קרו נ' אביב יעל דרומה בע"מ ואח'

פסק דין

עניינה של התביעה שבפני בנזקים שארעו לתובע בשל תאונת דרכים מיום 28/03/12.

לטענת התובע, רכב הנתבעת פגע ברכבו בנסיעה לאחור, בזמן שרכבו היה בעצירה מוחלטת.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע. לגישתם, האחריות לתאונה רובצת לפתחו של התובע, אשר נסע לאחור ופגע ברכב הנתבעים בזמן שדווקא רכב הנתבעים הוא שהיה בעצירה מוחלטת. הנתבעים הוסיפו וטענו לניתוק הקשר הסיבתי בין האירוע המתואר בכתב התביעה לנזקים הנטענים וזאת, בהינתן והרכב נבדק בחלוף 10 חודשים.

לאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המונח לפתחו להוכחת תביעתו. כידוע, על מנת לזכות בתביעתו, על התובע לעמוד בנטל השכנוע לגבי כלל יסודותיה העובדתיים של תביעתו:

"הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999))" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פורסם בנבו).

התובע והנתבע 2 נחקרו בפני ביום 23/12/12, כאשר לבקשת התובע ולמרות שהיה עליו לוודא התייצבות העד מטעמו לדיון אליו זומן, נקבעה ישיבה נוספת במעמד הצדדים על מנת לאפשר לתובע להעיד עד מטעמו. העד מטעם התובע העיד בישיבה מיום 14/0413.

עדות התובע והעד מטעמו לא הותירו רושם מהימן, כאשר בעדויותיהם ניכרו סתירות לא מעטות.

ראשית, בעדותו מיום 23/12/12 טען התובע, כי "היה עד ואני לא יודע מי זה" (הדגשה הוספה). כאשר הובהר לו שגרסתו לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, ביקש התובע הפסקה לשוחח עם העד ולאחריה, שיקבע מועד דיון נוסף אליו יתייצב העד מטעמו.

זאת ועוד. בעדותו טען התובע שבזמן התאונה היה "בתוך האוטו בעמידה הרכב היה כבוי" (פרוט' 23/12/12, עמ' 1, ש' 16). מאידך העד מטעמו טען, שבשעת הפגיעה התובע לא היה ברכבו (פרוט' 14/04/13, עמ' 5, ש' 4), אלא בכניסה לבניין (פרוט' 14/04/13, עמ' 4, ש' 21). שתי הגרסאות הללו זכו לגרסה נוספת בסיכומי התובע ולפיה, פגש בעד לראשונה לאחר שרדף אחרי המשאית (ולא בכניסה לבניין או ברכב), כאשר אדם אחר הפנה את תשומת לבו לתאונה (פרוט' 14/04/13, עמ' 5, ש' 24-25).

כאשר נשאל העד לפשר הסתירות השיב "זה מה שאני זוכר. זה דבר שקרה לפני שנתיים" (פרוט' 14/04/13, עמ' 5, ש' 12-13). אין בידי לקבל את גרסת העד כי אך ורק את הפגיעה זוכר הוא היטב, למרות חלוף הזמן, כאשר ביתר הנושאים יתכן והוא שוגה בשל הזמן הרב שחלף.

גרסת התובע אף לא התיישבה עם תמונות הנזק ומיקום הפגיעה. כאשר התובע התבקש להתייחס לסתירות האמורות השיב, "הוא פגע בי עם הצד שלו" (פרוט' 23/12/12, עמ' 2, ש' 26). בהינתן והטענה היא לפגיעה תוך כדי נסיעה לאחור, פגיעה "עם הצד", אינה סבירה.

לנוכח האמור ומאחר שהתובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו, תביעתו נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך 600 ₪, בגין שני הדיונים שנערכו במעמד הצדדים.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.