ריאר נ' ברבי ואח'

השופט ד' מינץ:

           ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר), בפש"ר 7471-07-13 מיום 3.1.2016, במסגרתה נדחתה התנגדותה של המערערת למתן התראת פשיטת רגל נגדה.

הרקע לבקשה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1. תחילתם של ההליכים המתנהלים בין הצדדים, בתביעה כספית על סך של 94,000 ש"ח שהגיש משיב 1 (להלן: המשיב) נגד המערערת. המערערת נהגה למסור למשיב שיקים לשם ניכיון. לאחר ניכוי השיקים היה המשיב מעביר לידי המערערת כסף מזומן כנגדם, בניכוי עמלות הניכיון. לטענת המשיב, בשלב מסוים החלו לחזור השיקים שנמסרו לו על ידי המערערת ומאחר שעָרַב כלפי לקוחותיו לפירעונם, נאלץ לפרוע בעצמו שיקים אלה תוך נטילת הלוואות. עוד טען המשיב כי אף העביר למערערת כספים במטרה לסייע לה במצוקתה הכלכלית. בשלב מסוים מסרה המערערת לידי המשיב שמונה שיקים על סך של 47,000 ש"ח כל אחד. חלק מן השיקים האמורים לא כובדו והמשיב, משיקולים שונים, בחר להגיש תביעה שטרית על שניים מהם בלבד לבית משפט השלום בתל אביב. המשיב הציג לבית המשפט אישור בחתימת ידה של המערערת לפיו קיבלה לידיה את מלוא הסכומים הנקובים בשיקים. לטענתו, שיקים אלה נועדו לסילוק סופי של מלוא חובותיה כלפיו. מנגד טענה המערערת כי הן השיקים והן המסמך החתום שהגיש המערער לבית המשפט נמסרו על ידה תחת איומים. ביום 24.6.2015 קיבל בית משפט השלום (ת"א 31620-07-13, כב' השופט ע' יריב) את מלוא תביעתו השטרית של המשיב תוך שציין כי לא מצא נימוק המצדיק הסתמכות על גרסתה של המערערת שלא נתמכה בכל ראיה עצמאית ובלתי תלויה פרט לעדותה שלה אשר הותירה רושם עגום ביותר. לפיכך חויבה המערערת לשלם למשיב את מלוא סכום השיקים בתוספת ריבית והצמדה וכן הוצאות הליך ושכר טרחת עורך דין. על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 224-01-16), שעודנו תלוי ועומד.

2. משלא שילמה המערערת את חובהּ, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי של פשיטת רגל בקשה להמציא למערערת התראת פשיטת רגל כאשר החוב עמד באותה עת על סך של 144,000 ש"ח. המערערת הגישה את התנגדותה בטענה שהליך הערעור על פסק הדין שעומד ביסוד הליכי פשיטת הרגל (להלן: פסק הדין) עודנו תלוי ועומד בפני בית המשפט, ועל כן פסק הדין אינו חלוט ולא ניתן להמציא התראה לפשיטת רגל בגינו. ביום 3.1.2016 דחה בית המשפט של פשיטת רגל את ההתנגדות וקבע כי על אף שהוגש ערעור על פסק הדין, אין להסיק מכך כי הוא אינו נחשב לפסק דין חלוט לצורך פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה). על החלטה זו (להלן: ההחלטה) הוגש הערעור שלפנינו.

3. נוכח דחיית בקשת המערערת לעיכוב המשך הליכי פשיטת הרגל, ההליכים המשיכו להתנהל כסדרם וביום 15.5.2016 הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו כינוס נכסים נגד המערערת (פש"ר 19379-03-16) וזאת בשל כך שלא נענתה להתראת פשיטת הרגל דבר שהיווה "מעשה פשיטת רגל" לפי סעיף 5 לפקודה. בהסכמתה, נקבע כי עליה לשאת בתשלום חודשי על סך של 500 ש"ח ומונה מנהל מיוחד לנכסיה. ביום 22.11.2016 התקיים דיון נוסף ובהסכמת בא כוח המערערת היא הוכרזה פושטת רגל.

טענות הצדדים בערעור

4. לטענת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי בדחיית התנגדותה למתן התראת פשיטת רגל. זאת בשל העובדה כי הוגש ערעור על פסק הדין המעלה טענות מרמה קשות כנגד המשיב. המשיב גם שינה את גרסתו שלוש פעמים ואף שיקר במהלך חקירתו הנגדית בבית משפט השלום. קיימות גם הקלטות בהן מודה המשיב ב"עוקץ" שביצע לה. בית המשפט המחוזי אף התעלם מטענותיה הקשות בדבר מרמה, זיוף מסמכים והטעיה. המשיב פועל נמרצות על מנת להכניסה להליך פשיטת רגל וזאת על מנת שלא תוכל לתבוע אותו בגין העוולות שביצע כנגדה. המערערת הדגישה כי הינה אֵם לקטין בעל צרכים מיוחדים, אשר לדבריה סבל מנזקים משמעותיים בשל התרמית האכזרית שביצע המשיב נגדה.

5. לטענת המשיב, נוכח הסכמתה של המערערת להכרזתה פושטת רגל, היא אינה יכולה עוד לטעון נגד דחיית התנגדותה להמצאת התראת פשיטת רגל כנגדה. נוכח הכרזתה פושטת רגל, קיים "מעשה עשוי" וגם מטעם זה דין הערעור להידחות. עוד ציין המשיב כי בית משפט של פשיטת רגל אינו משמש ערכאת ערעור על פסק הדין. לפיכך, יש לדחות את טענות המערערת הנוגעות לפסק דינו של בית משפט השלום אשר קיבל את תביעתו השטרית כאמור.