רע"א 5815/15 אופיר נ' עירית קדרון ואח' - פסקדין

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 28084-05-15 מיום 25.6.2015, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבים לחייב את המבקש להתייצב ולהשתתף בהליכי בוררות בפני הבורר עו"ד (רו"ח) יוסי קורן (להלן: הבורר).

רקע עובדתי

1. בשנת 2005 כרתו המבקש והמשיבה 1 הסכם (להלן: ההסכם) המסדיר את זכויותיהם כבעלי מניות בחברת שער הגבינות בע"מ (להלן: החברה).בהסכם נכללו, בין היתר, סעיפים המסדירים את אופן היפרדות הצדדים היה ויתגלעו ביניהם מחלוקות בלתי ניתנות לגישור. כחלק מהסכמות אלה נקבע בסעיף 7.4 להסכם כי במקרה שחילוקי הדעות לא יאפשרו את המשך העבודה המשותפת ימונה מעריך שיקבע את שווי החברה, כאשר על פי הערכה זו ירכוש המבקש את מניותיה של המשיבה 1 או שימונה מפרק לחברה (להלן: מנגנון ההיפרדות). בנוסף, סעיף 13 להסכם קבע כי כל המחלוקות שיתגלעו בין הצדדים בקשר להסכם וכל הכרוך בו יועברו להכרעת בורר מוסכם שהכרעתו תהווה פסק בוררות בהתאם לדין, והיה ולא יסכימו על זהותו, ימונה הבורר על ידי יו"ר ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין (להלן: תניית הבוררות). ביום 14.8.2014, עת התגלעו מחלוקות בין הצדדים בניהול החברה ולאחר שלא הגיעו להסכמה בדבר זהות הבורר שידון במחלוקות ביניהם, מינה יו"ר ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין את הבורר. הצדדים הופיעו לראשונה לפני הבורר ביום 9.11.2014 כאשר בישיבה זו דרש המבקש שראשית לכל תיבחן השאלה האם חילוקי הדעות בחברה אינם מאפשרים את המשך פעילותה – כנדרש על מנת להפעיל את מנגנון ההיפרדות. ביום 10.12.2014 קבע הבורר כי בנסיבות העניין אכן יש הצדקה לפעול בהתאם למנגנון ההיפרדות. ביום 12.3.2015 פנה המבקש למשיבה 1 בבקשה לקבל מסמכים תוך שהוא מדגיש שימסור לה את המסמכים שנדרשים ממנו כנגד קבלת כל המסמכים שביקש. ביום 27.4.2015 פנה המבקש למשיבה 1 בטענה כי פגה תוקפה של "תקופת" הבוררות. כנגד כך עתרו המשיבים, בדרך של המרצת פתיחה, לבית המשפט המחוזי.

טענות הצדדים לפני בית המשפט המחוזי

2. המשיבים טענו כי הליכי הבוררות טרם החלו לגופם ולבטח שלא הסתיימו. נטען כי הצדדים הסכימו לעכב את הליכי הבוררות על מנת למצות הליך גישור וכי המבקש נוקט במהלכים משפטיים שתכליתם למנוע את השלמת הבוררות, או לחלופין, לרוקן אותה מתוכן. לגישת המשיבים אף אם תמה תקופת הבוררות, שומה על המבקש לפנות לבית המשפט בבקשה להכריז על סיום ההליך.
3. מנגד, טען המבקש כי תקופת הבוררות החלה ביום 9.11.2014 ובהתחשב במועדים הקבועים בתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 ויישומם בנסיבות העניין, מינויו של הבורר הוגבל, גם על פי הפרשנות המיטיבה ביותר עם המבקש, ושאינה מקובלת על המבקש, לכל היותר עד ליום 9.5.2015. בכלל זה טען המבקש כי לא הסכים לעיכוב הליך הבוררות לשם ניהול משא ומתן או גישור וכי הוא שיתף פעולה בצורה מלאה בהליך הבוררות וכיבד את החלטות הבורר השונות. בנוסף טען המבקש כי לא ניתן לבצע הערכת שווי מהימנה לחברה הועיל והיא מעורבת במספר הליכים משפטיים שתוצאות כל אחד מהם תשפענה באופן ניכר על שוויה. זאת ועוד, המבקש ייחס למשיבים עבירות פליליות במסגרת ניהול החברה, אשר מצדיקות לטענתו את בירור הסכסוך בבית המשפט חלף הליך הבוררות.
4. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.6.2015 נתבקש הבורר ליתן עמדתו באשר לשאלה אם הבוררות הסתיימה ואם לאו. בתגובתו מיום 22.6.2015 השיב הבורר כי ההליך בעניינם של הצדדים עסק בסוגיות מקדמיות וכי מנקודת מבטו הליך הבוררות לגופו טרם החל.

הכרעת בית המשפט המחוזי

3. בית המשפט המחוזי קבע כי הבורר מוסמך לערוך הליכי קדם-בוררות ושתקופה מקדמית זו אינה צריכה להימנות בתקופת הבוררות. נקבע כי הנושא לגביו מונה הבורר הוא יישום מנגנון ההיפרדות וכי ההחלטות שניתנו על ידו נושאות אופי מקדמי ובוחנות את סמכותו לדון בנושא האמור. צוין כי הצדדים ניהלו הליכים מקדמיים במסגרת הבוררות לכל הפחות עד סוף חודש מרץ 2015. הודגש כי העובדה שהליכי גילויי המסמכים טרם הושלמו מחזקת את המסקנה כי טרם תם ההליך המקדמי לבוררות. לפיכך קבע בית המשפט כי הליך הבוררות לגופו טרם החל וקרא לבורר לסיים את ההליכים המקדמיים בהקדם ולהתחיל ככל המוקדם בבירור המחלוקת שהועברה להכרעתו. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבים, הורה למבקש להמשיך וליטול חלק בהליך הבוררות וחייב אותו בהוצאות ההליך בסך 7,500 ש"ח.

תמצית טענות המבקש

4. על שתי טענות משפטיות עיקריות נסובה בקשה זו; הראשונה – חריגת הבורר מהסמכות שניתנה לו על פי כתב המינוי; והשנייה – פקיעת המועד להכרעת המחלוקות בהליך הבוררות. לעניין הטענה הראשונה, המבקש טוען כי הבורר לא הוסמך לדון במנגנון ההיפרדות בכתב מינויו ועל כן שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי שרירה וקיימת סמכותו של הבורר לפסוק בעניין זה. לצד זאת מפנה המבקש לכך שגם אם קבע בית המשפט כי לבורר סמכות לדון במנגנון ההיפרדות, הרי ששגה בכך שנמנע מלקבוע שההחלטות שקיבל הבורר בתחומים החורגים מסעיף זה נעשו שלא בסמכות. לעניין הטענה השנייה, טוען המבקש כי הבורר נמנע מלתת החלטות מקדמיות; כי המשיבה 1 לא טענה שההליכים שהחלו לפני הבורר הינם הליכי קדם בוררות; ושמצב דברים זה לא הובהר למבקש – לא על ידי המשיבה 1 ולא מפי הבורר – חרף התרעת המבקש כי בכוונתו לעמוד על מסגרת הזמנים לקיום הבוררות. נוסף על טענותיו העיקריות, טוען המבקש כי שווי החברה, רובו ככולו, יושפע מתוצאותיהם של מספר הליכים משפטיים שתלויים ועומדים בפני ערכאות משפטיות שונות. לפיכך, נטען כי אין תוחלת להערכת שוויה של החברה במסגרת הליך הבוררות עובר לאותן הכרעות דין. נוסף על כך, טוען המבקש כי הבורר הפגין משוא פנים לטובת המשיבה 1 תוך כדי שהוא הולָך שולל אחר בקשות "דחופות" שהגישה.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי ובבקשת רשות הערעור על נספחיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.
6. כידוע, בית משפט זה לא נעתר בקלות לבקשות רשות ערעור המופנות כנגד החלטות ופסקי דין של בתי המשפט המחוזיים בענייני בוררות, אלא במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מדלת אמות עניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו, פסקה 8 (23.10.2014); רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט, פסקה 7 (23.4.2013)]. נטייה זו שלא להיעתר לבקשות רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות נכונה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות העוסקות באופן ניהול הבוררות, להבדיל מהשגות לגבי פסק הבוררות עצמו. במקרים מעין אלו עלולה ההתערבות השיפוטית באופן ניהול הליך הבוררות להכביד על הבוררות ולפגום ביעילותה. דברים אלו יפים אף לגבי טענות בעניין חריגת הבורר מסמכותו, אותן ראוי להעלות, ככלל, לאחר מתן פסק הבוררות [השוו: רע"א 8293/14 יובלוי נדל"ן והנדסה בע"מ נ' יפים פרידמן ובניו חברה להנדסה ולבניין בע"מ, פסקה 8 (11.1.2015); רע"א 4628/05 בית אוצר צפורן נ' ראובן פלד בניה ושימור(2001) בע"מ, פסקה 7 (4.12.2005); רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 516 (1991)].
7. אינני סבור כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים. טענות המבקש במקרה זה אינן מעלות כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מהעניין הפרטני שבין הצדדים. כמו כן, לא מצאתי כי במקרה דנן נדרשת התערבותו של בית משפט זה מטעמי צדק ואינני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי גרמה למבקש עיוות דין.
8. למעלה מן הצורך ולגופו של עניין, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי.