-
לפנינו תביעה, מיום 4.2.2013, לתשלום "פנסיית נכות" וכן "פנסיית שארים", שהוגשה ע"י תובעת 1, גב' אניט אוחיון (להלן: האמא) - בשמה ובשם שלושה מילדיה (תובעים 4-2, להלן: הילדים), שהם חסרי ישע, שנולדו עם בעיות רפואיות ומומים קשים ואינם כשירים, בהתאם להגדרות הקבועות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962.
מנגד - הוגשו בקשות שונות לסילוק התביעה על הסף, מטעמים שונים, ובמיוחד עקב התיישנות עילות התביעה, שכן - התביעה ל-"פנסיית נכות" הוגשה כ-36 שנים לאחר היווצרות העילה והתביעה ל-"פנסיית שארים" כ-26 שנים, לאחר היווצרות העילה.
התובעים הגיבו לטענות הנתבעים בעל-פה ובכתב. לאחר שחזרתי ועברתי על טיעוני כל הצדדים, ושקלתי את הדברים לכאן ולכאן, דעתי היא, כי - דין התביעה להידחות על הסף, בכל אחד מראשיה, אשר כולם מושפעים מפעולות או מחדלים של האמא, במהלך השנים. נימוקי יובאו להלן, אחרי עובדות הרקע.
רקע
-
עילות התביעה הנטענות הן מכח תקנון קרן הפנסיה "נתיב" - קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן: נתיב), כאשר לטענת האמא - בעלה, מר גבריאל אוחיון ז"ל (להלן: המנוח), שהיה מבוטח בנתיב, עבד בנמל חיפה החל משנת 1957 ועד לפרישתו, עקב מחלה קשה, במחצית שנת 1977, לאחר מיצוי ימי מחלה שעמדו לזכותו, ועל כן, היה זכאי לתקבולי פנסיית נכות מנתיב, לו היה משתף פעולה, כנדרש בסעיף 49 לתקנון נתיב [נספח א' לתביעה (להלן: התקנון)], תשלום אותו היא תובעת כעת, בשמה ובשם הילדים, כיורשים, מאחר שהמנוח נפטר ביום 30.10.1987.
-
לטענת האמא, מחלת נפש של המנוח היא שהובילה להיעדר שיתוף פעולה מצידו, עם ועדה רפואית מטעם נתיב, ואין הצדק לאי מימוש זכותו הפנסיונית, בשעתו. היא סבורה, כי קמה לה "זכאות לפנסיית נכות של המנוח, ועקב כך קמה גם זכאות לפנסיית שארי נכה לאלמנה וליתומים הזכאים על פי סעיפים 62 ו-63 בתקנות 'נתיב'." [סעיף 17 לתביעה]. מובן, שהאמא היא ה"אלמנה", ברם, אין פרוט מי הם "היתומים הזכאים" - האם 3 הילדים, או גם ילדים אחרים שהיו למנוח ולאמא, שהיו קטינים בעת פטירתו, או חלקם [לפי חוות-דעת, של יועץ פנסיוני, שצורפו כנספח א1 לתביעה, דומה שמדובר על פנסיית שאירים ל-4 ילדים, ולא כולם לפנינו].
-
כבר בכתב התביעה האמא מודה, כי נתיב שילמה לה, בחודש 3/1988 סכום של 24,149.24 ₪, כערך פדיון של הכספים בקרן [ס' 18 לתביעה ונספח ד', שם].
-
לדברי האמא, מדובר בטרגדיה אנושית אותה היא חיה בשקט ובסבל נוראי, כאשר כל ימי חייה שלושת הילדים סמוכים על שולחנה, היא סועדת אותם כילדים וכבוגרים חסרי ישע, חולים, חסרי יכולת תפקודית כלשהי ואינם מודעים לעולם שמסביבם, ולכן - היא היתה שקועה בנשיאה בעול הכבד מנשוא של הטיפול היום יומי בילדים ולא דאגה להוצאת צו אפוטרופסות עליהם ולא ידעה בכלל מה הן זכויותיהם [סעיף 24 לתביעה].