רע"א 34528-11-16 מיכל פאנני נ' בנק דיסקונט לישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד הרשם הבכיר א' יחזקאל) מיום 22.10.16, בגדרה דחה את בקשת המבקשת לבטל את העיקול שהטיל על זכויותיה בדירה ובכספים. העיקול הוטל בהחלטה מיום 27.7.16, במסגרת תובענה שפתח המשיב כנגדה וכנגד המשיבים הפורמליים.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתשובה ובתגובה, ולאחר שהצדדים הודיעו שאין הם מתנגדים לכך שבית המשפט יפעל בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות. דין הערעור להתקבל.

עניינה של התביעה שהגיש הבנק כנגד המבקש ואחרים בחוב שחבה לו המשיבה הפורמלית 2 (שוהי חברה לפיתוח ולתשתית בע"מ). המבקשת היא בעלת מניות במשיבה הפורמלית. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי המבקשת היא "בעלת עניין בחברה" ולפיכך אין לראותה כערב יחיד. קביעה זו מעוגנת בנסיבות העניין ובפסיקה אליה הפנה בית המשפט קמא, ולפיכך לא נפל כל פגם בקביעתו בעניין קיומה של עילת תביעה לכאורית. עם זאת, נראה שלא היה מקום לקביעה הנוספת בהחלטה, לפיה עלה בידי המשיב לבסס את טענתו בעניין רכיב ההכבדה. בית המשפט קמא ציין כי המבקשת עובדת במקום עבודה מסודר ומתפרנסת; דירת המגורים עליה הטיל את העיקול היא בבעלותה; ולא הוצגו ראיות בדבר כוונה להברחת נכסים. על אף זאת הגיע למסקנה כי הוכח יסוד ההכבדה. זאת על יסוד ההנמקה לפיה החברה הנתבעת, שהמבקשת היא בעלת עניין בה, חבה לבנק סכום של כרבע מליון ₪ כעולה מכתב התביעה, וסכום זה צפוי לגדול אם תוכח התביעה; וכי המבקשת היא המודעת להיקף נכסיה ולא היתה מניעה שתביא ראיות לעניין זה.

תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי על בית המשפט להשתכנע "על יסוד ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". במקרה דנא לא הוצגו בפני בית המשפט קמא ראיות מהימנות לכאורה, כפי שעולה הן מקביעותיו והן מעיון בתיק בית המשפט קמא. כל שהוגש לבית המשפט קמא הוא דו"ח של חוקר פרטי, שעורכו כלל לא התייצב לדיון ולא נחקר על תוכן הדו"ח. המצהירה מטעם הבנק הבהירה כי לה אין כל ידע אישי בנוגע למצב נכסי המבקשת. המבקשת לא נחקרה כלל על האמור בדו"ח, למעט על עצם העובדה כי דירה בני הזוג רשומה על שמה (לטענתה – מאז נרכשה לפני כ-13 שנה, ובשל העובדה שהוריה הם שמימנו את רכישת הדירה). מכאן שהמשיב, שעליו נטל ההוכחה לשכנע כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, לא הציג ראיות של ממש התומכות בטענה זו. הוא אף לא ביקש לדלות מידע בעניין זה מפי המבקשת עצמה. די היה בכך כדי לדחות את בקשתו.

לכך יש להוסיף את ממצאי בית המשפט קמא, לפיהם שוכנע כי המבקשת משתכרת במקום עבודה קבוע, כי הדירה בבעלותה וכי לא הוצגו ראיות לנסיון להברחת נכסים. דומה שיש במכלול זה כשלעצמו כדי לדחות את הטענה לפיה הוכח כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

יובהר שעצם העובדה כי המשיב הגיש תביעה כנגד חברה בבעלות המבקשת אין בו כשלעצמו כדי להוכיח את יסוד ההכבדה.

לא למותר לציין כי על פני הדברים ערכם של נכסי המבקשת (ולו הדירה לבדה) עולה פי כמה על הסכום הנתבע. בהנחה שהמבקשת לא תפעל באופן אקטיבי להברחת נכסיה, ועד כה לא הוכחה כוונה כזו, לא תיגרם כל הכבדה לבנק בבואו לבצע את פסק-הדין, ככל שיינתן פסק-דין כנגד המבקשת.