשיב, כי המבקש הפר את ההסכם בכך שלא קיים חלק מההתחייבויות שנטל על עצמו.

החלטה זאת מתייחסת לבקשת המבקש לסלק על הסף את התביעה בשל העדר עילה, ובהיותה תביעה טורדנית וקנטרנית.

לטענת המבקש, ההתחייבויות אשר הופרו כביכול על ידו, הן התחייבויות שנעשו לטובת החברה ולא לטובת המשיב. ולכן, ומאחר שהחברה לא הגישה את התביעה בעצמה, אין למשיב מעמד כלשהו או עילת תביעה לחייב אותו לקיים את חלקו בהסכם.

ואם לא די בכך טוען המבקש, כי התביעה מבוססת על טענת המשיב, אודות נזקים שנגרמו לחברה כתוצאה מהפרת ההסכם על ידו, ולפיכך גם אם הוא יחויב בתשלום פיצויים כלשהם בשל הפרה זו, יש לשלם את הפיצויים לחברה ולא למשיב. ומכאן, שהמשיב אינו בעל מעמד לתבוע פיצויים לא לו.

נוסף על כך טוען המבקש, כי ההסכם לא עונה על ההגדרה של חוזה לטובת צד שלישי, שכן בהסכם לא צוין, כי החברה היא "המוטב" על פיו.

בתגובה לבקשה שהוגשה ע"י המשיב טוען הלה, כי אין ממש בטיעון של המבקש, שכן ההסכם הוא חוזה מחייב אשר משקף את רצון הצדדים, ואין כל הצדקה עובדתית או מוסרית שהמבקש לא ימלא את חלקו על פיו.

עוד טוען המשיב, כי גם אם התובעת האמיתית צריכה להיות החברה, הרי שהוא - בתור בעל מניות בה - מגיש את התביעה בשמה, משל היתה תביעה נגזרת כמשמעה בחוק החברות החדש.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתב התביעה ובהסכם המצורף לו, נחה דעתי לדחות את הבקשה.

אקדים לומר, כי לא מצאתי ממש בטענות המבקש לגבי היות התביעה טורדנית או קנטרנית, ולפיכך אני דוחה את טענותיו בעניין מבלי שיש בכך כמובן כדי להצביע על סיכויי התביעה.

זאת ועוד, טענת המשיב בדבר זכותו להגיש 'תביעה נגזרת' אינה מקובלת עליי. מהות ההליך אינו מתאים לתביעות מהסוג הזה, מה גם שלא התקיימו התנאים המוקדמים לשם הגשת תביעה נגזרת.

לענייננו - בחינה של טענות המבקש מלמדת שההסכם בו עסקינן הוא הסכם "לטובת צד שלישי", לטובת החברה. הגם שהמבקש חולק על הגדרת ההסכם כהסכם "לטובת צד שלישי", ניכר מהטיעונים שלו עצמו, כי אכן כך הוא הדבר.

כידוע, חוק החוזים, חלק כללי, התש"ל-1970 הכיר זה מכבר בתוקפו של חוזה לטובת אדם שלישי, כהסכם מחייב לכל דבר ועניין. עיקרון חופש החוזים מאפשר התקשרות חוזית שהביטוי המעשי שלה הוא יצירת זכויות כלפי מי שאינו צד להסכם, אשר נהוג לכנותו 'המוטב'.

אומנם מקובל לחשוב כי המוטב עפ"י החוזה הוא בעל הכוח לתבוע את קיום הזכות שהוענקה לו עפ"י החוזה מאת החייב, ואולם חוק החוזים מאפשר גם לנושה לתבוע את קיום הזכות מהחייב, ולעניין זה אני מפנה להוראת סעיף 38 לחוק החוזים לפיו: "זכותו של המוטב אינה גורעת מזכותו של הנושה לדרוש מן החייב את קיום החיוב לטובת המוטב".

גם במקרה של הפרת החיוב לטובת המוטב זכאים, הן המוטב והן הנושה, לתבוע את החייב בגין הפרת החוזה, ובכלל זה את מגוון התרופות והסעדים המנויים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, לרבות סעד הפיצויים (ג' שלו, דנים חוזים – החלק הכללי, הוצאת 2005, עמ' 608-609).

אלא מה, הזכות המוקנית לנושה לתבוע פיצויים מכוח הסכם לטובת צד שלישי, מתייחסת לפיצויים בעד נזק שנגרם לו עקב ההפרה של החוזה, ולא לנזק שנגרם למוטב (שם בעמ' 609).