רע"א 41546-04-15 מדמון נ' גלברט

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשמת הבכירה ב' יהלום), אשר בגדרה ניתנה למבקש רשות להתגונן, בתנאי שיפקיד 10,000 ₪ בקופת בית המשפט.

1. המשיב, עו"ד אמנון גלברט, בתפקידו ככונס נכסים (להלן- המשיב), הגיש בשנת 2013 תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של המבקש ממקרקעין המצויים בגבעה המערבית בגני מודיעין. ביום 5.3.15 ניתנה החלטת בית המשפט קמא, אשר פסק כי תינתן רשות להגן רק לאחר שהמבקש יפקיד 10,000 ₪ בקופת בית המשפט, בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המבקש פנה לבית המשפט קמא ביום 16.4.15 בבקשה לעיון חוזר, וביום 17.4.15, החליט בית המשפט קמא לדחות את הבקשה.

2. מכאן בקשת רשות הערעור, שהוגשה ביום 26.4.15, שבגדרה טוען המבקש כי משבפי נתבע הגנה אפשרית, לא יחסום בית המשפט את דרכו לבירור העניין על ידי הטלת תנאים, אלא בנסיבות מיוחדות בלבד. המבקש מוסיף וטוען כי עקב מצבו הכלכלי הקשה, החלטת בית המשפט לפיה תינתן רשות להגן רק לאחר שיופקד סכום של 10,000 ₪ בקופת בית המשפט, מהווה חסימה דיונית למימוש זכותו החוקתית לקבלת יומו בבית המשפט. לטענתו, ישנה תשתית איתנה להגנתו, וקיימות לו טענות חזקות להוכחת גרסתו על פיה, בין היתר, יש לו בעלות על הנכס מכוח החוק הירדני בגין החזקה, ואף מכוח רכישה בפועל.

   בנוסף, טוען המבקש כי החלטת בית המשפט קמא, להתנות את מתן הרשות להגן בהפקדה, מהווה החלטה חריגה. לטענתו, במקרים דומים קיבל בית המשפט את הבקשה ליתן רשות להגן ללא הצבת תנאים, כך בשלושת התיקים שעוסקים באותו עניין ובאותה חלקת קרקע: ת"א 4988-08-13, החלטה מיום 8.10.14, ת"א 4712-08-13, החלטה מיום10.2.14 ו- ת"א 57913-05-13, החלטה מיום 25.11.13.

   המשיב טוען שיש לדחות את הבקשה על הסף בהתאם לסעיף 9 של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט-2009, לפיו לא תינתן רשות ערעור על ההחלטה הנותנת רשות להגן, וכן על שום שהוגשה באיחור.

   עוד טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה גם מטעמים הנוגעים לגופו של עניין, שכן זו הפעם הראשונה שבה מעלה המבקש את הטענה כי התקשר בעסקה לרכישת זכות בקרקע.

   כן טוען המשיב כי רק במקרים חריגים מתערב בית המשפט שלערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בשאלה האם ובאיזה תנאים תינתן רשות להגן, ולפיכך מבוקש לדחות את הבקשה.

   דיון

3. אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובה שהוגשה לה ובתיק בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן למבקש רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור.

4. אכן, סעיף 8 לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור), תשס"ט-2009, מורה כי לא ניתן לערער על ההחלטה ליתן רשות להגן. עם זאת, נפסק כי החלטה המציבה תנאי ליתן רשות להגן, אינה נבלעת בהחלטה ליתן רשות להגן, ולפיכך ניתן לבקש לערער עליה. כפי שנפסק ברע"א 8381/14, אברבך ואח' נ' בנק איגוד לישראל:

   הגיונו של סעיף 1(9) אינו חל במקרים כגון אלו של התיק דנן: בקשת רשות הערעור כאן הוגשה מטעם הנתבעים. ממילא היא מתמקדת לא בעצם מתן הרשות להתגונן, אלא בתנאים שנקבעו לצורך מתן הרשות. זהו טיבה וטבעה של בקשת רשות הערעור דנן, ולפיכך אינני סבור כי היא נופלת בגדרי סעיף1 (9) לצו בתי המשפט. מכאן הצורך לשקול את בקשת רשות הערעור ולא לדחותה על הסף.

   אשר על כן, אין מקום לדחות את הבקשה על הסף בגין טענה זו (לטענת האיחור במועד אתייחס בהמשך).

5. אשר לבקשה לגופה - לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, מצאתי כי די בטענת המבקש לפיה במקרים דומים התקבלה בקשת הרשות להגן, ללא שהוצבו תנאים כלשהם למתן הרשות, כדי להצדיק מתן רשות ערעור וקבלת הערעור. בשלושת התיקים המוזכרים בסעיף 2 לעיל, הגיש המשיב כאן בקשה לסילוק יד נגד שלושה אחרים. הקרקע נשוא הבקשות היא חלק מאותה חלקת קרקע נשוא הבקשה כאן, ובבקשות לסילוק יד נטענו טענות דומות לטענות שנטענו בבקשה לסילוק יד שהגיש המשיב נגד המבקש שבפנינו. בתביעות אלה ב"כ המבקש כאן, הוא גם ב"כ הנתבעים האחרים שקיבלו רשות להגן ללא תנאי, לאחר שבתיקים האחרים טענות מהותיות דומות לטענות שנטענו על ידי המבקש שבפנינו.