רנה חג'ג' נ' חטיב יוסף ואח'

החלטה

ביום 24.2.2008 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה למתן פסק דין הצהרתי. המבקש ביקש מבית המשפט להצהיר כי:

ששמו של המבקש כחייב יימחק מתיק ההוצל"פ שמספרו 7-96-20416-03, המתנהל בלשכת ההוצל"פ בירושלים.

שהחלטת ראש ההוצל"פ פוני שניתנה ביום 23.6.1997 בטלה ככול שהיא נוגעת למבקש.

שבית המשפט יצהיר שלמבקש אין קשר לחוב שיש למשיב הפורמאלי (להלן: "העובד") וכי על המשיב להיפרע מהעובד בלבד ולא לפנות אל המבקש כדי להיפרע מן החוב הנקוב בפסק הדין.

רקע עובדתי:

המבקש היה המחזיק של מתחם תחנת הדלק אורנים בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו. במתחם זה פעלה מאפיית "אושרת" (להלן: "המאפייה") שהייתה בבעלותו של המבקש יחד עם שותף נוסף. למשיב הפורמאלי (להלן: "העובד") שעבד במאפייה היה חוב כספי כלפי המשיב.

ביום 23.6.1997 התייצבו בלשכת ההוצל"פ, בפני ראש ההוצל"פ דאז, הרשם פוני, המבקש, העובד ובא כוחו של המשיב, עו"ד דכוור (להלן: "עו"ד דכוור"). השלושה חתמו על הסדר לפיו המבקש התחייב להעביר לידי עו"ד דכוור בכל חודש תשלום בסך של 1000 ₪ ממשכורתו של העובד עד לסילוק סופי של מלוא החוב כפי שמופיע בתיק ההוצל"פ. בהסכם נרשם שהתחייבותו של המבקש עומדת עד לפירעון מלא של החוב, ללא כל קשר להמשך עבודתו של העובד אצלו. כמו כן נרשם בהסכם כי אם המבקש לא יעמוד בתשלומים, הוא יצורף אוטומטית כחייב נוסף בתיק לגבי מלוא סכום החוב.

ראש ההוצל"פ נתן להסדר זה תוקף של החלטה, לבקשת הצדדים.

טענות המבקש בסיכומיו:

המבקש טוען כי בעת עריכת ההסכם והחתימה עליו בלשכת ההוצל"פ, ביום 23.6.1997 התייצב לדיון כאשר הוא אינו מיוצג על ידי עורך דין. בחותמו על ההסדר הסכים המבקש להפחית ממשכורתו של העובד סך של 1000 ₪ מידי חודש על מנת לסייע למשיב לגבות את החוב מהעובד. המבקש סבר בתום לב כי הסדר זה מותנה ותקף רק כל עוד העובד עובד אצלו, ועל כן הוא נתן הסכמתו להסדר. כמו כן, המבקש מציין שחתם על ההסדר מבלי לקרוא את תוכנו כשהוא אינו רואה היטב בלא משקפי הראייה שלו, כאשר הוא אינו מיוצג על ידי עו"ד ושראש ההוצל"פ לא הסביר לו את מהות ההסדר והיקף התחייבותו. המבקש מציין כי לא הבין שההסדר מחייב אותו להמשיך ולשלם למשיב מידי חודש גם לאחר עזיבתו של העובד את מקום העבודה. אם היה מבין את מהות ההסדר כלל לא היה מסכים לחיובו בנוסף לחיוב העובד. שכן, ההחלטה הופכת אותו לחייב באופן אישי ומרחיבה יתר על המידה את חבותו מקום שאינה קיימת כלל. הוא מדגיש שרק בדיעבד הסתבר לו שההסדר שהתקבל ביום הדיון כלל את חיובו האישי ואת צירופו כחייב בתיק. בעניין זה מדגיש המבקש שמעולם לא היה חייב למשיב כספים וכלל לא היה לו קשר אליו פרט לקשר העקיף שנבע מחובו של העובד אליו.

כמו כן מציין המבקש שבהתאם להחלטה שהתקבלה בפני ראש ההוצל"פ, הוא העביר למשיב במשך 7 חודשים סך של 1000 ₪, סך הכל 7000 ₪. כעבור 7 חודשים עזב העובד את עבודתו אצל המבקש ועקבותיו נעלמו. מיד לכשעזב העובד הודיע המבקש לעו"ד דכוור על עזיבתו. בנוסף מתוך רצון כן לסייע, המבקש אמר למשיב כי ישנם כספים אצל חברת הביטוח המיועדים לתשלום פיצויי הפיטורין של העובד ומהם ניתן להיפרע, והמליץ שב"כ המשיב יפעל לעיקולם.

טענות המשיב בסיכומיו:

המשיב סובר שעומדת לו טענת התיישנות שכן עילת התביעה התגבשה עם צירופו של המבקש כחייב בתיק ההוצל"פ לפי החלטת רשם ההוצל"פ, או לכל המאוחר לאחר שסירב לקבל את האזהרה ביום 19.1.1999, שהיא כדין מסירה לחייב. המרצת הפתיחה הוגשה ביום 28.12.2008 לאחר שחלפו 11.5 שנים מיום החתימה על ההסכם ו-10 שנים וחודש מיום צירופו של המבקש כחייב בתיק ההוצל"פ ו- 9 שנים ו-11 חודשים מיום שסרב המבקש לקבל לידיו את האזהרה בתיק ההוצל"פ, כך שבכל מסכת עובדתית התיישנה העתירה של המבקש.

המשיב מציין שהמבקש הגיע לדיון בפני רשם ההוצל"פ רק לאחר שלא מילא אחר צווי העיקול שהוטלו על משכורות העובד ובשל היותו המחזיק של אותן משכורות. לכן סביר היה שיחתום על אותו הסכם ויתחייב לפרוע את החוב. גם מעדותו של עו"ד דכוור עלה שהמבקש התחייב לשאת בפירעון החוב של העובד מאחר ומעל ראשו ריחפה חרב חיוב אישי לאחר שלא כיבד את צווי העיקול. כמו כן חזקה על אדם שהוא יודע על מה הוא חותם, בפרט כאשר מדובר במסמך הנחתם בפני רשם ההוצל"פ, אשר עמד בחובותיו ודאג לכך שהמבקש יבין את תוכן ההסכם עליו הוא חותם, ואשר קיבל תוקף של החלטה.

מעבר לאמור, סובר המשיב שאין לקבל את טענת המבקש להעדר היגיון כלכלי מבחינתו בחתימתו של ההסדר. שכן על אף שהעובד הוא שהתפטר, המבקש שילם פיצויים כשלא היה מחויב לעשות כן לפי החוק. נראה שגם בשעת עריכת הסדר בפני הרשם ההוצל"פ ידע המבקש שבכוונתו לשלם לעובד פיצויים אף אם יתפטר, אזי לא ניתן לומר שהחתימה על ההסכם משולל היגיון כלכלי שכן החוב עמד על 17,000 ₪ בעוד שסכום הפיצויים לאור הוותק של העובד עמד על סכום דומה לזה.

מעבר לאמור, טוען המשיב שהמבקש מבקש סעד של הצהרה על מחיקת שמו מתיק ההוצל"פ, ביטול החלטת ראש ההוצל"פ מיום 23.6.1997, והצהרה על כך שאין לו קשר לחוב, סעדים שאינם סעדים הצהרתיים. אשר על כן אין בקשה זו ראויה להידון במסגרת המרצת פתיחה, שכן היא אינה עומדת בתנאים הקבועים בתקנות 249 ו-253 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א"). לטענת המשיב, מקומם של סעדים אלו הוא בערעור על החלטת רשם ההוצל"פ שלא הוגשה בזמנה, וכעת המבקש מנסה להשתמש בהליך דנן כתחליף לערעור שהיה עליו להגיש לפני למעלה מ-10 שנים.

כמו כן, מוסיף המשיב שדין המרצה הפתיחה להידחות לגופה, שכן המבקש לא צרף להמרצת הפתיחה תצהירים לתמיכה בעובדות, כנדרש בתקסד"א.

כן סובר המשיב שגם במסגרת עדותו של המבקש הוא נתגלה כבלתי אמין.

כמו כן טוען המשיב שהכלל הוא שיש לפרש חוזה לפי לשונו וכל ניסיון לטעון שהאמור בחוזה אינו מבטא את אומד דעת הצדדים או שלשון החוזה לא ברורה ומשתמעת לשתי פנים אינו נכון במקרה זה. לפי הפסיקה המבחן לאומד דעתם של הצדדים המאפשר סטייה מלשון החוזה הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, וייעשה בו שימוש רק במקום שלא עלה בידי בית המשפט להתחקות אחר כוונת הצדדים מלשון החוזה, שלא כבמקרה דנן.