ר.א. נ' א.ד.נ.מ. ואח'

לפניי תביעת נזקי גוף שאירעו לתובע בשל תאונת עבודה, עת ביצע עבודת נגרות במסגרת עבודתו כמנהל אחזקה בשירות מעבידתו. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק ופסק הדין יתמקד בשתי סוגיות אלו.

רקע וטענות הצדדים

1.התובע, נגר ומנהל אחזקה, יליד x/x/1968, הגיש תביעה לנזקי גוף בגין תאונת עבודה מיום 12/03/2010. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה עבד התובע ברשות הנתבעות 1 ו-2 ( להלן: אדנם ונווה רם בהתאמה ) בנגריה עם פועלים נוספים ויחד הכינו ריהוט משרדי לנתבעות עצמן. בכתב התביעה נטען שלנגריה הובאו פלטות עץ והתובע ביחד עם עובדים אחרים היו צריכים לתכנן את הריהוט ולהרכיבו. התובע טיפל בשעות הבוקר בארונית פינתית, כאשר היה עליו להכניס פלטת עץ שהייתה חתוכה ב- 45 מעלות משני כיוונים. התובע ועובד נוסף בשם סאלח חאזן ( להלן: חאזן ) אחזו בפלטה והתחילו להרכיבה ואז, ועוד בטרם הספיק התובע להרים ולדחוף את הפלטה בצד שלו, הרים חאזן את הצד השני של הפלטה ואז החליקה הפלטה ונסגרה על אצבעות ידו של התובע כסכין גילוח, וכתוצאה מכך נפגעו אצבעות 3-4 ביד ימין.

בעקבות התאונה נזקק התובע לקבל טיפול רפואי בקופת חולים מכבי והוא טופל על ידי תפירת החתכים לאחר ביצוע הרדמה מקומית שלאחריהם ידו נחבשה. בהמשך נזקק התובע לטיפול רפואי נוסף במסגרת קופת חולים ובבית חולים, לרבות טיפול ניתוחי שבוצע על ידי פרופ' שטהל בעקבות התפתחות והופעת נוירומה באצבעות 2 ו- 3 ביד ימין.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתביעת התובע כפגיעה בעבודה וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 9.75%, זאת לאחר שנקבעו לו נכויות זמניות בשיעורים שונים לתקופות שונות. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת ד"ר פרנקל לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 16%.

2.הנתבעות הכחישו בכתב הגנתן את התאונה ואחריותן לפצות את התובע על נזקיו. בכתב ההגנה הועלתה טענת סף לפיה התביעה הוגשה על סף ההתיישנות ונגרם להן נזק ראייתי בשל השיהוי הבלתי סביר בהגשת התביעה. עוד נטען, כי דין התביעה להידחות בשל העדר עילה או יריבות עם הנתבעות. עוד הכחישו הנתבעות את נזקיו של התובע וטענו לחילופין כי הוא לא פעל להקטנתם.

נסיבות התאונה ושאלת האחריות

3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי יש להטיל אחריות על הנתבעות לנזקיו של התובע. אקדים ואומר כי הנתבעות בסיכומיהן זנחו את טענת היריבות מול התובע. כן נזנחה טענת השיהוי או הנזק הראייתי.

אתייחס תחילה למסגרת המשפטית הרלוונטית. מעביד חייב להדריך את עובדיו בטרם שיטיל עליהם את ביצוע העבודה, עליו להדריכם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודה באופן כללי ובאופן ספציפי (ראו: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב (1) 415). בכך לא שגי; על המעביד לפקח ולדאוג כי העובד פועל לפי כללי הזהירות והבטיחות בעבודה (ראו: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593). בענייננו הגעתי למסקנה כי אדנם לא נתנה הדרכות כלשהן לתובע או ליתר העובדים שעבדו בנווה רם לא עם קבלתם לעבודה ולא באופן שוטף מפעם לפעם, היא לא הזהירה אותם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה בכלל ובעבודה הספציפית בפרט, לא מינתה ממונה על בטיחות בעבודה כפי שהדין מחייבה לעשות ולא פיקחה ווידאה שתהליכי העבודה יהיו ראויים ולא מסוכנים. להלן אקבע את העבודות ואנמק את מסקנתי.