רועי וקנין נ' מועצה מקומית בית - דגן ואח'

פסק - דין

פתח דבר

1.ביום 7/9/02, בשעה 23:00 לערך, רכב רועי וקנין (להלן: "התובע") על קטנוע ברחוב כצנלסון בבית דגן, כאשר במהלך הנסיעה הוא איבד שליטה על הקטנוע, נפל ממנו, והוטח בעוצמה בעמוד בטון שניצב על המדרכה (להלן: "התאונה"). התובע, יליד שנת 1986, היה בעת התאונה כבן 16 – ולא היה לו רישיון לנהיגה על קטנוע או לנהיגה בכלל. בנוסף, התובע רכב על הקטנוע מבלי לחבוש קסדה – וכתוצאה מהפגיעה נגרמו לתובע זעזוע מוח, שברים בגולגולת, בצקת קשה, דימום ותלישה של רקמת מוח. התובענה דנן הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מן התאונה. מאחר שבעת התאונה נהג התובע על קטנוע ללא רישיון נהיגה – עילות התביעה הן מפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ולא על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975.

ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים "שיבא" בתל השומר כשהוא מחוסר הכרה, ושם נותח בדחיפות לשם הסרת שברי עצמות וחלקי מוח. לאחר הניתוח חזר התובע להכרה מלאה, וכאשר התייצב מצבו הרפואי הועבר התובע להמשך טיפול במרכז השיקום בית לוינשטיין שברעננה. בתום השיקום היה התובע מסוגל להליכה עצמאית וליכולת תפקוד טובה בפעולות היומיומיות, ואולם הוא החל לסבול מהתקפים אפילפטיים שהתבטאו באובדן הכרה, נפילות ופרכוסים. כשנתיים לאחר התאונה עבר התובע ניתוח נוירוכירורגי נוסף, לכיסוי חסר של עצם בגולגולת. במסגרת הדיון בתובענה דנן נבדק התובע על ידי מומחה רפואי בתחום הנוירוכירורגיה שמונה על ידי בית המשפט, שקבע כי התובע סובל מנכות צמיתה משוקללת בשיעור 66% (ראו חוות דעתו מיום 14/4/05 של פרופ' אלדד מלמד מהמחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי רבין שבפתח תקווה; להלן: "פרופ' מלמד").

מטעם בית משפט מונה גם מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבע כי לאחר התאונה פיתח התובע מחלה פסיכוטית והתנהגות אלימה וחסרת שיפוט. הוא אף אושפז מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים, לרוב על רקע אלימות מכוונת נגד בני משפחתו. בשנת 2004 הורשע התובע ונשפט למאסר בפועל בגין שימוש בסמים וגניבות מרכב. יחד עם זאת, לדברי המומחה חלק מן הנכות הנפשית שממנה סובל התובע בעת הבדיקה היא נכות קודמת שאינה קשורה עם התאונה – כאשר כבר מגיל רך תפקד התובע בשוליים ביחס לבני גילו, ואף הופנה לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. משכך העריך המומחה כי התובע סובל מנכות נפשית צמיתה בשיעור 50%, כאשר מחציתה (25%) נגרמה כתוצאה מן התאונה (ראו חוות דעתו מיום 1/3/06 של פרופ' מיכאל דוידזון, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי שיבא; להלן: "פרופ' דוידזון").

הצדדים להליך וטענותיהם

2.בעת הרלוונטית התבצעו בכביש שבו התרחשה התאונה עבודות תשתית. הנתבעת מס' 1, מועצה מקומית בית דגן (להלן: "המועצה"), פרסמה מכרז לביצוע עבודות הנחת צנרת ביוב, קרצוף אספלט וסלילה מחדש של הכביש במספר רחובות בבית דגן (להלן: "עבודות התשתית" או "העבודות") – והזוכה שנבחרה היתה הנתבעת מס' 2, החברה הקבלנית טבריה ש.ח. בנין פיתוח צנרת בע"מ (להלן: "טבריה"). ביום 10/4/02 התקשרו המועצה וטבריה בהסכם לביצוע עבודות התשתית (ההסכם צורף כנספח א לתצהירו של שלום חביב המשמש כמנכ"ל טבריה, להלן: "חביב"). על פי ההסכם, טבריה קיבלה על עצמה את האחריות לקיים באתר העבודות סדרי בטיחות תקינים למניעת נזקי גוף ורכוש – וזאת גם אם העבודות יבוצעו בפועל על ידי קבלני משנה מטעמה (סעיף 301 להסכם). עוד הוסכם בין הצדדים כי טבריה תישא באחריות כלפי צד שלישי בגין נזקי גוף ורכוש שייגרמו תוך כדי ביצוע העבודות וכתוצאה מרשלנות או היפר חובה שבדין, על ידי טבריה עצמה או על ידי קבלני משנה מטעמה (סעיף 302(ג) להסכם). נוסף לכך, במסגרת ההסכם הצהירה טבריה כי היא בעלת פוליסת ביטוח מתאימה לביצוע העבודות, ובין היתר כוללת הפוליסה כיסוי ביטוחי בגין נזק העלול להיגרם לצד שלישי תוך כדי ביצוע העבודות (סעיף 303 להסכם).

ביום 28/7/02 התקשרה טבריה עם הנתבע מס' 4, עלי סאמר אחמד (להלן: "קבלן המשנה"), בהסכם "גב אל גב" - שלפיו מסרה טבריה את ביצוע עבודות התשתית לקבלן המשנה (ההסכם צורף כנספח ב לתצהיר חביב, וראו גם עדותו בעמ' 54 לפרוטוקול ש' 15-13). בין הצדדים הוסכם כי טבריה היא שתבטח את פעילותו של קבלן המשנה באתר, וזאת באמצעות פוליסת ביטוח לכיסוי עבודות קבלני משנה (ראו סעיף 6 לתצהיר קבלן המשנה).

אין חולק כי בעת התאונה טבריה אמנם היתה בעלת פוליסת ביטוח מתאימה – שהונפקה לה על ידי הנתבעת מס' 5, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"). במסגרת כתבי הטענות טענה מנורה כי על פי תנאי הפוליסה הכיסוי הביטוחי היה מותנה במתן הצהרה מאת טבריה לגבי הפרויקט הרלוונטי והיקפו, אך הצהרה כאמור לא נמסרה לה בנוגע לעבודות שבהן עסקינן – ועל כן הכיסוי הביטוחי אינו חל. ואולם טענה זאת נזנחה על ידי מנורה במהלך הדיון בתובענה, וטבריה ומנורה אף נטלו לעצמן ייצוג משותף בהגנה מפני התביעה.

3.קבלן המשנה החל בביצוע העבודות ביום 2/9/02, ואלה נמשכו כארבעה חודשים (ראו עדותו בעמ' 77 לפרוטוקול ש' 8-5).

טבריה מצידה הציבה באתר מהנדס ביצוע מטעמה, שהיה נוכח באתר באופן יומיומי ופיקח על אופן ביצוע עבודות התשתית על ידי קבלן המשנה (להלן: "מהנדס הביצוע"; ראו עדותו של המהנדס קמייאגרוב בעמ' 89 לפרוטוקול ש' 24 עד עמ' 90 ש' 4, ועדותו של חביב בעמ' 56 לפרוטוקול ש' 11-1).

את עבודות התשתית ליווה גם מהנדס אזרחי מטעמה של המועצה – שאף הוא נכח בשטח באופן תדיר. יבואר כי המועצה נטלה את שירותיו של הנתבע מס' 3, הרצל סולימני, לצורך פיקוח הנדסי על עבודות התשתית (להלן: "המפקח סולימני"); ובפועל מי שביצע את עבודת הפיקוח היה המהנדס אלכסנדר קמייאגרוב מטעמו של המפקח סולימאני (לעיל ולהלן: "המהנדס קמייאגרוב"). במסגרת תפקידו נהג המהנדס קמייאגרוב להגיע לאתר מדי יום, ולוודא כי קבלן המשנה מבצע את העבודות בהתאם לתוכניות של המועצה וכן לאשר ביצוע של עבודות שעלותן חורגת מן העלות המתוכננת. כמו כן, במסגרת תפקידו נדרש המהנדס קמייאגרוב לא פעם לתת הוראות בטיחות לקבלן המשנה בקשר עם ביצוע העבודות (ראו סעיפים 6-4 לתצהיר קמייאגרוב, ועדותו בעמ' 91 לפרוטוקול ש' 14-7).

4.גרסתו של התובע בנוגע לקרות התאונה תוארה בתצהירו כדלקמן:

"התאונה ארעה עת נהגתי בקטנוע שנתן לי חבר שלי ששמו משה וקנין, כדי לעשות בו 'סיבוב'.

ביום 7/9/02 בשעות הערב, נהגתי ברחובות בית דגן ללא קסדה וראיתי ניידת משטרה אשר קראה לי לעצור בצד, וכיוון שאין לי רישיון נהיגה ניסיתי להתחמק ממנה ונכנסתי לרחוב כצנלסון בבית דגן.

הרחוב היה חשוך והיו בו בורות ומהמורות רבות עקב עבודות תשתית שבוצעו בכביש, שבעטיים איבדתי שליטה על הקטנוע, עפתי ממנו וראשי הוטח בעוצמה בעמוד בטון.

אציין כי הכביש לא היה חסום לתנועה, לא היה בו שלט 'אין כניסה', לא היה גידור, לא היו סרטי סימון סביב החפירות שבכביש וכן לא היה בו שילוט אזהרה נראה לעין המצביע על העבודות או על הבורות שבמקום." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (סעיפים 7-4 לתצהיר).

את התביעה הגיש התובע נגד המועצה, טבריה, המפקח סולימני וקבלן המשנה – בטענה שלפיה כל אחד מהם נושא באחריות לנזקי צד שלישי שנגרמו כתוצאה מביצוע עבודות התשתית במקום התאונה. על פי הנטען, על נתבעים אלה כולם היתה מוטלת החובה להבטיח לנהגים בכביש סביבה בטוחה ונטולת מכשולים, ולנקוט בכל אמצעי הבטיחות הדרושים למניעת התרחשות כגון התאונה שארעה לתובע. אלא שהנתבעים הפרו חובה זאת, ועל כן הם נושאים באחריות לנזקי התובע מכוח עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין). ביחס למועצה נטען כי היא חבה בנזקי התובע גם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין) – באשר היא הפרה את חובתה מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] לעשות את כל הדרוש על מנת לשמור על שלום הציבור, למנוע ולהסיר מכשולים ברחוב ולדאוג לתקינותם של הדרכים הציבוריות (סעיפים 235 ו- 249 לפקודה). התביעה נגד מנורה הוגשה בהיותה המבטחת של עבודות התשתית.

נגד הנתבעת מס' 6, משטרת ישראל (להלן: "המשטרה"), נטען כי התאונה נגרמה בין היתר כתוצאה ממרדף משטרתי שהתנהל אחר התובע – באופן שהבהיל אותו, סיכן אותו שלא לצורך, וגרם לו לנהוג על הקטנוע באופן לא זהיר. ועוד נטען כי השוטר שניהל את המרדף אחר התובע נס מזירת התאונה מיד לאחר התרחשותה, מבלי להזעיק סיוע רפואי, ולמעשה הפקיר את התובע לבדו כשהוא במצב קשה.

5.בין הנתבעים לבין עצמם הוגשו שורה של הודעות לצדדים שלישיים.