רענן קסל ואח' נ' אבטן יוחאי ועוד 78 אחרים

          שתי בקשות רשות ערעור המופנות כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) בה"פ 53222-06-15 מיום 4.1.2017, בגדרה נדחו שתי בקשות לסילוקה על הסף של המרצת הפתיחה שהגישה קבוצת המשיבים 1 ברע"א 1190/17 (להלן: ההחלטה).

רקע עובדתי והליכים קודמים

1. המבקשים ברע"א 1190/17 (להלן: המבקשים) ומשיבה 2 ברע"א 1190/17 הגישו עתירה מנהלית נגד היתר בניה שניתן לבניית מגדל מגורים במתחם בית החולים אסותא (עת"מ 2498/09; להלן: השכונה). בפסק דין מיום 23.11.2010 נדחתה העתירה לבקשת המבקשים ומשיבה 2 (להלן: פסק הדין), לאחר שהגיעו להסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט עם קבוצת רוכשים אשר התעתדה לרכוש את המקרקעין נשוא העתירה המנהלית (להלן: הסכם הפשרה). הסכם הפשרה לא הוצג לבית המשפט.

ביום 15.3.2015 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין על ידי "העמותה למיצוי זכויות תושבי מתחם אסותא בת"א", בגדרה נטען כי הכספים וטובות ההנאה שהתקבלו במסגרת הסכם הפשרה שייכים לכלל תושבי השכונה. בהחלטה מיום 17.5.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי המסגרת הדיונית להעלאת טענות כאמור אינה בגדר העתירה המנהלית (בין היתר מאחר שמגדל המגורים נשוא העתירה כבר בנוי), כי אם במסגרת תובענה אזרחית חדשה. עוד קבע, כי ככל שמי מתושבי השכונה מעוניין להגיש הליך כאמור, עליו לעשות כן בשמו-שלו תוך ציון כתובתו כדי שניתן יהיה לאמת שאכן מדובר בתושב השכונה.

          ביום 24.6.2015 הגישו שבעים ותשעה מתושבי השכונה, קבוצת המשיבים 1 (להלן: התושבים), המרצת פתיחה המופנית נגד המבקשים ומשיבה 2 ונגד משיבים 4-3 ברע"א 1190/17 (להלן ביחד: המשיבים) - עו"ד און צוק אשר ייצג את המבקשים ואת משיבה 2 במסגרת העתירה המנהלית שהגישו וכן עמותת תושבי מתחם אסותא (להלן:העמותה) שבה חברים, בין היתר, המבקשים ושבחשבונה הופקדו שמונה מיליון ש"ח שהתקבלו במסגרת הסכם הפשרה. בגדר המרצת הפתיחה התבקש סעד הצהרתי לפיו המבקשים והמשיבים שימשו כנאמנים עבור תושבי השכונה ולכן כספים והטבות, לרבות מקומות חניה, שקיבלו במסגרת הסכם הפשרה הושגו עבור כלל תושבי השכונה.

2. ביום 14.10.2015 הגישו המבקשים בקשה לסילוק המרצת הפתיחה על הסף ולחילופין, להורות על העברת הדיון בה לפסים של סדר דין רגיל. משיב 3 הגיש אף הוא, ביום 15.12.2015, בקשה דומה ובתגובתה מיום 21.12.2015 הצטרפה העמותה לבקשה זו. בגדר בקשות אלה נטען, בין היתר, כי מדובר בתובענה לקבלת סעד כספי ולא בתובענה לסעד הצהרתי גרידא, ולפיכך היה על התושבים להגישה כתביעה אזרחית רגילה ולא כהמרצת פתיחה; וכי חלק מן הטענות העובדתיות שהועלו בתובענה אינן נתמכות בתצהיר. עוד נטען, כי התושבים נמנעו מציון מענם והמועד בו רכשו את זכויותיהם בדירות, באופן שאינו מאפשר לבדוק אם הם אכן תושבי השכונה. בנוסף, נטען כי חלק מן התושבים מנועים ומושתקים מהגשת תובענה נגד המבקשים והמשיבים; וכי התובענה הוגשה בשיהוי כבד מאחר שהוגשה כחמש שנים לאחר החתימה על הסכם הפשרה ומאחר שהכספים מכוחו שולמו זה מכבר. ביחס לאופן הגשת התובענה; נטען כי מפאת מורכבות הרקע העובדתי, טיב המחלוקות בין הצדדים והיקפן – אין היא מתאימה להידון בהליך של המרצת פתיחה. בנוסף, לטענת העמותה יש לסלק את התובענה על הסף מאחר שאין היא מגלה עילת תביעה נגדה, מה גם שמקומן של טענות לאי סדרים בפעילותה להתברר לפני רשם העמותות ולא לפני בית המשפט המחוזי. העמותה הוסיפה כי התושבים לא צירפו לתובענה את תושבי השכונה אשר רכשו זכות לקבלת מקום חניה בה, ומשכך הם משיבים דרושים בתובענה. התושבים, מצידם, התנגדו לבקשה. בין היתר, טענו הם כי ההליך נסב על שאלה משפטית שאינה מצריכה בירור עובדתי, והיא האם הכספים שהתקבלו במסגרת הסכם הפשרה הם כספים פרטיים שהמבקשים והמשיבים רשאים היו לקחת לביתם או שמא מדובר בכספים שהתקבלו עבור הציבור. עוד טענו התושבים כי מדובר בעניין הנוגע לנאמנות, אשר יש לבררו בדרך של המרצת פתיחה. לבסוף נטען, כי מאחר שהמבקשים והמשיבים העלימו את תוכן הסכם הפשרה מידיעת הציבור והטעו את דיירי השכונה באשר לשימוש שייעשה בסכום שהתקבל על פיו - אין מקום לטענות השתק, מניעות ושיהוי.

3. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, תוך שהוא קובע כי המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים הקיצוניים המצדיקים סילוק על הסף; כי הפגמים עליהם הצביעו המבקשים והמשיבים, ניתנים לתיקון; וכי בשלב הראשוני שבו מצוי ההליך לא ניתן להכריע בטענות שעניינן השתק, מניעות ושיהוי. אשר לטענה לפיה יש להורות על סילוק ההליך על הסף, מאחר שמדובר בתובענה לקבלת סעד כספי; קבע בית המשפט כי הסעד העיקרי המבוקש בהליך הוא סעד הצהרתי לפיו המבקשים והמשיבים שימשו כנאמנים עבור כלל תושבי השכונה וכלל ההטבות שהתקבלו בהסכם הפשרה - הושגו בנאמנות עבורם. לבסוף, הורה בית המשפט כי התושבים יגישו תצהיר מתוקן לתמיכה בהמרצת הפתיחה ורשימה מפורטת הכוללת את מענו של כל אחד מן התושבים ואת התאריך שבו הפך לבעל זכויות בדירה בשכונה.

          גם הבקשה החלופית להעברת הדיון בהליך לפסים רגילים נדחתה. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי בהתאם לתקנה 249 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ומאחר שעסקינן בעניין הנוגע לנאמנות, יש לברר את ההליך על דרך של המרצת פתיחה. עוד קבע בית המשפט, כי עיון בתצהירים שהגישו הצדדים מעלה כי אין מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת וכי דיון על דרך של המרצת פתיחה יהיה נוח ויעיל, מה גם שתקנה 258 לתקנות מסמיכה את בית המשפט להעביר את התובענה לפסים של תביעה רגילה בכל שלב וככל שיראה לנכון.

          על החלטה זו נסבות בקשות רשות הערעור שלפני.