רשות מקרקעי ישראל נ' זאבי ואח'

החלטה

1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה מיום 27.11.13 אשר דחה את בקשת המבקשת לפסול ראיה שהמציאו המשיבים לתיק במסגרתו מתבררת תביעתם כנגד המבקשת, ולהורות על הוצאת ראיה זו מהתיק.

2.לטענת המבקשת, הראיה- השגה שהגישו המשיבים בגין מחדלי המבקשת (לטענתם)- נדחתה כדין ביום 08.11.11 וביום 22.01.12, והגשתה כראיה במסגרת התביעה הכספית שהגישו המשיבים כנגד המבקשת, מהווה "מסלול עוקף" לדרך הייחודית שהותוותה באשר להכרעה בשומות מקרקעין (החלטה 1181). היינו, משמעותה האופרטיבית של החלטת בימ"ש קמא, הינה לאפשר דיון לגופה של ההשגה "אשר ברי כי מדובר בראיה בלתי רלוונטית לבירור הסכסוך וממילא בפט קמא נעדר סמכות לעשות כן" (סע' 18 לבר"ע).

3.כאמור, בימ"ש קמא דחה טענות המבקשת, וקבע, בהחלטה קצרה כי לא מצא "טעם ענייני או דיוני, למצער לא בשלב זה, להורות על פסילתה/ הוצאתה של הראיה נשוא הבקשה. ככל שהראיה הינה "ראיה מיותרת" או שאינה "רלוונטית" הרי שפתוחה בפני ב"כ המבקשת לוותר על זימון המומחה וחקירתו ולהתייחס למשקלה בשלב הסיכומים".

4.יצויין כי על החלטה תמציתית זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור המחזיקה 192 עמ', כולל נספחים (!).

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

נראה כי על החלטה זו של בית משפט חל סעיף 1(5), (6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) תשס"ט- 2009. כאמור בסעיף 1(5) לצו ניתן לבקש רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה להגשת ראיה, ומכאן כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה המתירה הגשת הראיה.

גם אם אין הדבר כן, המדובר בהחלטה דיונית אשר ערכאת הערעור לא תתערב בה, מה גם שמשמעות החלטה זו תואמת את המדיניות המשפטית לפיה לא יצר ביהמ"ש את צעדיו של בעל דין בהבאת ראיותיו אלא כאשר הדבר גורם לעיוות דין. בעניינינו, אין לומר כי ההחלטה גורמת לעיוות דין, מאחר שמחד לא נחסמה דרכם של המשיבים לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם, ומאידך, הותיר ביהמ"ש למבקשת את האפשרות לטעון טענותיה בהמשך.

לא זו אף זאת, מנימוקי הבקשה עולה כי המבקשת מנסה לטעון טענת חוסר סמכות במסווה של התנגדות להגשת ראיה ספציפית, וזאת אין לאפשר.

6.התוצאה היא כי הבקשה נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות הבקשה בסך 3,000 ש".

ניתנה היום, י"ז אדר תשע"ד, 17 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.