רע"פ 4692/15 אליהו נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר – נשיאה; ג' קרא – סג"נ; ו-מ' סוקולוב), בע"פ 37028-05-14, מיום 4.5.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' מרגולין-יחידי), בת"פ 26215-09-13, מיום 19.3.2014.

2. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי על דרך של עבודות שירות, אשר הושת על המבקש, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור. בהחלטתי מיום 6.7.2015, נעתרתי לבקשה והוריתי על עיכוב ביצוע העונש.

רקע והליכים קודמים

3. ביום 11.9.2010, הוגש נגד המבקש כתב אישום, ממנו עולה כי במועד שאינו ידוע במדוייק למאשימה, עובר ליום 2.4.2012, הגיע המבקש לסניף משרד הרישוי שבעיר חולון, במטרה לקבל רישיון נהיגה, ובקשתו נדחתה. עקב דחיית בקשתו, כך נטען, זייף המבקש בעצמו או באמצעות אחר מסמך הנחזה להיות רישיון נהיגה זמני, הנושא את פרטיו האישיים של המבקש, ותוקפו עד ליום 2.10.2012 (להלן: הרישיון המזוייף). ביום 9.12.2012, חזר המבקש לסניף משרד הרישוי וביקש לקבל רישיון נהיגה, כאשר הוא תומך את בקשתו זו בהצגת הרישיון המזוייף. לטענת המאשימה, במעשיו המתוארים לעיל ביצע המבקש את העבירות שלהלן: זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין (להלן: עבירת הניסיון למרמה); ושימוש במסמך מזוייף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין (להלן: עבירת השימוש במסמך מזוייף). יצויין, כי בפתח הדיון בבית משפט השלום, ציינה המשיבה כי עבירת הזיוף המיוחסת למבקש הינה זיוף סתם, לפי סעיף 418 רישא לחוק העונשין (להלן: עבירת הזיוף).

4. ביום 19.3.2014, לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בכלל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בשים לב לרמת הזיוף המקצועית של הרישיון המזוייף, ולאור העובדה שהמבקש נעדר כישורים לכך, הסיק בית משפט השלום כי המבקש נעזר באדם אחר לשם מלאכת הזיוף. עם זאת, קבע בית משפט השלום כי המבקש ביצע את עבירת הזיוף בצוותא חדא עם אותו אדם אחר, שכן "תרומתו של [המבקש] לביצוע העבירה ולהגשמתה ברורה ומובהקת, ובלעדיו לא היה ניתן כלל לזייף את הרישיון הזמני". בהמשך, ועל רקע עדותו של פקיד משרד הרישוי, בפניו הציג המבקש את הרישיון המזוייף לצורך קבלת רישיון הנהיגה, קבע בית משפט השלום כי הוכח מעבר לספק סביר, כי התנהגותו של המבקש ממלאת אחר יסודות עבירת השימוש במסמך מזוייף. אשר לעבירת הניסיון למרמה, ציין בית משפט השלום כי המבקש "הציג בפני פקיד הרישוי מצג כוזב, ואף תמך אותו במסמך המזוייף והכוזב אותו הציג, והכל במטרה לקבל את מבוקשו". בית משפט השלום הדגיש, בהקשר זה, כי "אין בכך שמדובר בניסיון לא צליח, ובכך שפקיד הרישוי לא נענה [למבקש], כדי למעט מביצוע עבירת הניסיון". לבסוף, דחה בית משפט השלום את טענת המבקש בנוגע למחדלים שנפלו בחקירתו, בקובעו כי לא דבק כל פגם בפעולת גורמי החקירה בעניינו של המבקש.

5. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם למעשיו של המבקש, ציין בית משפט השלום כי כלל המעשים בהם הורשע המבקש, "נעשו להגשמת מטרה אחת", ומשכך יש לראות בהם משום אירוע אחד. בשים לב לחומרת המעשים כעולה מהתנהלותו של המבקש, ולמגמת הפסיקה להחמיר בענישה בעבירות כגון דא, קבע בית משפט השלום כי מתחם העונש ינוע בין תקופת מאסר קצרה, שיכול ותרוצה על דרך של עבודות שירות לבין 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל. לצורך קביעת עונשו של המבקש בתוך המתחם, זקף בית משפט השלום לחובתו של המבקש את עברו הפלילי בתחום התכנון והבנייה, הכולל עבירה של אי קיום צו שיפוטי, דבר המלמד על כי המבקש "לא היסס להפר הוראת בית משפט", וזאת בנוסף לעברו התעבורתי ה"עשיר" של המבקש. לקולת עונשו של המבקש, נתן בית משפט השלום את דעתו, בין היתר, ל"דמותו והתנהגותו החיובית" של המבקש, ולעובדת היותו נכה, אשר נפצע במלחמת יום הכיפורים. על רקע זה, דן בית משפט השלום את המבקש ל-3 חודשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות. עוד השית בית משפט השלום על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש את העבירות שבהן הורשע; קנס כספי, בסך 1,000 ₪ או 3 ימי מאסר תמורתו; התחייבות כספית, בסך 10,000 ₪, להימנע במשך שנתיים מביצוע העבירות בהן הורשע; כמו-כן, ניתן "צו כללי למוצגים" שנתפסו ברשות המבקש, לשיקול דעתו של קצין המשטרה.

6. המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וערעורו נדחה, ביום 4.5.2015. בזו אחר זו, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של המבקש, ובין היתר, נדחו השגותיו של המבקש על ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, ועל הרשעתו, כמבצע בצוותא, בעבירת הזיוף. נקבע, בהקשר לנקודה אחרונה זו, כי "אין משמעות לכך [שהמבקש] לא ביצע בפועל את הזיוף. אספקת הפרטים לצורך הזיוף – די בה" (ההדגשה במקור – א.ש.). אשר להרשעת המבקש בעבירת הניסיון למרמה, מצא בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בהרשעה זו, בקובעו כי "הנסיבות אשר הביאו את [המבקש] אל משרד הרישוי כשבידו הרישיון הזמני המזוייף מצביעות על מטרתו האמיתית – קבלת רישיון נהיגה תחת הרישיון הזמני המזוייף". בהמשך, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש בנוגע למחדלים אשר נפלו בחקירתו, באשר "אף אחת מהפעולות האפשריות עליהן הצביע הסנגור אינה חיונית להוכחת העבירות, ואינה מכרסמת במשקל ה'יש'". לבסוף, ולאחר דחיית ערעורו של המבקש על הרשעתו, ציין בית המשפט המחוזי כי: "אין בפנינו ערעור על גזר הדין, [ו]לפיכך אין מקום להתייחס אליו".