רע"א 9162/16

א.           בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת א' כהן) ברת"ק 20059-10-16 מיום 26.10.16, שבמסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה (השופט י' ברכיה) בת"ק 64790-05-16 מיום 28.9.16. עניינה של הבקשה – תביעה על פי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן חוק התקשורת או החוק), בשל משלוח דברי פרסום לא רצויים.

רקע והליכים קודמים

ב.            ביום 31.5.16 הגישו המבקשים (יחד עם חמישה תובעים אחרים), תביעה כנגד המשיבים בטענה כי המשיבה 1, העוסקת בגמילה מעישון, שלחה להם דברי פרסומת במסרון למכשירי הטלפון הנייד שלהם ללא הסכמתם, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת. המשיב 2 הוא הבעלים של המשיבה 1. בכתב התביעה סיכמו התובעים את ההודעות שנשלחו אליהם לטענתם על ידי המשיבה 1 שלא כדין. על פי הנטען, המבקש 1 קיבל הודעה אחת, המבקש 2 קיבל שלוש הודעות, המבקש 3 קיבל שלוש הודעות, והמבקש 4 קיבל שתי הודעות. כדי לקשר בין המשיבה 1 להודעות שקיבלו, הסתמכו התובעים על מספר פעולות אותן עשה המבקש 2; הוא הקיש על הקישור שהתקבל בטלפון הנייד שלו במסרון שקיבל, וזה העביר אותו לדף אינטרנט (בכתובתhttp://mambash.biz/nosmoking), אשר עסק בתוכן הקשור להפסקת עישון; הדף כלל מקום למילוי שם ומספר טלפון. לאחר שהמבקש 2 רשם בשורת השם שם פיקטיבי, ובשורת מספר הטלפון את מספרו, חזרה אליו נציגה שהזדהתה בתור נציגה של החברה "סמוקלס" העוסקת בגמילה מעישון, ופנתה אליו בשם הפיקטיבי שרשם בדף הנזכר. המסרונים שקיבלו שאר התובעים הובילו לדפי אינטרנט בעלי כתובת דומה, שעסקו כולם בתוכן הקשור להפסקה וגמילה מעישון.

ג.                   בפסק הדין מיום 28.9.16 קיבל בית המשפט לתביעות קטנות את התביעה בפסק דין מקיף ופסק, כי המשיבה 1 שלחה למבקשים דברי פרסומת במסרונים ללא הסכמתם ובניגוד להוראת חוק התקשורת. נקבע כי המסרונים שקיבלו המבקשים הם דברי פרסומת כהגדרתם בחוק, ושמהבדיקה שערך המבקש 2 עולה – מעבר לספק סביר – שהמשיבה 1 היא זו ששלחה אותם. עוד נפסק, כי המסרון השלישי שקיבל המבקש 2, נשלח אליו לאחר שהכניס את שמו ואת מספר הטלפון שלו לדף הנחיתה – קרי, לאחר שנתן את הסכמתו – ולכן רק שני המסרונים הראשונים שקיבל נשלחו לו ללא אישור כנגד הוראת החוק. נאמר, כי המשיב 2 חב על פי הוראות החוק בחבות אישית בתובענה זו. לעניין גובה הפיצוי נפסק, כי מתוך שיקולי הרתעה יש להחמיר עם המשיבה 1 השולחת מסרונים לנמענים שונים ורבים ואינה מודה בכך, ואף אינה מציינת את שמה בפרסום ואת העובדה שמדובר בפרסומת. מנגד, שיקול להפחתה מסוימת מצא בית המשפט בעובדה שמוקדנית מטעם המשיבה 1 הודתה לפי תומה וללא ויכוח, בכך שהפרסומים נשלחו על ידי המשיבה 1. מכאן נפסק, כי סכום הפיצוי למבקש 1 ולמבקשים 4-3 יעמוד על סך של 900 ₪ להודעה. באשר למבקש 2 נפסק, כי יש להפחית סכום מסוים מכספי הפיצוי לגביו, בשל העובדה שתבע פיצויים גם בעבור קבלת המסרון שנשלח אליו כדין, לאחר שמסר את פרטיו ונתן את הסכמתו. נפסק כי סכום הפיצוי לגביו יעמוד על סך של 600 ₪ להודעה. נוכח כל האמור נפסק, כי על המשיבים לשלם 900 ₪ למבקש 1 (הודעה אחת), 1,200 ₪ למבקש 2 (2 הודעות), 2,700 ₪ למבקש 3 (3 הודעות) ו-1,800 ₪ למבקש 4 (2 הודעות).

ד.            ביום 29.9.16 הגישו המבקשים (יחד עם חלק משאר התובעים), בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין מיום 28.9.16, בה נטען, כי נפלה טעות קולמוס או השמטה בפסק הדין, הואיל ובית המשפט לא התייחס להוצאות המשפט לטובת המבקשים. בית המשפט התבקש איפוא לתקן את פסק הדין, ולהוסיף לו הוצאות משפט לטובתם. ביום 5.10.16 נדחתה הבקשה, נאמר כי על פי פסק הדין כולל סכום הפיצויים גם הוצאות משפט. עוד נאמר, כי גם לגופו של עניין אין המבקש 1, שהגיש את הבקשה, זכאי להוצאות משפט כפי שפירט בבקשה.

ה.           ביום 14.10.16 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשת רשות ערעור כלפי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. נטען, כי לא ניתן היה לראות את הפרטים אותם נתן המבקש 2 למשיבה 1 כהסכמה לקבל דבר פרסום, שכן מתן הפרטים נעשה רק לשם חשיפת זהותה ולא לשם מתן הסכמה. לכן היה על בית המשפט לתביעות קטנות לפסוק פיצויים גם בגין המסרון השלישי שנשלח למבקש 2, ולא היה עליו להפחית מן הפיצוי בגין העובדה שבתביעתו תבע גם בעבור הודעה זו. עוד נטען, כי היה על בית המשפט לפסוק הוצאות משפט בנפרד מסכום הפיצוי בעבור משלוח ההודעות. בהחלטה מיום 26.10.16 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. נפסק כי אין להתערב בקביעת בית המשפט לתביעות קטנות לפיה נתן המבקש 2 את הסכמתו למשלוח ההודעה השלישית, שכן מדובר בקביעה עובדתית שערכאת הערעור לא תתערב בה ככלל. כן נקבע, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט לתביעות קטנות באשר לגובה הפיצוי; כך גם באשר לסוגיית ההוצאות המצויה בלב שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית. כלפי החלטה זו מוסבת הבקשה הנוכחית לרשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

ו.                    המבקשים חוזרים על טענותיהם בבקשת רשות הערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי. ראשית נטען, כי היה על בית המשפט לתביעות קטנות לקבל את התביעה גם בגין המסרון השלישי אותו שלחה המשיבה 1 למבקש 2, וכי לא היה עליו להפחית את סכום הפיצויים בעקבות התביעה בגין מסרון זה. נטען, כי השארת הפרטים אצל המשיבה 1 נעשתה כדי לחשוף את זהותה. בנסיבות אלה, כך נטען, לא היתה בכך הסכמה לקבלת דברי פרסומת נוספים. עוד נטען, כי אף אילו ניתן היה לראות בהשארת הפרטים הסכמה, לא היתה הצדקה להפחית בסכום הפיצוי, ואף היה מקום לפסוק סכום פיצוי גבוה יותר למבקש 2, שכן פעולות אלה נעשו לשם מימוש תכלית החקיקה – מניעת שליחתם של דברי פרסומת שלא כדין על ידי המשיבה 1. שנית נטען, כי היה על בית המשפט לפסוק למבקשים הוצאות משפט לכל הפחות בגובה האגרה ששולמה ודמי בטלה והתייצבות של המבקשים שהתפנו ממעשיהם ובאו למשפט, וכי קשה להבין כיצד סכום הפיצויים שנפסק מגלם בתוכו רכיבים אלה. כן נטען, כי אי פסיקת ההוצאות הפכה את התביעה ללא יעילה, וחלק מן המבקשים אף יצאו ממנה נפסדים, בניגוד לתכליתו של חוק התקשורת ליצור מצב בו כדאי לאזרחים לתבוע חברות המפיצות דואר זבל בדרך היוצרת הרתעה יעילה כנגדן. עוד נטען, כי העובדה שהוצאות המשפט מובלעות בתוך פסיקת הפיצויים יוצרת הבחנה לא עניינית בפיצוי בעלי דין שונים במקרים דומים. כך, אם סכום הוצאות המשפט שוה למבקשים השונים, התוצאה היא שהסכום שנפסק להם כפיצוי על שליחת המסרונים מתוך הסכום הכולל שקיבלו – שונה.

דיון והכרעה